בערב 29 באוקטובר 2014 היו ליהודה גליק, פעיל בולט למען הר הבית ולימים חבר כנסת, את כל הסיבות לחכך ידיים בשביעות רצון. הכנס שהרים "ישראל חוזרת להר הבית" במרכז בגין הקונצנזואלי בירושלים הביא קהל רב, וגם פוליטיקאים בכירים. אבל באותו ערב, עולמו התהפך עליו באופן שלא יכול היה לשער. מתנקש ערבי, רכוב על אופנוע, עצר ליד המכונית המשפחתית, וידא את זהותו וירה בו ארבעה כדורים מטווח אפס לעיני אשתו, יפי. עשרה ימים התנדנד בין שמיים וארץ, מורדם ומונשם בבית החולים שערי צדק. זה היה אירוע מכונן שיצר אדוות. כשהחל להתאושש - יפי החלה לשקוע. היא נפטרה כשנתיים וחצי מאוחר יותר ממה שמוסגר כ"אירוע מוחי".
ואז, בערב יום הזיכרון האחרון, בנם, העיתונאי שחר גליק, פירסם פוסט חשוף עד כאב, שבו גילה בפעם הראשונה שאמו, תושבת ההתנחלות עתניאל, מאצולת הציונות הדתית, התאבדה.
"שאף אחד לא יידע, זה סוד. רק לא לספר. שיננתי לעצמי שוב ושוב", כתב שחר, "מה שקורה בתוך קירות הבית נשאר בתוך קירות הבית. שלוש פעמים אמא שלי מתה. בפעם הראשונה באותן שניות נוראיות במרכז מורשת בגין, כשחטפה שורה ארוכה של רסיסים דמיוניים בליבה. אז - מתה הנפש. שנתיים וחצי אחר כך זו הייתה הנשמה שמתה, כשאמא התאבדה אבל לא לגמרי. חצי שנה היא הייתה מאושפזת בקומה בבית חולים סיעודי. צמח, גוף חי בלי כלום בפנים. זו הייתה הפעם השנייה. כמעט חצי שנה חלפה, עד שמתה בפעם השלישית. הפעם היה זה הגוף, המוות הרגיל, זה שבני האדם מכירים. עם הלוויה ותכריכים. שאף אחד לא יידע. זה סוד. רק לא לספר. אז הנה, סיפרתי".
הפוסט של שחר, שהפך במהרה לוויראלי, שיחרר לא רק אותו מהסוד הכבד והאפל שסחב איתו כמעט עשר שנים, אלא גם את אביו יהודה, שנאלץ להסתיר את נסיבות המוות לבקשת המשפחה.
"כשיפי הייתה חולה השתדלנו באמת לא לדבר על זה, לגונן עליה. אבל כשהיא התאבדה, כבר הייתי יותר מודע, פעלתי בכנסת להקמת שדולה למען נפגעי נפש. אני שיחררתי מהסוד די מהר, רציתי להפסיק את מעגל ההסתרה, אבל לא היה עם מי לדבר. כשאמרתי 'בואו נגיד שאמא התאבדה', הילדים אמרו לי 'מה פתאום, בשום אופן'. לא רק הם, גם האחים ואמא של יפי לא הסכימו. כמה ימים לפני ניסיון ההתאבדות שלה, היא סיימה לערוך את ספר השירים הראשון שלה 'רחמים שקופים'. הוא יצא לאור כשהיא כבר הייתה מאושפזת ללא הכרה. מי שקרא את הטקסטים הבין. 'שצף קצף הגלים מסעיר אותי', 'אל תשכח אותי', 'הנותן ליעף כוח'. יש ספר שירים שני שמחכה לצאת, אבל הילדים לא מסכימים שאוציא אותו".
השבר של יפי הצליח להישמר כסוד משפחתי כל השנים?
