"תן לי לספר לך על שעה אחת בשבוע שעבר", אומר אל"מ א', מייסד ומפקד משימת התקיפה "אופק פעיל", שאחראית על חיסול בכירים בחיזבאללה. "בסביבות עשר בלילה יוצא חימוש מספינת חיל הים, שמחסל את מפקד גזרת הדרום של חיזבאללה, חאג' יוסף אסמאעיל האשם, במקום מסוים בביירות. לא עוברות 20 דקות ואנחנו מוציאים תקיפה של חיל האוויר על בכירים איראנים שנמצאים בדירה בביירות. התקיפה פוגעת במטרה. חצי שעה לאחר מכן אנחנו מזהים צוות של מחבלי כוח רדואן שעומד לתקוף כוחות שלנו צפונית לליטני, ומיד שולחים לשם ארטילריה שמשמידה את הכוח".
חתיכת שעה. איך מרגישים כשהיא מסתיימת?
"אנחנו לא חוגגים. אתה בעיקר סחוט מנטלית אחרי עבודה בווליום כל כך גבוה וקבלת החלטות קשות בזמן קצר. הלב דופק במהירות ולפעמים מחסיר פעימה. למרות שאתה יושב, כל השרירים שלך נתפסים. אבל בהחלט יש תחושת גאווה על ההצלחה".
החמ"ל של אופק פעיל - שמאז 7 באוקטובר אחראי ישירות לחיסולם של אלפי מחבלי חיזבאללה, כ-500 מתוכם במהלך "שאגת הארי" - נמצא בבור של פיקוד צפון, מרכז העצבים והשליטה של המלחמה בצפון שנחפר עמוק מתחת לאדמה, בלב הסלעי הקשה של הר כנען. כמה עמוק? אסור לומר. רמז: צריך לרדת במעלית, הרבה זמן. ביקרתי שם בשבוע שעבר, בין הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן להודעה של נתניהו על מו"מ עם ממשלת לבנון, במה שמכונה "הצצה נדירה". בפעם האחרונה שביקר פה עיתונאי השתוללה בעולם מגפה. הפעם, אני חושד, הצבא התיר לנו להיכנס לבור כדי לגשר על הפער שמטריד פה את כולם, בין מה שהם רואים כהצלחה צבאית אדירה נגד חיזבאללה, שתפורט להלן - לבין המציאות הבלתי נסבלת של האזרחים ביישובי הצפון, שספגו וסופגים עשרות שיגורים ביום, כולל ביום שבו ביקרתי בבור, שחייהם בסכנה ופרנסתם נפגעה. האם הפער נסגר? בסוף הכתבה תגידו אתם.
× × ×
הבור של פיקוד צפון, שגדול יותר מהבור המרכזי בקריה בתל-אביב, הוא כוורת ענקית, מרשימה ומסובכת בת עשרות קילומטרים של מסדרונות ארוכים, גרמי מדרגות מפותלים, תעלות צרות, דלתות סודיות, חדרים נעולים וחמ"לים מסווגים, שלשלושה מהם נכנסתי. יש גם בית כנסת וחדר אוכל, כמובן. אמרו לי שקל להיאבד בבור, אבל רק אחרי שהלכתי לשירותים ובקושי הצלחתי לחזור הבנתי עד כמה. אפילו מי שמשרת פה שנים לא מכיר את המקום על בוריו. בחלק מהמסדרונות בחרו המתכננים בחוכמה לוותר על קירות מטויחים, ואפשר ממש להרגיש שאתה בתוך מערה, לחוש את הלחות הצוננת, לגעת בהתרגשות בסלע החשוף והקר בן עשרות מיליוני השנים ולטעום את מי הגשם שירדו מהשמיים ומחלחלים כל הדרך אל התהום, מתעלמים מבני האדם ומהמלחמות שלהם.
אל"מ א', 57, באזרחות בכיר בתעשייה האווירית, עשה הרבה יותר מ-300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. הוא הקים את יחידת אופק פעיל לפני כעשור. "המטרה המרכזית הייתה לענות על בעיה מבצעית: במלחמת לבנון השנייה היה לנו בנק מטרות שנגמר אחרי יומיים, אפילו פחות. לא היו עוד מטרות, וזה הפך את הלחימה ללא אפקטיבית. זה נצרב בי, וחשבתי איך לייצר מנגנון יעיל, רציף ואיכותי של הרג פעילים בכירים בזמן אמת. באנו מתוך תפיסה של הייטק - ארבעה פאוּנדרים עם חשיבה מחוץ לקופסה, טכנולוגיה מתקדמת ושילוב דיסציפלינות שהביאו לתוצאות של יותר מ-90 אחוזי הצלחה. הפעילות שלנו היא מאוד תחבולנית ומתוחכמת, מעבר לכל דמיון", אומר א'. "כל מטרה מוכרת לנו בצורה מאוד אינטימית".
