“בישראל, מושב זה לעשירים בלבד”
“נאורמה”, סלוניקי, יוון
בימים אלה ממש, בזמן שאנחנו פה בישראל בזמן פציעות, מחכים לראות אם הלחימה תחודש ונחזור למעגל האימה והייאוש ‑ לירון אורלב ואורי אברהם קמים כל בוקר עם שיר חדש בלב ועם ים של השראה. הסיבה: הם מקימים כפר חדש, “נאורמה”, בפרברי סלוניקי, שיהפוך בעתיד לבינלאומי. בינתיים, הגרעין הראשון של המתיישבים החדשים מורכב מישראלים. בהמשך, הם מבטיחים, הפרסום יתרחב, וימשוך גם גויים לכפר שנושא את השם היומרני “חזון חדש”.
אורלב (47), במקור מקריית-אונו, בעלת רשת גני ילדים לשעבר, עזבה את הארץ עם בעלה והבת הצעירה (שני הגדולים הטילו וטו ונשארו בארץ) כבר לפני ארבע שנים. הם בנו את בית חלומותיהם בפרברי סלוניקי, ואורלב פנתה לתחום מניב: ליווי ישראלים בהליך תושבות ביוון.
10 צפייה בגלריה
"נאורמה", פרברי סלוניקי, יוון מקימים: לירון אורלב ואורי אברהם החזון: כפר קהילתי בינלאומי גרעין ראשוני: 23 משפחות ישראליות
אורי אברהם (37) הגיע עם אשתו ושני ילדיהם ליוון במהלך מלחמת חרבות ברזל, ופנה לאורלב על מנת שזו תלווה אותם עד לקבלת הוויזה. על הדרך סיפר לה על חלום שיש לו, להקים כפר ישראלי ביוון. אורלב אמרה לו שהיא אול-אין, אבל בשינוי אחד: שהכפר יהיה פתוח לכל מי שיחפוץ להצטרף לחיי קהילה. אברהם הסכים, וכך נולד “נאורמה”.
בתחושתה, אורלב לא רצתה לעזוב את ישראל אלא נדחקה לכך. “המעבר שלנו לא נבע רק מיצר הרפתקנות וניסיון לגור במקום אחר, אלא גם מהבנה לאן החברה הולכת. האלימות, חוסר הסובלנות. החינוך שהתחיל לקרטע. להפעיל גן ילדים בקורונה עם ‘כן תפתחי ולא תפתחי’ היה בלתי נסבל”.
אז אתם מחליטים פשוט לארוז ולעזוב?
“זה התחיל כהרפתקה. נסענו לטייל בסלוניקי וצפון יוון, התלהבנו מהמקום ומהקרבה לישראל, עד שהבנו שזהו, אנחנו תוקעים פה עוגן. בכלל, 7 באוקטובר חולל שינוי מטורף. לפני ארבע שנים היינו אחת מארבע משפחות שהגיעו לסלוניקי. היום יש יותר מ-50. נוצר ביקוש מאוד גדול לתושבות, לגולדן ויזה, על בסיס השקעה בנדל”ן ביוון. עם תחילת המערכה האחרונה מול איראן, שוב נהיה גל של ישראלים שפנו וביקשו את עזרתי”.
בכמה כסף צריך לרכוש כאן בית כדי לקבל תושבות?
“250 אלף יורו”.
אורי, בעלים של חברה קטנה בישראל המעניקה הטבות למתנדבים (“באר המשאלות”), ואשתו הדס, שמלווה נשים לאחר לידה, בונים בימים אלה את ביתם ב”נאורמה” (Neorama Thessaloniki בפייסבוק). “כשהגענו ליוון, הבנתי שנישאר פה בעתיד הנראה לעין. לאשתי לקח זמן להשתכנע. אבל זה לא שלי היה קל. אני ציוני, עליתי לארץ מארצות-הברית כחייל בודד, התגייסתי לצנחנים, אבל קודם כל אני חובש את הכובע של אבא”.
תסביר לי למה לעזוב את הארץ, אבל עדיין לרצות לגור במודל קהילתי-ישראלי?
“החלום שלי ושל אשתי היה להיות חלק מקהילה, לגור בבית עם גינה. התקבלנו למושב בגולן, ואז פרצה המלחמה. כשהגענו לפה, פתאום היה לי חזון לבנות קהילה ישראלית”.
מה מכיל החזון?
“חזרה לאדמה, לנורמליות, לקצב שמתאים יותר לנפש ולגוף האדם, כמו שחיים היוונים. החלום הוא לשבת במרפסת מול הנוף, עם חבר וכוס קפה שעולה חצי יורו, ולא במסעדה, על חשבון של 800 שקל. בארץ, מרוץ החיים לא מאפשר חיי קהילה פעילים. המרדף האינסופי אחרי פרנסה, לסדר עתיד לילדים, הפקקים”.
