הרבה לפני ששר האוצר בצלאל סמוטריץ’ הצהיר כי “התוצאה תהיה שנדרוס אותו”, כשהוא מכוון (מטאפורית, כפי שהבהיר אחר כך) לנשיא העליון יצחק עמית, ואפילו לפני המהפכה המשפטית שליבתה את הזעם נגדם ‑ השופטים בישראל חשו מאוימים. השופטת בדימוס רות לורך זוכרת איך באחד הלילות פוזרו פלאיירים מכפישים על מכוניות ביישוב שבו היא מתגוררת. היה זה במהלך משפט דומא, שאותו ניהלה, ושבסופו הורשע עמירם בן אוליאל ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה, בהם תינוק.
עם 28 שנות שיפוט, מהן שבע שנים כנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז הנחשב לעמוס במדינה, הרזומה שלה כולל ישיבה בהרכבי שיפוט בכמה ממשפטי הרצח החמורים בישראל - כמו רצח משפחת אושרנקו בשנת 2009, או משפט הרצח של איש העסקים אלדד פרי שהתנהל בין השנים 2023-2025. היא גם הייתה ראשת ההרכב שהרשיע ב-2013 את יונתן היילו ברצח ירון איילין, אסיר משוחרר אשר תקף אותו מינית וסחט ממנו כספים.
“הייתי מאוימת”, היא מודה עכשיו, “אך לא מאובטחת, וגם אמרתי שאיני צריכה להיות מאובטחת. אני זוכרת שהרגשתי לא נעים, אך האם נעלבתי? לא. זה היה מכוער, אך חלק מעור הפיל שאתה מפתח עם השנים. ובכל מקרה, לא משהו שלומדים אותו בהכשרת שופטים. אבל אם אתה שלם עם ההחלטה שלך, הכל בסדר”.
ח”כ לימור סון הר-מלך כינתה את עמירם בן אוליאל “צדיק קדוש שסובל למען עם ישראל”. מה היא לא מבינה, לדעתך?
“אני לא יודעת מה הופך אדם ל’קדוש’”, היא מנסה להישאר ממלכתית. “אנחנו בהרכב נתנו את ההחלטה שלנו, שאחר כך עברה את הביקורת של בית המשפט העליון, ואין לי בכלל ספק שכל הראיות הצביעו מעבר לספק סביר שהבן אדם ביצע את העבירה. ומי שמבצע עבירה של רצח באכזריות ‑ הדין שלו, שהפך גם לחלוט, צריך להיות מאסר עולם”.
בכלל, נראה שבממשלה יש מי שמנסים לייצר תחושת דה-לגיטימציה לבתי המשפט בישראל. האם השופטים מרגישים את זה גם בתוך האולם?
“יש זילות מלמעלה שמחלחלת לאולמות, וזה עצוב, כי זה גם פוגע בתחושה של אותם אנשים שבית המשפט דן בענייניהם. מה הם צריכים להרגיש, אם ככה מתבטא חבר כנסת? השופט יושב כשמאחוריו סמל ודגל של מדינת ישראל והוא זה שמייצג את חוקיה של מדינת ישראל, אז אין ברירה, צריך להתנהג בהתאם”.
× × ×
לורך כבר בת 69, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה. לא מזמן יצאה לחופשת פרישה. לפני ארבע שנים, כשעוד ישבה על הכס, הצטרפה לחמישה שופטים נוספים שתועדו על ידי הבמאי והיוצר אייל בלחסן בסדרת הדוקו “השופטים” (המשודרת בימי שלישי, אחרי מהדורת החדשות בכאן 11 וכאן 11 BOX), המלווה אותם בזמן אמת בדיונים בבית המשפט ומספקת הצצה לחייהם הפרטיים ולאופן קבלת ההחלטות הרות הגורל שהם אחראים להן.
השבוע ישבנו עם שלושה מתוך ששת השופטים, לראיון נדיר בקרב הסקטור, שלרוב נגזרת עליו שתיקה במהלך כהונתו. לורך, הבכירה מביניהם; מירה פלאי-רום, שופטת בבית המשפט לדיני משפחה בראשון לציון, שפרשה לפני שנה אחרי שניהלה אינספור תיקים משפחתיים טעונים בדלתיים סגורות והיום מכהנת כמגשרת; ודוד שאול גבאי-ריכטר, שופט בית משפט השלום בירושלים, העוסק בסוגיות הנפיצות של הבירה, כולל עלייתו להר הבית של הח”כ לשעבר, יהודה גליק.