"היו אנשים ביישוב (עתניאל - ת”ב) שידעו. אחרי שרב היישוב, ראם הכהן, ישב איתה והיא פתחה בפניו את הכל, הוא נתן לה היתר לשמוע מוזיקה בשבת כי זה מרגיע אותה. היא הייתה יושבת שעות בשבת עם מוזיקה שקטה באוזניות. הרופא והאחות של היישוב ידעו. כשהיא שלחה פעם הודעת ווטסאפ נסערת וחריפה נגד מישהו, שזה ממש לא היא, כל מיני אנשים ניסו להבין מה קורה. מי שידע אמר למי שלא ידע 'עזבו'".
ועכשיו, כששחר הוציא את הפוסט, מה אמר הפלג המתנגד במשפחה? זה כבר לא משהו שייצא במעגל השכנים, חברים, אלא לכל עם ישראל. הוא בפרופיל גבוה, אתה בפרופיל גבוה.
"הוא שלח הודעה לכל אחד מהמשפחה שהוא כבר כמה שנים רוצה להוציא את הפוסט ואם יש להם התנגדות. אני יכול להגיד לך מה אני עניתי: 'לא רק שאין לי התנגדות, אני בראש המעודדים. אני מאמין בך שתעשה את זה הכי טוב'".
וכשזה יצא, הגבת בפוסט?
"לא. כתבתי לו הודעה אישית. 'לגאוותי בך אין גבול. אמא הייתה גאה בך גם'. גם סיפרתי לו שקיבלתי הודעות מאלפי אנשים שזה נגע בהם".
× × ×
גליק (60) היה נשוי ליפה, שכונתה יפי, 26 שנים. הוא היה רווק בן 25 כשהציעו לו להכיר אותה, אלמנה צעירה בת 24 עם שני פעוטות שבעלה נפטר בתוך שמונה חודשים ממלנומה, בזמן שהייתה בסוף היריון שני. "התחנכתי לפתיחות. כשהציעו לי אותה, זה נשמע לי. לכל אחד יש שק על הגב ויש שריטות. גם יפי לקחה אותי עם השריטות שלי. מראש, חתונה זה לא הדבר הכי חכם. כל אחד מוותר על עצמו לטובת השנייה. מצד שני, רק מרוויחים מזה. נשענים אחד על השני ונותנים כוח אחד לשני".
כמה ריחף מעליכם אובדן בעלה הראשון?
"לא פעם ולא פעמיים שמעתי ממנה 'אני לא חוזרת להיות אלמנה עוד פעם'. למשל, כשהייתי נוהג פחות זהיר בכביש, היא הייתה אומרת את זה בשיא הרצינות. הייתה לה חרדה כל החיים שהיא תהיה עוד פעם אלמנה. זו חוויה שחורה שלא שוכחים אותה, בטח כשיש ילדים קטנים. זה להיות מעוך, שבר כלי. היא סיפרה לי שכשהייתה מתאפרת אז, לפני שהיא יוצאת מהבית, זה היה כמו לשים סוג של מסכה".
כשאתם מתחתנים, אתה הופך להיות אבא לשני ילדיה, נולדים לכם ארבעה ילדים משותפים ואתם לוקחים עוד שתי ילדות אומנה. איך הייתה הזוגיות שלכם לפני הדעיכה?
"הייתה לנו זוגיות מדהימה ומקסימה, למרות שאנחנו שני אנשים שונים שלא הסכימו על שום דבר. אם לחתוך את התפוז ככה או ככה. יפי הייתה מאוד דוסית, ואני מאוד עולם רחב. לפני ההתנתקות, גרנו שלושה חודשים בנווה דקלים, ושם היא התחילה לקרוא ספרות חרדית. היא הייתה אמא של גבולות ואני אדם פתוח, אבא מאפשר. כשהילדים רצו לשמוע 'כן' הם באו אליי".
עוד לפני ניסיון ההתנקשות בך, היא עברה עוד כמה טלטלות. ילד אחד שלכם נולד עם מום לבבי, השני נשרף באופן קשה בקייטנה. גם הבית שלכם עלה באש.