“אתה רץ כמו עכבר ממקום למקום”, מחזקת לירון.
אורי: “רציתי שהילדים ירוצו בחוץ, ישחקו כדורגל, שנוכל לדפוק על הדלת של השכן, לבקש כוס שמן, לחגוג שישי וחגים ביחד. כשהתחלתי לדבר עם ישראלים, הבנתי שאני לא היחיד. כל משפחה שמצטרפת, מקבלת חלקה משמעותית של שני דונם לפחות”.
אני מתעקשת להבין: אפשר פשוט לחיות בכפר יווני. תסבירו לי את הרצון לגור בינות לישראלים.
לירון: “בסופו של דבר השפה, התרבות, ההיסטוריה, השורשים וזווית הראייה זהים. התקשורת יותר פשוטה. ישראלים גם יודעים מה זה יישוב קהילתי. הכפרים פה לא קהילתיים כמו שרצינו. מצד שני, למרות שהגרעין הראשון הוא ישראלי, אנחנו לא רוצים להפוך למובלעת ישראלית. הרעיון הוא להיטמע בקהילה המקומית, לכבד את היוונים שגרים פה. זה הבית שלהם”.
המודל של השניים עובד ככה: לירון את אורי רכשו את הקרקעות, והם גם אלה שבונים את הבתים. הם מציעים שלושה דגמים, ומהם התושבים החדשים צריכים לבחור.
אורי: “קנינו עשרות דונמים והתחלנו לבנות את הבתים הראשונים. הבית שלנו והבית של חמי וחמותי. זה בא מהם. הם ראו מה אנחנו עושים והחליטו להצטרף. כבר מהמשפחה הראשונה, יש עלייה לקרקע”.
לירון: “יש חמש משפחות ישראליות שכבר הצטרפו אלינו”.
אפילו הטרמינולוגיה חלוצית-ישראלית.
“בפרסום ברשתות ובוובינרים לישראלים, אנחנו אומרים: ‘בואו לחיות בחצי מחיר ממה שעולה בישראל’. ההשקעה שנדרשת עבור 110 מ”ר, על מגרש של שני דונם, היא כעשירית ממה שהיה עולה להם בישראל. זה גם במרחק שעתיים טיסה מהארץ, כאילו רק עברת לעיר אחרת בישראל”.
מה תנאי הקבלה?
“אנשים טובים, לא משנה אם זוג מבוגרים, משפחה עם ילדים או חבר’ה צעירים. אבל שיידעו אנגלית ברמה בסיסית ושתהיה להם איתנות פיננסית כדי לשלם על הבנייה. אנחנו לא פוליטיים ולא מעניין אותנו ימין או שמאל”.
“אנחנו מחפשים אנשים שרוצים לבנות קהילה”, אורי מוסיף, “שיש להם זיק בעיניים. הגיעו אלינו זוג ייננים שרוצים להקים יקב. יש מי שהגיע מעולמות הטיפול האלטרנטיבי, שרוצה להקים מרכז טיפולים בכפר. אגב, אנחנו מפרישים קרקעות לטובת שימושים ציבוריים. שתלנו עצים ליער מאכל, יש אזור שמיועד לגינת שעשועים”.
אתם מתכוונים לבנות מערכת חינוך משלכם?
“הילדים באזור סלוניקי הולכים לבתי ספר בינלאומיים או יווניים. אני מוביל את תנועת הנוער של הישראלים. כבר עכשיו אנחנו חוגגים כל חג ביחד”.
לאילו ממדים אתם רוצים לגדול?
לירון: “300 בתי אב זה החזון הסופי. הגרעין הראשון יהיה מורכב מ-23 משפחות ישראליות, ואחרי זה נפנה לקהל בינלאומי וגם ליוונים”.
הישראלים שפונים אליכם מספרים שזה קשור למצב הביטחוני והפוליטי?
“זה תמיד קשור למה שקורה בארץ. אם זה לא עזה זה חיזבאללה, ואם לא חיזבאללה זה איראן. אני ממש רואה בכפר הזה שחזור של הילדות שלי בגבעת ישעיהו, המושב שגדלתי בו. הצרכנייה, בית העם, ללכת לשכנים בכפכפים. בישראל, מושבים היום זה לעשירים בלבד”.
אתם רואים אפשרות שתחזרו לישראל ביום מן הימים?
