יורי ולנה וולקוב היו שמחים בתחילת אותו ערב ב-23 בנובמבר 2022. הם בדיוק ראו דירה בחולון שהתכוונו לשכור, ועמדו לחצות את הכביש - היא בדרכה לביתם בבת ים והוא בדרך למשמרת בבית החולים איכילוב, שם עבד. אלא שאז קטנוע רכוב בידי צעיר עתיר עבירות אלימות נסע באדום ו"חתך" אותם. כשהבחין כי לנה מצלמת אותו, דרש לקבל את הנייד שלה. יורי, בן 52, התערב בוויכוח - והתוצאה הייתה טרגית: הוא נדקר בליבו.
"הייתי באמצע משמרת כבודקת גבולות כשאמא התקשרה: 'הרגו את אבא'", משחזרת השבוע בתם, דריה גולטיאייב. "בהתחלה לא הבנתי, מי? מה? את לא מעכלת את זה. באותם רגעים אין לך שום הבנה. בן זוגי לקח אותי מחיפה לבית החולים וולפסון, וכל הדרך חשבתי שאבא ייצא מזה, אבל כשעברנו את נתניה אמא התקשרה. 'אבא לא שרד'. התחלתי לבכות, צרחות, קללות".
הרוצח, עדי מזרחי, הורשע בעבירת רצח באדישות, מצב שבו אדם גורם למותו של אחר, לרוב ללא היכרות מוקדמת, תוך הפגנת אדישות קיצונית לחייו, גם ללא כוונה ישירה להרוג. למרות שם הסעיף, העונש על עבירה זו יכול להגיע גם למאסר עולם. אלא שבמקרה של וולקוב כלי הרצח לא נתפס מעולם, ועסקת הטיעון גזרה על מזרחי 16 שנות מאסר בלבד. "מאז הרצח", אומרת בתו, "לא עובר יום שאני לא חושבת במונחים של 'מה אם'. מה אם אבא לא היה עובר שם? היום היה לי אבא. אבא שלי מת ברצח הכי סתמי ומיותר. אם הייתי יודעת שהוא מסוכסך עם מישהו, הייתי מצפה לזה. אם היה מת ממחלה, היינו אומרים שלפחות הסבל הסתיים. פה, שנייה אחת - ואין יותר את האדם. כשאת לא מצפה זה יותר כואב, כי למה שזה יקרה?"
הרצח של וולקוב זיעזע את המדינה, אלא שמאז נתוני מקרי הרצח בישראל שברו שיאים תחת הממשלה הנוכחית. וכך עובד הריטואל: המדינה מזדעזעת, בממשלה מבטיחים הבטחות בטון סמכותי, זמן קצר לאחר מכן הנושא יורד מהכותרות וכולנו שוכחים עד הרצח הבא, וחוזר חלילה. הרצח המזעזע התורן, שבו הוכה ונדקר באכזריות בנימין ימנו זלקה, התרחש בפתח תקווה ביום העצמאות האחרון. סוכת האבלים שהוקמה תחת ביתו המתה אנשים, רובם כאלה שלא הכירו את המשפחה, אבל הסיפור נגע לליבם. אחת המבקרות בה הייתה מזל, אמא של אלון מיכאלי, שנרצח בחוף הילטון בתל אביב ביוני 2000 בגלל ריב על כיסא נוח.
עד היום, מעידה האם, עוד ניגשים אליה אנשים ומדברים איתה על המקרה. לסוכת האבלים של משפחת זלקה הגיעה מזל עם אמא שכולה נוספת, ממעשה רצח אחר. "מסרנו להם את כל המידע שאנחנו יכולות לתת. כשזה קרה לנו, היינו לבד. לא היה מי שיהיה איתנו, ייתן לנו יד. לא עורך דין ולא שום אדם אחר. היחידה שעזרה לנו הייתה לרה צינמן מארגון משפחות הנרצחים והנרצחות. גזר הדין ניתן אחרי כמעט שנה. הייתה עסקת טיעון. אמרו לנו: 'אל תערערו, קבלו את מה שנותנים - שלוש שנים - או שהוא ישתחרר'. יצאתי מבית המשפט בבכי ואמרתי שמה שבית המשפט לא עשה, כנראה שהחברים של העבריין יעשו. הוא אכן נרצח כמה שנים אחרי השחרור, אבל הספיק בינתיים להתחתן ולהביא לעולם ילדה. ומה לנו יש? שולחן ריק בחגים. אמרתי למשפחת זלקה שעכשיו יש אצלם הרבה אנשים, אבל בסוף הם יהיו לבד".
