"הכלב השחור", כינה ווינסטון צ'רצ'יל את הדיכאון שממנו סבל כל חייו. כשהיה בן 36 וכבר פוליטיקאי בכיר בממשלה הבריטית, הוא כתב לאשתו קלמנטיין על ההקלה בעקבות הסתלקותו הזמנית. הוא תיאר זאת כך: "כל הצבעים חזרו לתמונה". רק מי שחווה פעם משבר נפשי ויצא ממנו בשלום יכול להבין את רמת הדיוק. אבל צ'רצ'יל כמובן לא היה היחיד. "אני האיש האומלל ביותר החי", טען לינקולן, מנהיג הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית, שאחרי מות אהובתו, אן ראטלדג', מקורביו השגיחו עליו מחשש שיפגע בעצמו ושבתקופות מסוימות נמנע מלהחזיק סכין גילוח.
"פוליטיקאים הם בני אדם", הסבירה ג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו-זילנד, את המובן מאליו משהחליטה לפרוש מתפקידה עקב שחיקה נפשית. היא כמובן צודקת. אבל כדאי לשים לב שלא בכל המדינות, ובעיקר לא בכל המשטרים, מותר למנהיגים להודות בקושי שלהם לשאת את המתח והלחץ שבאים במסגרת התפקיד. "אני יודעת מה התפקיד הזה דורש, ואין לי יותר מקום במכל", היא התוודתה. טוב, ניו-זילנד. פה, בישראל הפסטורלית והשלווה, למה שיהיה למישהו קשה?
זוכרות את אמירתו של בגין "איני יכול עוד"? זוכרות את התמוטטותו הקצרה של רבין לפני מלחמת ששת הימים ואת מה שכונה אז בעדינות "הרעלת ניקוטין"? אוקיי, אז האפיזודות הללו מוגרו. היום, וביחס הפוך לעובדה שכולנו הולכים וקמלים ועננה מלווה את חיינו - פריכותה של הנפש מתקבלת בבוז.
היחס לחולשה נפשית או גופנית של מנהיג הוא סיסמוגרף. עוד דרך מצוינת להבין היכן אנחנו נמצאים על הקשת הדמוקרטית. משטרים סמכותניים מבקשים מנהיגים על-אנושיים. לצ'רצ'יל, ללינקולן, לארדרן - שהגיעו ממסורת דמוקרטית - מותר להודות בחולשות. לפוטין, לקים ג'ונג-און ולסטאלין אסור. פוטין אמנם ידגים את חוסנו בעזרת סוס, עירום חלקי ומסע ציד, וקים ג'ונג-און - שנראה, לדאבוננו, כמו קציצה - ידגים זאת בעזרת אצטדיונים מלאים בהמון אדם המתפללים אליו, אבל הרעיון הוא אותו רעיון: מורמים מעם. סופר-הירו. נטולי חולשות אנושיות.
בשבוע שעבר נחשפנו כולנו לנבלותה של עידית סילמן: "היו מכניסים לו (לבנט) כדורים בקופסאות אדומות כדי שיוכל לתפקד". אבל טועה מי שחושב שהעניין הוא השקר. כאילו גם, בסדר. אבל מה שצריך להטריד אותנו באמת קשור למעמדה של הנפש המיוסרת והאנושית בחברה הישראלית. הוא קשור לכתם שאותו היא מבקשת להדביק למי שמפגין קושי נפשי ולשמחת ההשפלה. לאחר שבנט תבע אותה בשני מיליון שקל, צייצה שוב, "נפתלי, אולי תיקח כדור הרגעה. אני מבינה שהסקרים מלחיצים". שוב. עומק הבעיה הוא בבוז.
