חצי יממה אחרי שהוכרזה הפסקת האש במלחמה עם איראן הרמנו טלפון לנג'יב אבו-בניה מהכפר הלא מוכר ואדי נעם שנמצא ממש מעבר לכביש 40, מול המפעלים הכימיים של נאות חובב. תפסנו אותו מותש מחודש פלוס של טילים מעל הראש. זה לא רק רעש הפיצוצים המחריד והעובדה שאין לך מרחב מוגן לרוץ אליו, זה בעיקר המתח היכן ייפלו שברי היירוטים, או במקרה של פספוס, כפי שאירע כמה פעמים במהלך המלחמה, היכן ייפול הטיל בכבודו ובעצמו, ואם ייפול, רק שלא ייפול על אחד המפעלים כפי שהאיראנים ייחלו וגם כיוונו. "אוף, איזה לילה מטורף היה לנו, דקה לא ישנו", אמר, "זה היה הלילה הכי קשה במלחמה. יירוטים ופיצוצים בלי הפסקה. וואלה, מה אני אגיד לך, אינשאללה שזה יחזיק מעמד. היה לנו מזל מאלוהים שזה לא נפל במקום רגיש מעבר לכביש באזור תעשייה. למה שנמשיך לשחק עם המזל?".
שלושה ימים קודם לכן, כשהמלחמה עדיין בעיצומה, ירדנו לנאות חובב, למפעלים שמשמרות המהפכה שמו על הכוונת. טיל איראני הקדים אותנו בשעה וחצי. הוא נפל בשטח פתוח באזור התעשייה נאות חובב, בין שתי מפלצות כימיות, מפעל "תרכובות ברום" ומפעל "אדמה מכתשים", ממש בסמוך לגדר ההיקפית של אחד מהם. 30 מטרים פנימה, לכל היותר 40, וסיכוי גבוה שאת נאות חובב היינו רואים מהטלוויזיה בבית. מקסימום מביטים בעמוד העשן השחור והסמיך שהיה מיתמר מעל מקום הפגיעה ממרחק של קילומטרים, איפשהו בפאתי באר-שבע. בדיוק כמו ענן העשן השחור והמסריח שהתאבך מעל נאות חובב שבוע קודם, יום ראשון שעבר, כמעט באותה השעה, ונראה למרחקים. אז פגע הטיל האיראני במחסן חומרי גלם כימיים מגעילים במפעל "מכתשים". לא ליד, לא בסמוך. פגע בול באחד המחסנים.
4 צפייה בגלריה
מפעל "מכתשים" בנאות חובב, השבוע. "ההיערכות החלה לפני המלחמה. לא שיתפו אותנו בתוכניות אבל אנחנו רואים חדשות"
(גדי קבלו)
לא צריך להיות כימאי מומחה כדי להבין את הפוטנציאל האסוני הגלום בפגיעה שכזאת. גם בשגרה, בלי טילים עתירי חומר נפץ, קיים במקום הזה פוטנציאל לאירוע רב נפגעים כתוצאה מדליפת חומרים מסוכנים או פיצוץ כתוצאה מתקלה בתהליך הייצור באחד המפעלים. מספיק להיכנס לאתר של "מכתשים" ולקרוא מה הם מייצרים שם: חומרי הדברה לחקלאות מתרכובות כימיות סינתטיות ותרכובות אורגנו-זרחניות רעילות, כאלה שגם בשגרה החשיפה אליהן לא סימפטית, בטח כשראש קרב של טיל בליסטי בא איתן במגע. הריאקציה של מפגש כזה עלולה להיות קטלנית. כמה קטלנית? זה כבר תלוי ברמת הבטיחות שבה מוחזקים החומרים וכמובן בכיוון הרוח.