“ישראל תמיד תישאר הבית שלי, אבל לחזור לארץ זה לחזור לממ”ד ולטילים. גם לא נעמוד במחירים בארץ. אבל אם דברים ישתנו בישראל, יסיימו עם המלחמות, יורידו את יוקר המחיה, נשמח מאוד לחזור”.
אורי: “כשהמערכת בישראל תתחיל לשרת אותנו, האזרחים, יהיה על מה לדבר”.
חן (39), פרילנסרית בתחום מערכות מידע, ודני (40), מנהל מוצר בהייטק, הורים לשלושה המתגוררים באחד ממושבי עמק חפר, הם בין הרוכשים הראשונים של בית ב”נאורמה”. בית זו מילה מצומצמת, שכן מדובר בשטח של שבעה דונם בכפר. יש כבר כרטיסי טיסה ליולי הקרוב, עם תום שנת הלימודים. הם יגורו בשכירות עד שהבית יהיה מוכן, בינואר. עכשיו הם נרגשים מול העתיד החדש שמחכה להם, אבל מבקשים לשמור על אנונימיות. יודעים שבישראל פחות אוהבים אנשים שעוזבים.
דני: “למרות שאני קיבוצניק במקור, סבא שלי מהמקימים, וגדלתי על ‘בירה ונָשירה’, אני מרגיש שהמדינה היום מאוד רחוקה מזו שגדלתי בה. היא הולכת ונהיית יותר דתית ופחות מערבית. אני מרגיש שרוב האנשים במדינה כבר לא מחזיקים באותה תפיסת עולם כמוני. אני לא שייך.
“תוסיפי לזה את יוקר המחיה. גם אני וגם חן לא באים מבתים של הורים שיכולים לעזור לנו לרכוש דירה. אנחנו שני אנשים שמרוויחים כסף טוב, אפילו מאוד, אבל לא קרובים להיות מסוגלים לרכוש את הבית שאנחנו שוכרים”.
חן: “אני טסה המון מהעבודה, ולחיות בחו”ל תמיד קרץ לי, לחשוף את הילדים לתרבות אחרת. חיינו בתאילנד שבעה חודשים, זה היה טסט כזה, וזה פתח לנו את התיאבון. חודש וקצת אחרי הגיע 7 באוקטובר, ואז זה כבר הפך לרצון לברוח מפה. אנחנו גרים בדירה בלי ממ”ד, והילדים היו בהיסטריה. מרגע שזה הפך למציאות ממושכת, התחלנו לחפש לאן לעבור”.
איך הגעתם ל”נאורמה”?
חן: “חבר שלח לנו פוסט של לירון, וזה דיבר אלינו. כפר קהילתי, לקנות בית עם שטח ולא לגור בדירה”.
דני: “זה גם לגור קרוב לישראל ולמשפחה. זה מזג אוויר כמו בישראל, זה ים. זה לממש חלום. בית של 250 מ”ר, שיכיל גם בית אירוח ובריכה ענקית, עולה לנו שני מיליון שקל. אנחנו ליד מוסדות חינוך טובים, בית חולים חדש, שדה תעופה. זה לא איזה חור. ארבע דקות מאיתנו יש מתחם קניות גדול ואיקאה. זו אירופה, בסופו של דבר”.
חן: “בית פה במושב עומד עכשיו למכירה, 140 מ”ר על חצי דונם, בעשרה מיליון שקל. זה סתם את הגולל מבחינתנו. טסנו בפברואר לפני שנה לראות מקרוב. הלכנו לבדוק בתי ספר, פגשנו אדריכלית. קיבלנו הנחה גדולה כי היינו בין המשפחות הראשונות”.
לאן רשמתם את הילדים?
“התלבטנו, והחלטנו ללכת על בית הספר היווני הפרטי. הם כבר לומדים יוונית עם מורה בזום. השפה זה אתגר רציני, ואם זה לא ילך נעביר אותם לבית הספר האמריקאי”.
אבל יש מחירים להגירה.
חן: “בסוף נהיה נטע זר. אין מה לעשות. אני מחוברת לארץ, ולמרות שזה צעד שאני שלמה איתו, זה צעד קשה. כשהיינו בתאילנד, אמא שלי רצתה שכבר נחזור. התגעגעה לנכדים. אחרי 7 באוקטובר, היא אמרה לי ‘אני מצטערת שלא אמרתי לך להישאר בתאילנד’”.
איך הילדים הגיבו למעבר?
חן: “טסנו בלעדיהם, לבדוק. כבר בטיסה חזרה דני אמר, אני רוצה שנלך על זה. לי זה לקח יומיים. כשסיפרנו לילדים, מכרנו להם את זה קצת חומרי, שיהיה לנו בית גדול. היו חששות, אבל אחרי כמה לילות עם אזעקות, הבן הגדול שלי אמר ‘בא לי כבר לעבור ליוון’”.
