נוכח הפסקת האש במלחמת "שאגת הארי" מתחדדת מחדש הבעיה הבלתי פתורה של עזה, וזאת חצי שנה לאחר שנחתם ההסכם לסיום העימות באזור זה. בפרק הזמן הזה אמור היה להתחולל שינוי דרמטי ברצועה ובמוקדו: התפרקות - או לפחות תחילת התפרקות - של חמאס מנשק, וביסוס סדר פוליטי חדש בחסות מועצת השלום שהקים טראמפ ובניהול של ממשלת טכנוקרטים פלסטינית, כשלצידה כוחות בינלאומיים שתוכננו להיפרס בשטח. בפועל, חצי שנה אחרי - עזה לא שונה מהותית מכפי שהייתה באוקטובר האחרון. הלחימה העצימה נפסקה, אך נמשכות תקיפות של צה"ל וחיכוכים אלימים לאורך "הקו הצהוב" שחוצה את הרצועה (לטענת הפלסטינים, מאז הפסקת האש נהרגו בתקיפות אלה למעלה מ-800 איש); שני מיליון עזתים הדחוסים ב-47 אחוז משטח הרצועה (בזה הישראלי חיים רק כמה אלפי חברי מיליציות הנתמכות בידי ישראל ובני משפחותיהם) מתקיימים בין גלי ההריסות, עם כמעט 100 אחוז אבטלה ועוני, ותלויים בסיוע חיצוני; התנועה אל האזור וממנו מוגבלת, למרות פתיחת מעבר רפיח בפברואר (עד כה, עזבו את הרצועה כ-1,800 חולים ומלוויהם לטיפולים רפואיים בחו"ל מתוך אלפים רבים שממתינים לכך); ואין סימן להגעת ממשלת הטכנוקרטים או למימוש תוכניות השיקום הנוצצות שנכללו במצגות האמריקאיות.
"בעת המלחמה נגד איראן ולבנון, עזה אמנם נזנחה, אבל השיח שהתקיים לפני כשבועיים בקהיר בין חמאס לניקולאי מלאדנוב, האחראי מטעם מועצת השלום על הרצועה, מחיה את הדיון בנושא, ובפרט מעלה שוב את השאלה מתי והאם תחל לפעול ממשלת הטכנוקרטים", מסביר בשיחה פרופ' מוח'ימר אבו סעדה, מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת אל-אזהר בעזה, ומוסיף: "אם העימות באיראן לא יתלקח מחדש, אני מעריך שנראה כבר בקרוב התקדמות בשאלת עזה".
ואולם, כרגע לפחות אין סימני התקדמות. "תוכנית טראמפ הגיעה לצומת היסטורי רגיש", טען לפני כשבוע מלאדנוב כשסיכם חצי שנה להפסקת האש. "סיום המלחמה לא הביא לשינוי שאליו ייחלו תושבי הרצועה. התקיפות המתמשכות והחוסרים ההומניטריים משקפים פער גדול בין ההבנות המדיניות שהושגו למציאות בשטח". מלאדנוב גם הדגיש את חשיבות ממשלת הטכנוקרטים: "מדובר בגשר בין הרצועה לגדה. שליטת ישראל על חצי מהרצועה, לצד הרס התשתיות, מהווה מכשול גדול במימוש התוכנית", ואף שיגר עקיצה למי ששואף בישראל לכבוש את עזה או לספח את איו"ש: "הרצועה היא חלק אינטגרלי מהמדינה הפלסטינית העתידית".
*
אבן הנגף המרכזית היא כמובן פירוק חמאס מנשקו. "התעקשות ישראל לשלב את סוגיית הפירוק מנשק בדיונים על ההסדרה ברצועה מנוגדת לתוכנית טראמפ ומעכבת מימוש מלא של השלב השני בהסכם", הכריז לפני כשבוע חאזם קאסם, דובר חמאס ברצועה. "אבו-עוביידה 2", דובר הזרוע הצבאית של הארגון שהחליף את חד'יפה כחלות (אבו-עוביידה המקורי) שחוסל באוגוסט האחרון, הבהיר מצידו כי אין מקום לדון בנושא, ויתר מנהיגי חמאס מדגישים שמדובר בסוגיה קיומית עבור הארגון, וכי לכל היותר הם מוכנים לוותר על נשק התקפי - בעיקר רקטות שמעטות מהן נותרו בעזה - אך לא על יתר אמצעי הלחימה. מנגד, טוענים בכירים בממשל האמריקאי, כמו מזכיר המדינה רוביו, כי הם מזוהים "סימנים מעודדים" בדיונים על התפרקות חמאס מנשק. בהקשר הזה דווח ב"ניו יורק טיימס" לפני כשבוע כי חמאס הסכים להעביר לידי ממשלת הטכנוקרטים (לכשתגיע לשטח) אלפי נשקים קלים שמוחזקים בידי אנשי המשטרה שלה, וכן את מלוא הסמכויות בתחום ביטחון הפנים, אם כי הדבר לא מאומת עד כה.
