"הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת כדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קורבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה".
(מתוך נאום הפתיחה שנשא גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן, 11 באפריל 1961)
לפני כחודשיים, זמן קצר לפני סבב המלחמה האחרון עם איראן, התכנסה ועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון נוסף בסדרה שעסקה באחת השאלות הרגישות והטעונות מאז השבת השחורה ההיא: איך ייראו המשפטים של המחבלים שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר, העצורים בידי ישראל. הוועדה עסקה בגיבוש הצעת חוק שיהווה את הבסיס – החוקי, הארגוני, אפילו המוסרי – של מה שעתיד להיות האירוע המשפטי הגדול והמורכב בתולדות ישראל. לדיון ההוא הוזמנה כרמית פלטי קציר, כדי לחדד בפני חברי הוועדה מה בדיוק מונח כאן על המאזניים.
"אני בת קיבוץ ניר עוז, בטבח 7 באוקטובר אבא שלי נרצח, אמא שלי נחטפה ואח שלי, אלעד קציר, נחטף", אמרה שם פלטי קציר. "אמא שלי הושבה מהשבי אחרי 49 ימים במצב בריאותי מאוד קשה. אלעד שרד בשבי 99 ימים שבהם ניתן היה להחזיר אותו בחיים, ונרצח בשבי. הופקר למותו. ואמא שלי נפטרה חצי שנה אחרי שאלעד הושב לקבורה. איבדתי שלושה בני משפחה.
"אני מרגישה שחלק מאוד משמעותי מחוסר היכולת שלי להתקדם הלאה בחיי הוא שאני מסתובבת עם תעלומות רצח שאינן פתורות.
"עכשיו אני מבינה שיש פה ניסיון לעשות צדק, והניסיון הזה חשוב וראוי. ואני חושבת שכל אחד ואחד מהמחבלים המתועבים האלה שהיו שותפים בטבח ראוי שימצו איתו את מלוא הדין במלוא החומרה".
באולם הוועדה שבכנסת הקשיבו לה בדממה חברי כנסת, משפטנים, חוקרי משטרה בכירים ומפקדים בצבא. ולכל אלו, לפלטי קציר הייתה גם אזהרה מהדהדת: "אני גם רוצה לומר שיש לי חשש, שהמשפטים האלה יתנהלו כמו משפטי ראווה או זירת גלדיאטורים, שבהם אנחנו מתוך רצון אמיתי לצדק וגם לתחושת נקמה, ניכנס פה לקרקס תקשורתי, איזושהי דהירה לעבר עונש מוות".
לא בטוח שהאזהרה של פלטי קציר נפלה על אוזניים קשובות בדיון, אבל היא כן מדגימה עד כמה משפטי 7 באוקטובר מורכבים, רגישים ונפיצים. "הצעת חוק: העמדה לדין של משתתפי אירועי טבח 7 באוקטובר" עברה בינואר בקריאה ראשונה, ועכשיו מתנהלים הדיונים בוועדה לקראת הבאתה לקריאה שנייה ושלישית, כבר במסגרת מושב הקיץ של הכנסת, שיחל בעוד קצת יותר משבוע. זה כמובן לא אומר שהמשפטים ייפתחו מיד – יחלפו לכל הפחות עוד כמה חודשים עד שהכל יהיה מוכן, ויש גם בחירות בדרך – אבל לראשונה ניתן עתה להתחיל לתאר איך ייראו המשפטים האלו: מי יהיו השופטים, מה יהיו סעיפי האישום, איך ואיפה הכל יתנהל, מדוע לא כל הדיונים יהיו פתוחים לציבור - והאם בסופו של דבר כל זה יסתיים במאות הוצאות להורג? יש עדיין לא מעט שאלות פתוחות, כמו מה יקרה במקרה של זיכוי של חלק מהמחבלים – זה לא תסריט קלוש, תמיד צריך לזכור שאיוון דמיאניוק זוכה בישראל מחמת הספק, וספק זה כל מה שצריך במשפט. ומעל הכל – ביום שאחרי מתן גזר הדין האחרון במשפטים האלו, איך הישראלים – והעולם כולו – יזכרו את מה שקרה ב-7 באוקטובר?
× × ×
כשמנסים להבין את ממדי המשפט שעתיד להתנהל, עולים מיד שמות של אירועים מכוננים אחרים: משפטי נירנברג, משפטי טוקיו, או בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה, שישב בהאג.