באופן אישי, למרות שלעולם לא אצביע לבנט וכשנבחר אשכרה פרצתי בבכי, אני מצטערת שמדובר, ככל הנראה, בשקר מוחלט. אם בנט היה נוטל כדורים, זה היה מעלה את קרנו בעיניי. הוכחות להימצאותה של נפש הן יתרון עצום. אם כבר להיבהל מדימויים, זה מהכוח העצום המושקע היום בצילומים מבוימים, באיפור כבד, בעיבוד תמונות ובהצגות קריקטוריות של כושר גופני. חמודה, ביבי במכון כושר זה פחד אלוהים. כי שתינו הרי יודעות שהבעיה שבעטייה חטף נתניהו ביקורת לא הייתה קשורה למחלה אלא להסתרה. רוזוולט הנהיג את ארצות-הברית בזמן מלחמת העולם השנייה כשהוא משותק בפלג גופו התחתון. באיזה עולם אכפת לי אילו משקולות דוחק המנהיג?
"טירוף ממדרגה ראשונה: חשיפת הקשרים בין מנהיגות ומחלת נפש" הוא ספר עיון מאת הפסיכיאטר והחוקר נאסיר גאמי, שיצא לפני למעלה מעשור וניסה לבחון את הקשר המורכב בין מנהיגות לבין מצבים נפשיים. גאמי טוען כי דווקא בתקופות של משבר וחוסר ודאות, מנהיגים שחוו סבל נפשי מפגינים יכולות יוצאות דופן של אמפתיה, חשיבה מציאותית, יצירתיות ועמידות נפשית. באמצעות ניתוח דמויות היסטוריות, הספר בוחן את הקשר בין קושי נפשי למנהיגות אפקטיבית.
אני עם גאמי. אני מעדיפה, ממש מעדיפה, מנהיג חרד עם נדודי שינה ועם רגעי שבירה. ואיך לא? אני על ילד ששלחתי בלי סוודר בגשם יכולה להתמוטט, אז חיילים אל מותם? כשראיתי את הליכודיאדה באילת עוברת מהודעה על נפילתו של ליאם בן חמו ז"ל לסטנד-אפ של מיקי גבע בלי למצמץ, חשבתי שמה שאני רואה עכשיו, ערלות הלב הזו, די בה כדי לחסל את הקריירה של כל מי שנמצא שם, ולא את זו של בני גנץ, שבבחירות 2019 הוצג על ידי אותה מפלגת מופקרים כמי שעצם העובדה שהלך, לכאורה, לטיפול פסיכולוגי אמורה לפסול אותו לתפקיד. אם הלך - שאפו.
מחצית מחבריי ומחברותיי נוטלים כעת או נטלו בעבר, לפרקי זמן קצובים או כדרך קבע, תרופות נוגדות דיכאון ו/או חרדה. גם אני נטלתי, וברוך השם עוד אטול, ולא רק כדורים, אלא כל מה שנטילתו, שאיפתו או בליעתו מקילים עליי את מצוקת הקיום.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נרשם זינוק של כ-50 אחוז ברכישת תרופות נגד חרדה, וסקרים מצאו ש-41 אחוז מהישראלים כבר חצו, מה שנקרא, "סף קליני" של חרדה, דיכאון או פוסט-טראומה. במילים אחרות: החברה הישראלית, בין אם היא מטופלת ובין אם לא, היא חברה פצועה. מדוע נדרשים המנהיגים, הנמצאים באחת משעותיה הקשות והאלימות של המדינה, להיות אחרים? התשובה נמצאת בגוף השאלה, רק בהפוכה: שעותיה הקשות והאלימות של המדינה הן שמייצרות את סוג המנהיגים שאליהם מתאווים האזרחים: אלימים, זחוחים, נטולי אשמה. אגרוף ברזל במקום אדם.
כולנו יודעים איך נראים החיים שלנו כאן ומה השנים האחרונות עוללו לנו. אין צורך להסביר. מזל שיש דרך להקל במעט: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מאשרר מרשמים, מחלק נוגדי חרדה ודיכאון לכל ביתא ישראל". כי נגד דיכאון וחרדה יש למזלנו טיפול. אפשר להיעזר. רק נגד שקרים, אכזריות, טיפשות, היעדר חמלה והתמכרות לכוח עדיין לא המציאו תרופות.
