השעה הייתה סביבות 2:00 בליל 17 במרץ, וגולאם רזא סולימאני היה בעיצומה של ישיבה מרובת משתתפים באוהל ארעי בפרברי טהרן. האוהל לא היה המפקדה הקבועה שלו - זו הופצצה שבועיים קודם לכן. סולימאני, מפקד כוח הבסיג' - המיליציה שמחזיקה 88 מיליון איראנים תחת שלטון פחד – היה יחד עם בכירי הארגון. המועד: לפני חגיגות הנורוז, חג האביב המציין את תחילת השנה הפרסית המסורתית, לפני הכיבוש האיסלאמי את הארץ. בכל שנה השלטון חשש מהתקוממות סביב יום מפנה האביב, שבו היום מתחיל להתארך והאור גובר על החושך. השנה החשש היה גדול במיוחד.
אבל סולימאני לא סיים את הישיבה.
תקיפה מדויקת של חיל האוויר חיסלה אותו, את סגנו קאסם קוריישי ועוד עשרות מפקדים נוספים שהיו בדיון. חיסולו, כך אומר גורם מודיעיני, "מהווה אחת הפגיעות המשמעותיות ביותר בשנים האחרונות בליבת מנגנון הדיכוי של המשטר האיראני. סולימאני לא היה רק מפקד שטח, אלא דמות מפתח בעיצוב תפיסת ההפעלה של הבסיג' - גוף שפועל בשילוב של אידיאולוגיה שיעית קיצונית ואלימות ישירה נגד אזרחים".
בימיה הראשונים של המתקפה האחרונה על איראן – לפחות בינתיים – התמקדו כוחות האוויר של ישראל וארה"ב בחיסול הצמרת הצבאית והשלטונית ובתקיפת תשתיות גרעין ומיפקדות של משמרות המהפכה. אבל אז, אחרי כשבועיים של לחימה ממוקדת, חיל האוויר פנה גם למטרה שלא הייתה ברורה מאליה: הבסיג'. לא מתקנים גרעיניים, לא טילים בליסטיים - אלא מחסומי רחוב, מיפקדות שכונתיות ומפקדים בדרג ביניים של ארגון שתפקידו העיקרי הוא להכות מפגינים ולעצור נשים ששערן מבצבץ יתר על המידה תחת הצ'אדור.
"השאלה 'למה הבסיג'?' היא שאלה לגיטימית", אומר ת', טייס חיל האוויר שהשתתף בתקיפות הללו. "הם הרי לא מאיימים עלינו באופן ישיר. הם לא משגרים טילים. אבל הם חלק מהמכלול השלטוני – חלק מהאנשים הרעים שבסופו של דבר פוגעים בנו, במשפחות שלנו. כשאתה נלחם בקבוצה ששולטת ותוקפת אותך מסביב לשעון, אתה צריך לפגוע בכל אחד מאמצעי היכולת שלה".
ת' כמובן צודק – הבסיג' הוא ללא ספק אחד ממרכזי העוצמה של המשטר האיראני – אבל הסיבה הייתה עמוקה יותר. על פי הפרסומים בשבועות האחרונים, בעיקר ב"הניו יורק טיימס", ישראל שיכנעה את ארה"ב כי המתקפה תוביל לשינוי המשטר האיראני באמצעות התקוממות. כדי שהתקוממות כזו תתרחש, לפחות על הנייר, צריך לפגוע בגורם המרכזי שמדכא בדיוק התקוממויות כאלו. וזה הבסיג'. "המערכה יצאה לדרך עם מטרה ברורה – להחליף את השלטון", אומר אל"מ במיל' אסף כהן (פיזר), סגן מפקד 8200 וראש זירת איראן באמ"ן לשעבר. "אחר כך שינו את ההגדרה ל'לייצר את התנאים לעם האיראני לקחת את גורלו בידיו'. היה ברור שהחלפת השלטון לא יכולה להתבצע בתקיפות מהאוויר, אלא מזה שבסופו של דבר ייצאו ההמונים לרחובות ויתפסו את השלטון. כדי שהעם האיראני באמת יוכל לצאת לרחובות עם איזושהי מידה של ביטחון שהם לא ייטבחו שוב, היה ברור שצריך לנטרל חלק ממנגנוני הביטחון שמונעים את זה".