הם אמנם נזהרים מלהתייחס ישירות לתפוח האדמה הלוהט שמתגלגל כבר למעלה משלוש שנים במסדרונות הממשלה, במערכת המשפט וברחובות מאז הכריז השר יריב לוין על הרפורמה, אך כולם מאוחדים בתחושה של מה שקרה מאז: ירידה במעמד השופטים, ועלייה ברמת הסיכונים שהם מתמודדים איתם.
וזה קורה לא רק במשפטים פוליטיים. “כל השופטים סובלים מאוד מהטרדות והצקות”, אומרת פלאי-רום בת 57, בזוגיות, אם לשלושה ובקרוב סבתא, שחזרה לעולם עריכת הדין ועוסקת בגישור בתחום המשפחה. “בעיקר שופטי תחום המשפחה. הייתה תקופה, אמנם לא לי, שעשו לשופטות פוטושופ בעירום ופירסמו ברשת. כשאתה שופט, אתה לא ברשתות החברתיות ולא יודע מזה אם לא מספרים לך. אני זוכרת שהיה לי תיק מאוד קשה שעניינו ניכור הורי, וערב שישי אחד מישהו התקשר, הייתי נחמדה ופתאום אני מבינה שהוא מדבר על התיק הזה. ואז אני אומרת לו: ‘אדוני, אני מצטערת, אני לא מדברת על תיקים שמתנהלים בבית משפט, שתהיה לך שבת שלום’, וסוגרת, והוא מתקשר שוב ושוב, שולח לי הודעות בווטסאפ. אני חוסמת, וזה בא ממקום אחר”.
מלחיץ.
“היה פעם גם אירוע אחר, הזוי לגמרי, שהתקשרו אליי מהאבטחה של בתי משפט ואמרו: ‘רק רצינו להגיד לך שעצור איים שירצח אותך’. אוקיי, עניתי, מה לעשות עם המידע הזה? ענו לי: ‘רק שימי לב’. אני רצה כל בוקר, אז מה, אני צריכה להסתכל לאחור? כשהציעו ‘תגישי תלונה במשטרה’, סירבתי, כי אמרתי: אני מאוימת כשופטת ולכן לא מוכנה להגיש תלונה באופן אישי. התחושה היא שאתה לגמרי לבד”.
מה גורם לדעתך לתחום דיני המשפחה להיות כל כך אמוציונלי?
“זה תחום שנוגע במה שאני קוראת לו ‘הכאב הילדי הקדום’. הרבה פעמים בסכסוכי ירושה אתה חושב שהם רבים על הצוואה ומגלה שמדובר בעצם במשהו מהילדות, את מי אמא אהבה יותר. הייתי נדהמת לגלות שפרופסורים, דוקטורים, האנשים הכי אינטליגנטיים, ברגע שזה קשור לילדים, להורים, אתה הופך להיות מישהו אחר”.
בימים אלה, האלימות רודפת גם את מי שכבר עזב את כס השיפוט, ויעיד על כך נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ’ אהרן ברק, שהוטרד לאחרונה על ידי פעיל הימין מרדכי דוד. “כשופטת וכאדם אני חשה על כך כאב עצום וכעס גדול”, אומרת לורך. “אפשר לבקר החלטות, או את המערכת, אבל אתה לא יכול לבקר אדם. באופן אישי אני מכירה את ברק, וחושבת שיש לו כל כך הרבה זכויות שמוכרות גם בארץ וגם בעולם. ההתמקדות באדם אחד היא פשוט נוראית. מה שעושים לו זה עוול נוראי. זה לא משנה מה גילו, או שהוא שורד שואה. לעשות לאדם דבר כזה, רק בגלל שאתה לא מסכים עם החלטות או דעות, זה פשוט נורא, ובגלל שהוא סמל של מערכת המשפט, של הרשות השופטת, זו גם סתימת פיות”.
“ההיתפסות על אהרן ברק, אני לא מבינה אותה”, מוסיפה פלאי-רום, “הבן אדם משפטן בקנה מידה בינלאומי. מה הוא עשה רע למישהו? הם קוראים לו אקטיביסט, טוענים שהוא אחראי לאקטיביזם השיפוטי. לא הוא הביא את זה, הביאו את זה לפניו. הוא פשוט זכה להכרה בינלאומית, ובזכות אנשים כמו אהרן ברק ואחרים, הייתה הערכה כלפינו בכל העולם. צה”ל נחשב לצבא המוסרי בעולם בזכות אותה מערכת משפט איתנה והמוסר הגבוה שלה”.
