בשבוע האחרון ניסיתי משהו חדש ומוזר ואני מוכרח לשתף אתכם, למרות שאני עדיין לא ממליץ, חכו לביקורת הסופית שלי בתום תקופת הניסיון: מדובר במה שאנשים מסוימים מכנים "אופטימיות" או "חצי הכוס המלאה", ויש המכנים, תוך שהם עומדים בראשות ממשלה ומרכיבים בסרטון משקפי פלסטיק ורודים דקה לפני האסון הלאומי הנורא ביותר אי פעם, "כיף פה ברמות. תבלו! תעשו חיים!"
אז אופטימיות כזו. מטופשת.
עליי זה מעולם לא ישב טוב, ומזמן ויתרתי על זה לטובת חמיצות עקרונית, שבשילוב כמה אקססוריז תמיד מבליטה את הפיצ'רים הכי טובים שלי. גם לא הייתה לי, מלבד מכונית גדולה, שום סיבה לאופטימיות: שום דבר במסעה של ישראל, לאורך השנים האחרונות, ממצב בלתי אפשרי למצב בלתי נתפס, לא אמור היה לסמן אופטימיות לגבי ההמשך. שום דבר באופן שבו הלא-נורמלי הפך לנורמלי החדש, ואז הנורמלי החדש הפך בעצמו לא-נורמלי ונירמלנו גם אותו, לא אמור היה לסמן עתיד כלשהו של נורמליות. אבל בשבועיים האחרונים האופטימיות הזהירה - וכשאני אומר "זהירה" אני מתכוון זהירה כמו חילזון פוסט-טראומטי - חזרה להיות טרנדית, ואנשים בסביבתי הקרובה, חלקם מוותיקי החמוצים בישראל - דור המייסדים ממש - התחילו להסתובב בחופשיות מחוץ לצנצנת ולהתחזות למלפפונים ירוקים. אז אמרתי לעצמי: ננסה גם, מה יש.
הנה, הראיתי לעצמי, תראה; אורבן הלך הביתה, המלחמה נטרקה לנתניהו בפרצוף, נפתלי בנט זכה בקרן טרנר, יאיר גולן לא אמר כבר שבועיים שום דבר שירחיק ממנו עוד חצי מנדט, מרדכי דוד תכף יחסום גם את חיפזון וזהירון, הסקרים מראים שהממשלה הנוכחית לא תצליח להקים ממשלה גם עם קולות הערבים, הענבים והארנבים, ואפילו החמסינים חזרו, למרות שבאמת לא ברור איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה.
פה ושם ניסיתי, בכוח, להיות ריאלי: תראה, הבהרתי לי, המהפך בהונגריה התאפשר בזכות התעוררות גדולה של צעירים בזמן שבישראל, נו, זוכר את הכתבה על דור המצביעים החדש שרובו מתכוון להצביע לליכוד או למפלגות דתיות? אז בוא; הצעירים פה, ברובם, לא הולכים לשנות כלום, הם ממש ישמחו לתוספת דם, דמעות, ביזה ועיזה.
בסדר, עודדתי את עצמי, אז לא הצעירים יביאו את המהפך, אלא המבוגרים. אתה. אתם. אנחנו. איך אמר פעם לנון, ואז אובמה – לפני ששניהם הפסיקו להיות רלוונטיים: אנחנו האנשים להם חיכינו. אז בבקשה, תכף.
עכשיו תראו; באמת יש באוויר - כשהוא לא אביך לגמרי - איזו תחושה משונה של אפשרות. של סיכוי. של מה-שהיה-הוא-לא-מה-שיהיה. זה לא מעט, ולא טריוויאלי, אחרי 18 שנות שלטון נתניהו שבהן האיש הוכיח בעקביות רק דבר אחד: שעוד לא נולד הכוח שימנע ממנו להחזיק בשלטון לנצח נצחים, כולל "ממשלת שינוי" זניחה שאפשר להפיל בפו אחד של עידית סילמן, כולל 7 באוקטובר בכבודו; שום שואה לאומית, מחאה המונית, התנגדות, התקוממות, מלחמה חסרת תוחלת, טרור יהודי משתולל - שום דבר בקוסמוס ובחלד - לא יוכלו לגבור על המכונה שהאיש הקים, ומייצרת בשיטתיות את המוצר הבלתי מתכלה ביותר בישראל: המשך שלטונו.
ופתאום, משום מקום, צצה איזו קרן אור קטנה ומפלחת פנימה. פתאום קורה הדבר שחבר אחד שלי אמר שיקרה יום אחרי שעלה בידי נתניהו להקים את ממשלת שלושת המ"מים שלו (מושחתים, משיחיים ומשתמטים): שכולם רואים סוף-סוף - אפילו תומכי נתניהו הסבירים - מה המשמעות בפועל של ממשלת ימין על מלא. אחרי שנים של הבטחות, הם קיבלו את ההזדמנות שלהם להדגים, באין מפריע, מה מדיניות אגרוף הברזל, אלת העכוז, חבל התלייה, מצ'טת נער הגבעות, אקדח לכל בועל ובעל הבית שהשתגע יכולה לתת לישראל.