כל באר-שבעי או בדואי בפזורה שליד נאות חובב יודע שהיה לו מזל גדול בפגיעת הטיל בשבוע שעבר. ארבע שעות נאבקו כאן 34 צוותי כיבוי באש העקשנית ששרפה את החומרים הרעילים, עם מסכות אב"כ על הפנים ובלוני חמצן על הגב. כביש 40 הסמוך נסגר לתנועה, תושבים בבאר-שבע קיבלו מפיקוד העורף הודעה על אירוע חומרים מסוכנים והנחיה לסגור חלונות ודלתות, לכבות מזגנים ולא לצאת מהבית. השכנים הבדואים תפסו את הרגליים ונסו כל עוד נפשם בם פנימה אל המדבר.
זה נגמר בלי נפגעים. זיהום האוויר לא היה כזה נורא ושום חומר רעיל קטלני לא דלף החוצה. כך שכמו בשבוע שעבר, גם ביום ראשון האחרון, המזל היה עם נאות חובב.
מנטרים 24/7
כדי להבין את עומק המזל לא מספיק לקרוא מה מייצרים כאן. צריך לבוא ולראות בעיניים את מפעלי הענק המתפרסים על שטח של עשרות אלפי דונמים. למשל מפעל "מכתשים". נוסעים לאורך שדרות הדקלים, מימין מפעל "טבע טק", המייצר חומרי גלם לתעשיית התרופות, ומולו, מעבר לכביש, נמצאים מתקני הייצור והארובות של "מכתשים". מעבר לגדר יש קילומטרים רבים של צנרות בקטרים שונים, מכלי ענק, דוודים מעשנים, ריאקטורים ומתקנים גבוהים שעולים אליהם במדרגות ברזל; סבך של תעשייה כימית המדיפה ריח שנוכח באוויר. זה ריח לא שגרתי שכמותו לא פוגשים גם בלב עיר פקוקה. ארומת ריח נסבלת, אבל משונה. כזו שלא עושה חשק לקחת ממנה שאיפה עמוקה לריאות.
ולפני מכתשים תראו משמאלכם את מפעל "תרכובות ברום", קומפלקס עצום, גם הוא עתיר צנרות וארובות, ובו מוצרים המשמשים לתעשייה, חקלאות, תרופות, קוסמטיקה, מעכבי בעירה ועוד. גם בו נעשה שימוש בחומרים כימיים שונים ומשונים ובראשם ברום, יסוד אל-מתכתי רעיל, שבמפגש עם חומרים אחרים עלול להיות מאוד לא נחמד.
"מכתשים", "תרכובות ברום" ו"טבע טק", ועוד כ-50 מפעלים נוספים, הופכים את נאות חובב לאזור התעשייה הגדול בארץ. תעשייה כימית, פלוס מטמנה לטיפול בפסולת חומרים מסוכנים, ומאגרי דלק. זה מתחם ענק שמעסיק ישירות כ-3,000 עובדים ועוד כ-8,000 איש מתפרנסים ממנו כספקי שירותים וקבלנים חיצוניים. זה מקום שבמשך שנים היה שם נרדף לזיהום אוויר, התנהלות מופקרת של מפעלים רשלניים וחוסר אכיפה של המדינה. עוד נגיע לימים הללו, אבל קודם ניכנס לרגע למעבדת בדיקות איכות האוויר של המועצה המקומית-תעשייתית "נאות חובב".
יש בה עשרות רבות של מכלי ואקום מנירוסטה שמשמשים לדיגום אוויר. "המעבדה הזו שייכת לאגף הגנת הסביבה שלנו", אומר ראש המועצה תומר ביטון. "האגף מפקח על פעילות המפעלים, מוודא שהם עובדים לפי התקנים הכי מחמירים שיש ומבצע ביקורות פתע. העובדים של האגף מתפעלים גם את מערכת ניטור האוויר שלנו, שהיא הכי מתקדמת בארץ. 12 תחנות ניטור, שש מהן בתחומי אזור התעשייה ועוד שש מחוצה לה, בבאר-שבע, בירוחם, בעיר הבה"דים, בשגב שלום, ליד הפזורה הבדואית מעבר לכביש וברמת בקע.