× × ×
גם הטענה של תומכי הרפורמה המשפטית, שלפיה השופטים בישראל הם קליקה סגורה, ללא גיוון, “חונטה” שעובדת בשיטת חבר מביא חבר, מצליחה להוציא אותם משלוותם. “זו אגדה אורבנית”, קובעת פלאי-רום. “אף פעם לא הייתי יותר מדי חברותית, וכשהחלטתי שאני הולכת לשיפוט, אמרתי לעצמי, עכשיו באמת תבחני את האמירה הזאת שהכל קשרים. כבר אז דיברו על זה. לא ככה, אבל דיברו. ואמרתי לעצמי: אני אהיה טסט-קייס, ואם אצליח, זה אומר שאפשר גם בלי קשרים. ואם לא, תמיד אני יכולה להגיד שזאת הסיבה. עכשיו, אני לא מאמינה שזה לא נכון בצורה הרמטית. יש לנו היום, אני חושבת, כ-900 שופטים, אז יכול להיות שיש אחד או שניים שמישהו סידר להם משהו, אני מקווה שלא. אבל אני יודעת שהמערכת מאוד עסוקה בדאגה שהדברים ייראו כמו שצריך ושלא יהיו אפליות, פניות, משוא פנים”.
“אני הדוגמה לכך שאין קליקות”, אומרת לורך. “אולי אבא שלי היה משכיל, אבל אמא שלי לא. באתי מבית בלי אמצעים כלכליים, בלי קשרים, ובכל זאת התקדמתי ותראי עד לאן הגעתי, ויש לא מעט אנשים כמוני, אז אני לא חושבת שזה נכון. וחוץ מזה בוועדה למינוי שופטים כל השנים ישבו גם פוליטיקאים. ישבו ובחרו והצביעו. אני חושבת שאני בדיוק הדוגמה - אני מרוקאית, מבית עם רקע כלכלי לא מי יודע מה, בלי איזשהם קשרים”.
אז אם תמיד ישבו פוליטיקאים בוועדה, למה פתאום זה לא נכון להם?
“כל הרעיון היה להוציא גם את לשכת עורכי הדין ופשוט לתת להם את הכוח. אני חושבת שלשכת עורכי הדין היא גורם מאוד חשוב בוועדה, הם אנשים שמכירים מאוד טוב את עורכי הדין שמופיעים בבתי המשפט”.
והגיוון?
“מערכת המשפט מאוד מגוונת. אותי למשל לא סופרים כשופטת מזרחית. אני נחשבת אשכנזייה, בגלל שם נישואיי. במקור אני עמר וחבל שלא השארתי אותו, אך בעבר אם נישאת, לא הייתה אפשרות כזאת. בתוך הקליקה של השופטים זה באמת לא משנה אם אתה מזרחי או אשכנזי. אולי האוכל יותר טעים, אבל לא יותר מזה. נגיד, אנחנו עושים אצלנו בבית המשפט מימונה ביחד, כי יש לא מעט אנשים מעדות המזרח, וחלק גדול מהשופטים מגיעים. כל השאר זה לא אישו”.
בסדרה מספרת לורך בדמעות שכשהייתה סטודנטית צעירה למשפטים, חיפשה חדר להשכרה, שבו תגור לצד קשישה, כדי לחסוך כסף. “הגענו, חברה ואני, לדירה של מישהי ברחוב שינקין בתל אביב, ובעלת הבית שאלה מאיפה ההורים. עניתי שמירושלים. והיא שאלה: לא, מאיפה הם באו לירושלים. כשעניתי ממרוקו, האישה אמרה: אני לא משכירה חדר למרוקאית”.
“בעבר המאוד רחוק, היו קצת ילדים של שופטים שעשו התמחויות אצל שופטים אחרים, שזה לא ממש משהו לפסול על הסף, אבל יכול להיות שזה עורר איזושהי חשיבה כזאת”, היא אומרת עכשיו. “היום יש המון מגבלות. הבן שלי, למשל, לא יכול להיות אפילו מאבטח בבית משפט. שכאילו, מה זה קשור, אבל בעיקרון יש המון הגבלות, שכנראה נוצרו בגלל העניין הזה. אז להגיד שהשופטים זה חונטה וחבר מביא חבר, זה כל כך לא נכון, וכל כך מעליב, וגם מנותק מהמציאות.
“שלבי המיון של שופטים הרבה יותר קשים ממה שהיו בזמני למשל, ובצדק. זה תפקיד עם כל כך הרבה כוח בידיים, שאתה חייב להיות בטוח שמי שנבחר למלא אותו הוא גם בן אדם וגם יש לו שיקול דעת והוא פתוח בקבלת ההחלטות ובשינוי עמדתו, שהוא רציני ומתאים לשיפוט”.
