בדרך אל עיקול הכביש שבו נורו טילי הבזוקה על אוטובוס הילדים לקח אותנו אליעזר ביטון לראות היכן גדל. מדי כמה זמן נשמע בום רועם ומתגלגל מאחת מסוללות התותחים המוצבות באזור הגבול, תזכורת לכך שהמלחמה ‑ גם אם יצאה להפסקה ‑ לא באמת נגמרה. עמדנו מול בית מספר 1 ברחוב רימון במושב אביבים, שהורחב ושופץ במהלך השנים, אך כשבאו הוא והוריו ושבעת אחיו ואחיותיו לכאן, בתחילת שנות ה-60, היה זה בית סוכנות קובייתי קטנטן, חדר וחצי בסך הכל, עם שירותים בחצר.
אביבים הייתה אז נקודת התיישבות קטנה ונטושה בגבול לבנון. לא בכדי היא ננטשה. זה מקום מוקף טבע גלילי ומטעי פרי והדרך אליו היא אחת היפות בארץ. אבל כשהגיעו לכאן ב-1953 ראשוני המתיישבים, קבוצת עולים מרומניה, הדרך הייתה משובשת, לא היו יערות ולא הייתה חקלאות, רק אדמת טרשים חשופה. מי שם אז את עינו על השכנים מעבר לקו החביות הכחולות, שסימנו אז את הגבול עם לבנון, ועל בתי מארון א-ראס שניצבו על הגבעה ממול. כל תשומת הלב הוקדשה להישרדות, לקשיי היום-יום, להביא לכאן מזון, אספקה סדירה, לצאת לרופא, להתפרנס.
בחלוף שנתיים נשברו העולים מרומניה ועזבו כולם ביום אחד. חלפו עוד חמש שנים ובאמצע שנת 1960 הגיעה לאביבים קבוצה חדשה של עולים, הפעם מהונגריה. אתה צופה על האדמה הטובה לאורך הגבול שמצמיחה מתוכה היום כל טוב הארץ, גפנים ותפוחים, אפרסקים ואגסים, קיווי ונקטרינות ועוד ועוד, ומנסה לדמיין אותה ערומה ומלאה סלעים. כך הייתה אז האדמה כאן. וההונגרים נשברו אחרי כשנה וחצי ושוב אביבים ננטשה.
בן שטרית: "שיקום שתולה נעצר. שוב נכנסו טנקים והרחובות נחרצו. חלונות שהתנפצו במלחמה הקודמת שוב נהרסו, ואותו דבר עם דלתות שנעקרו מהדף של ירי ארטילרי שלנו"
ביטון מספר שבן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה, שלח את אנשי הסוכנות היהודית והמוסד למרוקו להביא משם יהודים שיודעים לעבוד את האדמה. אנשים עם גב חזק וידיים גרומות גדולות של חקלאים, כאלו שהאדמה לא תשבור אותם כי הם יוכלו לה, יסקלו מעליה אבנים וסלעים, יחרשו אותה עוד פעם ועוד פעם עד שתהיה מוכנה לעבודה.
"בקזבלנקה אמרו לאנשי המוסד שבהרי האטלס יש יהודים שרגילים לחיים בהרים, בקור, בתנאים קשים, שמסתפקים במועט", ממשיך ביטון. "אז באו אליהם השליחים מהארץ ואמרו להם 'אתם תגורו במקום שהוא רבע שעה מירושלים'. ברגע שאמרו שזה קרוב לירושלים קנו אותם והם הסכימו. הביאו אותנו לכאן באישון לילה כדי שלא נראה לאן הגענו. היינו אז 12 נפשות, ההורים ועשרה אחים ואחיות. וכאן", הוא מצביע על הבית ברימון 1, "נולדו עוד שני ילדים, חביבה ושמעון. לחביבה שינו את השם לאביבה בגלל אביבים. עד כדי כך ההורים נקשרו למקום. עד האסון שנפל עלינו".