"זו לא תנועת נגד, אלא תנועה בעד"
"סנטירא", חווה ליד ארצו, איטליה
עדי ויצמן (35) ויון בלוך-רנד (37) נעו ונדו ארבע שנים באירופה, חיפשו קהילה שתתאים להם, עד שהחליטו להקים אחת בעצמם, בשטח ליד ארצו באיטליה. הם מתראיינים כשעדי בהיריון, חודש חמישי. הילד יגדל בינות ל-750 עצי זית, כך הם מספרים, וישחק ליד אגם טבעי. לאחרונה הם קיבלו אישור לבנות 24 בתים לקהילה המתהווה.
10 צפייה בגלריה
"סנטירא", ליד ארצו, איטליה המקימים : עדי ויצמן ויון בלוך־רנד החזון: קיבוץ בינלאומי, לא על בסיס אתני השטח: 160 דונם ואישור לבניית 24 בתים
יון: "קנינו שטח של 160 דונם".
עדי: "קראנו למקום 'סנטירא', שזה לחוש".
יון: "בתרגום לעברית זה 'קשב'. גרנו כמה שנים בקיבוץ נאות סמדר וחיפשנו לחיות בקהילה לומדת, כזו ששואלת שאלות על החיים. אנשים שבאים לגור פה חצי שנה או שנה אומרים לנו שזה השפיע באופן עמוק על החיים שלהם. איפה עוד יש אפשרות בימינו להיות חלק ממשהו חלוצי?"
עדי: "זה התחיל בקורונה, שאלנו את עצמנו איך אנחנו רוצים לחיות. על מה אנחנו רוצים לשים דגש".
מה הייתה התשובה?
"רצינו עומק, משמעות וחיבור עם אנשים שסקרנים כמונו לחקור ביחד. זה הניע אותנו מהמסלול של עסקים אונליין להקמת הקהילה. הבנו שהנתיב שחיינו בו לא ממלא אותנו".
10 צפייה בגלריה
"חיבור עם אנשים סקרנים כמונו". מייסדי “סנטירא", יון בלוך־רנד, עדי ויצמן ודימוסטניס ליברקיס (מימין)
ויצמן ובלוך-רנד נפגשו בלימודים לתואר ראשון בבימוי תיאטרון והוראה בסמינר הקיבוצים. הם למדו ביחד כוריאוגרפיה בגרמניה, אך עזבו את עולם האמנות. עדי: "אני מעצבת אתרים ויון הקים עסק של אי-קומרס".
ולמה בחו"ל ולא בישראל?
יון: "זו לא הייתה תנועה נגד משהו, אלא תנועה של בעד, של מה עוד יכול להיות בחיים. האם זה יכול להיפגש עם עוד אנשים ממדינות אחרות. זה לא תמיד פשוט. בישראל, אם יש לך סתימה בשירותים, אינסטלטור יגיע באותו יום. באיטליה, הוא ישמע שזה מאוד דחוף ויגיד שבטח, הוא יגיע בעוד שבוע. אבל הצד החיובי בזה הוא שרגוע פה. העבודה היא לא במקום הראשון בסדר העדיפויות".
עדי: "השותף שלנו הוא יווני ולא יכול לחיות בארץ, אז להקים קהילה בישראל לא הייתה אופציה. בכלל, רצינו קהילה מעורבת. לפגוש עוד אנשים תחת הכותרת 'מחקר האדם'".
יון: "גם מי יכול כלכלית, בישראל, לקנות 160 דונם?"
איך באמת שני צעירים רוכשים שטח כזה גדול?
יון: "קנינו לפני שלוש שנים בעזרת העסקים שלנו וההורים".
אז בואו ניכנס למודל של הקהילה שלכם.
עדי: "זה קיבוץ, אבל בינלאומי, ולא על בסיס אתני. זה לא המודל הקומוניסטי. הכוונה למעין משפחה מורחבת על בסיס ערכי כנות, שותפות ופתיחות. זה מקום לעבודה פנימית, התבוננות ולימוד. הגרעין המייסד זה אנחנו והחבר היווני שלנו, אבל מאות אנשים מגיעים לפה מדי שנה לתקופה משמעותית. אנחנו מעבירים סמינרים שאנשים באים אליהם כדי ללמוד ולהכיר את המקום. לאט-לאט, אנחנו מייצרים תנאים שיאפשרו לאנשים להצטרף".
יון: "אנחנו לא רוצים להיות כפר עם שכנות טובה, אלא קהילה שחיה ביחד ועובדת ביחד. אנחנו נחליט כולנו איך מתפרנסים ואיזה בית ספר מקימים, איזה בתים בונים. אלו שאלות מרתקות, והן הבסיס ללימוד שלנו".