השופט גבאי-ריכטר, בן 55, נשוי ואב למתבגרת, הוא הצעיר בחבורה. ריכטר הוא שם משפחתה של אשתו שעלתה לארץ משווייץ, שאותו אימץ. “הוויכוח שיש ברשתות מכוון למעלה, אבל אני יכול לספר לך מה קורה למטה, ברצפת הייצור”, הוא אומר. “שם אתה רואה שהשופטים הם מכל הגוונים: חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים. 53 אחוז מהשופטים הן שופטות. יש לנו שופט אתיופי, שופטת חרדית וסגן נשיא ערבי. לכל אחד מאיתנו ברמה הפרטית יש את הדעה שלו על המצב, ואנחנו חברים ועמיתים ועוזרים אחד לשני, ושוב, יש פער נורא גדול בין הרטוריקה של מה שקורה בתקשורת לבין היומיום. אישית, כשהגשתי מועמדות לשיפוט, עשיתי את כל התהליך, ואחר כך הייתה ‘נשמה טובה’ שאמרה שהתמניתי כי הייתי עוזר משפטי של שופט. נכון, הייתי עוזר משפטי תקופה לא קצרה, אבל לקח עשור מהתקופה שהפסקתי לעבוד עד שהתמניתי. לא פרוטקציה ולא כלום”.
פלאי-רום: “זהו, זה בדיוק העניין. זה משהו שהוא מאוד מרגיז. עובדתית יש במערכת המשפט המון שופטים מזרחים, דתיים, ימנים, מכל הגוונים והסוגים, וזה כבר קרה, עוד בזמן איילת שקד”.
אז למה אף אחד לא בא ואומר: סליחה, זה כבר קרה?
“כי לשופטים אסור לדבר. זה חלק מהבעיה של מערכת המשפט”.
והדרג הפוליטי מנצל את זה?
“אני לא רוצה לדבר על דרג פוליטי, אבל אני יכולה להגיד שגורמים, כל מיני גורמים, כן יכולים לנצל את העניין הזה. בינתיים כל גורם יכול להגיד מה שהוא רוצה, ומערכת המשפט שותקת, היא לא יכולה להגיד שום דבר”.
ומה עם שר המשפטים, יריב לוין?
“אסור לי להיכנס לזה. אני הייתי בזמן איילת שקד וגדעון סער. גם סער ושקד עשו שינויים, אבל ביחד עם המערכת, לא נגדה. בתקופה של שקד באמת נכנסו המון שופטים שכביכול מתויגים כשמרנים או ימנים. שום דבר לא סטרילי, אבל המערכת המשפטית בהחלט ניסתה להיות ניטרלית, כלומר כן לשמור על אובייקטיביות ועל היעדר פוליטיות. וכעת זה לא שהמערכת המשפטית השתנתה, האנשים הם אותם אנשים, הרצון להיות ניטרלי, אובייקטיבי, הוא אותו רצון ‑ אולי אלה שאומרים עליה דברים איבדו את הבושה שלהם. פעם לא היו אומרים. אני חושבת שהם עושים בזה שימוש פוליטי”.
× × ×
שלושתם מספרים שמה שהוביל אותם לחשוף, שלא כמקובל, טפח מתחת לגלימה השחורה היא האווירה הציבורית שרואה בבג”ץ, ובשופטים בכלל, בלתי לגיטימיים ואשמים בתחלואי המדינה. “כשאתה שופט יש עליך עוצר דיבור, וזה מצב מאוד מתסכל, בעיקר שיש עכשיו המון אנטי נגד מערכת המשפט ובסופו של דבר זה מתגלגל אל השופטים”, אומרת פלאי-רום. “יש מחשבה ששופט בא כדי שירחשו לו כבוד, או כדי להרוס את חיי האנשים. המקטרגים אומרים שזו מערכת שמתנהלת במחשכים. שכאילו שופטים עושים מה שהם רוצים, מתעללים באנשים, כמו מלך שעושה תנועה ביד עם השרביט. ואני אומרת: איזה מחשכים? צריך לפתוח את הדלתיים הסגורות, ושכולם יראו שהכל בסדר”.
