אכלתי פעמיים-שלוש בחיים במסעדות של אסף גרניט. היה בינוני למדי, לגמרי ארוחות שהיו יכולות וצריכות להיגמר במייל, מבלי לגרוע חלילה מכבודו כזוכה מישלן ומכבודי כמי שאכל אינספור ארוחות טובות בהרבה, חלקן בדוכנים מהירים. זה לא באמת משנה שום דבר. גרניט הוא עדיין מסעדן בכיר ואיש עסקים פוטוגני ואדם כישרוני, ואני מת על הסלוגן של קבוצת המסעדות שלו, "מצטערים, אצל אייל שני הכל מוזמן לחודש הקרוב".
לא הייתי נדרש לזה אלמלא הבחירה בגרניט להשיא משואה ביום העצמאות, אירוע שמתאים כמו כפפת גומי לממשלת נתניהו, ומתקיים, בדיוק כמותה, במציאות חלופית ומומצאת שבה נתניהו הוא גדול מצביאי ישראל ומשיח בן-דוד, ניצחוננו מול חמאס ואיראן מוחלט, הורמוז הוא שם של סרום לעיניים והאיום הקיומי האמיתי על ישראל הוא בכלל גלי בהרב-מיארה. ובאותו כסף, אסף גרניט הוא שף גדול ופורץ דרך, הדמות המשמעותית ביותר בכינונה של הקולינריה הישראלית - הרבה לפני, נניח, רות סירקיס, שרי אנסקי או שלום קדוש - ובוודאי מייצג יותר את הרוח הישראלית מכל מילואימניק שטוחן כבר 250 ימים ונאלץ לסגור את בית הקפה הקטן שגירד חסכונות כדי לפתוח, או, נניח, מאסף ויותם דוקטור, שהאכילו אלפי רעבים וסייעו לאינספור חקלאים אחרי 7 באוקטובר באמצעות המסעדה שלהם.
זו, חברים, מציאות חלופית, כלומר כזו שאין כל קשר בינה לבין המציאות הישראלית הממשית, והיא זו שבה מתקיים, גם השנה, טקס הדלקת המשואות, לשעבר אירוע ממלכתי מאחד וכיום הפקה פרטית של מירי רגב לטובת מלאכת הקודש של ליחוך, סיכוך, סיבון וקרצוף כפות רגלי בני הזוג נתניהו, וכמקובל - תקיעת אצבע כמה שיותר עמוק בעין של לפחות מחצית הציבור בישראל. זו הסיבה לכך שבין משיאי המשואות נמנה גם איזה נהג די-9 משיחי שעל שמו נולדה הסיסמה "לזרבב את עזה", נשיא מדינה זרה שקשור לסיפור הישראלי בערך כמו שמירי רגב קשורה אליו - כלומר בכלל לא, הם מסיפור אחר, יותר מז'אנר הפארסה - והרעיון ברור: טקס המשואות הממלכתי לשעבר הפך להיות המופע הכי מופרך במזרח התיכון, לפחות עד שנראה את השמלה שבה תגיע אליו הגברת הראשונה מטעם בעלה.
וזה כבר מרגיז אותי הרבה יותר מתסמונת אסף גרניט; כי עכשיו הם יורים גם בחגים.
יום העצמאות הוא האחרון בסדרה, ואם תרשו לי וידוי קטן ומעט מביך: אני אוהב אותו. תמיד אהבתי.
מדובר, כמו אצל רובנו, באחד מזיכרונות הילדות הנרגשים; איך היינו תולים דגל ישראל על המרפסת ומתכננים, לקראת הלילה הגדול, לאן נלך ומה נעשה וכמה כסף ההורים ייתנו לנו לבזבוזים; ואיך נצליח לפלס דרך בין ההמונים ולתפוס מקום טוב לקראת ההופעה החינמית (זוכר את דני סנדרסון על הבמה); ואיך למחרת, ביום עצמו, נראה בבית של חברים "חסמב"ה ונערי ההפקר" בטלוויזיה, ואת זאב (אלימלך) רווח (זורקין) מסנן שוב "תראה מה הבאתי לך, שנוזל", ואז חידון התנ"ך - תמיד סוג של מערכון, גם בגרסת המקור.