"גם פה, היה הבדל בינינו. היא עומדת בהלם כשהבית עולה באש, אחרי שאחד הילדים נרדם עם ספר במיטה שנפל על נורה שהתחממה, ואני צוחק ואומר 'תביאו תפוחי אדמה, נשים במדורה'. גם בבית החולים, עם הילד שלנו שסבל מ-60 אחוז כוויות, אני עסוק בהומור. זו הדרך שלי להתמודד. היא הייתה אומרת לי 'איך אתה צוחק בזמן כזה. זה לא הזמן לבדיחות'. ועדיין, ההפריה ההדדית הייתה נפלאה".
לכנס השנתי של הר הבית, יפי הצטרפה לבעלה. הוא דיבר עם כמה אנשים בזמן שהיא הלכה להביא את האוטו. "התקרבתי אליה עם כל הציוד. היא הייתה באמצע שיחת טלפון, אז היא סימנה לי עם היד לשים את הדברים בבגאז'", גליק משחזר. "בדיוק עמדתי ליד החלון הפתוח של הנהג, איפה שיפי ישבה כשבחור על אופנוע נעצר על ידי ואמר 'סליחה, אתה אויב של אל-אקצה, אתה פגעת בי'. הוא הוציא אקדח וירה בי ממרחק של 30 סנטימטר. בום, בום, בום, בום. יפי ראתה הכל, שמעה הכל. היא התכופפה וניסתה להסתתר מחשש שהיא הבאה בתור".
הדס: "תוך חודשיים התארסנו. החלטנו להתחתן, למרות שאחרי הדייט השני הייתה לנו מריבה גדולה. הוא הזמין אותי לאזכרה של השנה הראשונה ליפי ורק אז גיליתי שעוד אין שנה. אמרתי לו שזה מוקדם מדי, כבוד ליפי. הגופה עוד לא התקררה"
התמוטטת לידה?
"הלכתי 20 מטר ונפלתי על הכביש. שברתי את הכתף מהנפילה. תוך דקות הגיעו גורמי הצלה, עשו לי החייאה כשיפי ליד והעיפו אותי לבית חולים כשאני מורדם ומונשם. היא הייתה איתי בניידת טיפול נמרץ וראתה איך מנסים להשאיר אותי בחיים. כשהגעתי בלי דופק לבית חולים, פתחו לי את בית החזה, ורופא הכניס יד ועשה עיסוי ללב. התעוררתי כשהבן שלי שר 'לכה דודי'. לא הבנתי למה הוא שר שיר מקבלת שבת ביום רביעי. לא ידעתי שאנחנו כבר ביום שישי, עשרה ימים אחרי. הייתי מאושפז חודש ואז עברתי למחלקת שיקום לעוד שלושה חודשים. אני קטוע חצי ריאה, ועד היום סובל מכאבים חזקים בצלעות".
אתה זוכר מה אמרת למשפחה כשהתעוררת?
"כינסתי את כולם, לא יכולתי לדבר, אבל העברתי את המסר שאנחנו ממשיכים הלאה".
אבל יפי נשארה מאחור. חייתה מדי יום את הערב הארור ההוא. וכמו ששחר מתאר, "ליד ההגה של רכב מסוג פיג'ו פרטנר בצבע כחול כהה ישבה לה אישה בת 47, אמא. היא לא ספגה אפילו כדור אחד, אבל הו-הו כמה שהיא נרצחה בפיגוע הזה".
איך יפי תיפקדה בתקופת האשפוז, מיד לאחר ניסיון ההתנקשות?
"בשלושת-ארבעת החודשים הראשונים אחרי שירו בי, היא הייתה משימתית. זה להיות האישה החזקה, לטפל בי 24 שעות ביממה, לעשות לוח תורנויות, ובמקביל לנהל את הבית ואת הילדים. היא סיפרה לי בהמשך, שכל הזמן ראתה לנגד עיניה אותי שוכב על הכביש. זה טילטל אותה. זה גם החזיר אותה 25 שנים אחורה, לאובדן בעלה הראשון. זה אירוע שלא טופל. בשביל החברה, אם היא התחתנה, היא בסדר, היא התקדמה בחיים. התחילה שם אנדרלמוסיה פנימית".
תיקח אותי לאיך נראית הירידה התלולה במדרון הנפשי הזה.