פלאי–רום: "הייתה תקופה, אמנם לא לי, שעשו לשופטות פוטושופ בעירום ופירסמו ברשת. פעם גם התקשרו אליי מהאבטחה ואמרו: 'עצור איים שירצח אותך'. אוקיי, עניתי, מה לעשות? אמרו לי: 'רק שימי לב'. התחושה היא שאתה לגמרי לבד"
"אני מוטרדת מזה מאוד", אומרת לורך. "יצא לי כמה פעמים להיתקל באנשים שלא הכרתי, וכשהם שמעו שאני עוסקת בשיפוט, הם התחילו עם כל האמירות שיש היום. כשסיפרתי להם, בלי שמות כמובן, על תיקי המתה או עבירות מין במשפחה, תיקים מאוד קשים בהם אני שופטת, הם היו בשוק: 'מה זאת אומרת?', הם שאלו, 'איך את חיה עם זה? איך את ישנה בלילה, איך את יכולה לחזור אחר כך לילדים שלך?'. אני מקווה שהסדרה הזאת, שבאמת חושפת את הציבור לצד האנושי של השופטים, תעשה היכרות יותר מעמיקה עם עבודת השופט ומה עובר עליו ותבנה אמון בינינו לציבור. זהו הבסיס לכל חברה. אחרת, מי ישפוט את הרעים? מי יפתור סכסוכים בין אנשים? מה, כל אחד יעשה מה שהוא רוצה?".
לצד הכהונה כשופט בבית המשפט השלום בירושלים, המנהל את מחלקת חדלות פירעון, מכהן גבאי-ריכטר גם כשופט קהילתי, המנגיש את עולם המשפט לתלמידי תיכון. "כבר עשור שאני מנהל את פרויקט 'שופטים מלמדים'", הוא מספר. "ראיתי אלפי תלמידים, והשאלות הקבועות ששואלים אותי הן: 'האם קיבלת שוחד' ו'מה גובה השכר שלך'. אבל אף פעם לא שאלו מה צריך כדי להיות שופט. אף פעם לא בא אליי נער ואמר: 'אני רוצה להיות שופט'".
האם הסיבה לכך לדעתך היא שאנשים צעירים פחות מכבדים את מערכת המשפט בישראל?
"כחוקר בתחום של היסטוריה ומדע המדינה, אגיד שיש ירידה מאוד משמעותית באמון במוסדות, מכל מיני סיבות, וזה לא ייחודי לישראל. בעיניי, ככל שיהיו יותר אנשים שייצאו מבית משפט בתחושה ששמעו אותם, ויספרו לאחרים שהיו מולם שופטים אנושיים, כך יגדל האמון, וזה לא משנה אם פסקתי לרעתם. קרה לא אחת שאדם אמר לי: ‘אני סומך על מה שתפסוק, כי הקשבת לי’. באופן כללי, השיח היום הרבה יותר מתלהם ופחות מכבד. מה שאת רואה שכותבים ברשתות החברתיות, גם אומרים את זה באולם. השאלה אם אתה מרשה את זה או לא, ואני לא".
החוקים שהעבירה הממשלה בתחום, כמו הרחבת הסמכויות של בית הדין הרבני, לא ממש מעודדים את פלאי-רום. “החוק הזה בעצם מרחיב את סמכויות בית הדין הרבני, אבל רק בהסכמה. העניין הוא שהרבה פעמים זו הסכמה כפויה”, היא אומרת. “עד שמוניתי, הייתי מופיעה הרבה בבתי דין רבניים. אין לי שום דבר נגד בית הדין הרבני כשלעצמו, כל עוד הוא שופט לפי חוקי מדינת ישראל. הבעיה נובעת מזה שבעצם אין חופש להתחתן איך שרוצים. יש אנשים שרבים על רכוש, רבים על ילדים, אז מנצלים את כל הקטע הזה, מי שזה טוב לו הולך לבית דין רבני”.
השופט גבאי-ריכטר חש אי נוחות גם מחוק עונש המוות למחבלים, שקידמה מפלגת עוצמה יהודית. “העונש הזה כבר קיים במקרה של בגידה ובחוק השיפוט הצבאי, ויש סיבות שעד היום לא דרשו אותו. ארצות-הברית היא המדינה שמוציאה להורג הכי הרבה נידונים למוות. לא יודע אם בזה אני רוצה להידמות לה. הבעיה הבסיסית עם עונש מוות היא שהוא בלתי הפיך. זאת אומרת, אנחנו נורא סומכים על עצמנו, אבל אין שיטה שהיא מושלמת, ואיך אני אחיה עם עצמי בידיעה שעשיתי טעות? יכול להיות שארשיע מישהו והוא ילך למחוזי ויחשבו שיש ספק סביר, כי הם רואים אחרת את מה שאני ראיתי. ומה יקרה במקרה של עונש מוות? אז לו רק בגלל זה, זה לא משהו שמתאים לשיטת המשפט. אנחנו עושים טעויות כל יום”.