ואז, בבגרותנו, ההתכנסויות, המנגלים, האירוחים, החברים, הטיולים, מטס חיל האוויר עם הילד. יום העצמאות הוא חג אהוב שבבסיסו, אחרי הכל, גאווה במדינה מבריקה ונועזת ומחופפת ופרועה, עם די-אן-איי שרק אנחנו מבינים עד הסוף. אהבנו אותו בשנים מסוימות בקטע אירוני, ובשנים אחרות בקטע חברתי, וברוב השנים בלי קטע בכלל; פשוט כמו שהוא.
ואז הם באו וחטפו אותו.
ב-2018 נתניהו כפה על טקס המשואות נאום בחירות של עצמו ונתן את האות להפיכת יום העצמאות משטח מפורז ונקי לעוד כיבוש פוליטי; ממרחב משותף של חגיגה שמייצגת את המדינה לנראטיב שמייצג את הליכוד בלבד, כולל מירי-רגביזציה מוחלטת של הכל ומשדרי תעמולה מוקלטים מראש על תקן טקסים ממלכתיים.
יום העצמאות לא רק הוכתם, אלא הפך לחגיגה במעמד צד אחד, עם שני-שליש מדינה בחוץ והמענה האוטומטי שכולנו קיבלנו: זה לא היום שלכם, לא העצמאות שלכם ולא המדינה שלכם, אפילו אם הקרבתם בנים למענה. רוצים זיכרון נקי? קבלו בן גביר לפרצוף בבית העלמין. רוצים אתוס לאומי? קבלו פרס ישראל רק כדי שיואב קיש יגלה שלא הצבעתם למפלגה הנכונה וישלול אותו.
זה כבר מזמן לא יום העצמאות אלא עוד יום במשרד הממשלתי לשיסוי ופילוג, הוא ריק וחלול מערכים כלשהם ואני לגמרי משחרר אותו השנה לדרכו. לא חוגג כלום, לא רואה כלום, לא רוצה כלום.
ובואו לא נתחיל בכלל לגבי פסח וליל הסדר, למי שחגגו. אישית ויתרתי גם עליהם השנה. העדפתי שלא להגיע למצבו של חבר קרוב, שמצא את עצמו בבית עם אישה וצאצא, יושבים שלושתם סביב שולחן ומטמינים אפיקומן לילד בודד. זה פשוט עצוב מדי. ומכיוון שלא חלמתי לעלות על כביש בין-עירוני תחת מטחי טילים וכל העסק הפך מחג חירות לעוד יום שיעבוד, ויתרתי. לא חייבים בכוח, ואם אורית סטרוק גורסת ש"קודם כל חג שמח", אני אטען שקודם כל לא שמח, ולפיכך גם לא חג.
ומה לגבי פורים השנה? בואו; פורים נחגג בעיקר על ידי כתבי ערוץ 12 בחניונים מזדמנים בתל-אביב, שמשום מה איכלסו תמיד מסיבות שכל משתתפיהן התחפשו לחוסן לאומי, בזמן שהמקלטים והחניונים שבהם יצא לי להיות איכלסו בעיקר ישראלים מודאגים, מפוחדים ויגעים.
שלושה חגים כבר נלקחו השנה לטובת החושך הנצחי של נתניהו, ולא במקרה; חגי ישראל הם הישראליות הבסיסית והראשונית ביותר, הנראטיב שמוזרק לנו לווריד מגיל גן ומאפשר לנו לא רק כרוניקה שנתית ידועה, אלא בעיקר מרחב משותף וכמה ערכים שעדיין מקובלים על כולם. חגים הם, בהגדרה, ימים טובים, אפילו כשהם ימים נוראים.
ואחרי שממשלת ישראל סיימה לסמן בעלות על היהדות, הצבא, התקשורת ומערכת המשפט, היא מגיעה, סוף-סוף, למרחב המשותף הראשון והאחרון: חגי ישראל. גם הם צריכים להיות, לשיטתה, בשליטתה. להשקפתה. לשירותה. והמלחמה שתכניס גם את חגי תשרי למקלטים כבר על האש.
זו רק עוד סיבה אחת - או עשר, אם לקחת בחשבון את כל החגים המשמעותיים - לסיים את אחיזת החנק של הממשלה הזו, לפני שוויקטור אורבן הפנסיונר יוזמן להדליק כאן משואה ביום העצמאות הבא. כי אנחנו רוצים את החגים השוטפים שלנו בחזרה. כי אנחנו מוכרחים להיות, לפחות כמה פעמים בשנה, מחוברים זה לזה ולא מפולגים לגמרי. וכי באמת שאכלנו מספיק שטויות מאסף גרניט. רוצים מרק עוף, ושיהיה, לשם שינוי, צח.