פיספסתם את הבומים
רק אחר כך הבנו שבעצם ביטון הוביל אותנו דרך תחנות חייו שנחצבו בדמות המקום הזה. אבל עוד קודם בואנו לביטון באביבים עצרנו במושב שתולה. אתה תוהה איך מרגישה הפסקת אש שמלווה לאורך היום באזעקות ביישובים הסמוכים לגבול בשל חדירת כטב"מים או ירי מרגמות של חיזבאללה. איזו הפסקת אש זו כשהאש לא חדלה. ובכן, צריך לבוא לכאן כדי להבין. שתולה, אביבים וקריית-שמונה הם עוטף עזה החדש. במשך שנים החרידו בומים של הפגזות ארטילריה ואזעקות את שדרות וכפר עזה כמעשה שבשגרה, כשביתר חלקי הארץ החיים התנהלו כסדרם. עכשיו זו המציאות כאן לאורך הגבול, בכפר גלעדי, במשגב עם ובשתולה, שם אמר לנו יו"ר ועד המושב אבי בן שטרית: "פיספסתם בחצי שעה את כל הבומים. זה היה הבוקר טוב שלנו".
ביקרנו פה בינואר האחרון, קצת יותר משנה אחרי שהסתיימה המלחמה הקודמת עם חיזבאללה. המושב נראה אז נטוש, בתים רבים היו עדיין פרוצים עם סימני פגיעה של רקטות ורסיסים. 70 בתים נפגעו בשתולה, ובאותה תקופה חזרו בקושי 50 אחוז מהתושבים לגור כאן. בן שטרית אומר שמלאכת השיפוץ של המושב רק החלה. הכבישים שנחרצו בזחלי הטנקים והנגמ"שים קורצפו ונסללו מחדש. המדרכות שוקמו וגם עמודי התאורה שהופלו על ידי רכבי הצבא. "אבל אז באה המלחמה בתחילת מארס והכל נעצר", הוא מסביר. "לא רק שהשיפוצים והבנייה מחדש הופסקו, שוב נכנסו אלינו טנקים ונגמ"שים והרחובות עוד פעם נחרצו. מובילים קרעו כבלי חשמל וכבלי תקשורת. שוב בתים נפגעו במושב מהדף של ירי טנקים. חלונות שהתנפצו במלחמה הקודמת שוב נהרסו ושוב צריך להחליף אותם. אותו דבר עם דלתות שנעקרו מהדף של ירי ארטילרי שלנו גם בסיבוב הקודם ושוב בסיבוב הזה.
ביטון: "אמרו לנו שחיזבאללה על הקרשים ולא נשמע ממנו ב־20 השנה הקרובות. ראש הממשלה ושר הביטחון בעצם עבדו עלינו בעיניים. בפועל אין פה רגע אחד של שקט"
"מדברים על הפסקת אש אבל אצלנו אין שום הפסקת אש. הנה, שמעת את הבום הזה? לזה אני בדיוק מתכוון. זה נשמע לך כמו הפסקת אש? והילדים שלנו התרגלו לרעשים האלו. זה הסיפור שאתם צריכים לספר, שהם התרגלו לזה. תראה למשל את הסרטון הזה", הוא מפנה אלינו את הנייד שלו, "אלה שני האחיינים שלי. שניהם בכיתה ג', עולים ל-ד'. תראו איך הם קופצים על הטרמפולינה בחצר. לכאורה הכל שלו, מזג האוויר מקסים, ופתאום, תשמעו-תשמעו, שמעתם את הבום? חתיכת בום. ומה הם אומרים? 'זה בום של טנק שלנו'. הם נהיו מומחים! תראו לי איפה יש עוד ילדים שיודעים לזהות מכונות מלחמה לפי הרעש שהן עושות".