אבל בכל המקרים הללו הוקמו בתי הדין מכוח החלטות של האו"ם, לאחר שהסכסוכים הסתיימו או כמעט הסתיימו, והגוף השופט היה טריבונל בינלאומי מיוחד. במשפטי נירנברג הועמדו לדין 24 נאשמים בלבד, הדיונים ארכו 218 ימים, וגרמניה המנוצחת הייתה כבושה לגמרי בידי בעלות הברית. שום דבר מזה לא מתקיים כאן. ישראל לא כבשה את עזה, האויב לא נכנע והסכסוך רחוק מלהסתיים. ואף על פי כן כ-350 אנשים – כך על פי ההערכה, המספר המדויק חסוי - שחדרו לשטח ישראל ב-7 באוקטובר ובימים שלאחריו, יעמדו לדין בפני שופטים ישראלים. בניגוד לבתי הדין הבינלאומיים שהוזכרו קודם, העצורים פעלו בשמו של ארגון טרור ולא בשליחות מדינתית. אין ברית של מעצמות או ארגון בינלאומי שנותן חסות להליך. ישראל לבדה, מכוח חוקיה שלה, היא זו שתעמיד לדין את מחוללי הטבח.
אבל לא צריך ללכת רחוק. גם בישראל הועמדו לדין פושעים נגד האנושות, ומקרה אחד הסתיים בהוצאה להורג. משפטו של אדולף אייכמן הוא נקודת הייחוס המיידית לכל מי שעוסק בגיבוש המנגנון הזה. גם כאן יש הבדלים מהותיים, ובראשם שבמשפט אייכמן היה נאשם אחד; כאן מדובר על מאות. אבל הדמיון המרכזי הוא הצורך במשפט לשם עשיית צדק. וכן, גם לגיבוש נרטיב לאומי.
"אין יותר טוב מהליך משפטי כדי לספר את הסיפור", אמרה ח"כ יוליה מלינובסקי, יוזמת החוק, בדיוני הוועדה. "כתב אישום עם עדויות, עם ראיות, בין כותלי בית משפט, משודר ומצולם, למען הדורות הבאים. לספר את הסיפור של הקורבנות, לתת כבוד למשפחות. יהיה מצב, ולא אחד, שהמשפחות יוכלו להסתכל בעיניים של הרוצחים ממש. אנשי הפרקליטות אומרים לי שיש להם ראיות כלפי כל אחד, והם יוכלו לספר את הסיפור כולו".
עבור ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט ושותף בהצעת החוק, ההשוואה למשפט אייכמן מתבקשת. "התוכנית שהייתה פה שווה בשטניותה ובכוונותיה לתוכניות של הנאצים", הוא אומר ל"7 ימים". "מבחינת המחבלים, זה היה צריך להיות האות והסימן לטבח מיליונים".
הדיונים סביב משפטי 7 באוקטובר החלו כבר לפני כשנתיים, בתת-ועדה חשאית, שהתכנסה כדי לדון בסוגיה בסיסית שהעלתה ח"כ מלינובסקי: מה עושים עם כל המחבלים העצורים בישראל? "המחשבה על הנושא החלה בנובמבר 2023, חודש אחרי הטבח", משחזרת מלינובסקי. "כולנו היינו עדיין בהלם, ואני הייתי בתחושה של חוסר אונים טוטאלי ופחד. כל החטופים עדיין הוחזקו בעזה, ובישראל תפסנו המון מחבלים בשטח. הכי טוב היה שלא היינו תופסים אותם, שהם היו מתים בקרב. אבל תפסנו אותם, הם אצלנו, והם הפושעים הכי נוראיים שיש. שאלתי את עצמי: מה עושים איתם? היה לי ברור שצריך להעמיד אותם לדין. אנחנו לא ארגון טרור, אנחנו מדינה ויש לנו כלים של מדינה. הממשלה לא התעסקה בזה, פחדו לגעת בזה".
לא היו חסרות סיבות לחשש של הממשלה: באותה עת הוחזקו בעזה 253 חטופים שמרביתם חיים, וכל דיון על מצבם של המחבלים העצורים יכול היה להשליך מיד על תנאי השבי שלהם. בנוסף, לממשלה לא היה כל רצון להכניס את הראש לנושא כל כך רגיש וכואב, תוך כדי פתיחת המערכה ובעיצומה.
אז הממשלה לא נכנסה לאירוע, ומה שמתגבש לכדי אחד החוקים החשובים וההיסטוריים שחוקקו במדינה נולד בכלל כיוזמה פרטית, ולא כהצעת חוק ממשלתית, שלצד המשאבים הגדולים שהצעה כזאת מביאה, גם משקפת את מדיניות הממשלה בנושא.
כרמית פלטי קציר, שאביה ואחיה נרצחו ואמה נחטפה: "יש חשיבות רבה מאוד לזה שייעשה צדק, אלה משפטים מאוד–מאוד חשובים, אבל אני לא יכולה להתעלם מההקשר: עוד אין ועדת חקירה ממלכתית, אף אחד לא לוקח אחריות כלפי פנים, אבל כלפי חוץ מעמידים כבר מנגנון שלם. אין לי חמלה על האנשים שטבחו בבני המשפחה שלי, אבל אני לא רוצה שזה כל מה שיישאר"
מלינובסקי פנתה ליו"ר רוטמן, והשניים זימנו ישיבה חסויה כבר בינואר 2024. אל הדיון הגיעו שר המשפטים יריב לוין והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. "לדעתי זו פעם ראשונה שהם ישבו יחד בחדר אחד ודיברו", מספרת מלינובסקי. ארבעתם, יחד עם עוד מספר חברים מצומצם בוועדה החסויה, החלו לגבש את המנגנון.