גורם ביטחוני: "לחמאס יש חיישנים חדים לקליטת האנרגיות ברחוב, והוא יודע למשל מתי לצמצם את הנוכחות והאכיפה במקומות ובזמנים שהוא חש שיעוררו חיכוכים עם האוכלוסייה"
במציאות הלא-לגמרי יציבה בעזה, יש דבר אחד ברור: חמאס - שהומשל לנאצים שהכרחי להכחיד, וכל מהלך נגדם תואר כ"קרב על ברלין" - הוא הגורם הדומיננטי ברצועה. הארגון שולט בסדר הציבורי, צד סוכנים ומשתפי פעולה, חולש על הסיוע ההומניטרי תוך מיסוי וניהול ביזה מאורגנת, מיגר בשטח הפלסטיני את המיליציות שישראל טיפחה (השבוע דווח כי הארגון הדף התקפה משולבת של כמה מהן אשר גובתה ע"י ישראל), ומנהל את החינוך ואת הממסד הדתי שמאפשרים לו להמשיך לשטוף מוחות ולעצב תודעות, בפרט של הדור הצעיר. בעקבות זאת, ישראל ממקדת את תקיפותיה בכוחות המשטרה בעזה המייצגים ומבססים את שלטון חמאס, בפרט פוגעת בניידות ובמחסומים. "המיקוד במשטרה נועד למנוע את ביסוס הסדר וליצור אנרכיה, בנוסף להפיכת חיי העזתים לבתי נסבלים כדי לעודד עקירה מהרצועה", אומר החוקר העזתי אחמד אל-טנאני.
מלחמת "שאגת הארי" לא מעוררת דאגה בחמאס. נהפוך הוא. העובדה שאיראן וחיזבאללה שרדו את המערכה האינטנסיבית ולא הוכרעו באמצעות "ניצחון מוחלט", נוסכת אופטימיות מסוימת במי שדבק בדוקטרינת ההתנגדות (מוקאוומה). התקווה הרווחת בקרב הפלסטינים, לרבות חמאס, שטראמפ יחתור לבסס "פקס אמריקנה" במזרח התיכון, וכמו הנשיא בוש האב לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, יחייב את ישראל להסדרה בנושא הפלסטיני, גם בניגוד לעמדותיה (כמו עם ועידת מדריד). משאלת הלב בעזה היא שבקרוב תמומש תוכנית טראמפ במלואה, ולצד שיקום וסדר שלטוני חדש, יופעל גם לחץ על ישראל לסגת מהקו הצהוב שמוגדר על ידי רבים בישראל כ"גבול הביטחוני החדש". חמאס מצידו מבהיר שיקבל בברכה את ממשלת הטכנוקרטים, עמדה שמשקפת רצון לשכפול מודל חיזבאללה, כלומר הסכמה לקבל ממשל חלש שיאפשר לארגון להמשיך לשמש בעל הבית בעזה.
*
חמאס עצמו ממוקד בשיקום כוחו, בפרט במישור הצבאי, וכפי שנקבע במסמך מודיעין שהוצג באחרונה לדרג המדיני - מנצל את הפסקת האש כדי לחזק את כוחו בכל המישורים. "ככלל, מצב הזרוע הצבאית קשה", מסביר בשיחה גורם ביטחוני. "מפקדיה כיום היו זוטרים עד לפני שנתיים וחצי, אך בשל החיסולים האינטנסיביים מונו לתפקידים בכירים - במהירות ובלי הניסיון וההכשרות הנדרשים. יש כאלה שהיו מפקדי פלוגות ב-7 באוקטובר והיום הם מפקדי חטיבות. בנוסף, ניכרת מצוקה פיננסית, ואין יכולת להבריח אמצעי לחימה וייצור כפי שהיה לפני 7 באוקטובר, היות שצה"ל שולט הרמטית על כל גבולות השטח הפלסטיני של הרצועה. עם זאת, מזוהים מאמצים לגיוס פעילים חדשים, בין היתר באמצעות פעילות במסגדים והפצת כרוזים שמיועדים בעיקר לדור הצעיר; נצברים אמצעי לחימה (לרבות על ידי פירוק נפלים של צה"ל לצורך הרכבת מטעני חבלה), ונשק מועבר בין אזורים ויחידות; מוקמים מתקנים צבאיים חדשים, כולל בבתי ספר ובתי חולים (תופעה שנובעת בין היתר מ'מצוקת נדל"ן' קשה ברצועה כיום); ויש לימוד לקחים, לצד גיבוש תורת לחימה עדכנית והנחלה שלה".