ואיך זה עובד עם השכנים?
"יש בעיה קטנה שבאיטליה הכל צריך להיות ממוסה. בישראל, אתה הולך לשכן שלך ועוזר לו לתקן את הגג. פה, אומרים לך 'מה זאת אומרת, עבדת בחינם?' אחד האתגרים זה למצוא מבנה משפטי לצורת הקיום הזו פה".
עצירה לרגע. ממה אתם חיים?
עדי: "יש לנו עסק של חתונות ועסק של אירוח. כל קיץ אנחנו מלאים. זה יאפשר למי שיצטרף להתפרנס מהמקום. בהתחלה התפרנסנו ממסיק ומכירת שמן זית".
איך נראה היומיום שלכם?
עדי: "מתחילים את הבוקר עם הזריחה, יושבים ביחד, ישיבה שקטה, לא מונחית, ואז מתחלקים לעבודות. בנייה בבטון, חקלאות, עסקים, להביא חתונות לחווה. עושים הפסקת צהריים ואוכלים ביחד. לפני תחילת הארוחה יש עצירה לפגוש את הגוף, איפה אני נמצאת, ואז מתחילים לאכול ביחד. מתעניינים איך עבר היום לכל אחד, לפעמים השיחה מתפתחת לשאלה מעניינת שעולה".
יון: "פעם בשבוע יש שיעור תיאטרון, משהו שהבאנו מהעבר שלנו. הזדמנות להיפגש קצת אחרת, וזה גם כיף".
אתם רואים הבדל בין הישראלים שמגיעים לפה לאירופאים?
יון: "ישראלים מרגישים מיד בבית. זה מקסים ונפלא ויכול להיות מעצבן. אירופאים נפתחים לאט-לאט. בהתחלה הם נבוכים, צריך לדובב אותם".
קהילה מאורגנת גם סביב חגים, שבתות. על מה חשבתם?
עדי: "כל מה שהקהילה תרצה לחגוג. בפסח האחרון חגגנו כי זה גם פסח, גם פסחא וגם עיד אל-פיטר, כי היה פה פקיסטני. אני חצי מרוקאית, אז גם עשינו מימונה עם מופלטות ונגינה על קחון".
איך המשפחות הגיבו למעבר?
יון: "בעקבותינו, המשפחה שלי עברה לחיות על הקו. הם שלושה חודשים גרים לידנו ושלושה חודשים בארץ".
עדי: "למשפחה שלי מאוד קשה עם המעבר שלי. גם לי קשה שאני רחוקה מהם".
אתם רואים את העתיד שלכם פה?
עדי: "הפרויקט הזה הוא ניסוי. אם זה יצליח לנו, ותהיה קהילה משגשגת, היא תישאר. אם לא יתרומם, נחזור לחיות בנאות סמדר".
"רוב האנשים רק חולמים"
כפר ליד העיירה טטוון, בולגריה
ג'ני ענבי (40), מטפלת ברפואה סינית, הגיעה עם בת זוגה, איילת (48), מורה במקצועה, ושלושת הילדים (שניים מנישואיה לגבר וילד שלישי משותף) לכפר קטן, שאת שמו אינה חושפת מטעמי ביטחון, ליד העיירה טטוון בבולגריה, במהלך המלחמה האחרונה עם איראן. השמיים נסגרו, אבל הן לא ויתרו. לקח להן שלושה ימים עד שהגיעו מישראל לכפר הפסטורלי. "אני כבר כמה ימים טובים בבולגריה, ועוד לא הפנמתי שאין פה אזעקות", היא מספרת בשיחה מביתה החדש. "הבן הקטן שלי בן השבע שאל כשהגענו 'איפה הממ"ד?'"
10 צפייה בגלריה
כפר ליד העיירה טטוון בולגריה מקימות: ג'ני ענבי (בתמונה, עם הילדים) ומאיה וינברג החזון: קהילת שכנים, שחיים בפשטות בטבע השטח המיועד: 32 דונם, ל־ 15 משפחות
המעבר לבולגריה, כחלק מקהילה, ישב אצלה בראש כבר כמה שנים. ענבי הייתה בתהליכי גיוס של אנשים נוספים לכפר שתקים, אבל המלחמה בעטה אותה להתחיל מחדש, כאן ועכשיו. יש כבר שש משפחות בעניין. שותפתה למהלך, מאיה וינברג, שמתגוררת עם משפחתה בסופיה, מספרת: "אנחנו רגע לפני לשים מקדמה. עולה לנו 30 אלף יורו לדונם, כולל מבנה משותף ופרצלציה".