אל"מ י', מפקד חמ"ל מרכז האש: "אפשר לפרק את חיזבאללה מנשקו, אולי לא עד הנ"ט האחרון, אבל את מה שהיה - איום בלתי נסבל בפשיטה על יישובים, הקמת אוהלים על הגבול - את זה לא נראה יותר. ההמשך צריך להיות במישור המדיני. האם בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה יקום ארגון אחר שיילחם בנו? תמיד נחיה על חרבנו"
עד כמה אינטימית?
אינטימיות מלאה. חוץ מלהריח את המטרה, הכל. תשתמש בדמיון. תחשוב שאתה האובייקט ואני מסתכל עליך בכל רגע נתון, חשוף לדברים הכי פרטיים שלך - כולל אלה שאתה לא מספר עליהם לאף אחד. אנחנו צופים על היעד, על הסביבה שלו, יודעים איפה הוא, מה הוא מתכנן. איך הוא מתנהג, איך הוא חושב, מבינים אותו. לאנשים יש חולשות והרגלים והם עושים פעולות קבועות. אדם מתפלל, אוכל, הולך למאהבת שלו. אנשים עושים שגיאות, וככה אנחנו מוצאים אותם".
יש בחמ"ל של אופק פעיל עוד סוג של אינטימיות. בנו של א', סרן במילואים, משרת לצדו בחמ"ל ומכווין יחידות אש מדויקות. בת הזוג של הבן היא חוקרת באמ"ן, נמצאת בחמ"ל אף היא, מייצרת מטרות, ו"יש לי בן נוסף, איש צוות אוויר, שלפעמים תוקף את היעדים שאנחנו מייצרים".
ממש עסק משפחתי לחיסולים פתחתם לכם פה.
"כן", מחייך א' חיוך עגום, "לרוע המזל".
בעקבות ההצלחה של היחידה במבצע "חיצי הצפון" (שבמסגרתו סיכל צה"ל בספטמבר 24' את רוב צמרת הפיקוד של חיזבאללה, כולל נסראללה), ב"שאגת הארי", מספר א', "קיבלה היחידה אחריות לא רק על הרג בכירים, אלא על חיסול כל שרשרת הערך שתומכת בטרור. אנחנו פועלים בכל מקום ופוגעים בכל המרכיבים שמייצרים את הפעילות של חיזבאללה".
אתם מחסלים, מסכלים, פוגעים ומשמידים - אבל עושה רושם שזה לא נגמר. עד מתי? כמה עוד מטרות יש לך בבנק המטרות?
"יש, יש, הרשימה ארוכה וההזדמנויות קיימות כל הזמן. אבל הכל קשור להתפתחות המערכה. דע לך שהאויב נפגע, הוא במצוקה ניכרת ומתקשה הרבה יותר לגייס אנשים ולהשאיר אותם. הלחץ עובד".
ומה בנוגע להרג של אזרחים בלתי מעורבים?
"אנחנו כפופים לחוק, למדיניות, למידתיות, וזה תמיד פקטור שנלקח בחשבון. הרוב המוחלט של המשימות יידחה לעיתוי שייצר כמה שפחות נזק אגבי".
יום לפני הביקור שלי בבור נערך בלבנון מבצע "חושך נצחי" - מאה מטרות הופצצו בפחות מעשר דקות. במבצע נהרגו למעלה מ-300 איש ונפצעו יותר מאלף. לפי צה"ל, מאתיים מהם היו מחבלים; לפי הלבנונים ועיתונים זרים, הרוב המכריע של ההרוגים היו דווקא אזרחים. בבור של פיקוד צפון גאים מאוד במבצע, שאליו התכוננו שנים, ודי מנפנפים את הטענות בדבר אזרחים הרוגים. מה שכן, מספרים לי ש"בהתחלה רצו לקרוא למבצע שמש נצחית, אבל הרמטכ"ל אמר - לא תהיה להם שמש, יהיה להם חושך נצחי".
× × ×
אני נפרד מא' ועושה את דרכי אל החמ"ל המרכזי בבור, חמ"ל האלוף. במסדרון אני חולף על פני קרוב משפחה רחוק שמשרת במילואים, ואנחנו משוחחים לרגע. "הוא מנל"ח מש"ת תמ"ס", אומרים לי המלווים שלי. בינינו, תמיד חשדתי בו שהוא כזה! בכלל, אני מפיק עונג לא סביר משלל ראשי התיבות הצבאיים שמקיפים אותי. אני רושם לעצמי כמה מילים כדי לשאול אח"כ, ובסוף שוכח: תמ"ס, שבצ"ק, העמ"צ, פו"ש, חד"ן רע"ן חממ"א, דרל"ת, מלמ"ח, ממב"צ. למה באזרחות אין לנו יותר כאלה?