חביות במקום גבול
כביש 8967, כביש הצפון הישן, שומם. זו התקופה בשנה לבוא ולראות את האזור היפהפה הזה, שיש כמוהו אבל אין כמותו, בגלל האלונים, האלות, האורנים, כרמי הענבים והמטעים שכולם ירוקים עכשיו, כלואים בתוואי הררי ובקעות מכוסות מרבדי עשב טרי. ביום שלישי בבוקר נסענו כאן רק אנחנו, כלי רכב צבאיים וכלים חקלאיים. פה ושם אתה רואה טנקים ונגמ"שים שרשת בד הנדמית לרשת כדורעף נמתחה מעליהם, אלתור שנועד להדוף את רחפני הנפץ של חיזבאללה. שבעה חיילים נפצעו כתוצאה מפגיעת רחפנים השבוע, שני חיילים ועובד קבלן של משרד הביטחון נהרגו מפגיעת רחפן בשבועות האחרונים. הרשתות הללו הן כל מה שיש כרגע לצה"ל כדי לנסות לצמצם את הפגיעה בכוחות.
ביטון אומר שאביבים היה מקום עזוב ומוזנח כשהמשפחה הגיעה לכאן. הוא היה בן 12 וזוכר רק שההורים שלו, סעדה ושלמה ז"ל, וכל מי שעלה לכאן למושב, 53 משפחות בסך הכל, נאחזו בשטח בציפורניים. "בלי חשמל, בלי ביוב, בלי שירותים נורמליים, בלי אמצעי פרנסה", הוא מוסיף. "ומולנו מארון א-ראס ועייתרון, ומה שהפריד בינינו זה חביות כחולות שסימנו את הגבול. לא הייתה גדר. המטעים היו הגבול. לא היה כלום עם הלבנונים, לפחות לא משהו רציני שזכור לי כילד, עד אותו בוקר של יום שישי, 22 במאי 1970".
ביטון היה אז חייל צעיר ששירת כשריונר ברמת הגולן. באותו שבוע יצא לחופשה בת כמה ימים בבית, ובאותו בוקר היה צריך לחזור לגדוד שישב ברמה. בכל בוקר עבר באביבים אוטובוס אגד שאסף את ילדי המושב לבית הספר במושב דוב"ב. תחנתו הסופית הייתה צפת, ובדרך אליה הוא עצר בכל קיבוץ ומושב. אוטובוס שנכנס לאביבים רק פעמיים ביום, בבוקר ובצהריים, ומי שפיספס אותו קילל את הרגע שהגיע לכאן. הוא מצביע על תחנת האוטובוס מחוץ לבית שבו גדל. "יצאתי מהבית עם אביבה ושמעון", הוא משחזר. "היא הייתה בת תשע והוא בן שבע. הם התיישבו על ספסל ליד הדלת האחורית ואני התלבטתי אם לעשות את כל הסיבוב עם האוטובוס עד שהוא מגיע לצפת. כשהגענו לצומת למטה החלטתי באינסטינקט של רגע שאני יורד ותופס טרמפ לצפת או ראש פינה. זה שאני פה זה מזל. רמי ירקוני ז"ל, נהג האוטובוס, ניסה לשכנע אותי להמשיך איתו אבל אני התעקשתי לרדת".
המחבלים ארבו לאוטובוס תשעה קילומטרים מערבית לאביבים, בעיקול קטן סמוך לקיבוץ ברעם. ביטון עמד עדיין בטרמפיאדה מתחת לאביבים כששמע את רעש הבומים של רקטות הבזוקה שנורו על האוטובוס. "אז זה לא היה אופייני בכלל לאזור", הוא מפטיר. "המקום הזה היה פסטורלי, שקט, לא היינו רגילים אז עדיין לרעשי מלחמה".
11 נרצחו באותו פיגוע, שמונה ילדים ושלושה מבוגרים. נוסעת נוספת, שנפצעה מרסיס בראשה, מתה מזיהום כעבור 43 שנים. עשרה מהנרצחים, כולל כל הילדים, היו מאביבים. "זה העץ שהמחבלים הסתתרו מאחוריו", ביטון מצביע על פיקוס. "משם הם ירו. 24 ילדים ומבוגרים נפצעו בפיגוע, בהם במצב קשה מאוד. כשהגעתי לכאן שמעתי את זעקות הפצועים. רצפת האוטובוס הייתה מלאה דם. את אביבה ושמעון מצאתי מתים, חבוקים על הספסל שבו הם ישבו".