"כשאני לכאורה החלמתי וחזרתי לחיים, אצל יפי התחילה הדעיכה. בשיקום שלי, גרנו בדירה של ההורים שלי בירושלים. כשנגמר השיקום, ואמרתי לה בוא נחזור הביתה, היא אמרה שאין לה כוחות. היא לא רצתה לחזור הביתה ולחזור לעבודה. יפי התחילה לסבול ממתח, להסתגר בתוך עצמה, לא לאכול. צריכים לצאת לאירוע ואז פתאום היא אומרת שהיא נשארת בבית, אין לה כוח לרעש. מצד אחד, היא לא רוצה לראות אף אחד. היא סוגרת את הטלפון על החברות הטובות שלה. מצד שני, היא טוענת שהעולם שכח ממנה. היו גם התקפות זעם".
אתם מחפשים לה טיפול?
"כעובדת סוציאלית, היא הבינה שהעסק לא מתפקד. היא התחילה לחפש מה יעשה לה טוב. עשתה סדנה של צילום, סדנה של כתיבה ושם היא מתארת את הגלים ואת הסערות. היא משתמשת במילים הכי חזקות. היא גם הלכה לחוג פילאטיס. היא מתחילה טיפול. יש לה מטפלת אישית וגם פסיכיאטר".
איך אתה עם זה שאשתך משתנה לנגד עיניך?
"אני מנסה להכיל ואני מנסה לנהל בית, לבשל, לטפל בילדים. הרבה פעמים שאלתי את עצמי במה אני לא בסדר, כי היו הרבה האשמות שלה כלפיי. אז, לא ידעתי לקרוא לזה פוסט-טראומה. קראתי לזה דיכאון. היום אני קורא לזה סרטן הנפש. זו מחלה ככל המחלות והלוואי שהייתי יודע להגדיר את זה פעם. אבל אז, זה היה עטוף בבושה ואשמה".
ובדרך, יפי במאבק מול ביטוח לאומי שיכירו בה כנפגעת טרור.
"היא ניהלה מאבק על הכרה. היא אמרה, יום לפני עבדתי וניהלתי בפול-טיים, ויום למחרת האירוע אני לא יכולה לתפקד. כשהיה צריך לקחת עורך דין, אמרתי לה, בואי נרד מזה. לא קלטתי כמה זה חשוב לה. היא לא הסכימה. אחרי שנפטרה, הגעתי לדיון שהיא הייתה אמורה להגיע אליו, ושם הודיעו שהיא תוכר כנפגעת פעולות איבה”.
"אם כולם בפוסט–טראומה, אף אחד לא בפוסט–טראומה. תכף נתחיל להציע סדנאות לשכנים שכולים, מורים שכולים. אחרי ניסיון ההתנקשות הייתה תקופה שפחדתי כשעבר לידי אופנוע. אז מה? אז בואו נעשה לי סדנה שבה אלטף אופנועים"
× × ×
גליק, ככל שהיה יכול, ניסה לראות את חצי הכוס המלאה. "אני אדם אופטימיסט מטבעי, וגם חייתי באיזו אשלה שזה זמני. כשהיא הייתה בדאון, הייתי אומר שזה תכף יעבור. כשהיא הייתה חוזרת להיות היא, גם אם לא במיליון אחוז, הייתי אומר, הנה אנחנו חוזרים לחיים נורמליים. עושים הליכת בוקר ואז אוכלים ארוחת בוקר של סלט וטחינה, כמו פעם. האפס-אנד-דאונס הטעו אותי. אולי הבעיה הייתה שהמטפלים שלה אף פעם לא לקחו אותי לשיחה ואמרו לי 'אשתך חולה במחלה כרונית. זה לא יעבור'".
מה זאת אומרת, הם לא הבהירו לך את חומרת המצב?
"את הילדים הם פגשו פעמיים. ממני הם לא ביקשו להגיע. אולי הם חשבו שאני מבין".
ואיך הילדים כל הזמן הזה?
"כואב לי להיזכר בזה. בבית קשה והם מחפשים תחליפים. הולכים לחברים. אני לא דיברתי עם אף אחד, לא פרקתי. גוננתי עליה. בכנסת, לא ידעו מה קורה אצלי בבית. מה אני אספר, שיש לי אישה 'חולת נפש'?"