מה העצה הכי חשובה בעינייך שנתת להם?
"שכל מי שיכול שיבוא לבית המשפט, שלא יוותרו ויעמדו על שלהם. כי בתי המשפט טובים מדי. הם מרחמים על הרוצחים ולא על הנרצחים. ההורים של ימנו שבורים, אבל יש להם עוד ילדים, והם ינחמו אחד את השני. לשמחתי, הם חכמים ולא פראיירים".
התרחשות של מקרה רצח הופכת מיד טריגר למשפחות שכבר איבדו את היקר להן. באביב 2012 החיים של מיכל ויכמן מבאר שבע היו בשיאם. היא הייתה בת 28, אמא לילד בן תשע מנישואים קודמים, ואמא טרייה לאלין בת שנתיים, פרי אהבתה הגדולה עם גדי ויכמן, אז בן 36. עד ליום שבו נערים הרעישו בגינה מתחת לבית, וגדי ירד לבקש מהם שקט ולא חזר, אחרי שנדקר פעמים רבות בפלג גופו העליון. המקרה הטרגי עורר סערה תקשורתית גדולה, והדוקר, בן 18, טען להגנה עצמית לאחר שוויכמן נגח בפניו במהלך הוויכוח, אך בסופו של דבר הורשע ברצח ונידון למאסר עולם.
"כששמעתי על הרצח של ימנו", אומרת השבוע אלמנתו של גדי, "לא ישנתי בלילה. לא יצרתי קשר עם המשפחה, אבל אני מרגישה את האמא, ועדיין בוכה על הילד הזה. לראות את סרטון הרצח עשה לי רע. קשה להכיל את הכאב. קשה לראות את הדוקר, ואיך כולם עוטפים אותו, כמו אצל גדי. והכי עצוב, שגם ברצח של גדי היה דוקר אחד, אבל גם שיתוף פעולה מלא עם כל החברים. הם אמנם לא דקרו, אבל זה לא עושה אותם פחות אשמים. יש תחושה בקרב הקטינים שהם מחוץ לחוק. מישהו צריך להעיר אותם, שזה לא ככה. אני מבקשת מכל העם: מי שרוצה לחיות חיים בטוחים, צריך לקחת את זה כמלחמה שלנו, ולעזור למשפחה של ימנו לעשות צדק. כי אם הילדים האלו לא יישבו בכלא, אז בני הנוער יבינו שאין חוק. הרוצחים חושבים שאם הם בני 13, 14 או 15 אז מותר, כי לא יעשו להם כלום. קשה לי להכיל את האלימות, אבל זה לא על הכתפיים שלי לשנות מדיניות. זה צריך להיות מערכתי. מתייחסים לאלימות כאילו זה לא חשוב, אבל זה אנחנו, האזרחים הפשוטים".
מניסיונך, אילו כלים יעזרו למשפחת זלקה להגיע לגזר דין משמעותי לרוצח?