אלא שלפחות בינתיים, ולמרות המכות שהונחתו על הבסיג', ההתקוממות המיוחלת עדיין לא מתרחשת. זה לא אומר, כמובן, שהיא לא תקרה. "אנחנו לא יכולים להפיל את המשטר דרך תקיפת המחסומים", אומר ד"ר מאיר ג'בנדפר, חוקר איראן מאוניברסיטת רייכמן, "אבל זה משפיל את הבסיג'. וזה שיש מישהו שמוכן לפגוע באויב שלהם, אמור לתת לעם האיראני את התעוזה הנדרשת".
אולי. אבל בינתיים הוחלט על הפסקת אש ומו"מ, הבסיג' נותר על הרגליים, וכל עוד המיליציה הזו אוחזת בגרונם של מיליוני אזרחים איראנים – המשוואה עבור מרביתם ברורה ואכזרית: כל ניסיון מהפכה = מוות.
× × ×
בפרסית, המילה "בסיג'" פירושה "גיוס", קיצור לשם המלא "סאזמאן בסיג' מוסתזעפין" - "ארגון גיוס המדוכאים". הארגון הוקם על ידי אייתוללה חומייני ב-1979, ימים ספורים אחרי המהפכה האיסלאמית, כמיליציה של מתנדבים. החזון של חומייני – שלא סמך על צבא השאה המודח ועל הסוואכ, המשטרה החשאית שלו - היה כוח עממי חדש של 20 מיליון איראנים שיגנו על המהפכה מכל אויב, חיצוני או פנימי.
כמה חודשים אחר כך, עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק, הזדמנה שעת מבחן לחזונו. חברי הבסיג', רבים מהם ילדים בני 12–14 ממשפחות עניות מהפריפריה, שוגרו להילחם, ובמקרים רבים גם לפנות את הדרך לכוחות הצבא הסדירים בשדות מוקשים. מפקדיהם תלו על צווארם "מפתחות גן עדן" מפלסטיק ושלחו אותם קדימה, משוכנעים שאם ייהרגו - יעלו ישר לעולמם של השהידים. "שטיפת המוח הייתה אפקטיבית עד כדי כך שאלה שלא גויסו, בכו למה הם לא נבחרו למשימה", מספר ד"ר ג'בנדפר. "כשסדאם חוסיין תקף הוא לא רק תקף מדינה, הוא תקף את המהפכה".
המלחמה שהסתיימה ב-1989 הפכה את הבסיג' לכוח משמעותי, אבל הייעוד שלו עבר שינוי. "אחרי המלחמה, המשטר התחיל להשתמש בבסיג' למטרות ביטחון פנים", ממשיך ג'בנדפר. "כל פעם שהיו הפגנות, הם השתמשו באנשי הבסיג' כדי לדכא את המפגינים, להרביץ להם ולעקוב אחריהם".
המשטר החליט להפנות את משאבי הארגון בעיקר פנימה, כדי להבטיח את יציבות השלטון, והבסיג' התבסס כזרוע לדיכוי פנימי. בשנות ה-90 הבסיג' החל גם לשמש כמעין משטרת מוסר שאוכפת את קוד הלבוש וההתנהגות של הרפובליקה האיסלאמית, ובמקביל הוקמו אותם גדודים ידועים לשמצה לדיכוי ולפיזור של הפגנות. עד מהרה קיבלו חברי הבסיג' סמכויות מעצר, מה שהפך אותם בפועל למשטרה חשאית.