תא"ל י', מפקד החמ"ל שמופקד על הלחימה בכוח רדואן: "הרוב ברחו, ואלה שנותרו נכנעו. המורל שלהם ירוד, אין להם ציוד, מגויסים אנשים ברמה נמוכה יותר, שמקבלים הכשרה גרועה יותר. זה כבר לא לוחמי הקומנדו שהתאמנו בסוריה. ממש לא. הורדנו להם ארבעה דורות של פיקוד. כל מפגש מסתיים בניצחון מובהק שלנו"
בחמ"ל האלוף אני פוגש את קמב"צ פצ"ן, סא"ל ק'. טיפוס חביב עד מאוד. "מפה", הוא מסביר לי, "מנהלים את כל פעילות הפיקוד. יש לי אלפי לוחמים בשטח, והמקום הזה מסדר את הכל", מהמבצעים הכי מורכבים ועד לאספקת אוכל לחיילים. אנחנו מתיישבים מאחורי קיר זכוכית שמשקיף אל החמ"ל הגדול, שנראה בדיוק כמו שמדמיינים חמ"ל גדול - רק יותר טוב. כעשרים איש, רובם מילואימניקים, מכל גוני הצה"ל - מודיעין, חיל אוויר, עורף, רפואה, לוגיסטיקה, ים ועוד - יושבים מסביב לשולחן גדול בחצי מעגל אל מול קיר ענק ועליו שלל מסכים (לכל אחד יש גם מסך קטן משלו) שכל אחד מהם מייצג חמ"ל אחר, ומהם משתקפת המלחמה - רק בשקט ובשחור-לבן. תמונות מגורענות, אנשים קטנים מסומנים ב-X, פיצוצים דוממים. אין אזרחים מותשים וילדים מבוהלים, אין רסיסי זכוכיות. המלחמה קרובה מאוד אבל רחוקה לאללה.
בחלק מהמסכים אפשר לראות שידורים ישירים משלל הרחפנים הפזורים בעומק לבנון. במסך השמאלי התחתון אנחנו עוקבים אחרי מחבל חיזבאללה שרוכב על אופנוע את נסיעתו האחרונה. "עד שהוא לא מת אני לא מצליח להתרכז", אומר ק'.
במסך הימני העליון עוקבים אחר שיירה של ארבעה רכבים, במסך אחד רואים את פריסת חמש האוגדות שלנו בלבנון, באחר את פריסת האויב, באמצע המסך הגדול רשימה מתעדכנת של כל מה שקורה כרגע בפיקוד - והמון דברים קורים כרגע, ובכל רגע: שיגורים לכיוון קריית-שמונה, תקיפות של מטוסים, מסוקים שממריאים ונוחתים, תנועת כוחות, חייל נפצע קל מרסיס כוחותינו ("הקשל"טית מוסרת שמסע"ר קוצר להנע והמתן"), די-9 עלה על מטען, כלים תקולים, התראות חמות, פריסת כוחות, שיגור מהכפר עיינתא, ועוד שיגורים ליישובי הצפון, ועוד - היו עשרות שיגורים ליישובי הצפון רק בזמן הביקור שלי. באחד המסכים נערכת שיחת וידאו עם המטכ"ל, ויש גם מסכים שמשדרים את ערוצי הטלוויזיה, אחד מהלקחים של בוקר 7 באוקטובר, ואפילו מחשב אחד שמחובר לטלגרם. הכל מתנהל בשקט וברצינות. "ככה", אומר ק', "נראה חמ"ל אלוף".
ק' מצביע על אחד המסכים. כוחותינו מכתרים את הכפר בינת ג'ביל, הוא אומר. "בקרוב", אומר ק', "נכריז שבינת ג'ביל בידינו". בידינו? שוב. בפעם המי יודע כמה. אני מרגיש שכולנו ממלאים תפקיד בסרט שכבר היינו בו מלא פעמים, ואף פעם לא היה לו סוף טוב. אנחנו עושים כל פעם את אותו הדבר בערך, ומצפים למשהו אחר לגמרי. אבל מצד שני, מה כבר אפשר לעשות? כשמדגדגים אותך אתה צוחק, כשמנסים להרוג אותך אתה נלחם.
מצבו של החייל שנפצע בסדר, מעדכנים אותנו. גם הדי-9 לא נפגע. "אנחנו ביממה מאוד שקטה בסך הכל", אומר ק'. לא אם שואלים את תושבי הצפון.
על אחד המסכים עדכון: שיגורים מנבטיה. מטוס מוזעק למקום. "אנחנו מזהים מי שיגרו", אומר ק', "רואים אותם בורחים - ובום, אנחנו תוקפים".
אבל זה כבר מאוחר מדי, לא?