"כשנגמר המשפט שלנו אמרו לי: 'את נלחמת, את השגת צדק', וזה לא נכון, כיסא חשמלי זה צדק. אבל זה היה עונש ברף הכי גבוה שיכולתי להשיג. אני רוצה להגיד למשפחה שלא יתעייפו, שלא יוותרו ובעיקר שיידעו שהם לא לבד. כל המדינה איתם, והצדק ייעשה בבתי המשפט. אנשים כבר מבינים שאסור לעבור לסדר היום, ולא משנה מי המעורבים. עכשיו צריך ללוות את המשפחה ולתת להם כוח לעמוד מול פני הרוע. במקרה שלי, כבר למחרת הרצח הבנתי שאני חייבת לדבר בתקשורת. ממש עבדתי בזה. הייתי מתראיינת, בוכה בחדר וחוזרת למצלמה. שמונה שנים, בהתחלה בפלילי ואחר כך באזרחי, הייתי בבתי משפט. כבר הפכתי להיות מיני-עורכת דין. הקדשתי את חיי לאיסוף ראיות, רציתי צדק. וזה מה שאני רוצה להגיד למשפחת זלקה - שהם חייבים לעבוד בזה. בהתחלה לא הבנתי שתקשורת זה כוח, אבל הכתבות נחוצות כדי להראות לכולם מה קורה במשפט, ולקבל תמיכה, ואז העם לא ייתן לזה לרדת. משפחות אחרות של נרצחים, שלא עשו את זה, נשכחו. הן היו מסבירות לי: 'אין לנו את כוחות הנפש'. הבנתי אותן. זה לחיות מחדש את הרצח, וגם לי זה לא עשה טוב, אבל הייתה לי מטרה. אין דיון שפיספסתי, הבאתי כתבים, דאגתי ליידע, להשמיע את קולי. עורכי דין רצו להשתיק אותי, צחקו עליי, אבל לא ויתרתי".
× × ×
יאשיהו בלום, בן 22 מההתנחלות עלי, בדיוק השתחרר משירות בהנדסה קרבית כשהגיע בתחילת אוגוסט 2020 עם חברים למועדון בחוף ראשון לציון. "הם יצאו עשרה חבר'ה לבילוי", מספרת השבוע האם, מרים. "היה להם כיף. הם רקדו, שתו. אחר כך אמרו שזה היה אחד הערבים הכי כיפיים שהיו להם. כשחזרו לרכבים יאשיהו נכנס לנוח, ומי שהיה אמור לנהוג עמד בחוץ לעשן סיגריה אחרונה. אז ניגשה אליהם חבורה, התחיל ויכוח עם אגרופים ובעיטות. אחד מהחברים הופל ובעטו בו ויאשיהו, שבכלל היה ברכב, ראה את זה מהחלון, לא ידע מה קרה ויצא החוצה לעזור. הוא לא ידע שבחורה מהרכב האחר אמרה לחברים שלה שכבר התרחקו: 'יש מכות, בואו מהר'. וככה, איך שהוא פתח את הדלת, התנפלו עליו. הוא מת מהרבה דקירות. הרוצח הכחיש. אמר שהיה שם ולא דקר, אבל מול החברים התרברב: 'ראית מה עשיתי לו?'".
בסופו של דבר נידון הרוצח, אסף ברגיג מלוד, ל-26 שנות מאסר. "כששמעתי על הרצח של זלקה", אומרת מרים, "היה לי קשה לחשוב על עוד אמא שכולה, אחים שכולים וחברים שהחבר שלהם איננו, כי זה משפיע על כל החברה מסביב".
אימהות של נרצחים אומרות שחשוב להיות נוכח בבית המשפט לטובת הצדק.
"לא הייתי באף אחד מהדיונים, זה לא בשבילי. יש משפחות שרוצות להיות בעניינים. אני מעדיפה להגן על עצמי. הגענו רק לגזר הדין. יש לי ילדים נוספים, קהילה, חברות. להתמסר לדיונים יכול להרוס את החיים. אני לא רואה חדשות על פשיעה. אני כן מעירה לפעמים לאנשים במרחב הציבורי, אבל לא נהייתי שוטרת ללא תג".
איזה עצה היית נותנת למשפחה של ימנו?
"להתמקד בטוב שהיה, ובזה שאפשר להמשיך. לזכור את הדברים הטובים של הבן שלהם, ולהמשיך את דרכו. לא לשקוע באבל, כי זה לא קונסטרוקטיבי. להתמקד בחיובי, ולהפציר ברשויות החוק לא להקל על עבריינים. להפעיל את חוק העונשין על בני 15 או 16 לפי חומרת המעשה ולא לפי הגיל. אי אפשר להגיד 'הוא רק בן 15, הוא לא הבין'. הוא הבין טוב מאוד, ואם אין תוצאות לא לומדים. הרוצח שלנו היה בן 18, והיו להם הרבה התלבטויות, כי הוא לא היה ממש בגיר, אבל גם לא קטין. הוא לא קיבל מאסר עולם, כי כל הראיות היו נסיבתיות. היו סרטונים מהחניון אבל היה חשוך. אני למשל לא הייתי רוצה סרטון כמו של ימנו שירוץ ברשתות, כי זה סכין בלב של האמא. זה לא בריא. כשרואים אותו שוב ושוב, זה מקהה את החושים של הצופים והופך את זה לסתמי".