כמעט מיד צצה שאלת הנשיאה בנטל: מי ייקח לידיו את תפוח האדמה הלוהט הזה, וינהל אותו. ההיגיון אומר: מדינת ישראל מביאה לדין פושעים שפגעו בה, ולכן צריך להעמיד אותם לדין בבית משפט מחוזי – שבו המדינה היא התובעת. אבל במצב של מאות נאשמים ואלפי עדויות, מערכת המשפט הישראלית הייתה נסתמת וקורסת מעומס. "המחבלים היו בסוף מתים, אבל מזקנה", אומרת מלינובסקי.
העומס הוא לא הבעיה היחידה. במשפטים שלפחות בחלקם – כפי שעוד נראה – יש אישומים שיכולים להוביל לגזר דין מוות, חייב לשבת בכל הרכב שופט עליון. "ואם אתה רוצה לנהל את ההליכים האלו במקביל", כלומר תיקים שיתנהלו זה לצד זה באולמות שונים, "היית צריך למנות 15 שופטי עליון חדשים, או להעמיד את כלל שופטי העליון המכהנים רק לטובת העניין הזה", אומר רוטמן.
רוטמן אולי היה שמח למנות 15 שופטי עליון חדשים מטעמו, אבל הוא גם הבין שבעת הזו – כשכל אחד מהם ייבחן עד לשד עצמותיו הן מימין והן משמאל – זה בלתי אפשרי. המשמעות: המערכת המשפטית האזרחית תתקשה מאוד לעמוד במשימה.
תפוח האדמה הועבר לידיו של הצבא ולבתי הדין הצבאיים. הרמטכ"ל ממש לא שמח לקבל אותו. אמנם כל הנציגים בוועדה היו בעד העֲמדה לדין של המחבלים, אבל אף אחד לא רצה להיות זה שאחראי על הביצוע. "תחשוב על זה ככה", מציעה מלינובסקי, "כולם אוהבים ילדים, אבל אף אחד לא רוצה שיפתחו גן ילדים מתחת לבניין שלו". הרמטכ"ל הבין שהצבא – שגם כך אחראי לחלק גדול מהמחדל, והמשפטים הם בערך הדבר האחרון שהוא צריך – עומד לספוג לא מעט חיצי ביקורת, אבל הפור נפל: התיקים יתנהלו בבית המשפט הצבאי, באולמות שייבנו במיוחד ועם שופטים שיגויסו אך ורק לעניין הזה.
יש להחלטה הזו גם היגיון ארגוני: הצבא יותר גמיש מבחינה לוגיסטית, הוא יודע ויכול לצאת לפרויקטים של בינוי בלי להיתקע במכרזים ארוכים. הוא גם יכול לגייס תובעים ושופטים למילואים כשחסר לו כוח אדם, והמשאבים העומדים לו גדולים לאין שיעור מאלה של מערכת המשפט של המדינה. החיסרון המשמעותי הוא החשש שעצם קיומה של ערכאה צבאית תפגע בלגיטימציה של כל ההליך - מה שכנראה היה נחסך מבית מהמשפט האזרחי הישראלי שעוד זוכה להכרה בעולם - אך השיקולים האחרים הכריעו. צה"ל יהיה קבלן הביצוע המשפטי והארגוני של כל הפרויקט.
× × ×
אז בית המשפט יהיה צבאי, ועכשיו צצה השאלה באיזו מסגרת. יש, כמובן, לצה"ל כמה בתי משפט צבאיים פעילים. אף אחד מהם לא מספיק גדול כדי לנהל משפט של מאות נאשמים במקביל, ובטח לא את כל האירוע התקשורתי הבינלאומי שיתלווה למשפטי 7 באוקטובר. בוועדה חשבו להקים בית דין חדש, אבל הסעיף הראשון של חוק יסוד: השפיטה, קובע במפורש: "לא יוקם בית משפט או בית דין למקרה מיוחד". כלומר, אי-אפשר להקים טריבונל ייעודי.
מה עשו? הוחלט להחיות את בית המשפט הצבאי בלוד, שאמנם קיים על הנייר אבל כבר שנים לא פעיל, ולהתאים אותו עד שיהפוך למעשה לבית דין כמעט אזרחי בתוך מעטפת צבאית.