ואז הגיעו הניסיונות האובדניים. "היא אמרה לי שאין סיכוי שתפגע בעצמה והאמנתי לה. לפני הניסיון שהצליח, היו עוד שלושה ניסיונות ובכל פעם הייתי מוצא אותה בזמן. פעמיים הפסיכיאטר רצה שנאשפז את יפי והיא התנתה תנאים, רק במקום דתי ורק של נשים. חיפשנו אופציות, אבל יפי תמיד ביקשה שניתן לה כמה ימים לחזור לעצמה".
אבל אתה רואה שהזמן אוזל.
"תירגמתי את זה לזעקת עזרה. לא האמנתי שהיא באמת מנסה. הייתי בהכחשה".
הניסיון האחרון קרה ביוני 2017. יום שישי שמשי ומשפחתי. גליק בילה בבריכה ביישוב, עם חתנו ונכדיו שהגיעו להתארח בשבת. בתו, אמם, נשארה בבית. גם בנו, חובש במד"א, היה בבית. "היא חיכתה לרגע הזה. שחיתי כשבעלה של בתי קרא לי. בתי אמרה לי בטלפון שהיא ראתה את אמא לוקחת חבל ורצה לדלת חדר השינה. אמרתי לה, תדפקי על הדלת ותקראי לה 'אמא, אמא'".
אני לא רוצה לחשוב מה עבר עליך בנסיעה הביתה.
"התלבשתי מהר ונסענו הביתה. דלת חדר השינה הייתה נעולה. טיפסתי מהחלון ונכנסתי לחדר. היא לא הייתה שם. היא הסתגרה בחדר האמבטיה, נעלה את הדלת. הצצתי מבחוץ בחלון של חדר האמבטיה והיא ניפנפה לי עם החבל. צעקתי לה 'יפי, יפי, מה קורה?' שוב רצתי פנימה ודפקתי לה בדלת, 'יפי, תפתחי'. התקשרתי לחברה הפסיכולוגית, ובעצתה אמרתי ליפי שאם היא לא פותחת, אני קורא למשטרה. היא לא ענתה. החברה בינתיים הגיעה עם קבלן מהיישוב והוא פרץ את הדלת עם לום".
כשהדלת נפרצה, גליק נחרד לגלות שיפי מימשה את כוונתה. "הורדתי אותה מהחבל והזעקנו את מד"א. הבן שלי התחיל החייאה. נהג אמבולנס שהגיע נתן לה מכות חשמל והחזיר לה את הדופק. עבדו עליה כמעט שעה. כל האופציות מסתובבות בראש. זו שאלה למה אני מייחל. אני מבין את המצב שלה".
ואז נכנסת השבת.
"אחד מבניי היה בדרך לשבת ראשונה אצל חברתו, לימים אשתו. הוא התקשר אליי ושאל מה לעשות. עניתי לו 'תיסע אליה'".
מה?!
"החיים יותר חשובים מהמתים. יותר חשוב שייסע למשפחה של מי שיש סיכוי טוב שיתארס איתה. לא היה לי ספק שיפי הייתה עונה אותו דבר.
"יפי הייתה כמעט חודש בטיפול נמרץ בשערי צדק, ניסו להציל אותה. יש לי זיכרון אחד שלא אשכח. שסיפרתי לה שהילד שלנו התארס, היא נתנה לי חיוך כזה גדול. אגב, שחר עושה חיקוי של הכריזה במעלית של בית החולים וכולנו צורחים מצחוק. הומור מורבידי כזה. זה הרי כבר היה סיבוב שני של הילדים שם".