"ניטור האוויר מתבצע 24/7, ועם המכלים הללו אנחנו מבצעים בדיקות פתע רנדומליות. שמים אותם בנקודה שאנחנו בוחרים באחד המפעלים, בודקים את הברז ומשאירים את המכל ל-24 שעות. יש לו ברז שיודע לינוק אוויר לאט-לאט, ברוגע, למלא את המיכל במשך יממה שלמה של פעילות יצרנית. זה נותן לנו תמונה משלימה לניטור הקבוע. תבדוק בטבלאות זיהום האוויר שמפרסם המשרד להגנת הסביבה. תראה באיזה מקום אנחנו".
סוף להפקרות
בדקנו. במרשם האחרון של המשרד להגנת הסביבה, משנת 2024, נאות חובב תופס את המקום האחרון בין אזורי התעשייה בפליטה של חומרים מזהמים. כאמור, זה לא תמיד היה כך. בימים של הזיהום והצחנה הבלתי נסבלת קראו למקום "רמת חובב". בסוף שנות ה-60 הקימו כאן מטמנת פסולת של חומרים מסוכנים ובעקבותיה הגיע מפעל "מכתשים", שישב עד אז בצפון-מזרח באר-שבע, פחות או יותר היכן שנמצא היום מרכז הקניות ביג, ביציאה מהעיר לכיוון עומר. ביטון, ראש המועצה, גדל בשכונה א' בבאר-שבע וזוכר את הריחות שהגיעו מהמפעל. "המזל שלנו היה שבינינו לבין המפעל ישבה שכונה ג'", הוא אומר. "היא חטפה את רוב הזיהום ואת רוב הריח הרע. אבל גם אלינו ב-א' הגיע ריח חריף ולא נעים".
נג'יב אבו־בניה מהכפר הסמוך ואדי נעם סיפר אחרי ההכרזה על הפסקת האש: "היה לנו מזל מאלוהים שזה לא נפל במקום רגיש באזור תעשייה. למה שנמשיך לשחק עם המזל?"
אחרי ש"מכתשים" עבר לרמת חובב הגיע גם מפעל "תרכובות ברום", ואחריהם עוד ועוד מפעלים כימיים. שי טחנאי, רכז שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע באזור הדרום, לא אוהב להיזכר בימים ההם. "הייתה במפעלים הפקרות מוחלטת", הוא טוען. "את השפכים המזהמים היו ממטירים בממטרות בשטחים הפתוחים מחוץ לרמת חובב. זה נשמע מופרך אבל זה מה שבאמת היה. המים חילחלו לאקוויפר והגיעו לאגן הניקוז של נחל הבשור. זה גרם לזיהום של בארות המים של הנגב המערבי.
"בשנות ה-80 החליטו שבמקום הזרמה לשטח הפתוח, יעשו לשפכים של המפעלים בריכות אידוי. מה שקרה זה ששפכים של מפעל אחד באו במגע עם השפכים של המפעל השכן, והראיקציה הכימית גרמה לסירחון לא נורמלי, ממש ריח מהגיהנום, שגם היה סכנה לבריאות. היו המון תלונות של תושבי באר-שבע. זה היה מקום נוראי".
ארגוני סביבה נאבקו במפעלים של רמת חובב בבתי משפט וניהלו נגדם קמפיינים ציבוריים. כשבצה"ל החליטו להעביר דרומה את בסיסי ההדרכה מצריפין, ולהקים את עיר הבה"דים, פרצה מחאה של הורים לצעירים לפני גיוס. עיר הבה"דים נמצאת במרחק של כמה קילומטרים בלבד בקו אווירי מהמפעלים הכימיים. איזה הורה רוצה שהבת או הבן שלו ינשמו אוויר מלא בחלקיקים המזיקים למערכת הנשימה?