ענבי מספרת: "סיימנו לבנות בית במושב שעל ברמת הגולן רק לפני שלוש שנים. אבל באוגוסט 23' נסענו עם הילדים לחודש לגיאורגיה, ושם הייתה לי הארה. הבנתי שישראל לא הולכת למקום טוב. המצב הביטחוני, הממשלה. תחושה שהולכים לכיוון דתי-קיצוני. הבנתי שאני רוצה למצוא למשפחה שלי אלטרנטיבה. למצוא לנו ולילדים עתיד טוב יותר".
איילת מיד הצטרפה לרעיון ההגירה?
"למרות שנולדתי ברוסיה, ישראל הייתה הבית היחיד שלי ועברית שפת האם יותר מרוסית, אבל עדיין, הצלחתי לראות את עצמי חיה במקום אחר. לאיילת היה יותר מורכב. היא נצר למשפחה שחיה כמה דורות בארץ".
ומה היה הצעד הבא?
"בספטמבר נסעתי עם חברה לשלושה ימים לבולגריה, לחווה של ישראלים. לראות אם זו אופציה עבורנו. הרעיון היה לבשל מעבר עתידי. לקנות שטח, לבנות בית. למצוא פתרון לימים שבהם יהיה כבר בלתי אפשרי לגור בישראל יותר. נגיד, עוד חמש או עשר שנים.
"ב-7.10, עם ההלם והטראומה, הגענו לבולגריה, לחווה ההיא, שירדה מהפרק כי הייתה נידחת מדי בשבילנו. גרנו שם והתחלנו לחפש מקום. מהר מאוד הגענו לטטוון, אזור פסטורלי מדהים, זול למחיה, אבל חסרה שם קהילה".
יש בולגרים בעיירה.
"בבולגריה, כמו ברוב אירופה, חיים בכפרים בעיקר אנשים מבוגרים. הצעירים עזבו לעיר או למדינות אחרות כדי להתפרנס. מאז הקורונה הצעירים חזרו קצת, אבל זה עדיין לא מספיק. אנחנו אנשים שאוהבים אנשים, והילדים זקוקים לחברה. התחלנו לחפש חבר'ה בראש שלנו שיגשימו איתנו את החלום הזה".
הכפר שאת מקימה הוא בהכרח ישראלי?
"הכי קל לפנות לישראלים ולקרוא להם להצטרף. הפרסום שלי ברשתות הוא בעברית. אבל זה לא יהיה בהכרח על טוהרת הישראליות".
איך התגובות לפרסומים שלך?
"אחרי כל פוסט שאני מעלה יש הצפה של מתעניינים, אבל רוב האנשים רק חולמים. אחוז נמוך בשל ומסוגל. להגר זה מורכב. אולי גם בולגריה זה לא המקום הראשון שיושב להם בראש, אבל זה מאוד זול וקרוב, ומאפשר להיות על הקו".
מה קורה בפועל?
"מצאנו שטח גדול למכירה של 32 דונם, שיספיק ל-15 משפחות. אני ואיילת קנינו כבר שטח קטן עם בית ישן שעכשיו בשיפוצים. בקיץ נעבור אליו. אנחנו מחפשים עוד שותפים לרעיון. בפסח היו אמורות להגיע מישראל משפחות שמתעניינות, אבל המלחמה פרצה ובוטלו הטיסות. בקיץ, איילת ומורה ממשפחה נוספת, שהצטרף לגרעין של הכפר, יפעילו בית ספר יער ומשפחות יוכלו לבוא ולהתרשם".
מה יהיה המודל של הכפר?
"קהילה של שכנים, שכל אחד חי את החיים שלו, אבל שרוצה להיות ביחד מרצון. גם בנוגע לסביבה, אנחנו לא באים להשתלט או לבנות וילות פאר אלא להשתלב, ללמוד את התרבות והשפה הבולגרית ולחיות חיים פשוטים בטבע. הקורונה לימדה אותנו שפחות כדאי להיות תלויים בממסד. זה אומר חשמל סולרי ולגדל את האוכל שלנו, אבל בהחלט לא לחזור מאה שנים אחורה".
כמה עולה לבנות בית בכפר?
"מאה אלף יורו לבית של 110 מ"ר על דונם, בבנייה קלה". משפחה נוספת שנסחפה בעקבות ענבי הם מאיה וינברג (38) ובן זוגה, ליאור וינדמילר (38), הורים לסול בן העשרה חודשים. היא מאמנת אישית הוליסטית והוא איש IT ומעצב משחקים. הם גרו שבע שנים בווייטנאם, חזרו לארץ ובמלחמת 12 הימים עם איראן הכריעו סופית שהם עוברים. "האנרגיה בארץ כבדה במיוחד מאז 7 באוקטובר", אומרת וינברג. "המצב זוועה ויוקר המחיה זוועה. אנחנו עכשיו גרים בסופיה בבית של שתי קומות שעולה לנו 700 יורו שכירות. בסוף חודש שביעי החלטתי שאני לא יולדת במלחמה. לא רוצה אזעקה בצירים. חיפשנו מקום זול באירופה, ובולגריה זולה וקרובה, אז נסענו".