"כשאלון נרצח המדינה רעדה", אומרת מזל מיכאלי. "הרבה זוכרים, ואומרים 'רצח שזיעזע את המדינה'. אז הוא מזעזע שבוע, שבועיים, שלושה, ועד היום המדינה לא עושה כלום. כששמעתי על ימנו אמרתי: 'איך ילדים עושים את זה?', זה קצת קשה לעכל שילדים רוצחים. איפה בית הספר, ההורים, המשטרה? הבן שלי לא הסתובב בגיל 12 בחוץ בשתיים בלילה, ואם הילדה חזרה בשעה 23:00, הייתי מתה. אבל מה עושה המערכת המשפטית? לוקחים אותם יומיים-שלושה להסגר ועסקת טיעון".
"תופעת רצח סתם, בגלל אמירה או ריב טיפשי על חניה או כיסא בחוף הים, התחילה בראשית שנות האלפיים, והמדינה לא הפיקה שום לקחים", אומרת לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות שהוקם ב-98'. "המדינה לא לקחה ברצינות את התופעה הזוועתית הזו, שנפוצה בקרב בני נוער. כל קטטה יכולה להסלים לרצח". השבוע היא נכחה בדיון בכנסת בוועדה למען הילד, ונאלצה לשמוע את העבריין המורשע ואיש הליכוד, רפי קדושים, מסביר שהנערים בפתח תקווה לא באו להרוג את זלקה, אלא "רק" לדקור אותו.
"אנחנו ממשיכים לייצג את המטרות של המשפחות בדיונים בכנסת ובמפגשים עם משרדי הממשלה", אומרת צינמן, שבעקבות פעילות הארגון שבראשו היא עומדת הוקמו מנגנון סיוע למשפחות נפגעי עבירה במשרד הרווחה, ומנגנון סיוע משפטי במשרד המשפטים. "הילדים היום הולכים עם סכינים. זה הפך להיות סימן סטטוס - כדי לקבל יוקרה וגם להתגונן. זאת למרות שהחזקת סכין היא עבירה עם עונש של חמש שנים. אבל אף אחד לא בודק. לא עושה חיפוש. כשהמשטרה רואה בני נוער, היא לא תמיד עושה חיפוש. עובדה שבכל קטטה נשלפות סכינים. מקרי הרצח של דסטאו צ'קול וימנו זלקה לא צצו פתאום. נכון שהבסיס למגר את התופעה זה חינוך, ואנחנו נוטלים חלק בהסברה מול בני הנוער, אבל לא חל שום שיפור במציאות, כי לא נפתחים יותר חוגים, מעורבות בפעילות לא פורמלית".
מה הפרופיל של נערים ומשפחות נערים שהופכים לרוצחים?
"אולי תתפלאי, אבל רוב הרוצחים הם לא עולים חדשים. הם ממשפחות שורשיות ולאו דווקא משפחות מצוקה. להגיד מצוקה, הזנחה, זה מוריד חלק מהאחריות. גם המושג קטין עד גיל 18 הוא מיושן ולא רלוונטי. בימינו הילדים הופכים לעצמאיים בגיל 12 או 14, ההורים לא שולטים בהם, בגלל הסלולרי. הדור הצעיר לא מציית להורים ולמורים, וכולם מאבדים שליטה. אז להמשיך להתייחס אליהם כקטינים בעלי הגנה, ששמם לא מתפרסם, עם עונש נמוך, שחיים אחרי השחרור בלי שמישהו יודע ש'שכן שלי פעם רצח', זה לא בסדר".
