האמת היא שבדיוק כמו לכם, אין לי מושג מי עומד לנצח בבחירות הקרובות.
זאת אמת איומה, כמובן.
זאת אמת שאומרת שיש בהחלט סיכוי מסוים - ואפילו ממשי - שבנימין נתניהו ולהקת הליווי שלו, "המושחתים, המשתמטים והמשיחיים בנד", יקימו פה ממשלה נוספת. שגם אם הסקרים כרגע מראים שלא, עדיין יש סיכוי לא רע שהאנשים שאוכלים מוות וחבלי תלייה אפילו בימי הולדת עגולים יישארו בסביבה כדי להוציא להורג, כמו שחלמו, את ישראל כפי שהכרנו.
בלתי נתפס?
בסדר, אתם כבר יודעים שהבלתי נתפס בישראל הוא בסך הכל מרחק דקה מ"נתפס עם המכנסיים למטה", ושתי דקות מ"נורמלי לחלוטין, אין מה לראות פה, תתקדמו".
אז אולי זה לא יוכרע מיד, אולי יידרשו עוד סבב בחירות או שניים-שלושה ברצף, אבל ייתכן - ואני לא מנסה להפחיד, אני מנסה להדאיג - שאחרי תקופת טרלול סטנדרטית ו"ממשלת מעבר" סטגנטית, יצליח האיש היחיד בישראל שבאמת מוכן לשרוף הכל כדי להרוויח עוד ארבע שנים - או דקות - בשלטון, לעשות בדיוק את זה.
האיש מקצוען באמת-חסר-תקדים בדיוק בדבר הזה; בלא לקחת אחריות, שבויים, שאלות מעיתונאים שאינם מוטי קסטל, שאינו עיתונאי - אלא לקחת דבר אחד בלבד: בחירות.
הידיעה הזאת משאירה אותי בהלם מסוג קיומי; כלומר, שימו רגע בצד פוליטיקה, בואו נדבר על עצם הסיטואציה שבה אדם שהמיט - בלי ויכוח - אסון בלתי נתפס וחסר תקדים על ישראל, 1,200 הרוגים ביום, שירי ביבס מוכת האימה ושני פעוטותיה בזרועותיה; ילדי משפחת תעסה, קורן ושי, נמלטים מדממים מהבית אחרי שאביהם נרצח לנגד עיניהם בידי מחבל שעכשיו שותה קולה מהמקרר; עשרות צעירים נרצחים בדם קר, זה על גבי זה, במיגונית המוות - רגעים שצרובים בבשרה של ישראל כפי שצרוב אימג' הילד היהודי המרים ידיים מול קלגסים נאצים בגטו - רק זה אמור היה להספיק לכל ישראלי, לכל אדם סביר ושפוי בכלל, כדי להגיד:
לא. האיש הזה, והאנשים שאיתו, לא באים בשום חשבון. לעולם לא עוד.
ועדיין, ציבור גדול של ישראלים אומר: עוד. רוצים עוד. עוד מנתניהו ולהקת הבריונים שלו. עוד ממרדכי דוד. עוד עידית סילמן. עוד יאיר נתניהו משליך רפש ממיאמי. עוד עלייה של 85 אחוז במספר הנרצחים בשנה. עוד בועז ביסמוט והשתמטות מוסדרת בחקיקה. עוד "אני רוצה לבשר על נפילת חייל, אני רוצה גם להזמין את הסטנדאפיסט מיקי גבע". עוד מכל זה.
ונתניהו עצמו יוצא מכל הטרגדיות המפוארות האלה כמו האחים בלוז מתחת לערימת מכוניות מרוסקות; חי ובועט, מנער אבק מבגדיו ספוגי הדם - דמם של אלפי ילדים, מבוגרים, חיילים ואזרחים שאין לו שום עניין להכיר אותם או בהם - והוא מועמד אפשרי, וריאלי לחלוטין, לכהונה נוספת.
מה, לעזאזל, זה אומר לי? לא על "ביביסטים", לא על "כת", לא על "כרותי אונה", "מתפרנסים מזה", "תסמונת האישה המוכה" ולא כל הכינויים המעליבים האחרים שמקורם בניסיון ממשי, נואש - גם אני חטאתי בו - להניח את הדעת, איכשהו, לגבי הסיבות הנפשיות האפשריות לבחירה רפטטיבית, אובססיבית, ברע ובגרוע מכל.
מה זה אומר לי על בני האדם במדינה שלי? על בני אדם בכלל?