במקביל לאלות ולכלי הנשק שחברי הבסיג' קיבלו לידיהם היו גם תוכניות רווחה, רשתות קהילתיות בדמות חוגי העשרה ללימודי איסלאם וערכי המהפכה במסגדים, וחברי הארגון זכו להעדפות כלכליות. תחושת השותפות במהפכה, ההטבות הכלכליות והמימוש הדתי הפכו למשולש אטרקטיבי במיוחד. "אם אתה רוצה להיות בסיג'י אתה חייב להיות דתי, להתפלל, ובודקים אותך על זה", אומר ג'בנדפר. "אבל יש בסיג'ים שעושים את זה משום שהם מקבלים מקום מובטח באוניברסיטה. וכן, יש גם את אלה שמקבלים את הסובסידיות ואת העזרה בתעסוקה, והולכים הביתה ושותים ויסקי".
לצד זאת, הבסיג' הפסיק להיות תנועת נוער אלימה במיוחד, שולב רשמית בתוך משמרות המהפכה - והפך לזרוע החמישית של הגוף, לצד זרועות היבשה, האוויר, הים וכוח אל-קודס, המשמש למשימות מחוץ לגבולות המדינה. ב-2005 נבחר לנשיאות הרפובליקה מחמוד אחמדינז'אד, חבר בסיג' בעברו, והארגון הגיע לפסגות כוח ועושר חדשות. הבסיג' נהיה מעורב פוליטית וקיבל לידיו בעלות על חברות ממשלתיות רבות שהופרטו. ב-2009, מיד לאחר בחירתו מחדש של אחמדינז'אד, פרצו גלי מחאה אדירים שנודעו בשם "התנועה הירוקה". אז חשף הארגון את עוצמתו, כשהיה לכוח המרכזי ששימש לדיכוי ההפגנות.
אחד מיסודות הכוח של הבסיג' הוא הפריסה שלו. "באיראן יש מקומות שיש תחנת בסיג', אבל אין תחנת משטרה", אומר ג'בנדפר. "הם מגיעים לכל הפינות הכי נידחות של המדינה".
מבחינה ארגונית, הבסיג' בנוי כמו רשת עצבים שמכסה את כל איראן: 32 יחידות פיקוד מחוזיות - מתוכן שתיים בטהרן, בשל חשיבותה – ותחתיהן אזורי שליטה ברמת העיר, ברמת השכונה, ובין 40 ל-54 אלף "בסיסי התנגדות", שיושבים בתוך מסגדים, בתי ספר, אוניברסיטאות, מפעלים ואיפה לא. יש לכך שתי סיבות: האחת, כדי שלא יהיה אזרח איראני שלא חש בפועל, ממש בחיי היומיום שלו, את הבסיג' נושף בעורפו; השנייה היא התפיסה שבגופי המודיעין קוראים לה "דוקטרינת הפסיפס" – שיטה המבטיחה המשך פעילות עצמאי גם במקרה שהשלטון המרכזי נופל.
כמה חברים יש בארגון? המשטר, כדי להעצים את כוחו ולזרוע פחד, טוען ל-20 מיליון. ההערכות הריאליות מדברות על כ-90 אלף אנשי קבע בשכר, עוד כ-300 אלף אנשי מילואים פעילים ומיליונים שרשומים על הנייר, בעיקר בשביל ההטבות. "אלה היום כאן, מחר הם שם. המשטר לא סומך עליהם", אומר פיזר. "אם המאזן ישתנה אז האנשים האלה, שרשומים בגלל ההטבות, לא יענו כשיקראו להם לצאת לרחובות".
אבל הבסיג'ים שכן פעילים הקפידו, למשל, להמשיך להקים מחסומים גם כשצה"ל הפציץ אותם. זה אחד מכלי המִִשטוּר: מספיק שתושב יידרש להראות לשוטר בסיג'י תעודת זהות בכל פעם שהוא עובר מנקודה אחת לאחרת בשכונה שלו, כדי שיחוש שהוא תחת שליטה מוחלטת, ושעינו של המשטר פקוחה כל העת. "לא משנה כמה הצלחנו לפגוע ולהחליש את הבסיג'", אומר פיזר, "כל עוד העם האיראני יסתכל מהחלון ויראה את השוטרים שלו ברחובות, הוא לא ייצא להפגין. במיוחד אחרי דיכוי גל המחאה הקודם".
