תשמעו סיפור על חבר אחד שלי, שנסע מתל-אביב למשחק כדורסל שהתקיים בירושלים ואסף בדרך חבר טוב שלו שגר בבירה, ושעה לפני הזמן הם כבר הגיעו למקום, רק כדי לגלות שבמקומות המסומנים שלהם יושבים אנשים אחרים.
ולא סתם אנשים, אלא אוהדים שרופים ממה שנקרא "הגייט", שהם טיפוסים שאתם, בואו נאמר, לא רוצים לטפס עליהם.
"סליחה", חבר שלי אמר, "יכול להיות שאתם יושבים במקומות שלנו?"
האוהד - שישב עם הבן הקטן שלו במקום לא שלו ורצה לתת לילד דוגמה - מיד ענה: "לא מעניין אותי, אף אחד פה לא יושב במקום שלו!"
החבר שלי - איש של צדק - עוד רצה להתווכח, אבל חבר שלו אמר לו: "עזוב, אתה לא רוצה להסתבך איתם", והם עשו את מה שאנשים כמותם נולדו לעשות במקרים כאלה: לא הסתבכו איתם. והלכו לשבת במקום אחר.
"אין סדרנים, אין אבטחה, כל אחד עושה מה בראש שלו - אין דין ואין דיין", חבר שלי אומר - כי הוא מהאנשים שאומרים דברים כאלה - והוא צודק; באמת אין. "זה מחלחל מלמעלה", חבר שלי ממשיך - כי הוא מהאנשים שממשיכים - וגם בזה הוא צודק; זה באמת מחלחל מלמעלה.
אנחנו נדהמים כשצעיר טוב לב שעבד בפיצרייה בפתח-תקווה לפרנסת משפחתו, וכל חטאו היה לבקש משבעה נערים מתפרעים להפסיק להשתולל במקום נדקר למוות, כפי שנדהמנו כשהצעיר יואל להנגהל הותקף למוות על ידי קבוצת נערים בקריית-שמונה, כפי שאני נדהמתי - ויותר מזה, נחרדתי - כשקבוצת ילדים מבית הספר של הילד שלי בצפון תל-אביב הותקפה, נשדדה ונדקרה לפני שבוע על ידי נערים מדרום העיר, כנראה כנופיית שפירא, שגם הילדה בת ה-13 שלי יודעת להגיד עכשיו שהיא מפחדת מהם.
זה מחלחל מלמעלה. הכי מלמעלה.
כי כשהשר הממונה על המשטרה הוא עבריין מורשע בפלילים שמונה פעמים עם 79 הרשעות תעבורה, שרואה בטרור היהודי בשטחים חיית מחמד שיש לטפח; וכש-11 חברי קואליציה נאשמים, חשודים או תחת חקירה פלילית פעילה; וכשמיקי זוהר אומר לבית המשפט על אישומיו בשוחד ומרמה ש"ככה פוליטיקה עובדת, אני ליכודניק גאה"; וכשראש הממשלה מתייחס לשלושת הסעיפים הפליליים שבהם הוא עומד לדין כמו להרפס, מזלזל בשופטים, מקרקס דיונים, תובע חנינה ללא תנאי ודורש לפטור אותו ואת ממשלתו מכל כאב הראש הזה של ציות לחוק, המסר ברור:
החוק הוא לאנשים אחרים.
סביר שגם אתם קיבלתם מתישהו את הממו בעניין. כולנו קיבלנו, או נקבל בקרוב, והנוסח אחיד: תעשו מה בראש שלכם, או שאחרים יעשו לכם מה בראש שלהם.
לרוב זה לא מגיע לדקירות או לחדשות. לרוב זה מגיע בדיוור ישיר אליכם הביתה. רק צאו החוצה, איפה שלא תגורו, ותראו אותם שם, את הנערים לובשי הטרנינגים השחורים, הסניקרס הלבנות, הציציות או הכיפות שבאות כאקססורי אופנתי; תראו בבירור סוג כלשהו של ונדליזם, של הזנחה, של אי-כיבוד, אי-ציות, אי תנועה שמישהו חנה עליו. תנו מבט אחד וזה שם; השכונות הצפופות והמכוערות, הזבל הנערם, השכן עם הקריוקי בחצות שאף אחד לא מעז לבקש ממנו להנמיך כדי לא לגלות בכמה דרכים הוא יכול להנמיך אותך בחזרה, וכמובן: השכן או בית העסק שהשתלטו על שטח ציבורי כי גם הם ציבור, לא ככה?
וזו לא שכונת כנופיות ועוני בלוס-אנג'לס; זו מדינה שלמה שהיא עכשיו מדינת כל כנופיותיה בחסות משטרה שהיא בעצמה רק אחת הכנופיות, ואתם יכולים, לכל היותר, לשתוק, כי אתם כבר יודעים - אם העזתם לצפות בסרטון רצח הצעיר ימנו בנימין זלקה ז"ל - שבישראל 2026 איך שום ערך לחיים, לאיכות חיים או למוות.