4 צפייה בגלריה
נג'יב אבו־בניה מהכפר הסמוך ואדי נעם סיפר אחרי ההכרזה על הפסקת האש: "היה לנו מזל מאלוהים שזה לא נפל במקום רגיש באזור תעשייה. למה שנמשיך לשחק עם המזל?" | צילום: גדי קבלו
(גדי קבלו)
פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, כיהן קדנציה כחבר מועצה של אזור התעשייה כנציג ציבור מטעם עיריית באר-שבע. "הייתה הבנה שהמקום צריך לעבור מהפכה", הוא מסביר. "העולם כולו עבר שינוי בתחום הגנת הסביבה, במודעות, בטיפול בשפכים ופסולת ובפעולות מניעה. ככה שזה לא רק מיתוג חדש שהסתכם בלוגו ושינוי השם מרמת חובב לנאות חובב. יש למועצה את היחידה הסביבתית הכי מאובזרת בארץ מבחינת פיקוח וניטור אוויר ושפכים. באמת עשו שם עבודה. זה לא אומר שהמפעלים בנאות חובב לא פולטים מזהמים לאוויר. השאלה החשובה היא אם יש שם חריגות. מול מפעלי ים המלח, רותם אמפרט של כי"ל, בז"ן ואחרים, המפעלים של נאות חובב לא 'מככבים'. ועדיין חשוב שיהיה ברור: יש שם מגוון גדול מאוד של חומרים רעילים ודלקים מסרטנים, כמו בכל מקום שיש בו תעשייה כימית ופטרוכימית. תיאורטית, למקום הזה יש פוטנציאל נזק קטלני".
אוי, הריאקציה
כששר הביטחון ישראל כ"ץ התרברב ביום שני שצה"ל תקף את המתקן הפטרוכימי הגדול ביותר באיראן והוציא אותו מכלל שימוש, בנאות חובב נכנסו לכוננות ספיגה. לאורך כל המלחמה האיראנים הקפידו על סימטריה. שלוש פגיעות ספג אזור התעשייה, כולן אחרי פגיעות של חיל האוויר במפעלים כימיים באיראן. שגרת החירום תמשך גם במהלך השבועיים של הפסקת האש, כל עוד אין ודאות מלאה שהמלחמה נגמרה, העבודה לא תחזור בהיקף מלא.
אבל המקום עבד גם תחת אש. ישראל אושר, מנכ"ל המועצה של אזור התעשייה, אומר שאת מכונות המפעלים במקום אי-אפשר לחדול: "כלומר, אפשר, אבל זה לא פשוט. אין כאן שאלטר שמורידים והאור כבה. לדומם תנור ענק לוקח זמן. חוץ מזה, המפעלים כאן הם עוגן כלכלי חיוני לאזור ולמדינה כולה. היקף היצוא מנאות חובב עומד על כארבעה מיליארד דולר בשנה, קצת יותר מ-10 אחוז מהיצוא התעשייתי של ישראל".
אלעד שבתאי, סמנכ"ל התפעול ב"אדמה", החברה האם של "מכתשים", מסביר שהמפעל בנאות חובב ספג שתי פגיעות בשבוע שעבר, אחת במחסן חומרי גלם והשנייה בסמוך למשטח של ציוד. "אנחנו עובדים בצמוד לפיקוד העורף ולכיבוי אש, כשהמטרה היא להכין את האתר למצב של מלחמה", הוא מוסיף. "זה אומר שישנן הנחיות ורגולוציה קשוחה לאיך אנחנו ממשיכים להפעיל את האתר ברציפות גם במלחמה: לבצע רידוד חומרים באתר, כלומר הפחתה של כמות החומרים המסוכנים שאפשר להוביל למפעל או להחזיק בתוכו. זו היערכות ארוכה שהתחילה עוד לפני המלחמה".