"שחר שלח הודעה לכל אחד מהמשפחה שהוא כבר כמה שנים רוצה להוציא את הפוסט ואם יש להם התנגדות. עניתי: 'לא רק שאין לי התנגדות, אני בראש המעודדים'. אחרי הפרסום כתבתי לו 'לגאוותי בך אין גבול. אמא הייתה גאה בך גם'"
בהמשך הועברה יפי למוסד הסיעודי משגב לדך כשהיא בקומה. "אין יום שלא הגעתי לבקר אותה. לפעמים, גם פעמיים ביום. הייתי מחבק ומנשק. היו ילדים שהיה קשה להם להגיע. חברות שלה היו מגיעות ומאפרות אותה. כל הזמן דיברנו אליה, כאילו היא עוד מעט מתעוררת. בחדר לידה שכב בחור בן 28 שטבע בים שבע שנים קודם לכן. זו הייתה החרדה שלי הרבה זמן. בדיעבד, בשיחה עם הילדים, שמעתי מהם שזו גם הייתה החרדה שלהם. אבל הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו. מצד אחד, היה זמן להיפרד. מצד שני, זה לא נמשך ככה, שנים".
ובזמן הזה, בנם מספיק להתחתן. "ליוויתי לבד את הבן שלנו לחופה", זו הפעם הראשונה שגליק מנגב את הדמעות. "אחת האחייניות ישבה עם יפי והעברנו לה בשידור חי את החתונה".
היא השאירה מכתב פרידה?
“כן, בחודשים האחרונים היא כתבה מכתבים לילדים ולי. את המכתב שכתבה לי מיסגרתי ותליתי בחדר השינה”.
אתה כועס על יפי, שבחרה לסיים את חייה?
"בשום אופן לא. אם הייתה מתה מסרטן, הייתי כועס עליה? עם זה, מנחמים מגיעים לשבעה מהללים את המתה. אומרים לילדים, איזו אמא הייתה לכם, היא שומרת עליכם מלמעלה. אני כאדם דתי אומר, לא, אמא מתה, היא לא תחזור. מי ששומר עליכם - זה אבא".
× × ×
אנחנו נפגשים בבית אמי"צים בירושלים. בשנים האחרונות, גליק מכהן בהתנדבות כנשיא ארגון אמי"צים - אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים (בנסיבות אזרחיות). "תודות למחבל שירה בי, מדינת ישראל מפרנסת אותי. יש לי 54 אחוז נכות".
הדס דיסין (55), אשתו השנייה מזה שבע שנים, ממהרת לומר: "הוא מחזיר הכל בחזרה לעם ישראל". דיסין הייתה אלמנה 17 שנים כשהכירה את גליק. "יוסי, בעלי הראשון, נפטר מדום לב כשהוא רק בן 35. נשארתי עם ארבעה ילדים".
השניים הכירו כשדיסין, מייסדת ויו”ר אמי"צים, ביקשה להיפגש איתו בכנסת, לרתום אותו לפעילות שלהם. היא הצליחה בזה לא רע. השניים הצליחו להעביר את תיקון חוק האפוטרופסות שלפיו אלמן שהוא הורה לקטינים מוכרז כאפוטרופוס יחיד, באישור מינהלי, ללא פנייה לבית משפט. לפני שנתיים עבר חוק יום משפחות היתומים. יום שיוקדש בבית הנשיא ובוועדה בכנסת לנושא. "אנחנו זועקים את זעקתם של 17 אלף אלמנים ואלמנות שנמחקו", אומר גליק בפאתוס.
מתי סיפרת להדס על נסיבות המוות של יפי?
"סיפרתי לה מיד את הדברים כמו שהם. בשיחות אישיות אף פעם לא הסתרתי שיפי התאבדה. יש תמונה של יפי ושל יוסי בסלון הבית. אנחנו מדברים עליהם, צוחקים עליהם. עד היום, הדס אוהבת את יוסי ואני אוהב את יפי ואנחנו אוהבים אחד את השנייה, הדס ואני. כבר שבע שנים, חודשיים ו-21 יום (נכון ליום הפגישה - ת”ב)".
הדס הייתה הדייט הראשון שלך אחרי מותה של יפי?
"כבר בשבעה הגיעו אליי עם הצעות, נשים עצמן באו לשבעה כאופציה, אבל חסמתי את זה. חז"ל אומרים שצריך לחכות שיעברו שלושה רגלים. יפי נפטרה בטבת ואני חיכיתי את פסח, שבועות וסוכות. יצאתי לשתי פגישות לפני שהכרתי את הדס.