"הם לא ישגרו שוב. אנחנו תוקפים וצדים ומפרקים אותם. נקווה שנראה ירידה בכמות הירי".
אתה רואה הצלחה?
"לא מספיק".
למה לא?
"כי לא משנה מה נעשה, לא נגיע לאחרונת הרקטות. זו משימה בלתי אפשרית, לבנון מדינה סבוכה, הדברים מוחבאים בכל מיני ואדיות. השמדנו יותר מ-200 משגרים בארבעים הימים האחרונים. ועדיין, צריך להשתפר. אפשר להרחיק את האיום דרמטית, וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות. תפקידי שלא יהיה חייל רדואן אחד מדרום לליטני".
200 משגרים מתוך כמה?
"לא יודע להגיד, אחוזים גבוהים ממה שיש להם. להבנתי, אנחנו מתקדמים מאוד במשימה. תראה שממוצע השיגורים ירד דרמטית. מ-200 למאה שיגורים ביום".
כן, אבל מאה שיגורים ביום זה המון.
"נכון. אנחנו מבינים את החשיבות ונמצאים בפעילות עצימה. כל המערכה היא למען היישובים. אתה שואל על מספר הרקטות כדוגמה לחוסר הצלחה - וזה נכון - אבל אתה כבר לא שואל על הפשיטה ליישובי הצפון, נכון? תושבי מטולה ושתולה כבר לא הולכים לישון בפחד שיפשטו עליהם. זה לא מעסיק אותם - וזה דבר דרמטי. תיזכר איפה היינו לפני 7 באוקטובר. זה דבר מדהים. הרחקנו בצורה ברורה ומוחלטת (ואז מסייג את עצמו: 'בצורה משמעותית') את איום הפשיטה על יישובי הצפון. הלכנו קדימה לקו הנ"ט - וכבר כמעט לא יורים על היישובים. אנחנו נמצאים בכל רכס שולט שממנו אפשר לירות על היישובים. כמעט לא יורים יותר, רק נ"ט אחד בארבעת הימים האחרונים. נותרה משימת הרקטות, ואנחנו על זה בכל הכוח".
ועדיין, מאה ליום.
"כן, אבל שני שליש מזה על הכוחות. על כל תמ"ס (ראשי התיבות של נשק תלול-מסלול, כמו רקטה) שנורה לכוחותינו ולא ליישובים, זה אומר שאני עושה את המשימה. זה מסוכן, אבל זו המשימה שלנו. ולא השלמנו את העבודה. זה ברור לי. נביא למציאות כזאת שתושבי הצפון יהיה שמחים ובטוחים. הדרך ארוכה ומפותלת, אבל נגיע לשם. אני מאמין בזה בכל ליבי. חיזבאללה לא בקרב גבורה הרואי. זה לא האויב שהאדרנו וגידלנו. הוא נלחם, כן, אבל אנחנו מתמודדים מולו. בכל קרב, ידנו על העליונה".
אז עכשיו יש לנו חמש אוגדות בלבנון. מה התכנון, רצועת ביטחון חדשה?
"אנחנו תופסים את הקווים מהם נורה נ"ט. לא תשמע אותי אומר את המילים 'רצועת ביטחון'".
אתה בן 35, היית ילד כשיצאנו מלבנון, ואולי אתה לא זוכר את הגיהינום הזה. מה שונה הפעם?
"מעריך שלא נחזור על אותה שיטה, אבל יחד עם זאת צריך לאפשר מציאות שקטה לתושבי הצפון. אנחנו מייצבים את זה עכשיו, בונים גבול בטוח. לא נאפשר לחיזבאללה להתבסס מדרום לליטני. נחסום את הדרכים, נייבש את מקורות המימון, לא נשאיר אבן על אבן. הכל כדי לגרום להם לא לרצות לתקוף. ובעיקר, נגדע את הקשר בין איראן לחיזבאללה.
"החיזבאללה", טוען ק' בעוד הירי לצפון נמשך, "שוכב על הרצפה ואנחנו דורכים לו על הצוואר".