× × ×
כשהצבא האמריקאי כבש את עיראק ב-2003 והפיל את משטרו של סדאם חוסיין בתוך שבועות, המדינאים בטהרן נחרדו. הם הבינו שאסטרטגיית "עריפת הראש" - עקיפת האוכלוסייה ותקיפה ישירה של מרכזי הפיקוד - היא האיום הקיומי העיקרי עליהם.
המענה שלהם היה אותה "הגנת פסיפס", שבמסגרתה כל אחד מ-32 המחוזות באיראן הוא "אריח" אוטונומי. אם הפיקוד המרכזי בטהרן ישותק, כל מחוז ימשיך לפעול עצמאית. במצב חירום שכזה, לבסיג' יש תפקיד מכריע: לדכא מרידות ולשמור על יציבות שלטונית. כל שכונה היא תא עצמאי, שמסוגל לתפקד גם בלי הנחיות מלמעלה. בימים הראשונים של המלחמה שר החוץ האיראני עראקצ'י הסביר זאת בעצמו: "בילינו 20 שנה בללמוד את מלחמות ארה"ב, כדי לבנות מערכת שממשיכה להילחם גם כשהבירה מופצצת".
אבל הבסיג' משרת את המשטר לא רק במצב חירום, אלא בעיקר בשגרה. הוא מפעיל שתי רשתות מודיעין פנימיות שיוצרות מצב של פנאופטיקון - תחושה שמישהו תמיד צופה בך. הרשת הראשונה היא "אשרף", רשת לפיקוח מודיעיני, שמטרתה לאסוף מידע מפורט על האוכלוסייה בכל אזור גיאוגרפי ולהגדיר את רמת הסיכון הנשקפת ממנו למשטר. חברי הרשת ממפים את תושבי השכונה, העיר והמחוז לפי השתייכות דתית, דפוסי התנהגות, צריכת עיתונים ותקשורת, גיל, רמת השכלה, התארגנויות חברתיות וקבוצות מיעוטים. הנתונים האלו מאפשרים לרשת להעריך את מידת "האיום" החברתי והתרבותי שנשקף מהאזרחים - איפה ומי מדברים נגד המשטר, אילו קבוצות מושפעות מ"ערכים מערביים" ועוד.
הרשת השנייה, "עָיוּן" ("עיניים"), משמשת כמנגנון הלשנה מובנה לזיהוי ודיווח על כל תופעה של פשיעה, אבל לא רק פלילית. גם עבירות מתחום המוסר והנורמה הדתית יטופלו ביד קשה. הרשת מאתרת "מוקדים מזוהמים" ומסמנת אנשים שהתנהגותם בעייתית עבור המשטר. שתי הרשתות יחד מסירות את המחיצות שבין הציבורי לבין הפרטי, והופכות את איראן לכלא ענקי גם בלי חומות וגדרות תיל.
למקרה שהמחסומים "אשרף" ו"עיון" לא יספיקו, הבסיג' מחזיק גם יחידות, חלקן חמושות, של לובשי שוחרים שגויסו כדי להטיל מורא, וגם אלות וקתות, על ראשיהם של מפגינים ומפירי סדר. היחידות הללו יופעלו רק במצבי קיצון, כמו למשל בהפגנות האחרונות בדצמבר. ברוב המקרים השליטה העמוקה והפריסה הרחבה של הבסיג'ים בכל שכונה עושים את העבודה, ומייצרים הרתעה מקסימלית. "מה שמפחיד את המשטר האיראני זה העם האיראני", אומר ג'בנדפר. "תושבים שיוצאים לרחובות בלי נשק מפחידים את השליטים יותר מאשר חיל האוויר הישראלי עם כל הפצצות שלו".