מיד צצה עוד שאלה: איפה יוקם בית המשפט. נכון שהמעטפת המשפטית היא של בית המשפט הצבאי בלוד, אבל זה ממש לא אומר שאולם הדיונים יהיה פיזית שם. הרי מדובר בצעד היסטורי, שיסוקר בכל רחבי העולם ויהפוך לחלק מההיסטוריה. חִשבו על משפט אייכמן, שהתקיים בבית העם, בטבורה של ירושלים, כשמסכי ענק נתלו מבחוץ לטובת המוני הצופים. אלא שהפעם מדובר בעשרות אם לא מאות הליכים מקבילים של רוצחים מסוכנים, שלא יהססו לפגוע שוב — ולא מעט אנשים שייתכן שירצו לפגוע בהם. צריך להוביל אותם מבתי המעצר לאולמות תחת אבטחה כבדה, בהפרדה מהציבור, וזאת כדי להבטיח את נוכחותם במשפט, גלויים לעיני כל.
ח"כ מלינובסקי: "כל מה שראינו עד עכשיו בתקשורת, כל מה שסיפרו, זה כלום לעומת מה שיש בעדויות. אנשים שעד עכשיו אף אחד לא שמע ולא ראה אותם, עכשיו הם ידברו. והדברים שלהם יבואו עם חומרי חקירה, הכל ממוסמך ומתועד. יש המון חומרים וצילומים שייחשפו לראשונה במהלך המשפט"
שב"ס רצה שבית המשפט יוקם ליד בית הסוהר קציעות, וכך נושא הובלת האסירים יהיה קל יותר. בצבא שמו עין על שטח באזור עפולה, ובכנסת חשבו שהכי נכון מבחינה סמלית זה לקיים את ההליכים בעוטף עזה, או לפחות בבאר-שבע. הדיונים נמשכו ללא הכרעה – עד ששני חברי הכנסת היוזמים החליטו בעצמם: ירושלים.
בצבא מינו פרויקטור, תא"ל במיל' יאיר ברקת, לשעבר קצין משטרה צבאית ראשי ובשנים האחרונות בכיר בפיקוד העורף. ברקת נכנס לעבודה, ואף שהחוק עוד לא הושלם הוא כבר מקדם תהליכים לקראתו. נמצאה קרקע שתשמש להקמת מתחם האנגרים ענקי בעטרות, צפונית לירושלים. במתחם יוקמו אולם מרכזי, אולמות לדיונים מקבילים ואולמות צפייה לקהל.
בינתיים גם נקבע לו"ז משפטי שאפתני. בית המשפט שיוקם בעטרות יעסוק אך ורק בתיקי 7 באוקטובר, ויפעל חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, בראשות שופטים שלא יעסקו בשום דבר אחר. כך מקווים להליך שיחל בתוך חצי שנה עד שנה מסיום החקיקה ויסתיים, בשאיפה, בתוך שנים ספורות.
אלא שכל סנגור מתחיל יודע, במיוחד במקרים שבהם ההרשעה ברורה כמעט לחלוטין, שהעיקרון המוביל הוא מריחה. עוד זמן ללמוד את התיקים, החלפת סנגורים באמצע המשפט, ועוד שלל תרגילים ותירוצים. כדי להתמודד עם זה, החוק המוצע מעניק לשופטים סמכויות רחבות לקבל החלטות בתיק תוך כדי משפט, בנוסף להתאמות מרחיקות לכת בסדרי דין וראיות. אלא שגם רוטמן מודה שזה "נושא לא קל". האם נראה משפטים שנגררים לאורך שנים ארוכות? בהחלט ייתכן שכן.
× × ×
אבל אלו לא הבעיות היחידות שצפויות בדיונים המשפטיים ההיסטוריים האלו. חלק מהדיונים, כך הוחלט, יתקיים בהיוועדות חזותית - כשהנאשמים נותרים בתא כליאה והדיון מועבר אליהם בווידיאו. אבל בכמה דיונים, למשל בהקראת כתבי האישום ובהשמעת גזר הדין, יגיעו הנאשמים פיזית לאולם. זה מצריך אבטחה במקסימום, והיערכות מיוחדת של שב"ס ויחידת "נחשון", שאחראית בארגון על ליווי מאובטח של עצירים ואסירים.
הדיונים, בחלקם, יהיו פתוחים לקהל וישודרו בשידור חי. חלק גדול מהעדויות ייחשפו בפעם הראשונה. "כל מה שראינו עד עכשיו בתקשורת, כל מה שסיפרו, זה כלום לעומת מה שיש בעדויות", אומרת מלינובסקי. "אנשים שעד עכשיו אף אחד לא שמע ולא ראה אותם, עכשיו הם ידברו. והדברים שלהם יבואו עם חומרי חקירה, הכל ממוסמך ומתועד. יש המון חומרים וצילומים שייחשפו לראשונה במהלך המשפט". נפגעי העבירה יתבקשו לראשונה לעלות לדוכן העדים, להישיר מבטם אל פני רוצחי משפחותיהם – ולהעיד.