"הגדרתי לעצמי מה אני רוצה: הבנתי שאני לא מוכן למישהי עם רקע נפשי. זו התמודדות שאני לא מוכן לעבור יותר. שילמתי מחיר על האופטימיות שלי שהכל יהיה בסדר. הדבר השני, שלמרות שהחיים עם יפי היו הפריה נפלאה, רציתי הפעם מישהי שדומה לי, זוגיות של שותפות".
הדס: "אנחנו דבוקים אחד לשנייה 24 שעות ביממה וכיף לנו".
התארסתם מהר.
הדס: "תוך חודשיים. החלטנו להתחתן, למרות שאחרי הדייט השני הייתה לנו מריבה גדולה. הוא הזמין אותי לאזכרה של השנה הראשונה ליפי ורק אז גיליתי שעוד אין שנה. אמרתי לו שזה מוקדם מדי, כבוד ליפי. הגופה עוד לא התקררה".
אז איך השלמתם?
הדס: "התקשרתי להתנצל כי באמת דיברתי אליו לא יפה. הייתי בסערת רגשות. הוא אמר לי בשיחה 'תחליטי עכשיו. אני לא משחק משחקים'. הוא אמר לי שאם אני רצינית, מתארסים. אמרתי לו 'אנחנו לא מכירים'. הוא ענה לי, תיכנסי לגוגל. יש שם הכל עליי".
יהודה: "התחלנו לצאת בטירוף. התאהבנו כמו ילדים בני 16".
מה הילדים שלך חשבו על ההתמסדות המוקדמת?
יהודה: "הילדים הגיעו אליי הביתה אחרי האזכרה ואז סיפרתי להם. לא כולם הגיבו בהבנה. יש ילדים שמאושרים מזה שאבא מצא אהבה ויש מנותקי קשר עד עכשיו. הם אמרו לי 'חסר לך שכף רגלה דורכת בחדר השינה של אמא'".
לא פשוט.
"דפקתי על הדלתות, אין לי מה לעשות. לא באתי לעולם להיות תלוי בילדים שלי. אני לא מתערב להם בבחירות שלהם, עם מי הם מתחתנים, ושהם לא יתערבו בבחירות שלי. אמא שלהם מתה, וברור שאהיה בזוגיות חדשה. אדם נברא כישות זוגית".
הם מספרים בכאב שבית העמותה שפתחו, שהיה חי ותוסס כל השבוע, המקום הבטוח לאלמנות ולאלמנים צעירים עם ילדיהם, עומד להיסגר. ארגזים בכל מקום, הטרמפולינה בחוץ מלאה בעלים שנשרו, ומכונות הברד רוקנו. "זה היה כמו הבית המפנק של סבא וסבתא", אומר גליק בכאב. "התרומות פסקו. כולם תורמים לאלמנות ויתומי צה"ל, למרות שהמדינה מרעיפה עליהם מיליארדים. הם טובעים בסיוע. אלמנים ואלמנות אחרים נמעכים, מחוקים. השכנים שלנו מקדשים את השהידים ואנחנו מקדשים את צה"ל ואת השירות הקרבי. זו עבודה זרה. אלמנה בת 30 עם ילדים קטנים שבעלה מת לא בצבא, מג'נגלת את החיים שלה. היא מקבלת פירורים, שולחים אחריה בלשים לבדוק שאינה בקשר זוגי, בזמן שיתום צה"ל בן 50 עוד מקבל סיוע מהמדינה. איבדת הורה? זהו, אתה תלותי לנצח. מגדלים דור של פרזיטים, טפילים".
לפחות אתה מרגיש שותפות גורל עם נכי צה"ל, נפגעי פעולות טרור?