לפי פרסומים זרים, לפני כמה חודשים פתח המוסד קו להעברת מסרים בינו לבין אזרחים איראנים בטלגרם, ב–X וכנראה גם באמצעים אחרים, גלויים פחות. אזרחים איראנים החלו לשלוח מיקומי עמדות בסיג' ומיפקדות שכונתיות, מאות הודעות ביום, שחלקן תורגמו לבנק מטרות. גורם בכיר בחיל האוויר אישר לנו את הפרסומים
× × ×
במהלך המלחמה היו בישראל רגעים של אופטימיות שהנה, הבסיג' נחלש ואולי ההמונים ייצאו להתקומם. "חלק מהפעילים (של הבסיג' – ג"א) מפחדים לצאת לרחובות במדים", העריכו באמ"ן. "ביניהם יש גם כאלה שאף נפקדים ממשימותיהם מחשש לחיסול".
פיזר, מהמידע שנחשפת אליו, ראית כבר עריקות?
"כן. לפי המקורות הגלויים היו עריקות, אבל זה נראה מאוד-מאוד בשוליים. לא הגענו למסה קריטית שנדרשת בשביל שהציבור ירגיש בטוח מספיק בשביל לצאת החוצה, מה גם שהיו מפציצים מעליהם. צריך לראות מה יקרה עכשיו, עם הפסקת האש".
את שאלת האפקטיביות של תקיפות הבסיג' הפנינו גם לחיל האוויר. גורם בכיר שדיברנו איתו ענה בכנות: "אני לא יודע אם בסוף זה מה שיפיל את המשטר, אבל אני כן יכול להגיד מה קרה בשטח. תקפנו להם את רוב המיפקדות הראשיות בטהרן, מאות נהרגו שם בתקיפות, והיתר עברו לעבוד בכל מיני אזורים מאולתרים, בלב אוכלוסייה אזרחית, בלי תשתיות צבאיות. ראינו אותם במגרשי כדורגל, במוסדות חינוך, באוהלים ברחוב. הם התחילו לקבל מאפיינים של ארגון טרור, וזה כבר מאוד מקשה עליהם לנהל את הדברים ולהוציא פעולות. אז אני לא יודע להגיד אם זה ימוטט את השלטון, אבל כל כוחות הבסיג' - מהמפקדים הבכירים ועד אחרון החיילים במחסומים בשטח - כולם היו בתחושת נרדפוּת".
ת', הטייס הוותיק, השמיד עד להפסקת האש לא מעט מטרות בסיג'. "אני טס ותוקף בחיל האוויר כבר 30 שנה, וזו משימה שאני מאוד גאה בה", הוא אומר. "כשאני יוצא לתקוף מטרות כאלה, אני מרגיש ערך כפול: אני פוגע באנשים רעים שמסוכנים לנו אבל גם מתעמרים בעם שלהם".
מדובר במטרה חמקמקה במיוחד. כוח בסיג' שהתמקם, למשל, בתוך בית ספר יכול לעבור בתוך דקות למתנ"ס. "הם אויב מאוד מאתגר וחכם. הם עוברים ממקום למקום ומתפרסים בשטח", אומר ת', "אבל בסוף המודיעין שלנו הצליח בקבועי זמן יחסית קצרים לאתר גם מטרות נעות. זה שאתה במטס אחד תוקף מפקדה, ומטס לאחר מכן מספיק לתקוף את האנשים בפריסות החדשות שלהם בשטח, זה מרשים מאוד. בסוף זאת הייתה המטרה שלנו, לנסות לעשות כל מה שאפשר כדי להפיל את השלטון".
לפחות חלק מהמודיעין הזה, כך לפי פרסומים זרים, הושג בזכות השנאה היוקדת של האזרחים האיראנים לארגון המדכא. לפי אותם פרסומים, לפני כמה חודשים פתח המוסד הישראלי קו להעברת מסרים בינו לבין אזרחים איראנים בטלגרם, ב-X (טוויטר) וכנראה גם באמצעים אחרים, גלויים פחות. אזרחים איראנים החלו לשלוח מיקומים של עמדות בסיג' ומיפקדות שכונתיות - מאות הודעות ביום. המוסד ביצע אימות לכל מיקום שהתקבל, והתוצאות הוזנו למערך התקיפה. גורם בכיר בחיל האוויר אישר לנו את הפרסומים.