האם הצדק באמת עיוור בבית המשפט?
“באים אלינו נוער גבעות, אנשים שחשודים בטרור נגד המדינה, אנשים מהעדה החרדית שלא מכירים במדינה או אנשים מהעדה האתיופית, כולם טוענים, וסליחה על הביטוי, שדופקים אותם. אם כך, סימן שאנחנו עושים משהו בסדר. אם כולם מרגישים שמחפשים אותם, אז כנראה שהחיפוש הזה הוא שוויוני”.
לאור האווירה הציבורית, אתה מרגיש בנוח לספר לאנשים שאתה שופט?
“בשנה הראשונה שלי כשופט הלכתי לקנות מאוורר, היה קיץ חם, לבשתי גופייה, מכנסיים קצרים, אני מגיע לחנות, ומישהו משב”ס זיהה אותי וצועק לי מהעבר השני של החנות: ‘כבודו, מה נשמע?’. וכולם מסתובבים. וואי, איזה פדיחה. אבל זה מה שיש, וזה חלק בלתי נפרד מהעבודה. איפה שאני יכול לא להזדהות כשופט, אני לא מזדהה. זה גם חלק מכללי האתיקה שלנו. אם שואלים, לעולם לא אסתיר, אבל ככל שאני יכול, אני חומק מזה”.
× × ×
לכולם קריירה ענפה, וכל אחד מהם סוחב עימו עדיין מקרה קשה שבו נתקל במסגרת העבודה. "יש סיפורים שילכו איתי עד סוף ימיי", אומרת לורך. "אם אני צריכה לשפוט בתיק של גננת שהתעללה בילדים, אני רואה את הנכדים שלי, זה ברור. אבל כשאתן את העונש, אני חייבת לעשות את ההפרדה מול הרגש. בתיק המתה, אני יכולה להרגיש בבטן שהבן אדם הזה רצח, אבל אם הראיות לא מספקות ‑ אזכה אותו. הגישה שלי היא שאתה יכול להתלבט עד הסוף, אבל ברגע שקיבלת החלטה, אסור להסתכל אחורה. אם אתה מסתכל אחורה, לא תוכל להמשיך לחיות. זה כן מנחם אותי במידה מסוימת שיש שופטים בבית המשפט העליון, שיכולים לקבל החלטה שונה משלי".
כשתיק ששפטת במחוזי עולה לעליון, ושם מתקבלת החלטה אחרת, זה מעליב אותך? בכל זאת, עירערו על שיקול דעתך.
"לא, זה עניין של גישות שונות. הדבר היחיד שיכול להעליב אותי, אם יגידו שעשיתי איזושהי טעות קרדינלית, או שהתעלמתי מראיה מאוד חשובה. אבל אם יש החלטה שהיא שונה בשקילת כל מסכת הראיות ‑ אז זה יכול לקרות".
גבאי–ריכטר: "באים אלינו נוער גבעות, אנשים מהעדה החרדית או מהעדה האתיופית, כולם טוענים, וסליחה על הביטוי, שדופקים אותם. אם כך, סימן שאנחנו עושים משהו בסדר. אם כולם מרגישים שמחפשים אותם, כנראה שהחיפוש הוא שוויוני"
לפעמים הם גם נתקלים שוב בקורותיהם של מי ששפטו בעבר. "בתכלס אין לי יכולת מעקב אחרי כולם”, אומר גבאי-ריכטר. “אבל היה לי תיק של פלסטיני, שנתתי לו עונש על החזקת סכין בכניסה לישראל שלא כדין, חצי שנת מאסר. כעבור שנתיים אני פותח עיתון ורואה שהוא הואשם ברצח ואונס של הנערה אורי אנסבכר ז”ל. אבל אין קשר בין הדברים, כי אצלי הוא קיבל עונש על מה שהיה מולי. זה אחד הדברים הכי קשים אצלנו".