אל"מ א', מפקד חמ"ל הסיכולים "אופק פעיל": "כל מטרה מוכרת לנו בצורה מאוד אינטימית. חוץ מלהריח את המטרה, הכל. אנחנו צופים על היעד, על הסביבה שלו, יודעים איפה הוא, מה הוא מתכנן, מבינים אותו. לאנשים יש חולשות והרגלים והם עושים פעולות קבועות. אדם מתפלל, אוכל, הולך למאהבת שלו. וככה אנחנו מוצאים אותם"
× × ×
אני עוזב את חמ"ל האלוף. בדרכי לחממ"א, חמ"ל מרכז האש, אני עובר שוב במסדרונות הארוכים, הזהים. הייתי פה או לא? מי יודע. ההבדל היחיד בין המסדרונות הוא שולחנות הכיבוד. על שולחן פלסטיק במסדרון אחד אני מוצא חבילת מצות פתוחה ולצידה ריבת תות צבאית בצבע זרחני, שנראית כאילו הקופסה שבה היא נמצאת תתכלה לפניה. על שולחן אחר במסדרון אחר אני מוצא כריכים שנראה שהותקנו עוד לפני ביות החיטה. על שולחן אחר עוגיות ישנות. במסדרון אחד יש בית כנסת, באחר סניף "כוורת", בשלישי מטבחון שנראה כמו כל המטבחונים הצבאיים שהייתם בהם. כי בסוף, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת והסודיות המוגברת, זה פחות או יותר אותו צה"ל מתחת לאדמה כמו הצה"ל שמעליה.
הבור של פיקוד צפון נבנה כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. נראה שזריזות לא הייתה אחד מהם, כי לקח כארבעים שנה לבנות אותו, ויש אומרים שהוא עדיין לא גמור. מכנים אותו "הארמון". הבור עמיד בפני טילים, רעידות אדמה, ובמקרה של התקפת אב"כ יכול להתנתק לגמרי מהעולם שבחוץ ולתפקד באופן עצמאי. לפעמים נדמה לך שהניתוק הזה מהבחוץ הוא התכונה העיקרית של המקום.
בחד"ן חממ"א - חדר הדיונים של חמ"ל מרכז האש - אני פוגש את אל"מ י', מפקד החמ"ל. איש חינוך ממרכז הארץ ומילואימניק כבר יותר מ-600 ימים. "חיל הים, האוויר, חילות היבשה והמודיעין - הכל חלק מהתזמורת שאנחנו מנצחים עליה פה", הוא מפרט. "זו החממ"א, החמ"ל המרכזי של מאמץ האש הפיקודי, וזה הכלי הדומיננטי ביותר שעומד לרשות האלוף, ובמילה 'אש', הכוונה היא לכל מה שיכול לפרק את היכולת שלהם".
אני מודה שחשבתי בתמימותי שהכוונה במילה אש היא לאש. חייבים לאהוב את השפה הצבאית. י' אומר: "החממ"א בנויה מכמה צלעות. יש את זרוע התכנון - שאנחנו קוראים לה זרוע התכנון". במקום אחר הוא אומר לי, "מפה אפשר להשפיע על המרחב באש".
גם י' מלא במחמאות למבצע "חושך נצחי", שעורר בעולם לא מעט זעם. "זה היה תיאום מושלם. תהליך שלקח המון זמן, מודיעין ותכנון שהבשילו לרעיון והזדמנות שצצה, אושרה ומומשה. היכולת לקחת כל כך הרבה פרטים ולארגן אותם היא אמנות. זה אירוע שתוכנן המון זמן ולקח לא יותר מחמש דקות וחצי. היום אנחנו מבינים שהאויב קיבל מכה קשה. זה הישג משמעותי".
יש טענה שנהרגו המון אזרחים.
"עצרתי עשרות תקיפות כי ידענו שיש שם אזרחים, גם אם היו לידם אנשים שהיו ראויים למות. אני שמח שאנחנו כאלה, פועלים כירורגית, מקצועית ומוסרית. אנחנו לא כמוהם. אסור להרוג אזרחים".
הופתעת מכמות השיגורים והירי של חיזבאללה אחרי שנתיים וחצי של מלחמה?
"התשובה הקצרה: לא. הארוכה: כמי שנמצא פה כ-600 יום, ידענו לְמה אנחנו נכנסים. מי שהופתע, אני חושב, זה העורף. הוא חשב שחיזבאללה הוכרע, שהוא על ברכיו. ואז היישובים התחילו לחטוף. זה כואב, ולא משנה אם זה ארבע רקטות או 400. אסור לנו להשלים עם אף מספר. צריך לעשות הכל כדי למגר את האיום. זו האחריות שלנו והצבא צריך חופש פעולה כדי לעמוד באתגר הגדול שלנו, להסיר את האיומים מהיישובים, ולפרק את הארגון מנשקו".
וזה אפשרי?
"אני מאמין שכן, ובתנאי שיהיה לזה המשך מדיני: כמו שאמר קלאוזביץ, המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות".
אחרים לא חושבים ככה.
"אפשר לפרק אותו מנשקו, אולי לא עד הנ"ט האחרון, אבל את מה שהיה - איום בלתי נסבל בפשיטה על יישובים, הקמת אוהלים על הגבול והליכה חופשית על קו הגבול - את זה לא נראה יותר. אנחנו מסירים את האיום, וההמשך צריך להיות במישור המדיני. אולי לא נצליח להשמיד את האידיאולוגיה, זה עניין דתי, אבל בוא נרחיק את זה מהאזרחים, וכמובן שנרחיק את זה גם בזמן. האם בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה יקום ארגון אחר שיילחם בנו? סביר להניח. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמערכה הזו לא תסתיים לעולם. היא תשתנה. תמיד נחיה על חרבנו".