וכאן, לפחות בחלק מהמקרים, גם מתחילה בעיה אחרת. "אני לא הייתי רוצה שהילדים הצעירים שלי או החברים מהכיתה שלהם ייחשפו לאיזשהו צילום שירוץ פה של עדות של מחבל שמתאר איך הוא טבח בבני משפחתם", אמרה כרמית פלטי קציר לחברי הוועדה. "הייתי רוצה לקבל את המידע הזה קודם כל לעצמי, ואז להחליט אם נכון למשפחה שלי שהדיון יהיה בדלתיים סגורות, שתהיה לי זכות להעיד, שהעדות שלי תהיה פרטית. אלה דברים נורא-נורא חשובים... ואני רוצה להגיד שחוץ מהפשעים האיומים נגד האנושות שהמחבלים עשו, יש פה אפשרות בעצם לפגיעה נוספת, אם זכויות הנפגעים לא יעמדו בראש סדר העדיפויות".
אז איך מאזנים בין זכות הציבור לדעת והצדק ההיסטורי שצריך להיראות, לבין זכותם של הנפגעים להשתתף בהליך ולהעיד מבלי שסיפורם האישי הנורא ייחשף בפני כל העולם בלי שליטה?
נפגעי העבירה הם כמובן לא מקשה אחת, וביניהם יש כאלה שרוצים שעדותם תשודר ויש כאלה שלא. בנוסף, יש גם שיקולים ביטחוניים שיכולים להנחות את השופטים להורות על דיונים בדלתיים סגורות. לכן אם בהתחלה המחשבה הייתה שגם כאן, כמו במשפט אייכמן, כל הדיונים ישודרו, היא מהר מאוד ירדה מהפרק. הפתרון: יוקם אתר אינטרנט ייעודי, ובאמצעותו ישודרו הדיונים שנקבעו מראש כפתוחים לציבור. עם זאת, כל הדיונים יתועדו בווידיאו ויישמרו בארכיון המדינה. קטעים שלאחר בחינה יוחלט שניתן לחשוף אותם לציבור, יועלו לאתר ויהיו זמינים לצפייה.
כרמית פלטי קציר היא גם עובדת סוציאלית קלינית ואשת טיפול בבריאות הנפש. לדבריה, חשיפה בלתי מבוקרת לתיעודים ותיאורים של אלימות קיצונית עלולה להוביל להשלכות כבדות על בריאות הציבור בכלל, ועל שורדי הטבח בפרט. בוועדת החוקה הוכנס לחוק סעיף שלפיו התביעה הצבאית הראשית תקים מערך שיבטיח את זכויות נפגעי העבירה. זהו צעד חיובי, אך לא בטוח שהוא ייתן מענה לחשש שמעלה פלטי קציר. "כשמידע מאוד אלים פורץ לחיים של אנשים שרק מנסים להרים את הראש מעל המים, זה מסוכן", אמרה. "הם יכולים לחוות טראומה חוזרת והחמרה במצב הנפשי. לכן צריך שהדבר הזה ינוהל מתוך תעדוף מקסימלי של זכויות הנפגעים. אפשר למשל להקים ועדה משפטית ואתית שתכלול אנשים מתחום בריאות הנפש, שתעבור על העדויות ותחליט מה חשוב לשדר ומה עדיף שלא. זכות הציבור לדעת היא זכות חשובה, אבל אי-אפשר שלא יהיו מנגנוני בקרה על הדבר הזה".
× × ×
בינתיים, במקביל לכל התוכניות הללו, נבנה מה שמכונה בשפה המשפטית "המסד הראייתי" של תיקי 7 באוקטובר. או, במילים אחרות – הראיות. "מההתחלה הרגשתי שזו משימה לאומית מדרגה ראשונה, אולי הכי גדולה שתהיה לי אי פעם", מציין גורם במשרד המשפטים. "המשפט לא יכול לשנות את מה שקרה, אבל הוא יכול לעשות את המקסימום כדי להביא צדק לנפגעים ולמדינת ישראל, וגם להראות את המשפט הישראלי בגדולתו ביכולת שלו לשמור על הליך הוגן גם בתקופות הכי קשות. והאתגר הזה הוא האתגר הכי גדול של המערכת המשפטית שלנו, ואני אעשה הכל כדי שהיא תעמוד בו".
קבוצת פרקליטים ממחוז דרום, בהובלת פרקליט המחוז עו"ד ארז פדן, חָברה לשב"כ ולחוקרי להב 433 שעסקו בחקירות העצורים, גביית עדויות ואיסוף ראיות - כולל אלפי שעות מצולמות ממצלמות המחבלים, ממצלמות אבטחה בעוטף ומשלל חומרים שאסף צה"ל בעזה. פדן, אגב, מוזכר כאחד מהמועמדים לתפקיד התובע הראשי במשפטי 7 באוקטובר. אין ודאות שהוא ייבחר, כי בכל זאת צריך אותו גם במחוז דרום, אך ניסיונו והיכרותו עם החומר מציבים אותו כקנדידט ראוי במיוחד. לתובע הראשי יש אחריות לא רק לניהול התיקים, אלא גם לנרטיב ההיסטורי. נאום "שישה מיליון הקטגורים" של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן, השפיע רבות על עיצוב זכר השואה בישראל, ונחשב עד היום לאחד מהטקסטים הקאנוניים בהיסטוריה הישראלית המודרנית. האוזנר הצהיר שם: "אני אהיה פה לקורבנות שאינם יכולים לדבר עוד". משא האחריות הזה יחזור ויונח על כתפי התביעה גם הפעם.