את השופטת פלאי-רום מלווה סיפור טרגי במיוחד. "הגיעה מישהי לצו הגנה", היא משחזרת, "ואנחנו בבית המשפט למשפחה לא נוטים לתת צווי הגנה בקלות, כי המשמעות היא להוציא מישהו מהבית שלו. התלבטתי, ובסופו של דבר החלטתי לתת, כי אותה אישה הלכה להורים שלה, אז הבעל לא היה צריך לצאת מהבית. נתתי צו במעמד צד אחד, וקבעתי שתוך שבעה ימים יתקיים דיון במעמד שני הצדדים. זה היה יום חמישי, ובשבת פתאום התקשרו ואמרו שהיא התאבדה. קפצה מחלון בית הוריה. בגלל שאנחנו מטפלים בהרבה תיקים, ממש הלכתי לבדוק אם נתתי לה צו או לא, כי זכרתי שהתלבטתי. זה גרם לי לסערת נפש. נתתי לה את מה שהיא ביקשה, אז למה להתאבד? אבל כשאתה שופט, אין לך דרך לדעת שום דבר מעבר למה שמבקשים.
“בדרך לא דרך גיליתי אחר כך שהיא כנראה הייתה בדיכאון אחרי לידה. לקחתי את המקרה הזה מאוד ללב, ובסוף אמרתי לעצמי: לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אני יכולה להגיד שכל שופטי המשפחה, בכל פעם ששומעים שמישהו נרצח, אישה או ילד ובכלל, כולם בחרדה שזה לא יהיה תיק שלהם. ישר אתה נכנס לנט המשפט (המערכת המקוונת לניהול תיקים), אולי זה משהו שקשור אליך".
העיסוק בשיפוט הפך אותך לחשדנית יותר כלפי אנשים?
"אני לא אומרת שכולם שקרנים, אני רק אומרת שלכל אחד יש את האמת שלו. לפעמים אני רואה אנשים שפשוט משקרים לי בפנים ואומרת: איך אתה מעז. אז מתברר כנראה שהעונשים הצפויים בחוק כבר לא כל כך מרתיעים. סיבה שנייה היא שלצערי הרב, אנשים לא מכבדים אחד את השני, וברגע שכך, אתה קצת משנה את הגרסה והופך אותה למתאימה לסיפור שלך. בכלל אנחנו חיים בתרבות של סיפורים, וברגע שזה הפך לסטוריטלינג, אין אמת. אם פעם קראו לזה לשקר, היום אתה קורא לזה 'זאת האמת שלי', 'זאת הגרסה שלי'".
מאז הפרישה שלך, את רואה את מערכת המשפט בדרך אחרת?
“אני פשוט מרחמת על השופטים כל הזמן, על מה שהם עוברים. גם ככה זה תפקיד כפוי טובה, הרי כששופט נותן פסק דין, תמיד 50 אחוז לא מרוצים. אז עכשיו זה כאילו הפך להיות מאה אחוז לא מרוצים. חלק מהבנפיט שקיבלת מהתפקיד הזה הייתה האהדה, האמון, הידיעה שאתה עושה טוב לאנשים. אם אתה מקבל רק שנאה וסכנה, אז לא תחזיק מעמד. מי בכלל רוצה להיות בתפקיד הזה ככה? אין ספק שאמירות קשות כלפי מערכת המשפט פוגעות במעמד השופט, כי אותו אדם שנשפט אומר לעצמו: ‘מי הוא בכלל השופט הזה’, ‘למה שהוא יחליט עליי’. מערכת המשפט יכולה להתקיים כל עוד מכבדים אותה. כל עוד יש בה אמון”.
רות לורך: "אותי לא סופרים כמזרחית, אני נחשבת אשכנזייה בגלל שם נישואיי. במקור אני עמר, וחבל שלא השארתי אותו. בקליקה של השופטים זה לא משנה אם אתה מזרחי או אשכנזי. אולי האוכל יותר טעים. אנחנו גם עושים מימונה וחלק גדול מהשופטים מגיעים"
לפחות השופטים מתוגמלים כראוי, מדברים על הכסף הגדול שהם מקבלים.
“איזה כסף?”, היא צוחקת, “מרגע שהתמניתי לשופטת, זו הייתה הרעת תנאים כלכלית מוחלטת. עורך דין היום מרוויח לפחות כמו שופט, והמצליחים מרוויחים הרבה יותר. זה מדהים איך נפוצים סיפורים שאף אחד לא טורח לבדוק את העובדות לגביהם. אתה יכול להגיד הכל, אם תהיה מספיק משכנע, ותבוא מהצד הנכון, אז הכל יהיה בסדר. המינוי הוא לכל החיים, הפנסיה לא. פעם, מזמן, הייתה לכל השופטים פנסיה תקציבית, כמו לכל עובדי המדינה. יש גם מורים כאלה, לצד אנשי צבא. אבל כבר מזמן, דווקא אהרן ברק הגיע להסכם עם שר האוצר משה נסים, שהוא מיוזמתו ויתר על הפנסיה התקציבית של השופטים. בקיצור, זה אפילו לא בגלל הכסף”.