ומה אתם יודעים? מתברר שהיא יכולה לתת את 7 באוקטובר, את המלחמה הממושכת וההפסדית בתולדותינו, את השנאה הפנימית המכלה מכולן, את בריחת הרופאים, מילוט הילדים - של רה"מ, כן? - וכמובן קריסת הצפון, קריסת העצמאים, חלוקת תקציב המדינה לשניים - ביטחון וחרדים - והפיכת ישראל למקום הזה שאתם חוששים להגיד שאתם ממנו בכל מונית בעולם.
אין ספק - וגם לא יכול להיות, לא אם אתם ישראלים בעלי דופק וחושים תקינים שחיו כאן בשנים האחרונות - שאופציית הימין על מלא התבררה כאסון נורא. כישלון גמור שלא קיים ולו הבטחה בודדה מהבטחותיו - חמאס והחיזבאללה לא פורקו, איראן לא התחלפה - והמליך עלינו אנשים מליגת מאי גולן ומטה.
וציבור גדול מאי פעם רואה ומבין את זה, והוא - בחלקו לפחות - לא ישכח את זה גם מאחורי הפרגוד (ויצביע נתניהו, במקרים מסוימים, נכון. ישנם האנשים האלה. לא יודעים מה יש להם. אבל מספרם ידוע ומוגבל), ולא, נפתלי בנט וגדי איזנקוט יודעים טוב יותר שנתניהו הוא לא מישהו לשבת איתו כי ברגע שאתה מתיישב, הכיסא עצמו כבר לא שם, ושהציווי המסורתי החשוב ביותר בישראל כרגע הוא הנחמה ששואבת את כוחה מלחש מצטבר של דורות: "לשנה הבאה".
כי בשנה הבאה יהיה פה אחרת.
זאת האופטימיות הזהירה שלי, ואני מפחד ממנה כמו שכל חנון בבתוליו מפחד מאישה מנוסה שהיא בעליל חמש ליגות מעליו ופתאום מגלה בו עניין. היי, אני חסר ניסיון לחלוטין, לא יודע מה לעשות איתך, אופטימיות! את כל כך... מדהימה, אבל את לא אמורה, בשום עולם מוכר, להיות... שלי.
וזאת הבעיה הגדולה עם אופטימיות: שהיא בעצם תקווה. ותקווה היא מסוכנת. והיא לעיתים רחוקות - אם בכלל - מוכיחה כאן את עצמה. זאת הסיבה לניצחונו המתמשך של נתניהו: שהוא מעולם - אפילו לא לרגע - לא הציע תקווה. לא; הוא תמיד ידע לראות ולהראות שחורות, להמיר את הפחד וההפחדה למזומנים בקלפי; איראן תמיד (מאז אמצע שנות ה-90) רגע לפני פצצה גרעינית; המזרח התיכון תמיד על סף תבערה ומלחמת כל בכולנו; החרדים תמיד מגויסים בהמוניהם באמצעות מתווה שיאפשר לרובם המכריע להשתמט. פניו תמיד מאיימים, חורשי-רע, ואזרחי ישראל תמיד על סף, או אחרי, או תוך כדי, קטסטרופה, אבל אני הוריתי, הנחיתי, המראתי.
כל מהותו של נתניהו יכולה להסתכם במשפט תעשייתי בודד שבוודאי חרוט איפשהו על כף רגלו: אינו מכיל תקווה.
ובמזרח התיכון זה הוכיח את עצמו. כי כשאתם מראים, כמו שעון מקולקל, פסימיות כל הזמן, אין ספק שלפחות פעמיים בחודש או בשנה יתברר שצדקתם. פסימיות היא ההימור הנכון באזור הגיאוגרפי הזה, בפרט אם אתם עושים הכל כדי לא לעשות כלום בניסיון לשנות משהו.
התקווה לא שורדת פה הרבה. קצרה כמו האביב. המעטים שהציעו אותה - יצחק רבין, מנחם בגין - נעלמו יחד איתה. תקווה התבררה כאן כמניה מפסידה.
לכן קרן האופטימיות החדשה מפחידה אותי. וזאת בדיוק הסיבה שאנחנו מוכרחים לאמץ אותה ולגונן עליה כמו על להבת נר קלושה; התקווה, הסיכוי לשינוי, האמת שמוכרחה לנצח את הפסאדה הריקה של מנהיגות "חזקה" שכולה שקר, חולשה, מניפולציה, ביזה ושנאת אדם - כולן זקוקות לנו עכשיו, לא פחות מכפי שאנחנו זקוקים להן.
אז אני משתדל לשמר את האופטימיות הקטנה הזו שלי, לנפנף מעליה כמו על גחלי מנגל בתקווה להבעיר אש של תקווה. אני כמובן לא מדבר על זה, כדי לא להביא את הנאחס. מלבד כאן. איתכם. אבל בלחש. הנה הלחש:
לשנה הבאה.