עבר והווה אכזריים
143 משפחות חיות כיום באביבים, רובן מדור המקימים וילידי המקום. אחרי הפיגוע באו שנים של חדירות מחבלים שמילכדו לולים ובתים. בנס לא היו עוד הרוגים. לצד האבל הכבד שלא הרפה, התושבים לא הרפו מהאדמה. המטעים המשיכו להצמיח פירות והמטילות להטיל ביצים. "אבל תחושת הביטחון אבדה באותו הבוקר ולא שבה, ואיתה האמון במדינה", אומר ביטון. "שלחו אותנו לכאן לשבת על הגבול כמו כלבי שמירה. לכלב בונים מלונה כדי שירגיש בטוח, לנו לא בנו כלום. אמרו לנו 'תסתדרו לבד'. נתנו לנו להתרגל למציאות של חוסר ביטחון במובן הכי בסיסי של המילה, שבכל רגע יכול לקרות לך משהו רע ואין מה לעשות, אלו החיים.
"במשך שנים עבדתי במטעים ומחבלים מעבר לגדר, מטרים ממני, קיללו אותי ואיימו עליי, 'ניכנס אליכם ונרצח את כולכם', 'נרצח את הנשים והילדים שלכם'. שנים ככה. איפה יש עוד ישראלים חוץ ממי שגרים פה על הגדר, שחטפו איומים כאלו על בסיס יום-יומי? הבן שלי יוסי הוא הרבש"ץ של אביבים היום. הוא יושב אצלי בבית ואנחנו שומעים ירי. אני מסתכל עליו והוא אומר לי 'זה ירי תקין'. מה תקין בזה, אה? תגיד לי אתה, זה הרי לא נורמלי. אנחנו חיים פה במציאות לא נורמלית.
"כל מי שחי פה על הגבול, אנשי מנרה, משגב עם, אביבים, דוב"ב, כל יישובי הגבול, כולם מזוכיסטים. אם אתה לא שומע רעש של טנק או רעש של מטוס, או ירי של תותח, אתה צובט את עצמך כדי לוודא שאתה לא חולם. השגרה היא שגרה של מלחמה. מי שחי פה הוא מזוכיסט. תגיד לי 'על מה אתה מדבר, תראה איזה אוויר יש לך, איזה נוף, הכל ירוק', ואני עונה לך שזו רק תפאורה. גידלתי כאן חמישה ילדים. הבכורה, איילת, נולדה לתוך מציאות של לינה במקלט. שמונה חודשים אהובה, אשתי, ישנה איתה לילה-לילה במקלט. אחריה באו עוד ארבעה ילדים וגם הם גדלו במקלט. אני אומר את זה בכאב אבל עומד מאחורי זה: אני שמח שארבעה מילדיי עזבו את המקום והם לא חיים כאן יותר. נותר לי רק להצטער שהבן שלי יוסי נשאר כאן. הייתי רוצה שיעזוב. אין פה שום עתיד. רק עבר והווה אכזריים".
למה אתה לא עוזב?
"אני לא עוזב את אביבים כי ביום שבו קברנו את האחים שלי נשבעתי מעל הקבר שלהם שאני לא אעזוב את המקום. אני רוצה לעזוב אבל לא יכול. המצפון לא נותן לי. תראו, הבדידות כאן קשה, זה מקום מאוד מרוחק, האדמה כאן קשה, ולעבוד אותה זה קשה, והממשלה לא עושה חיים קלים למי שמנסה להתפרנס מחקלאות. הרי גם את הלולים רוצים לקחת לנו. העובדה שהממשלה לא סופרת אותנו היא גם קשה. אנחנו מזוכיסטים בגלל שאנחנו גרים כאן, ואנחנו גם מזוכיסטים ברמה הפוליטית, כי זו ממשלה שאנחנו הצבענו לה. לצערי אני לא רואה שיש פה איזה חשבון נפש ברמה הפוליטית. רבים כאן יצביעו לה שוב".