עוד על השנאה הזו אפשר ללמוד מהמקרה הבא: באחד מימי המלחמה תקפו כטמ"מים ישראליים מסוג הרמס בטהרן למעלה מעשרה ריכוזי בסיג' בתוך שעות. אחד מהם היה במועדון כדורגל שהפך למיפקדת שטח. ואז קרה משהו מפתיע: ברחובות איראן נשמע צליל הזמזום של מנועי ההרמסים המתקרבים, וכוחות הבסיג' החלו בורחים מהמחסומים. אלא שכלי הטיס לא נראו בשמיים, וגם לא בשום מקום אחר. התברר שמקור הרעש הוא ברמקולים שהפעילו אזרחים נועזים תושבי טהרן.
האם שיתוף הפעולה של אזרחים איראנים עם גופים רשמיים של ישראל מראה על שינוי מגמה?
ג'בנדפר: "אני חושב שזו הנחה סבירה. האיראנים מסתכלים על הבסיג' כמו הגסטפו, הם שונאים אותם. הם מסתכלים על כל התמיכה שאנשי הבסיג' מקבלים מהמשטר, איך הם נהנים מהטבות, וזה מייצר הרבה כעס כלפיהם, במיוחד אחרי הטבח בעשרות אלפי אנשים חפים מפשע במחאות האחרונות".
עכשיו העיניים נשואות למה יעשה הבסיג' בתוך הפסקת האש והמו"מ עם ארה"ב. על פי המידע שמגיע מאיראן, הבסיג' עדיין מקים מחסומים ברחבי הארץ, ומתמקד עתה בעיקר בחיפוש של מכשירי סטארלינק, המשמשים לקליטת אינטרנט לווייני. האינטרנט הוא עדיין אויבו המושבע של הדיקטטור. כוחות הביטחון מעבירים מסרים שכל מי שיעז להפגין בזמן מלחמה ייענה בירי חי, ואירועים של דיכוי אלים אכן נצפו ברחבי המדינה. כמו כן לאחר הפסקת האש ערוצי אופוזיציה דיווחו על המשך הוצאות להורג של מפגינים שנעצרו בהפגנות בתחילת השנה.
בשבוע שעבר דיווחו כלי תקשורת איראניים כי שני מטעני חבלה מאולתרים הופעלו בסמוך למחסומי בידוק של הבסיג' ברחוב האימאם חמינאי בטהרן. המטענים גרמו לנזק קל, אך גם פצעו אחד משוטרי הבסיג' ועוד שני אזרחים במקום. בערוצים המזוהים עם יורש העצר של השאה דיווחי התקיפות בידי המוחים נרחבים הרבה יותר, אך אמינותם מוטלת בספק.
במקביל, תמונות וסרטונים חדשים מגלים את היקפי הנזק והפגיעה במתקני הבסיג' ברחבי המדינה. בערוצים המתנגדים למשטר מדווח על מחסור חמור באספקה בסיסית במתקני הבסיג', כולל מחסור במזון, במוצרי היגיינה ובמיטות. כוחות הביטחון באיראן פתחו בקמפיין גיוס רחב והם קוראים לילדים מגיל 12 להגיע לתחנות בסיג' ולהתנדב כ"לוחמים להגנת המולדת". ארגוני זכויות אדם מציגים תיעודי וידיאו של ילדים במדי בסיג' נושאים קלצ'ניקוב ומשתתפים בהפגנות כוח של הארגון.
"כוחות הביטחון באיראן עדיין עובדים" אומר פיזר, "גם אם הם קיבלו מכה, היא לא אנושה. הם למדו את הלקח מגל המחאות הקודם, ועכשיו דואגים שאף אחד לא ירים את הראש".