גדי ויכמן נרצח ביום ההולדת של בתו, אלין, כשביקש מנערים לא להרעיש. אלמנתו, מיכל: “משנה לשנה זה הפך ליותר קשה עבורה. מה ילדה בת 16 צריכה ביום ההולדת לבקר קבר? היא מאשימה את עצמה, ‘אם הייתי ישנה, הוא לא היה יורד ונרצח’”
את מאמינה בשיקום יעיל לרוצחים?
"שיקום צריך להיות, אבל עם עונש משמעותי. אם העונש קל, המסקנה היא שזה לא נורא לרצוח. כי התנאים טובים. אני מקווה שעכשיו עם המקרה של ימנו, אולי הפעם כל הגורמים יתעוררו ויבינו שזו תופעה שמכרסמת את המדינה. בדיון השבוע בכנסת הגיעו שתי קרובות של צ'קול, והם כבר הרגישו כאילו המשטרה מתייחסת לרוצחים שבמעצר בית בכפפות משי. הן דורשות שיסירו חלק מההגנות על קטינים ויחמירו בתנאי המעצר. אני שנים רבות בעניין הזה. המשרד לביטחון לאומי הפסיק לפרסם נתונים על הפשיעה לפי שנים. לא ברור לי למה".
× × ×
גם זיוה שולב לא תשכח את שיחת הטלפון שקיבלה ב-30 באפריל 2003, רגע לפני שהכותרות בישרו על רצח נוסף שזיעזע את המדינה, הפעם של רס"ל בצוללות, בן 32 מחיפה, אבינועם שושן. "אחי הקטן אבינועם", היא משחזרת, "מלח הארץ, הלך לאכול חומוס עם אשתו הטרייה, ענת, בחוף הים בחיפה. במהלך הטיול הכלב שלו חירחר לכיוונו של כלב אחר, והבעלים שלו הכה את הכלב של אחי. כשענת שאלה 'למה אתה מכה אותו?', הוא אמר: 'תסתלקי', וחבר שלו נתן לה אגרוף, ואז אחי התערב וקיבל דוקרן בלב. הרוצח ברק צרפתי קיבל 18 שנה והרבה בזכותי, כי עד הרצח של אחי דקירה אחת נחשבה הריגה ולא רצח, והעונשים על זה היו שלוש-ארבע שנים. בינתיים החוק שונה. בסוף מ-18 שנה הורידו ל-15, ובערעור השני כבר הורידו ל-12. הוא כבר השתחרר מהכלא, עבד ולמד, ובינתיים התחתן ונולדה לו ילדה. לרגע לא פחדתי אבל הוצאנו צו הרחקה, שהוא לא יגור לידנו. שלא נראה אותו בסופר. למזלנו, ענת הצליחה לקצור מאחי זרע, ונולדה לה בת לאחר מותו של אחי האהוב".
"כל מקרה כזה חדש עושה לי פלאשבקים", אומרת דריה גולטיאייב. "אני לא מעכלת שגם אחרי כל המהומה שעשיתי, כדי להפסיק את האלימות ברחובות, זה לא עצר. כשקרה המקרה הנוכחי, ראיתי מול עיניי עוד משפחה כמונו והבנתי שלא משנה מה נעשה, כל עוד החינוך פה לא ישתנה, שום דבר לא ישתנה. החינוך פה מזעזע. גם אני הייתי עולה חדשה. ההורים היו 24/7 בעבודה, אבל תמיד מישהו שמר עליי. במקום זה, הורים היום לא מסתכלים לאן הילדים שלהם הולכים, כי לא אכפת להם כנראה. אלה ילדים נורמטיביים? ילד נורמטיבי יהיה מחונך, יידע להתנהג, לא ייצא לרחובות עם סכין".
איזו עצה את רוצה לתת למשפחת זלקה?
"לא לוותר. אם מוותרים ומרימים ידיים לא תראו צדק. צאו לתקשורת, שיהיו הפגנות. לבוא לדיונים ולעמוד מול העיניים של הרוצחים. אני התפרצתי גם בדיונים".
גם עבורכם ערכו מימון המונים. מה העצה הכלכלית שתיתני להם?
"לקנות בית, שיהיה למשפחה מקום בטוח, כי אין מפרנס. דבר שני, להיזהר משרלטנים. נפגעי עבירה לא צריכים הגנה מגורם פרטי. הפרקליטות מצוינת".