חבר אחר שלי נכנס לא מזמן לחניה בנמל תל-אביב, יצא מהמכונית, ואז ניגשה אליו בצרחות אישה שטענה שהחניה הזו בכלל שלה, כי היא ראתה אותה מרחוק (!). ייאמר מיד: האישה לא הייתה שם - ולא בשום רדיוס - כשחבר שלי חיכה בסבלנות לחניה שתתפנה, ואז חנה בזהירות ובאיטיות.
רק צאו החוצה ותראו אותם שם, את הנערים לובשי הטרנינגים השחורים, הסניקרס הלבנות, הציציות או הכיפות שבאות כאקססורי; תראו בבירור סוג כלשהו של ונדליזם, של הזנחה, של אי–כיבוד, אי–ציות, אי תנועה שמישהו חנה עליו
והחבר הזה שלי - אחד האנשים ההגונים והישרים שאני מכיר - הסביר לה את כל זה בסבלנות. האישה, כולה חרון טלי-גוטליבי מחופף, מיהרה לעצור שוטר מזדמן, להגיד ש"הוא תפס לי את החניה", והשוטר מיד ציווה על חבר שלי: "'כנס לאוטו וצא לה מהחניה".
חבר שלי, בשלב זה, לא נכנס לאוטו אלא לפרינציפ, ואמר: "אני לא יוצא מהחניה שחיכיתי לה בסבלנות ובלי שהיא הייתה בכלל בסביבה". השוטר התעקש: "פעם אחרונה שאני אומר לך: צא מהחניה, עדיף לך".
בנקודה הזו, חבר שלי - לא נגיד איבד את זה, אבל בהחלט התקשה קצת למצוא. "מה תעשה לי?" הוא שאל, "תעצור אותי? על איזה סעיף?"
השוטר רק הניף את ידו ואמר: "אה, אתה מאלה, האשכנזים השמאלנים", והוא הרים את מכשיר הקשר ואמר: "בוא, בוא, אני צריך פה עזרה עם מישהו".
ברגע הזה, חבר שלי שב להכרתו, נכנס למכונית, יצא מהחניה ונסע משם מובס, לא לפני שביקש מהשוטר לקבל את פרטיו, מה שגרם לשוטר לפרוץ בצחוק. "תגיש תלונה, בוא נראה מה יקרה!" הוא אמר. "זה יהיה התענוג שלי לבזבז זמן על התלונה שלך שלא יקרה איתה כלום".
אז כן, יש משטרה, והיא פוליטית ונגועה עד העצם. ויש חוק, והוא לא רלוונטי, בין אם אלה חרדים שיכולים לחסום עיר, להפוך ניידת ולהמשיך בחייהם ובהשתמטותם-אמנותם כאילו כלום, או כנופיות נערים ונהוראים שפשוט ייקחו מכם את מה ששלכם, כולל החיים עצמם.
וייתכן שזה נגמר. שישראל כמדינת חוק איננה, והיא עכשיו בדרך להיות אחת מהרפובליקות הדרום אמריקאיות המטורללות האלה, שבהן עדיף לך פשוט להישאר בבית, בין ארבעה קירות, עדיף חומות, עדיף עם כמה כלבים, הכי עדיף עם כוח שיטור פרטי.
למה? כי ממשלה שמכריזה רשמית על כוונתה לרסק את מערכת המשפט מעוניינת בדיוק בזה. כי קו ישר עובר בין יריב לוין מכריז "לקיים פסיקת בג"ץ? נחיה ונראה", ושמחה רוטמן מכריז שהשופטים "לא קיימים" לבין הפיכתו של מרדכי דוד לנער הפוסטר של הליכוד.
זה רק מאותת לכל העבריינים האמיתיים - אלה שלא מגיעים חמושים בטלפון נייד אלא בסכינים - שעונת הציד בעיצומה. והמסר עבור ישראלים הגונים ושומרי חוק ברור: אתם מיותרים כאן, ולנצח תהיו מאוימים; אם לא על ידי אויב חיצוני, אז בתוך שכונותיכם, כשיו"ר ועדת החינוך של ילדיכם הוא נער גבעות שנמצא לא מתאים לשירות צבאי שלוש פעמים, שנחשד בהצתת מסגד ושפרץ למחנה שדה תימן. קוראים לו צבי סוכות והוא מתגורר במאחז שמתגאה באי-העסקת ערבים. חינוכי, וגם מעביר מסר ברור: פורעי החוק הם עכשיו השלטון, היו"ר, ושום דבר לעולם לא ייאכף כאן יותר.
מלבד שירות צבאי על ילדיכם, כמובן. את בשר התותחים הזה הם צריכים.
וככה זה יהיה עד שכולנו נלמד - גם אם בכוח - להיות חלק מהצד שמבין ומשתמש רק בכוח. עד שנהפוך בעצמנו לבריונים, משתמטים, מושחתים. עד שהמקום הזה יחדל להיות ישראל ויהפוך סופית נטול אל.
או עד שניפרע מהם. עד שנבחר להיפרע מהם.