אין סכנה שעכשיו, בהפסקת האש, הבסיג' יחליט לנקום באוכלוסייה?
ג'בנדפר: "כן, בהחלט. המסגדים בשכונות בטהרן משמשים כתחנות בסיג', וכבר היו מקרים שהבסיג' השתמש בהם כבסיס להתארגנות ולתקיפה של המקומיים".
הבסיג' מפעיל שתי רשתות מודיעין פנימיות. הראשונה היא "אשרף", רשת לפיקוח מודיעיני, שמטרתה לאסוף מידע מפורט על האוכלוסייה בכל אזור גיאוגרפי ולהגדיר את רמת הסיכון הנשקפת ממנו למשטר. הרשת השנייה, "עָיוּן" ("עיניים"), משמשת כמנגנון הלשנה מובנה לזיהוי ודיווח על כל תופעה של פשיעה, בעיקר כזו נגד המשטר
× × ×
שנים רבות לפני שחוסל באוהל, גולאם רזא סולימאני היה מאותם נערים שנענו לקריאתו של חומייני והתגייסו לשורות המהפכה במלחמת איראן-עיראק. הוא היה אז בן 17 בלבד. במשך עשורים הוא טיפס במעלה התפקידים עד שהגיע לדרגת סארתיפ, המקבילה לתא"ל, ומונה למפקד הבסיג' בסוף 2019. באותה שנה פרצו באיראן מהומות על רקע העלאת מחירי הבנזין, וההערכות הן שכ-1,500 איש נהרגו, ועוד אלפים נעצרו על ידי הבסיג'. חמינאי מינה אותו כדי להזריק "דם חדש" למערכת ולחזק את ההגנה על ערכי המהפכה, על רקע התסיסה הפוליטית והמצב הכלכלי. סולימאני ענה על הציפיות. תחת פיקודו הפעיל הבסיג׳ את שיטות הפעולה שהפכו לסימני ההיכר שלו: פריסה רחבה של כוחות בערים, שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, מעצרים המוניים ולעיתים גם ירי חי. בעקבות כך ארה"ב, בריטניה, האיחוד האירופי וקנדה הטילו עליו סנקציות בשל "דיכוי אלים של מפגינים אזרחיים".
7 צפייה בגלריה
מפקד הבסיג' במשטר האיראני, גולאם רזא סולימאני, שחוסל יחד עם סגנו קאסם קוריישי בתקיפה בטהרן
סולימאני (62), כאמור, חוסל ימים ספורים לפני חגיגות הנורוז - בעיתוי סמלי שנועד גם להעביר מסר: האור יגבר על החושך. בצה"ל משוכנעים כי חיסולו יצר גם פגיעה תודעתית עמוקה. מדובר באדם שנתפס בעיני הציבור האיראני כאחד הסמלים הבולטים של מנגנון הדיכוי האלים של המשטר. דמותו ייצגה את היד הקשה של המשטר ואת נכונותו להשתמש בכוח כדי לשמר את שלטונו, גם במחיר עימות ישיר עם אזרחיו. מאז חיסולו ועד היום לא פורסם מי מונה למחליפו.
מלבד סולימאני, ישראל חיסלה גם את ראש המודיעין של הבסיג', איסמאעיל אחמדי, ועוד אלפי פעילי שטח. הושמדו גם מיפקדות, מחסני ציוד ובסיסי אימון. צה"ל דיווח על עשרות אלפי חימושים שהוטלו על מטרות הקשורות לבסיג' ולמשמרות המהפכה מאז תחילת המלחמה. האם זה יספיק כדי להוציא את ההמונים לרחובות? נכון לכתיבת שורות אלו, בתחילת השבוע, זה עדיין לא קורה.
למה?
"כי אנשים מפחדים", אומר ג'בנדפר. "יש מלחמה, אנשים חושבים על הישרדות".
ולהערכתך זה יקרה?
"אני לא רוצה להגיד שמחר תהיה התקוממות, אבל זו שאלה של זמן, כי המשטר כבר לא מנהל את המדינה".