לא הופתעת מהירי. מה כן הפתיע?
"לא הרבה, האמת, אנחנו מכירים אותם כבר שנים. מה שכן, רוח הלחימה שלהם והרצון להילחם - הם רואים בזה מלחמת דת - קצת הפתיעה. אבל גם הרוח הזאת נשברת ככל שאנחנו מכים בהם. בסוף גם הם בני אדם, כשאנשים סביבך מתים, כשתגבורת לא מגיעה והאספקה מושמדת - הם נשברים".
אתה לא מרגיש את הפער בין תחושת השליטה והניצחון שאתם משדרים פה לבין הבלבול והפחד בחוץ?
"אני חושב שאנשים מבינים את ההישגים. אבל אני מבין את השחיקה והעייפות של האזרח שרץ למקלט. לך ולתקשורת יש תפקיד חשוב: לתווך את המציאות הזאת, להעצים את זה שאנחנו מביאים הישגים. שעזבנו בתים, עסקים ומשפחות כדי לייצר מציאות אחרת".
אולי התפקיד שלי הוא דווקא לתווך את המציאות העגומה והמפחידה שבחוץ לך ולחברים בצבא. כי הפער בין הניצחון פה למטה לחיים הקטועים שם למעלה אדיר.
"לא בחרנו במלחמה הזאת. היא נכפתה עלינו. גם אם התקופה הזו תארך עוד שנה, נעמוד בה. אנחנו במאבק קיומי, והוא קודם לדברים האחרים, מה לעשות. זו גזירת גורל, אבל אני מאמין שאחרי המערכה הזאת נוכל לשכוח את הצליל של התרעת פיקוד העורף. פשוט נשכח. אם לא הייתי מאמין בזה לא הייתי פה".
"ואני רק מזכיר לך", מוסיף אל"מ י', "שעד 7 באוקטובר דובר פה על מאות אלפי טילים של חיזבאללה שיחשיכו את מדינת ישראל. אנשים רצו לקנות גנרטורים. האיום היה אמיתי, אבל הבהלה שנוצרה בתודעה שלנו גדולה בהרבה ממה שהיה במציאות".
למה זה?
"אני חושב שכחברה וכעם אנחנו קצת עייפים, ובצדק. אנחנו עם חפצי חיים, וכשזה מתנגש עם המציאות, עולה גם סף החשש. אולי היינו צריכים לקבל סטירה, לצערי, להיזכר שאנחנו לא בלתי מנוצחים. לצאת מהשאננות. היום יש חיץ בינינו לבינם, שהסיר את האיום הישיר מכל יישוב בישראל - בגבול עזה, לבנון וסוריה. אנחנו מנקים את השטח. האיום הישיר הזה לא יהיה יותר. גם איום הכטב"מים, שהיה האיום הכי מפחיד, הצטמצם, כמעט נעלם. עד 7 באוקטובר חיינו בסוג של התכתבות עם האויב. זה לא קיים יותר. אנחנו מייצרים מציאות אחרת, מרחיקים את האיום ומגיבים מיידית. זו התפיסה הנכונה, ואני מקווה שהדרג המדיני יצליח לתחזק את זה מבחינה מדינית".
ומה אתה רואה, שוב רצועת ביטחון?
"רק מלשמוע את המילים האלה נהיים לי גירודים בכל הגוף. לא נקים רצועת ביטחון כמו המודל ההוא. נקים רצועה יותר אקטיבית שתביא אותנו להסדר. נייצר את זה, וכשהמהלכים המדיניים יאפשרו את זה נצא משם. אין לנו עניין להישאר בלבנון".
דווקא יש אנשים שרוצים להתיישב בלבנון.
"אלה הגיגים של אנשים שלא מייצגים דבר. זה גם לא קורה בשטח. אין לישראל שאיפות התפשטות. השאיפה היחידה היא ביטחון, וכמובן גם שלום".
6 צפייה בגלריה
בתוך הבור (עם הכובע: דרור פויר). “התיישבות בלבנון? אלה הגיגים של אנשים שלא מייצגים דבר"
אתה חושב שלגרש יותר ממיליון אנשים מהבית עוזר לישראל, לביטחון או לשלום?
"אני לא מגרש, אני מאריך את חייהם. לא בציניות. הם בני ערובה של טרוריסטים פונדמנטליסטים, שבחסותם מוציאים אזרחים אחרים להורג, שהם אנחנו. זה שאני מוציא אותם מאזור הלחימה ומייצר אזור סטרילי זה דבר אתי וערכי שמציל את חייהם. גם אם זה מוציא אותם מאזור הנוחות שלהם".