איך נוצר הקשר עם ג'ני?
"שמענו על הפרויקט לפני כשנתיים. אנחנו גרים בסופיה, אבל לא במרכז, בפרברים. אנחנו לא אנשי עיר. כשראינו תמונות מטורפות של המקום והבנו כמה זה לחיות בטבע, בקהילה, זה דיבר אלינו. זה לחיות חיים איטיים יותר, לצאת מהמרוץ, לנשום".
אחרי שנים של חיים בחו"ל, בא לך קהילה ישראלית?
"זה נהיה ישראלי, כי פירסמנו בעברית וישראלים רוצים לברוח מטילים כל יומיים ומיוקר המחיה, לטבע נעים ושקט ולחיים אקולוגיים. רוב הישראלים מחפשים ישראלים בחו"ל, אנחנו פחות. מצד שני, אנחנו רוצים שהילד ירגיש ישראלי. אנחנו מדברים איתו עברית".
מתי להערכתך הכפר יעמוד?
"כשנתיים. זו בנייה קלה. אנחנו עוד מדברות על איך חיי הכפר ייראו. לכל אחד יהיה את השטח שלו והחופש שלו, הילדים יהיו במסגרת משותפת ויהיו אירועים משותפים, חגים. ביחד עם מי שיצטרף, נחפש מה נכון לנו".
"מחפשים שותפים סקרנים"
"ספירלה אקו וילג'", פורטוגל
גלעד ברונר (38), מנהל קהילת "ספירלה אקו וילג'" במחוז קוסטלו ברנקו בפורטוגל, הגיע למקום בינואר 2024. "זה התחיל כפרויקט אקולוגי של 12 חברים מהיישוב יובלים והוקם כמו חומה ומגדל. הם הגיעו לשטח פראי שקנו והיו צריכים להילחם בשיחי הפטל העוקצני שיש פה", הוא מספר חצי בחיוך. "שניים עברו ממש להתגורר כאן. השאר הגיעו רק לביקורים. אני הגעתי לפני שנתיים, אחרי שחיפשתי מקום שישלב קהילה, טבע ואירוח. אחי, שגר בתל-אביב וחי חיים קפיטליסטיים, השקיע בפרויקט כפלאן בי".
10 צפייה בגלריה
"ספירלה", פורטוגל מנהל הקהילה: גלעד ברונר החזון : קהילה רב־תרבותית ואקולוגית השטח : 104 דונם מיוער
ברונר גדל בקריית טבעון, עשה שנת שירות עם יוצאי אתיופיה בנתניה, היה קצין ב-8200, וכשהשתחרר עבד כאיש מכירות טכנולוגי. שום דבר ברקורד שלו לא רמז על כך שיעזוב את ישראל. "ב-2017 עברתי לברלין. הייתי סקרן, וגם הלחיץ אותי המתח הבלתי נפסק בישראל, השחיתות, שהכל יותר קשה ויקר. בברלין עבדתי במטבחים, עשיתי סיורי שואה. בערב יצאתי למועדונים ומסיבות. שם מיציתי את החוויה העירונית שלי ומצאתי את ‘ספירלה’.
"הגעתי לפורטוגל מאוד תמים. זה לא אירופה. זו מדינת עולם שלישי במסווה. היא יקרה ולא פרופורציונלית למשכורת החציונית בפורטוגל, ההיגיון הבירוקרטי שלה יותר גרוע מבארץ".
ספר לי על המקום.
"קנינו שטח של 104 דונם וקיבלנו אישור למבנים ארעיים, כי זה היה יער. אנחנו יכולים להעמיד שם קרוואן, יורט, בקתה. אבל בתי קבע זה עדיין באישורים. 20 איש גרים עכשיו בספירלה. רובנו ישראלים, והשאר זה מתנדבים ואנשים שבאים להתארח לתקופה, שיכולה להיות חודש, חודשיים, חצי שנה וגם שנה.
"יש פה זוג ישראלי שהגיעו אחרי 7 באוקטובר. בת זוגי היא איטלקייה שחיה ב’ספירלה’ חצי שנה. היה לנו מתנדב ישראלי בן 82. יש אוסטרית בת 19, שחיה כאן כבר חצי שנה. שתי מתנדבות, שהגיעו פעם שלישית מגרמניה, בנות 63 ו-53. אנחנו קהילה מעורבבת, רב-תרבותית.