מה אפשר לעשות מול האלימות המשתוללת?
"נתחיל מזה שצריכים להבין שנכון, זה הילד שלכם, אבל תתחילו להעניש בתוך המשפחה. הרוצח של אבא שלי זה לא מישהו שקם בבוקר ואז קרה מקרה. מבחינת המדינה, צריך שתהיה ענישה חמורה יותר. אנסת? איימת? לא עבודות שירות".
"צריך להיעזר בתמיכה המשפטית, להיות בכל הדיונים", אומר עוזיעם ספיר, אביה של מעיין ספיר ז"ל, שנאנסה ונרצחה במאי 2005 והיא רק בת 15, "כי הדבר שהכי מפריע לעבריינים זה שמהצד השני דוקרים אותם במבטים. הרוצח לא הביע חרטה, אבל הוא השפיל מבט מולי".
מאז רצח בתו הפך עוזיעם לפעיל מאוד בארגון משפחות הנרצחים והנרצחות, והוא מגיע באופן קבוע להפגנות, מצויד בשלט: "רוצח משוקם לא קיים". "אין דבר כזה", אומר האב הזועם, שמעביר הרצאות דרך מיל"ה (מובילים יחד למען הנוער) - פרויקט שיזמה המשטרה. "ההרצאות ניתנות בפני נוער בסיכון או סטודנטים לקרימינולוגיה", הוא אומר, "כדי להסביר מה קורה כאשר יש אלימות בין נוער לנוער".
כשאתה מעביר הרצאות, מה שואלים אותך?
"אם מעיין הכירה את הרוצח לפני. התשובה היא שלא. בדיעבד הם היו באותו בית ספר ברחובות, אבל היא בכיתה ב' והוא ב-ד'. כשגדל היו נגדו 17 תיקים, אבל הוא לא נשפט מעולם אלא היה בחלופת כלא. כשקרה הרצח הוא היה בן 16. כשאני נפגש עם אותם נערים, אני מנסה לעזור להם. אני לא מרחם אלא מדבר בגובה העיניים, אני משתדל לחשוב שיש צ'אנס להוציא אותם מעולם הפשע. פעם אמר לי אחד המנהלים: 'אם החבר'ה האלו מגיעים פעם בשבוע לשיעור, אנחנו מרגישים מנצחים. ואצלך ישבו שעה שלמה ואפילו לא רצו לעשן'. אני די קשוח איתם, כי דבר מוביל לדבר. עישון, סמים, הסתובבויות בלילה, ניידת עוצרת ומדברים לא יפה, ואז הם מקבלים רישום פלילי והם עברייני ליליפוט, ומשם זה מידרדר".
איך אתה תופס את הקשב שלהם?
"אני מעביר להם מצגת על מעיין, מסתכל להם בעיניים ומקווה שלא אראה אותם בהמשך בסטטיסטיקה. הסיפור של מעיין מזעזע אותם כי היא הייתה בת 15, כיתה ט', זה הגיל שלהם. מעניינים אותם פרטי התקיפה, מה בדיוק קרה. אם הוא היה שתוי או מסומם, אם הוא דיבר עם מעיין. הוא לא דיבר איתה, אגב". רצח ימנו זלקה זיעזע אותו במיוחד. "מקרים כמו של ימנו", אומר עוזיעם, "מקוממים אותי עד השמיים. אני לא בטוח שענישה משמעותית הייתה מצמצמת מקרים כאלו. אפילו לא עונש מוות".
× × ×
אחד הנזקים המשמעותיים והפחות מדוברים אחרי כל רצח הוא התמוטטות המשפחות. "מעיין", אומר עוזיעם, "הייתה הדבק שחיבר את כל הילדים שלי. הבכור שלנו עד היום לא נשוי, מהצעיר יש לי שני נכדים. אסרתי עליהם לקרוא לנכדה מעיין, אז קראו לה נעמי שזה אותן אותיות. הייתי חגורה שחורה בטאקוונדו, רץ מרתון, טייס אזרחי ותא"ל במילואים, ונפלתי לקרקע. ברגע היוודע הבשורה קיבלתי התקף לב. 14 שנה אני עם קוצב לב, על טיפול תרופתי. אני מוכר נכה במאה אחוזים בביטוח לאומי, חמישים אחוזים על נפשי. כשזה קרה, הייתי גרוש שבעה חודשים. עד היום כשאני יוצא לדייטים אני ישר מספר, למרות שאמרו לי לא לספר. אבל אני לא יכול להתגבר על זה. כל הזמן אני מאשים את עצמי שלא שמרתי עליה".