"כילד, כשהייתי נופל ומקבל מכה, אמא שלי הייתה אומרת באנגלית 'היה יכול להיות גרוע יותר'. אני לא עוסק בחיטוטי ארכיאולוגיה של הנפש. ברוך השם, אני עומד על הרגליים. יש לי כאבים, אבל אני מתקדם קדימה. ברור שמי שבאמת הלום קרב, חייב טיפול. מי שחזר מעזה, שוכב במיטה ובוהה בתקרה, חייב עזרה. אבל לא יודע איך נהיה מצב שכל מדינת ישראל בפוסט-טראומה. אם כולם בפוסט-טראומה, אף אחד לא בפוסט-טראומה. תכף נתחיל להציע סדנאות לשכנים שכולים, מורים שכולים. די, הקדוש ברוך הוא נתן כוחות להמשיך הלאה".
אז ניפנפת את ההתנקשות שעברת כאילו זה פירור על החולצה?
"אז הייתה תקופה שפחדתי ללכת ברחוב או כשעובר לידי אופנוע. אז מה? אז בואו נעשה לי סדנה שבה אלטף אופנועים".
× × ×
גליק גדל במשפחה בורגנית דתית שעלתה מארצות-הברית כשהיה בן שמונה והשתקעה בבאר-שבע. אבא פרופסור לרפואה שהיה ממייסדי הפקולטה לרפואה בבן-גוריון ("הוא בן 93 ועדיין מגיע ללמד"). אמו הייתה מורה לאנגלית. שום סימן מקדים לג'וק הר הבית, סמל המזוהה יותר מכל עם גליק. "בזה קיבלתי את פרסומי", הוא אומר. "שנים רבות נלחמתי נגד עוול משווע שבו כל יהודי שעולה להר הבית, היה חוטף אלימות והסתה. במקום להרחיק את הגורמים האלימים, הרחיקו אותי, אדם שבא להתפלל. אני האדם היחיד במדינת ישראל שמפקד מחוז ירושלים בזמנו הגדיר כ’אדם הכי מסוכן במזרח התיכון'. גם לאחרונה הורחקתי לחצי שנה. הגעתי כמורה דרך עם קבוצה נוצרית להר הבית וכיוון שהם התחילו לשיר, מה שעדיין אסור לנוצרים, אני הורחקתי".
והנה, עכשיו, ברוך השם, יש לך ממשיכי דרך. בן גביר חטף ממך את הטיקט.
"אני רווה נחת ועונג כמו סבא. ירקתי דם להגיע לרגעים האלה שמרשים ליהודים לעלות להר להתפלל, לשיר ולרקוד. זה קרה בזכות המאבק שלי, אבל אני לא במלחמות על קרדיטים".
אולי אתה לא עשוי מהחומר שממנו קרוצים פוליטיקאים. קרדיטים זה שמם האמצעי. נפלטת מרשימת הליכוד לכנסת אחרי קדנציה.
"בחיי שלא תיכננתי להיות חבר כנסת. הוצבתי כנציג יו"ש במקום 33. בסקרים הליכוד קיבל 20 מנדטים. בסוף, הליכוד קיבל 30 מנדטים. דני דנון הפך לשגריר, סילבן פרש בגלל הפרשיות ובוגי, שכעס על ביבי שלא קיבל להיות שר ביטחון, התפטר - ומצאתי את עצמי חבר כנסת. לא בניתי על זה ולא הייתי אובססיבי לזה".
לא מן הנמנע שהיית ברשימות החיסול של ביבי אחרי שהעברת עליו ביקורת פומבית יותר מפעם אחת.
"נתניהו תמיד מעודד להשמיע דעות שונות", גליק מתעקש. "אפילו יריב לוין, שהוא תומך גדול של ביבי, מתח עליו ביקורת, והכל בסדר".
זה אומר שתצביע ליכוד בבחירות הקרובות?
"מה זאת אומרת, אם מפסידים, שוברים את הכלים? אני חבר המפלגה ואני אצביע ליכוד. את 7 באוקטובר לא עשה ביבי. הם תיכננו לעשות את זה במשך תקופה מאוד ארוכה. זה היה יכול לקרות גם אצל ממשלה אחרת. יחקרו יום אחד אם מה שנעשה היה נכון, אבל מנהיגות נמדדת באיך פעלת כשמשהו קרה. העמידה של נתניהו בלחצים מכל העולם, הייתה מרשימה מאוד".