× × ×
אם יש בעיה מערכתית אחת שכולם תמימי דעים לגביה, זו כמות השופטים הזעומה והעומס הבלתי נסבל שמוטל עליהם. “תקופה די ממושכת שהוועדה למינוי שופטים לא מתכנסת, ובינתיים אנשים פורשים”, מתריעה לורך. “הגיל לא ממתין. אני עוד מעט בת 70, ועדיין לא מונה במקומי נשיא למחוזי מרכז. וגם כששופטים אחרים פרשו, לא מונו אחרים במקומם. באופן כללי, מערכת גדולה כמו שלנו צריכה לדעת להתייעל, כדי שמשפטים ייקחו זמן קצר יותר, אבל גם להוסיף כוח אדם שיפוטי איכותי”.
“לא הגיוני שיש 900 שופטים על 10 מיליון תושבים”, מוסיף גבאי-ריכטר, “לא הגיוני שמצבת התיקים שלי קרובה ל-3,000 תיקים. שאני מנהל יום של 70 דיונים. שואלים אותי: איך אתה עושה את זה? אני עושה, ועדיין, צריכים להיות יותר שופטים”.
השנים באזרחות לא הפכו את פלאי-רום לאופטימית לגבי עתיד מערכת המשפט. "אני רואה שחורות. אני בוודאות יודעת שחברה שאין לה סדר תהיה ג'ונגל, וכבר עכשיו אני מרגישה קצת ג'ונגל. שאנשים לא יודעים מה קורה. זה מותר? זה אסור? וגם אם אומרים שאסור, אז מי הם שיגידו, וגם אם אומרים שמותר, מי הם שיגידו. יש כבר עכשיו הרגשה של חוסר ודאות, אתה לא יודע שום דבר. אין דין ואין דיין".
כשאת רואה צילום של יריב לוין שמסרב לשבת ליד יצחק עמית ומתעלם ממנו, מה זה עושה לך?
"שבר גדול. הייתי רוצה ששר המשפטים יריב לוין יהיה אבא של המערכת, וילך איתה ולא נגדה. במשפחה, גם אם ההורים לא מרוצים מהילד שלהם, הם לא משמידים אותו, הם עוזרים לו, דואגים לו. טיפולים רגשיים, שיעורים פרטיים. תדאג לילדים שלך, אתה לא יכול לבטל אותם, אתה לא יכול לגדוע אותם. אתה לא יכול לפטר את כולם ולהביא חדשים. גם אם אני לא סובלת את הילדים שלי, לא אפטר אותם. מה זה גישור, שבו אני עוסקת? זה לחבר בין אנשים שלא מרוצים אחד מהשני. צריך לדבר. אני מרגישה שחלק מהבעיה בחברה שלנו הוא שאין תקשורת. כל אחד עסוק במונולוג של עצמו, ואין דיאלוג. אפשר להחזיר את הכבוד למערכת המשפט, זה רק עניין של החלטה".
איך?
"קודם כל, שהאבא של מערכת המשפט יחזור לאהוב את ילדיו ולא יתעלם מהם. וזה צריך להיות גם אינטרס שלו, כיוון ששוב, לא יכולה להיות חברה בלי מערכת משפט. היא לא תתקיים".
האם זה הפיך, כל מה שקורה במדינה עכשיו?
"אני מאמינה שכן. דווקא התקופה הזאת הוכיחה לנו שחוק זה רק חוק, אפשר לשנות אותו. פעם אנשים כיבדו את החוק, היום אתה מבין שאפשר לחוקק כל מיני חוקים כל רגע. אז זה עובד לשני הכיוונים".
אבל האם אין גם אמת בטענות שבג”ץ חורג מסמכותו, שהוא מתערב בסוגיות פוליטיות ומתעלם מהכרעת הבוחר?
“יש פה אבסורד. אומרים בג"ץ בג"ץ, אבל הוא היה מעדיף שזה לא יגיע לפתחו ולא להחליט. פשוט בישראל לא יודעים לפתור מחלוקות, אז כל דבר הולכים לבג"ץ. למה בג"ץ זה טרגדיה? כיוון שבג"ץ מנסה לעשות סדר בכאוס, ובגלל שפונים אליו בעניינים שאולי הם לפעמים פוליטיים, הוא צריך לתת איזושהי החלטה, וכן, יש חלק שזה לא מקובל עליו. אני חושבת שמדינת ישראל נמצאת במצב של מלחמת דת. מלחמת דת של יהודים ביהודים".