אלא שמהר מאוד החוקרים שאספו ראיות נתקלו באחת הבעיות הקשות, שכנראה ילוו את המשפט הזה לכל אורכו: איך מוכיחים מי מהנאשמים עשה מה. אין ספק שביישובי העוטף, בפסטיבל הנובה ובכבישי הדרום התחולל טבח נורא. אבל איך מוכיחים – מבחינה משפטית – שאת הנרצחת הזו מהנובה רצח מחבל X, ושבבני המשפחה הזו מניר עוז טבח מחבל Y?
במערכת החוק משוכנעים שהאתגר הזה פוצח, וששלל העדויות שנאספו טיפין-טיפין בשנתיים וחצי האחרונות מאפשרות להגיש כתבי אישום חזקים ויציבים. "זו הייתה עבודת נמלים מופלאה של המשטרה והפרקליטות וגורמי צה"ל ושב"כ, שעשו פאזל באמת בלתי נתפס. זה ראוי לכל הערכה", אומר רוטמן בציטוט די נדיר ממנו כלפי הפרקליטות.
כך זה עבד: להב 433 במשטרה קיבלה את תיק מחבלי ה-7 באוקטובר. בתוך להב, העבודה התחלקה: יחידת יאחב”ל, בשל עבודתה המשותפת עם שב”כ ומערכת הביטחון, אמונה על חקירות המחבלים; יחידת הסייבר על המדיה האלקטרונית והדיגיטלית; ושאר היחידות מתפזרות בין הזירות הרבות בשטח. “היחידות מתחילות לגבות עדויות”, מספר רפ”ק אושרי אדרי, האחראי על חקירות מחבלי 7 באוקטובר ביאחב”ל. “במקביל עוברים על כמויות אדירות של סרטונים. ואז מתחילים לקבל הצלבות”. בלהב יוצרים מיפוי של האירועים: כל נחקר מקוטלג לפי מחלקה, פלוגה, גדוד וכן הלאה. מסמנים את נקודות הפריצה של כל חשוד ומתאימים אותן ליישובים שנחדרו. כל עצור נוסף שמגיע - וככל שהתמרון העמיק הגיעו עוד ועוד עצורים - מיד מוכנס למשבצת המתאימה, וכבר יש לו מעין “תעודת זהות” מוכנה: מי המפקדים שלו, ואם הוא אזרח אז מאיזו שכונה הוא, עם מי הוא נכנס, מאיפה, לאילו יישובים ומהם המעשים שנעשו שם. “החקירות מגיעות לפרטים הכי קטנים ברזולוציות הכי גבוהות, במטרה להגיע לפכ”מים (פרטים מוכמנים – ג”א)”, ממשיך רפ”ק אדרי. “למשל, הנחקר אמר שהוא נכנס לבית עם כד מצד ימין, והוא מתאר איך הוא ירה ואיפה הייתה הפגיעה ומה לבש הקורבן ואיזה קעקוע היה לו. ואז נשלח צוות לזירה ומצלם את הבית, ופותחים את תיק הגופה, ומשווים את התיאור לתמונות ומצליבים עם סרטונים”.
בתום עבודת חקירה והצלבה מאומצת, החוקרים טוענים שהצליחו להגיע, לפחות בחלק גדול מהתיקים, לראיות משמעותיות. רפ”ק אדרי: “ברוב המקרים שבהן עלה שמחבל פגע במישהו, הצלחנו לזהות את הקורבן של אותו חשוד. וגם להפך: יש מעט קורבנות שאנחנו לא יודעים להגיד מי זה שפגע בהם”.
× × ×
עד כה נגבו בתיקי 7 באוקטובר אלפי עדויות ונאספו טרה-בייטים של מידע דיגיטלי ומידע פורנזי נוסף. אלו איפשרו למשפטנים לגבש את כתבי האישום, שכתיבתם טרם הסתיימה, אבל בסיס מתקדם שלהם כבר קיים. החוק המוצע מדבר על סעיפי אישום כמו פשעים כלפי העם היהודי, פשעים כלפי האנושות ופשעי מלחמה. בקצה העליון של הסקאלה — עבירת השמדת העם, שהרשעה בה מחייבת עונש מוות. לצידה, עבירות של פגיעה בריבונות המדינה, גרימה למלחמה וסיוע לאויב בזמן מלחמה - עבירות שמאפשרות אך לא מחייבות מוות או מאסר עולם.