"אחרי 7 באוקטובר הגיעו הרבה אנשים מישראל שחיפשו לאן לברוח, להרגיש חיי קהילה. מגיעות לכאן משפחות ישראליות עם קרוואן שמחפשות איפה להשתקע. הגיעו גם לא מעט שורדים וניצולי נובה".
איזו קהילה אתם?
"אנחנו גרים ביחד לא רק כשכנים מנומסים, אלא כמי שעושים יצירה משותפת וחיים אורח חיים פשוט ואקולוגי. יש פה מטבח טבעוני מעולה, עם ארוחות בוקר וצהריים משותפות. אנחנו עוסקים בשיקום האדמה בפורטוגל, חקלאות יערנית, שני אחוז משטח האדמה בפורטוגל נשרף כל שנה, ואנחנו יוצרים יער צפוף ובריא וחזק יותר. יש לנו פסטיבל מדהים כל שנה, ‘מדרה טבע’ (אמא טבע), עם מוזיקה וסדנאות לב וגוף. שנה שעברה הגיעו 270 איש, והשנה אנחנו מצפים ל-400".
כמה עולה להיות חבר קהילה?
"מי שרוצה להיות חבר קולקטיב, לשים מבנה ארעי ולהשתמש בתשתיות, משלם 35 אלף יורו. אנחנו מחפשים עוד שותפים סקרנים".
איך באה לידי ביטוי הזווית הישראלית?
"כל שישי יש ארוחת ערב ביחד. ניצן, אחד ממקימי המקום, מברך על היין, ברכה הוליסטית, ואיכשהו, תמיד יש שם חלות. ועדיין, כיוון שיש הרבה אנשים מבחוץ, השפה היא אנגלית ויש שלטים שמזכירים לדבר בשפה בינלאומית".
מה ההורים חושבים על המעבר שלך?
"אחי גם מתכנן לעבור לפורטוגל. אבא שלי, כבן לניצולי שואה, שמח שאני בפורטוגל ולא בברלין. הם היו רוצים שאהיה קרוב. עכשיו, במלחמה, אמא שלי אמרה לי ‘תבוא’. אמרתי לה 'את רצה בין ארבע לשש פעמים ביום לממ"ד'. היא ענתה לי 'אבל לפחות אנחנו ביחד'".
רתם שטהל (31) ואשתו, אלה (29), הגיעו ל”ספירלה” לפני כחצי שנה, בדצמבר 2025. רתם אחראי על החקלאות בכפר, ואלה מנהלת אדמיניסטרטיבית ואחראית מתנדבים. ב-7 באוקטובר נטרפו עבורם הקלפים. שטהל, בן כפר עזה, שרק יום קודם לכן ביקר את הוריו בקיבוץ, שכל את אמו בהתקפה הרצחנית. אביו, שבנה סוכה ביער בין כפר עזה לניר עוז וישן בה, ניצל.
"עוד לפני 7 באוקטובר חשבתי לעזוב את הארץ", הוא מספר. "באחת השיחות האחרונות עם אמא שלי דיברנו על זה. הרגשתי שהפסדנו. שיש פה מדינה פשיסטית, קיצונית ושאני ושכמותי סומנו כאויבים. אחרי 7 באוקטובר אלה ואני מבינים שזהו, אנחנו לא רוצים להישאר פה".
ישר הגעתם לפורטוגל?
"לא. טסנו לתאילנד ואז לאירופה. חזרנו לחודשיים לארץ ושוב טסנו לארצות-הברית, לגייס כסף לקרן על שמה של אמא שלי, ומשם לפורטוגל. רצינו להתגורר במקום קהילתי, אבל בינלאומי. כן הקל עלינו שיש פה ישראלים, זה נותן ממד של הבנה והזדהות. זה תמיד יותר קל כשיש ישראלים מסביב. אגב, במועצה המקומית אמרו לנו, לנציגי הכפר, שיש מספיק מתיישבים יהודים ושלא ננסה למתוח גבולות".
כלומר?
"שכדאי להיזהר מדעת הקהל מסביב".
אתם רואים את עצמכם נשארים ב”ספירלה”?
"לקיבוצניקים יש תמיד בראש, גם כשהם עוזבים, שיש להם בית לחזור אליו. יש רשת ביטחון, יש קהילה. אבל אין לנו את זה יותר. עכשיו נשאלת השאלה איפה אנחנו רוצים לגור. כמי שרוצים ילדים, אנחנו מחפשים מקום יציב, ו’ספירלה’ היא בהחלט אופציה".