"אחרי הרצח של אלון", אומרת מזל מיכאלי, "היינו אומללים. בעלי היה בוכה בבית. לפני שמונה שנים הוא נפטר, ולפני שלוש שנים נפטר גם הבן השני שלנו, רמי, מדום לב. מה הפלא? גם אני אחרי התקף לב, עם קוצב. משלושה ילדים נשארתי עם בת אחת. אבל קורים גם דברים טובים. יש לי ארבעה נכדים ושני נינים. 26 שנה עברו מאז הרצח. כשזה קרה הייתי בת 55, היום אני בת 81. שנים לא הלכתי לחתונות, ואם הלכתי הייתי בוכה, מתה וחוזרת הביתה. אנשים אמרו: 'הנה היא מחייכת, איזו אשה חזקה, את נראית טוב', אבל ב-2010 קיבלתי התקף לב וידעתי שאני חייבת להציל את עצמי".
את תל-אביבית, חוף הילטון הוא חוף מרכזי, היית שם מאז?
"רק אחרי כמה שנים. עד אז הייתי עוברת, מסתכלת ולא נכנסת. כשעברתי שם, זה לא היה אותו חוף. עכשיו הוא מסודר, עם שביל ליד המזח. הילדים שבאים היום לא יודעים שהיה שם כזה רצח".
מאז הרצח ועד היום את פוחדת ללכת ברחוב?
"יש לי בעיה", היא צוחקת, "אני אוהבת להעיר. לנערים ששמים רגליים על הכיסא באוטובוס, לאנשים שעוברים באדום".
ההרגל הזה, מתברר, אינו רק שלה. "לפני המון שנים", מספרת זיוה שולב, "אחותי אמרה לי: 'תפסיקי להעיר לאנשים, אין לנו כוח לעוד אסון במשפחה'. זה לא עוזר. לפני כמה שנים ראיתי מישהו מרביץ לזקן עם אלה, ויצאתי מהמכונית וקפצתי על האלה. עכשיו אני מסתכלת על הבחור הזה, ימנו. איזה חיוך, כל כך הרבה שמחת חיים, עיניים טובות. כל פעם שיש סרט עם סכין או אלימות, אני מעבירה וכל גופי רועד, 23 שנה".
מיכל ויכמן בת 42. בעבר הייתה לה זוגיות, אך כיום היא לבד, מגדלת את שני ילדיה. לאחרונה עברה דירה למושב שדה ניצן בעוטף עזה. דווקא שם מצאה את השלווה. המשפחה מתחזקת חווה עם סוסים, עיזים, כלבים וחתולים. "גם בימים שאני לא יכולה לקום, ויש ימים כאלו, אני חייבת לטפל בחיות. היה שלב שהייתי צלמת. מצלמת היריון, משפחות, יום הולדת שנה. זו סגירת מעגל עבורי, כי אני וגדי לא הספקנו להצטלם הרבה, ואני עושה למשפחות אחרות את מה שאנחנו לא הצלחנו. בעת הרצח הייתי בת 28, תמימה על החיים. כל מה שרצינו היה משפחה, ילדים, טיולים, אהבה. לא ראיתי את הרע. כשקורה דבר כזה את מאבדת אמון בעולם. אני זוכרת שבהתחלה הייתי מפוחדת. מספיק שאדם בהה בי ברחוב או הוריד קסדה, הייתי רצה הביתה בבהלה. את כל הזמן דרוכה, וזה עושה אותך עייפה. אי אפשר לחיות בעולם בלי אמון באנשים. היום אני אומרת לילדים שאולי הכל תוהו ובוהו, אבל יש גם אנשים טובים. ובכל זאת, זה בא אלינו. הבן אומר: 'אני אזמין לך כרטיס למשחק כדורגל?', אני עונה שלא, כי יש שם אלימות".