גורם רשמי אמר לכם להיערך למלחמה?
"ברור שלא משתפים אותנו בתוכניות, אבל יש לנו ממשק עם כל הגופים ואנחנו חיים בארץ ושומעים חדשות. כשקורה אירוע כמו הפגיעה בשבוע שעבר אנחנו פועלים לפי סדר שמתורגל כל הזמן. העובדים נמצאים במרחבים מוגנים ויש לנו צוות חירום שנותן מענה ראשוני אם קורה משהו. ככה עבדנו בשבוע שעבר ‑ בידוד של אזור הפגיעה, פינוי של האזור, וידוא שאין שם עובדים והכוונה של כוחות הכיבוי וההצלה למקום".
ואיך זה מרגיש להיות מטרה?
"האיראנים יורים על כל הארץ, אנחנו לא רואים את עצמנו כמטרה יוצאת דופן. הבנו שזה יכול להגיע אלינו וזה אכן הגיע, ופעלנו בצורה מסודרת לפי התרגולת. האירוע הוכל, נוהל וחזרנו לעבודה".
המפעלים עבדו גם תחת אש, ומנכ"ל המועצה ישראל אושר מסביר: "אין מפסק שמורידים והאור כבה. חוץ מזה, נאות חובב אחראי ליותר מ־10 אחוז מהיצוא התעשייתי של ישראל"
סיימנו כאמור אצל השכנים מעבר לכביש 40. נג'יב אבו-בניה, יו"ר צוות החירום של ואדי נעם, חיכה לנו מחוץ לבית שלו, שצמוד לתחנת הכוח "אורות יוסף" של חברת החשמל. גם מוקדם יותר בצהריים, כשהגיע הטיל, הוא עמד מחוץ לבית וראה אותו נופל בנאות חובב, פחות מקילומטר ממנו, ומרים פטריית עשן. "אין לנו מקלט או ממ"ד", אמר, "אז אנחנו עומדים ומסתכלים לאן הטיל הולך. בשבוע שעבר כשהטיל פגע בתוך המפעל, הרוח הביאה את העשן לחלק הדרומי של הכפר. אנשים ברחו מהבתים לגבעות במדבר. לא לוקחים סיכון עם החומרים האלו. אומרים לך לסגור חלון אבל אצלנו הבתים לא אטומים, הם מאיסכורית. בחורף נכנס גשם. ואם נכנס גשם הביתה, אז גם גז רעיל יכול להיכנס. אני עבדתי במפעלים האלה, בברום וגם בטבע, ואני יודע איזה חומרים יש שם. הם לא טובים. ברגע שהם נוגעים בחומר אחר ובאוויר זה אסון. הריאקציה, איך אומרים, לא טובה".
עמדנו מול תחנת הכוח. אבו-בניה התכופף וקטף פלומת עשביה רעננה. "רואה את הצמחייה הזו", הוא נופף בה, "עד לפני עשר שנים כלום לא גדל כאן. האדמה הייתה מתה. אנשים חלו בסרטן, נשים הפילו תינוקות. האדמה עכשיו מבריאה ויש אוויר יותר טוב. כל זה ילך לפח אם יפגע טיל במקום רגיש".
לפתע קיבלנו התרעה לטלפון וכעבור כמה דקות שמענו אזעקה מתחנת הכוח. עמדנו נבוכים יחד עם שאר השכנים מהכפר. נשכבנו על הארץ, צמוד לתלולית עפר, וקיווינו לטוב. זה נגמר ביירוט רחוק שנשמע היטב. אבו-בניה כבר אז נראה מותש מכל המצב. הפסקת האש באה לו בדיוק בזמן. "תכתוב שאנחנו רוצים מיגון", זעק בטלפון, "שיביאו לנו מיגוניות בשבועיים האלו, לפחות שאם המלחמה תחזור שיהיה לנו לאן ללכת".