אתה לא מייצר ככה את האויב הבא?
"לא חושב. אולי באותו רגע הם כועסים ומתוסכלים לראות בית שהפך לעיי חורבות. אבל בתוך תוכם הם יודעים את מי להאשים: את החיזבאללה בלבנון ובעזה את החמאס. אני מקווה שהם ייקחו אחריות על חייהם".
× × ×
אני חושב על כל ההישגים שמנו באוזניי - הרחקת איום הנ"ט, הסרת איום הפשיטה, הקטנת הסכנה שבכטב"מים ואפילו הירידה בכמות השיגורים הממוצעת שניחתת על יישובי הצפון. זה הרבה וזה יפה - אבל זה רחוק מלהספיק. הקולות של תושבי הצפון הנאנקים נשמעים חזק יותר באוזניי מקולות אנשי הצבא המרוצים מעצמם, גם אם יש הרבה אמת בדבריהם.
אנחנו יורדים, או עולים, אל "חמ"ל רדואן". חמ"ל קטן ואינטימי יותר ביחס לחמ"ל האלוף והחממ"א, שמקיפים פחות או יותר את הכל. כאן, כמו בחמ"ל של אופק פעיל, הכל מרגיש הרבה יותר בוטיק - עד כדי מכונת האספרסו המשוכללת שניצבת בצד החדר ולידה עוגת תפוזים ביתית.
תא"ל י' הוא מפקד החמ"ל, ורוב האנשים פה (כ-60 סה"כ, או כ-20 במשמרת) הם ליהוק אישי שלו, כמו גם מכונת האספרסו. בצד ימין של החדר יושבים אנשי המודיעין, "עם המידע הכי אינטימי", ובצד שמאל אנשי המבצעים. על חלק מהמסכים, רחפנים סורקים את השטח עמוק-עמוק בתוך לבנון בחיפוש אחר מחבלים. את החלק האחר של המסכים, איפה שהחומר הבאמת מעניין, לא נתנו לי לראות.
"אנחנו מכלול בתוך מרכז האש הפיקודי", הוא אומר, "שנועד להתמודד עם פוג'י (גדודי) רדואן. לפני 7 באוקטובר היו 15 גדודים כאלה עם משימות ותוכניות לפשיטה על יישובים בסמוך לגדר. היום אין להם גדודים, וכוח רדואן לא ערוך יותר לבצע תקיפות כאלה".
עד 7 באוקטובר דובר על כ-3,000 מחבלי רדואן. כמה נותרו?
"במרחב דרום לבנון, מאות. אנחנו לא יודעים את המספר המדויק, אבל לבטח פחות מאלף. ב'חיצי הצפון' חיסלנו כ-1,500 מהם, וב'שאגת הארי' עוד כ-400 לפחות. אם ב-7 באוקטובר היו לך 1,500 חיילי כוח רדואן על הגדר - זה היה הפחד הכי גדול. היום אין לך סמוך לגדר כלום. אולי פעילים בודדים, אבל אין אף מסגרת גדודית או חטיבתית. לא קיים. זה אחד האירועים הכי משמעותיים במלחמה הזאת".
ומעבר לליטני, הם משתקמים?
"לא. אנחנו פועלים גם צפונית לליטני, ואנחנו בחופש פעולה בכל מקום בלבנון. שמע, אין סיכוי למחוק אותם לגמרי. כי תמיד יהיה עוד אחד. בסוף אתה רוצה לשחוק את היכולות. הם לא יכולים לפשוט על יישובים. אם פעיל אחד רוצה לקחת נ"ט ולירות, זה לא משהו שאתה יכול למנוע, אלא אם כן תמנע ממנו להיות במרחב. הדרך היחידה שהוא לא יירה היא הרתעה, לא כי תהרוג את האחרון".
אז אתה מדלל את כוחות רדואן, שזה מצוין, אבל אנשים עדיין ממשיכים להתגייס לשם?
"כן, אבל מגויסים אנשים ברמה נמוכה יותר, שמקבלים הכשרה גרועה יותר. את כל שרשרת הפיקוד הורדנו. אז כן, תמיד יש מחליף, אבל הם חסרי ניסיון. הרמה שלהם יורדת עוד ועוד. זה כבר לא לוחמי הקומנדו המצוידים שהתאמנו בסוריה. ממש לא. הורדנו להם ארבעה דורות של פיקוד. כל מפגש מסתיים בניצחון מובהק שלנו".
לפני כשבועיים שבה כוח גבעתי שני מחבלי רדואן. מה למדתם מהם?