מאחורי כתבי האישום האלה עומד ויכוח סוער ויצרי. ח"כ רוטמן, וכמוהו רבים בממשלה, סבור שיש להעמיד את רוב המחבלים לדין באשמת השמדת עם. "כשאתה קורא את עבירת השמדת העם די ברור שהיא חלה על אירוע מעין זה", אומר רוטמן.
הייעוץ המשפטי, שנשען על ניסיון העבר כמו במשפט דמיאניוק, מעלה שאלה אחרת: מה יקרה לנרטיב הלאומי אם תיוחס עבירת ג'נוסייד (השמדת עם), ובסופו של תהליך, בגלל קשיים ראייתיים, יגיע זיכוי? זה יהיה ניצחון משפטי למי שטוען שלא הייתה כוונת השמדה ומכה קשה לישראל.
הרשעה בג'נוסייד מחייבת הוכחה של מעשים ספציפיים נגד קבוצה מוגדרת – העם היהודי במקרה הזה – וקיומו של יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" להשמדה ומוּדעות לתוכנית כזאת. את כל אלו קשה להוכיח משפטית. למה? נניח שמחבל נוח'בה שחדר לבארי נאשם בעבירת השמדת עם. התביעה תצטרך להוכיח שזו הייתה הכוונה שלו; שהמחבל הספציפי שחדר לבארי יצא מתוך רצון להשמיד את העם היהודי והכיר, גם אם בקווים כלליים, את התוכנית של סינוואר ודף. אם, למשל, נמצאו כתבים או הודעות של המחבל שבהם התבטא שזו מטרתו – זו ראיה טובה. אבל אם לא? לכן, גורמי המקצוע במשרד המשפטים נוטים לחשוב שזו עבירה פחות מתאימה. בסופו של דבר התביעה תקבל את ההחלטה לפי הראיות הקונקרטיות לגבי כל נאשם.
החשש מפני אישומים שיסתיימו בזיכוי הוביל את חברי הוועדה לחפש עבירות שאינן השמדת עם, ובכל זאת יהלמו את חומרת המעשים. הכלל היה שהחוק המוצע יתבסס על עבירות שקיימות בספר החוקים הישראלי, ולא על חוקים חדשים שלא ניתן להחיל אותם רטרואקטיבית על מעשים קודמים. מהבחינה הזאת, חשוב לציין שחוק עונש מוות למחבלים שעבר לאחרונה אינו רלוונטי למחבלי 7 באוקטובר.
כך מצאו במשרד המשפטים סעיף נשכח בפרק עבירות הביטחון בחוק העונשין - עבירת פגיעה בריבונות המדינה. מדובר בעבירה ממשפחת עבירות הבגידה שחוקקה בשנות ה-50, כשדבר קיומה של ישראל עוד היה מוטל בספק. הסעיף נוסח בשעתו כך: "מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם". בעבירות האלה היסוד העובדתי רחב יותר ורף היסוד הנפשי נמוך יותר. כלומר: הרבה יותר קל להוכיח עבירה כזו בראיות – כל חדירה לגבול ישראל בחסות נשק ובזמן התקפת יישוביה היא פגיעה בריבונות. השימוש בסעיף הזה כמעט שלא נעשה מעולם, אבל הוא נמצא שם בחוק העונשין, ועכשיו יופעל באופן נרחב.
זה, כמובן, לא יהיה סעיף האישום היחיד. לפי הצעת החוק, התביעה תוכל לבחור מתוך סל של עבירות: מהשמדת עם ופגיעה בריבונות - עבירות שכאמור דינן מוות - דרך עבירות מעשה טרור המוני והסתננות בחסות כוח מזוין - שמתאימות למרבית הנאשמים ומאפשרות מאסר עולם - ועד עבירות במדרג נמוך יותר. השילוב הזה, כך מקווים המחוקקים והתביעה, ישקף את חומרת המעשים. וכן, גם את הנרטיב הלאומי.
ח"כ רוטמן מאמין שבסוף התהליך יהיו הוצאות להורג. "אני לא יודע להגיד מאות או עשרות, אבל אני בהחלט סבור שכל מי שהיה שותף לאירוע הזה דינו צריך להיות מוות". ואם בסופו של דבר אף אחד לא יוצא להורג? "זו תהיה תקלה מאוד–מאוד קשה של מערכת התביעה והמשפט הישראלית"
ברוב המקרים יוגשו כתבי האישום למספר נאשמים במשותף, בקבוצות לפי חומרת המעשים או התשתית הראייתית. כך תיווצר הבחנה בין מי שנתפס בשדה ואין ראיות שהיה קשור לרצח ספציפי, לבין מי שנתפס בזירות שבהן התחוללו זוועות. בדיוני הוועדה עלתה טענה כאילו הפרקליטות מנסה לצמצם את הקבוצה שכנגדה יוגשו כתבי אישום, אך פרקליט המחוז פדן הדף אותה. "אפילו מישהו שכל מה שאנחנו יכולים להגיד עליו זה שהוא חצה את הגדר, גם הוא מבחינתנו צריך לעמוד לדין לפי חוק מניעת הסתננות – עבירה שדינה מאסר עולם", אמר.