"לא סומך על נתניהו"
בדרך לאנדרטה שממול למקום שבו נפגע האוטובוס נכנסנו לחלקה שבה גידל ביטון אפרסקים. 12 דונם היו לו בצמוד לגדר, מול מטע התפוחים של קיבוץ יראון, וכולם נשרפו לפני כשנתיים בגלל נפל של פגז שפגע בין העצים והציתם. 1,200 עצי אפרסק עקר ביטון מהשורש. את הזרדים הוא אסף ושרף, ואת הגזעים פינה במשאית. "עבודה פיזית קשה, סיזיפית ויקרה מאוד", הוא אומר. "סיפור של 50-60 אלף שקל רק העקירה והפינוי".
עכשיו החלקה מלאה בעמודי תמיכה מברזל שני צול. 1,000 עמודים הוא תקע באדמה, 20 שקל כל עמוד, וביניהם מתח חמישה כבלי ברזל ופלדה. לאורכם שתל ביטון 1,200 שתילי קיווי, 60 שקל השתיל. כשיצמחו הענפים, הכבלים המתוחים ישמשו להדלייתם. "השקעתי כאן מאות אלפי שקלים", הוא אומר בקול סדוק. "שקל לא ראיתי מהמדינה. אני עדיין מחכה לפיצויים. מהחלקה הזו אני לא אראה שקל לפחות בארבע השנים הקרובות, עד שהצמח יהיה מספיק חזק להוציא פרי".
ביום ראשון התקיים טקס האזכרה לנרצחי פיגוע האוטובוס בבית העם במושב. גדי איזנקוט, יו"ר מפלגת ישר, בא לכבד את האירוע אבל מיד בהתחלה נשמעה אזעקה והנוכחים מיהרו למרחב המוגן. "שש רקטות עברו לנו מעל הראש", משחזר יוסי הבן.
ביטון: "אמרו לנו שחיזבאללה על הקרשים, שלא נשמע ממנו ב-20 השנה הקרובות. ראש הממשלה ושר הביטחון התרברבו ובעצם עבדו עלינו בעיניים. אומרים לנו ששיטחו את מארון א-ראס אבל בפועל אין פה רגע אחד של שקט. אז מה יצא מזה? אומרים לנו שהצבא יישאר בתוך לבנון אבל אני אומר לכם שישראל לא תחזיק מעמד בלבנון. אם לא יקומו ארבע אמהות יקומו חמישה אבות. החברה הישראלית לא תסכים שכל יום ייצאו מלבנון חיילים פצועים על אלונקות או חס ושלום בארונות.
"אני לא סומך על נתניהו, ולא רק אני אומר את זה. גם ראש מועצת מטולה דוד אזולאי אומר את זה, ואביחי שטרן מקריית-שמונה אומר את זה, וכל מי שחי כאן ועיניו בראשו אומר את זה. הוא לא מנהל יותר את העניינים. הניהול של המקום הזה עבר לחדר הסגלגל בבית הלבן. גם כן הפסקת אש, עושים מאיתנו צחוק. אני אגיד לך מה: הממשלה הזאת לא אשמה, רק אנחנו, שממשיכים לחיות פה, אשמים. למי שחושב שאני מגזים לגבי כל מה שאמרתי, על המציאות כאן, על התחושות, כל מי שלא מאמין, אני מזמין אותו לבוא אליי הביתה עם אשתו והילדים, ושיביא גם את הנכדים, אם יש לו, את כל השבט שיביא לגור אצלי במשך שבוע. אני מבטיח להשאיר להם מקרר מלא ולממן את הדלק. תרשום בסוף הכתבה את הטלפון שלי, שמי שלא מאמין יתקשר. אני משאיר להם את הבית לשבוע ונוסע לבת שלי בנוף-הגליל. נראה כמה זמן הם יחזיקו פה בהפסקת האש הזו".