"הרוב ברחו, ואלה שנותרו נכנעו. למדנו שהמורל שלהם ירוד, שאין להם ציוד מתאים, ראית עליהם את סימני הכניעה והשבירה, ראית שאין קשר בין הצהרות המנהיגים לבין הכוח בפועל. המידע שהושג מהם היה משמעותי, אבל אני מרשה לעצמי לומר שלא היה משהו אחד שהפתיע באמת".
י' וצוותו החביב מראים לי מקבץ סרטונים מתוך המבצעים המובחרים: פה הפצצות אימתניות על כניסה למנהרות על יד הליטני, שם הפצצות נקודתיות ופחות. באחד הסרטונים נראה מחבל עוסק בענייניו עד שהוא עולה השמיימה בפיצוץ אדיר, שמלמד אותנו שהוא נשא כמות רצינית מאוד של אמל"ח. אני לא עצוב על מותו של מחבל, שיהיה ברור, אבל סרטונים של אנשים מתפוצצים לא עושים לי טוב.
במוסף הזה התפרסם בינואר תחקיר גדול של עמיתי יאיר קראוס, על מה שהיה קורה אילו חיזבאללה היה מצטרף לחמאס ב-7 באוקטובר. דובר שם על טבח רציני ונורא יותר ממה שהיה בעוטף עזה.
"קראתי", אומר תא"ל י', "זה מאוד עיצבן וקומם אותי. אני לא יכול לומר מה היה קורה אם היו תוקפים, אבל יש פה אנשים ששנים עוסקים ונערכים מול האיום הזה, עם משאבים אדירים. הושקעה כמות אדירה של חיילים, מאמצים ומודיעין בלעקוב אחרי כוח רדואן. המידע שהיה לנו פה, וזה נכון אבסולוטית, טוב הרבה יותר ממה שהיה בדרום - בלי להגיד משהו רע עליהם. הייתה לנו אחיזה מודיעינית חזקה. והיינו ערוכים מולם".
ערוכים? הם היו עם 15 גדודים על הגדר ואנחנו רק עם ארבעה.
"כן, אבל להביא הנה את הצבא היה לוקח 3 שעות".
ראינו בעוטף מה אפשר לעשות בשלוש שעות.
"נכון, אבל שוב: המודיעין, ההיערכות ועולמות ההרתעה פה היו הרבה יותר טובים".
י' קורא לקמ"ן שלו, משה. "לא יודע מה היה קורה אילו", הוא אומר, "אבל התרחיש הזה, של פשיטות על יישובים וטבח - לא נכון. אם הם היו חושבים או מתכננים להצטרף לחמאס, היינו יודעים קודם ונערכים מולם".
"בקיצור", אומר י', "לא נס ולא נעליים. בכלל, אני לא אוהב את הדיבור על נסים. אנחנו עובדים פה קשה מאוד. שום נס - פה אי אפשר היה להרים בהפתעה אירוע בסדר גודל שהיה בעוטף עזה".
"אף פעם אסור לומר 'לי זה לא יקרה'", אומר משה הקמ"ן. "למדנו להיות צנועים ופחדנים, אבל במבחן התוצאה ובפרספקטיבה של שנתיים וחצי - ההיערכויות פה היו נכונות, פעם אחר פעם".
אז אתה אומר לי שחיזבאללה היה מורתע?
"זו לא מילה שאנחנו משתמשים בה פה. מילה שרופה. הצניעות נלמדה, אבל מצד שני אסור להאדיר אותם יותר מדי. סביר להניח שזה לא היה קורה פה. המודיעין היה טוב".
אנחנו ממשיכים לדבר על הפער בין ההצלחות הצבאיות למצב הרוח. "מה שאנחנו עושים לא משתקף בחוץ", אומר י', "אבל בכלל לא, לצערי. דיברתי עם חבר ששאל אותי 'איך אתם מתמודדים עם התבוסה?' זה הטריף אותי. תבוסה? מצבנו בוודאות טוב יותר מזה שהיה - תאמין לי שהדבר האחרון שהצד השני מרגיש זה ניצחון - וזה מקומם אותי".
"יש פה הכרעה, יש פה ניצחון", אומר לי רב סרן במילואים עם עיניים אדומות אחרי לילה ללא שינה. "יש אויב שהולך ומתמעט ונהרג. אנחנו עומדים במשימה הצבאית, גאים במה שאנחנו עושים ורואים תוצאות - חיים של אזרחים ושל חיילים שניצלו כי האויב לא הגיע אליהם, גם בזכותנו. אני רואה את כל הדברים האלה, אבל לא יכול לשתף אותם בבית. זה מתסכל".
בסדר, אבל התסכול האזרחי של משפחה שגרה בצפון גובר בעיניי על התסכול הצבאי שלך, מצטער.
"השאלה לגבי קריית-שמונה", אומר י', "ואתה צודק במה שאמרת, תיענה לאורך זמן. זה המבחן. ואני מאמין שהזמן יראה את ההישגים שהבאנו".