גורם ביטחוני אחר שופך אור על מאמצי חמאס לביסוס מעמדו הממשלי: "הארגון מרחיב את מתן השירותים האזרחיים בכל התחומים, ומדי יום נחנכות מחלקות בבתי החולים, כיתות בבתי ספר ופקולטות באוניברסיטאות. מצב הציבור אמנם קשה, אך לא מזוהות כרגע ביקורת או מחאה נגד חמאס. לארגון מצידו חיישנים חדים לקליטת האנרגיות ברחוב, והוא יודע למשל מתי לצמצם את הנוכחות והאכיפה במקומות ובזמנים שהוא חש שיעוררו חיכוכים עם האוכלוסייה. קושי אחר מסתמן בתשלום לפעילי הארגון: הפער בין מועדי תשלומי המשכורות גדל כל העת, וגם היקפן - מכ-2,000 שקל לפעיל פשוט בעבר לכ-800 שקל כיום, פער שמושלם בין היתר באמצעות הענקת מוצרים אזרחיים (חלקם מהסיוע ההומניטרי שעל כניסתו לעזה חמאס שולט)".
*
את הארגון בעזה מנהלות דמויות שעד 7 באוקטובר היו שחקני ספסל, ובראשן: עלי אל-עאמודי, שאחראי על פעילות מנגנוני התנועה והממשל, עז א-דין חדאד, ראש הזרוע הצבאית, ומוחמד עודה, ששימש ראש המודיעין. אלה מצויים בקשר עם הבכירים מחו"ל, ובראשם ח'ליל אל-חיה. השיח השוטף מאפשר לשמר את הרצועה כזירה מובילה בתוך חמאס.
ובינתיים, בשבת האחרונה התקיימו ברצועה בחירות מקומיות, לראשונה זה 20 שנה, אירוע שלא הרשות, לא חמאס ולא הציבור הפגינו כלפיו עניין מיוחד. המוקד הבחירות היה בגדה המערבית, וברצועה הן נערכו רק בדיר אל-בלח - "המקום היחיד שבו נותרו על כנן עיר ועירייה", אומר בשיחה פעיל פתח שהיה מעורב בהרצת אחת הרשימות. בהקשר זה מחדד גורם ביטחוני: "בעקבות ההרס בערים הגדולות, כמו עזה וחאן-יונס, עולה משקלה של דיר אל-בלח שהופכת למרכז שלטוני ומוקד כוח חשוב עבור חמאס".
שיעור ההצבעה בעיר היה 22 אחוז (לעומת 53.4 אחוז באיו"ש), באופן שהעיד על אדישות, והמושבים התחלקו בין רשימה המזוהה עם חמאס (הארגון לא התמודד רשמית שכן התנאי היה הכרה בהסכמים המדיניים שעליהם חתומה הרשות), לצד רשימות מטעם פתח וגורמים עצמאים. נציגי חמאס המעיטו בערך העובדה שהארגון זכה רק בשניים מתוך 15 המושבים במועצת העיר, בטענה שהבחירות לא משקפות את המציאות, ובמשתמע את האחיזה האיתנה בשטח.
פרופ' מוח'ימר אבו–סעדה מ"אלאזהר" בעזה: "השיח עם מלאדנוב בקהיר החיה את הדיון סביב עזה. אם העימות באיראן לא יתלקח שוב, אני מעריך שנראה בקרוב התקדמות ממשית"
*
המציאות בעזה מגלמת אמיתות שלרבים בישראל קשה לקבל: שלמרות ההצלחות הצבאיות המסחררות בכל החזיתות, האויבים האידיאולוגיים הקנאים לא נעלמים גם לאחר עריפות ראשים כואבות (בעיקר כמובן של חמינאי, נסראללה, סינוואר, הניה, וכן של רוב מחליפיהם); שאין הכרעה צבאית קלאסית בעימותים נגד אויב מסוג זה; ושהסוף חייב להיות הסדרה או רגל מדינית, מונחים שבישראל נוהגים לא פעם ללגלג עליהם, אך מגלים בדיעבד שזחיחות שכזאת גורמת נזק כבד.
עזה הייתה המקום הראשון שבו ישראל נחשפה לצורך להתמודד עם חלופה שהיא הרע במיעוטו במקום להמשיך לנופף בפנטזיות מופרכות. ואולם, במקום לתחקר את אותו הפער ולהימנע ממנו, הוא שוכפל גם בעימותים עם איראן ועם לבנון, שמתועלים להסדרה מדינית שלמעשה נכפית על ישראל, וללא "ניצחון מוחלט" בדמות מיטוט השלטון בטהרן וחיסול חיזבאללה.
כרגע ניצבות בפני ישראל שלוש חלופות בקשר לרצועת עזה: 1) להמשיך את המציאות הנוכחית, נטולת האסטרטגיה והכיוון; 2) לפנות להכרעה שתכלול חידוש המלחמה העצימה וכיבוש כל הרצועה (מהלך שלא נראה כי טראמפ יאשר כרגע); 3) לקבל - בין שנרצה בכך ובין שלא - הסדרה על בסיס ממשלת הטכנוקרטים כשחמאס מוחלש ומוגבל, אך לא נעלם ויש הכרח להמשיך לפעול נגדו.
ושוב מסתמן, כי לא מקבלי ההחלטות בירושלים יכריעו מה הנתיב שייבחר מבין השלושה, אלא אדם אחד היושב בוושינגטון.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול".