עכשיו, משהוחלט על העבירות שבהן יואשמו המחבלים, נותרה שאלת ההגנה. איזה עורך דין יסכים לקחת על עצמו את הייצוג של המחבלים? אחת האפשרויות היא שבית המשפט ימנה עורך דין מהשטחים, אבל במקרה המורכב יותר, הנאשם בעצמו יסרב להכיר בבית המשפט ולא יסכים לשתף פעולה. "אתגר הסנגוריה הוא דרמטי", אמר סא"ל טל זיסקוביץ', פרקליט איו"ש בצה"ל, לחברי הוועדה. "אנחנו עדיין לא יודעים מי ייצג אותם, ואנחנו לא רוצים לשחק פה 'מול שער ריק'". התרחיש שמתאר הפרקליט הוא שבהיעדר הגנה הולמת יועלו טענות כי מדובר ב"משפט ראווה", והלגיטימיות של ההליך כולו תיפגע.
החוק לא מציע פתרון לקושי הזה, אבל מדגיש שיהיה אשר יהיה הסנגור שימנה בית המשפט, הוא לא יהיה מטעם הסנגוריה הציבורית. רוטמן גם עמד על כך שהמימון של אותו סנגור לא יגיע מאוצר המדינה, אלא יקוזז מכספי הרשות הפלסטינית. הסוגיה נותרה פתוחה.
× × ×
רוטמן אמנם מקווה שרוב הנאשמים יועלו בסוף לגרדום, אך גם לשיטתו זה לא העיקר. "העיקר זה שנשכיל להשתמש במשפט הזה כדי להעניק תחושה של צדק, גם לקורבנות, אבל גם למדינת ישראל וגם כלפי העולם – שנוכל לבוא ולהראות בצורה מסודרת את הסיפור של מה שקרה פה".
אז בסופו של תהליך, בעוד מספר שנים, אנחנו הולכים לראות פה מאות הוצאות להורג?
רוטמן: "אני בהחלט מקווה שכן. אני לא יודע להגיד מאות או עשרות, אבל אני בהחלט מהאנשים שסבורים שכל מי שהיה שותף לאירוע הזה הוא בגדר מבצע עבירת רצח עם ודינו צריך להיות מוות".
ואם בסופו של דבר אף אחד לא יוצא להורג?
"זו תהיה תקלה מאוד-מאוד קשה של מערכת התביעה והמשפט הישראלית, אחרי שבחוק הזה העמדנו להן את כל הכלים והאפשרויות. אני לא מאמין שזה מה שיקרה".
גם ח"כ מלינובסקי רואה בעונש מוות תוצאה מתבקשת. "ברור שזה מה שיקרה בסוף", היא אומרת, אבל מבקשת להוסיף: "לא לשם כך אני פועלת. אנשים מחפשים את הדם, אני מחפשת צדק".
ופה, במילה החשובה הזו, "צדק", כדאי להקשיב למה שאומרת פלטי קציר ל"7 ימים", והשמיעה גם לחברי הוועדה, למרות שכנראה אלו הדברים שהכי פחות היה להם נוח לשמוע. "יש חשיבות רבה מאוד לזה שייעשה צדק, אלה משפטים מאוד-מאוד חשובים", הבהירה. "אבל אני לא יכולה להתעלם מההקשר – החקיקה הזאת מתקדמת, מקימים היכלי צדק ענקיים, וכל זה בזמן שאני, 936 ימים אחרי 7 באוקטובר, עוד לא קיבלתי תשובות. עוד אין ועדת חקירה ממלכתית. המידע ברובו מוסתר מאיתנו. אף אחד לא לוקח אחריות כלפי פנים, אבל כלפי חוץ מעמידים כבר מנגנון שלם. אין לי חמלה על האנשים שטבחו בבני המשפחה שלי, הם ראויים לכל ענישה מחמירה. אבל אני לא רוצה שזה כל מה שיישאר. אם אנחנו רוצים לדאוג לביטחוננו, צריך שהצדק ייעשה גם פנימה ולא רק כלפי חוץ. אחרת זה מראית עין של צדק.
"אנחנו מעמידים לדין את מחבלי הנוח'בה. זה חשוב. אבל זה לא ייתן לנו את כל הצדק ואת כל האמת שאנחנו חייבים לדעת. אני מפחדת מאוד ממצב שבו יישארו אצלי שאלות פתוחות כל החיים - כי החקירות לא מוצו גם אצלנו".