רצח גדי ויכמן התרחש ביום ההולדת של בתו, אלין, שכבר בת 16. "בהתחלה עוד חגגנו, אבל משנה לשנה זה הפך ליותר קשה עבורה", אומרת מיכל. "השנה הלכה לבית הקברות, היא ביקשה ממני להיות רחוק. בכיתי. מה ילדה בת 16 צריכה ביום ההולדת לבקר קבר? היא מאשימה את עצמה, 'אם הייתי ישנה, הוא לא היה יורד ונרצח'. בשנה שעברה הזמינו את השותף לרצח של גדי להרצות בבית הספר של הילדה. למזלי ביטלו את זה. או שהם הולכים לבתי משפט, כדי ללמוד על המערכת, ונותנים את המשפט שלנו כדוגמה. וילדים אומרים לאלין: 'מגיע לך שאבא שלך נרצח'. אני מנסה ללמד אותה לא להתייחס, ולהיות אנשים טובים. לעזור כשאפשר, אבל בלי להיפגע. להתקשר למשטרה או לקרוא למבוגר. לכן כל כך חרה לי הסרטון, איך הנערים ממשיכים להכות בימנו. לא מזמן מישהו ביקש שקט, והרביצו לו. אמרתי: 14 שנה עברו ועדיין אי אפשר להעיר על שקט בלי להיפגע? ואם לא נתקן עכשיו, מה יקרה עוד 14 שנה? זה יכול להגיע לכל בית. האחריות על כולנו".
דריה, בתו של יורי וולקוב שנרצח בחולון: "אני מציעה למשפחת זלקה שכל מי שיכול - שיבוא לבית המשפט. לא לוותר. אם מוותרים ומרימים ידיים, לא תראו צדק. צאו לתקשורת, שיהיו הפגנות. לבוא לדיונים ולעמוד מול העיניים של הרוצחים"
מה הציבור הישראלי צריך לעשות לדעתך מול האלימות המשתוללת?
"מערכת המשפט, מערכת החינוך, הממשלה, משהו צריך להזדעזע ולעשות שינוי. אף אחד לא ביקש מבן גביר להעמיד שוטר בכל פיצרייה. תתחיל בגיל קטן להתייחס לערכים, ערבות הדדית. שלא ירחמו ולא ידברו על שיקום, כי אין מה לשקם רוצח. קחו את זה רגע לפני. בעבר עשיתי הרצאות לנוער. יש ילדים שהחיים מובילים אותם לשם, והמערכת צריכה להיכנס. לראות אותם לפני כן, לעזור בנקודה שאפשר לשנות ולהציל אותם, ואת הנרצח. כשעברתי לשדה ניצן התרגשנו. השכנים אמרו לי ‘ברוכים הבאים, חיכינו לכם’, וזה עשה שינוי עצום. הם לא ידעו מי אני, ואני גיליתי שזו משפחה שהבן שלהם נרצח בנובה. אולי מי שעבר דבר כזה הוא יותר רגיש. פה אני מרגישה שזה אזור רגוע, הכי בטוח במדינה. הכי אבסורד".
"הציבור צריך להישאר כל הזמן במודעות לגבי המקרים האלה”, אומרת זיוה שולב. “להבין שזה קורה כל הזמן, ונרצחים פה אזרחים ממיטב הבנים, על לא כלום. זה טרור אזרחי לכל דבר. וכדי להגביר את המודעות, צריך לעשות יום זיכרון לחללי הטרור האזרחי ולדבר על המקרים, על העונשים ומה קורה למשפחות. ברגע שזה יהיה כל הזמן על סדר היום, מחוסר ברירה, המחוקק יצטרך לשנות, וגם השופטים ייתנו את מרב העונש. ברגע שיהיה לחץ ציבורי, רוצחים יקבלו את העונש המקסימלי. משפחת זלקה צריכה לא להתבייש ולהיעזר בכל אמצעי. בחור שגדל פה, בן לתפארת הוריו, ונלקח סתם".