כן, אני שומע חלק מכם אומרים לי עכשיו את מה שנהוג לומר אבל אסור לכתוב: "עם של מטומטמים". גם זה כינוי מעליב שתכליתו לאפשר למוח לדלג, איכשהו, מעל התהום הבלתי ניתנת לדילוג הזו: התהום שפער 7 באוקטובר ושאמורה - ככל שמוח אנושי תקין מסוגל לקלוט - לבלוע לתוכה כל ממשלה ואדם שבמשמרתם, באחריותם, בידיעתם או שלא, הדבר הנורא הזה אירע.
כלומר, באיזה עולם ומציאות ידועה אנחנו תכף מקיימים מערכת בחירות שבה יתמודדו גוש נתניהו (ובן גביר וחבל התלייה ומיקי זוהר ו"7 באוקטובר זה בגלל הממשלה הקודמת" ויקיר הליכוד העבריין רפי קדושים המייעץ לוועדה ממשלתית) מול גוש הישראלים שבלי קשר לשום עמדה פוליטית, אומרים: לא, אלוהים, לא. מה. לעזאזל. נסגר. איתכם. כי שום דבר שאנחנו יודעים על העולם - ואנחנו כבר יודעים דבר או שניים - לא אמור לאפשר לאדם שהוביל ומוביל את כל זה להמשיך. שום דבר בכלל.
אבל הנה, זה קורה.
זה המצב הבלתי נתפס שבו גם כשברור לגמרי שכלו כל הקיצין, מתברר שהקיצין לא רק שלא כלו, אלא בכלל רצים לעוד קדנציה.
וככל שאני מנסה לכרוך את המוח המוגבל שלי סביב המציאות הזו, אני לא מצליח; אפילו אם אני עושה מאמץ ממשי ואומר לעצמי משהו כמו "תראה, הוא איש מכירות, והוא מכר להם ש'אחים לנשק' ו'קפלניסטים' ו'סרבנים' ו'בגידה מבפנים' ורונן בר וגלי בהרב ובאגס באני תיכננו וביצעו את 7 באוקטובר - והם, נעבעך, ממש מאמינים למעשייה המחופפת הזו" - אפילו אז, אני לא מסוגל להבין מה עד כדי כך השתבש אצלם.
וזה, אולי, הדבר המפחיד באמת בבחירות האלה, מלבד הסיכוי המסוים של נתניהו לנצח בהן; שגם ואפילו אם הוא יפסיד, ימשיכו להתגורר כאן מאות אלפי ישראלים שאני לא מסוגל בכלל להתחיל לתפוס מה הם חושבים לעצמם. איפה חל אצלם השיבוש. איפה - סליחה על הניסוח העילג, אבל אני חייב את זה בהכי פשוט - הם.
ואני עייף ונואש מלנסות להבין, ולכן אני מסתפק, בשלב זה, בלחשוב שהם בעצם התגלמות הבדיחה הישנה של וודי אלן על ההוא שמגיע לרופא ואומר לו: "אח שלי משוגע, הוא חושב שהוא תרנגולת", והרופא מציע: "אז למה שלא תאשפז אותו?" וההוא עונה: "הייתי עושה את זה, אבל אני זקוק לביצים".
אז בדיוק באופן הזה, נדמה לי שכל הישראלים האלה יודעים שנתניהו לא יכול להיות ראש ממשלה בשום בוחן מציאות תקין; אבל הם מעדיפים לזרום עם בוחן מציאות לקוי. למה? כי גם הם נהנים מזה באיזו דרך מעוותת, או כי אכפת להם יותר להגיד "תתפוצצו" מאשר לראות את ישראל משגשגת, או כי הם מאמינים בקיומו של משהו שברור אפילו להם שאינו באמת קיים, אז דווקא.
ואני חושב לעצמי: אוקיי, מה זה אומר לך? בפועל? הרי האנשים האלה - הבלתי מוסברים - עדיין יהיו כאן גם אם נתניהו יסיים להיות ראש ממשלה. הם עדיין יחלקו איתך מדינה, כבישים, כלכלה, והם עדיין יאכלו מוות עשוי בצק סוכר ויתענגו על זה.
ואני אומר לעצמי: לא. זה לא יקרה. האנשים האלה הם ישראלים סבירים כמוך, רק שהם פשוט מחוברים עדיין לגנרטור הראשי, לשלטון נתניהו. ברגע שהוא ינותק, משהו בהם יתאפס. יבצע איזה ריסטארט. הם עדיין יחזיקו בדעות שונות לחלוטין משלך, אבל לפחות בוחן המציאות שלהם יחזור להיות תקין, והם, ברובם, כמו יתעוררו פתאום מאיזה כישוף, מאיזה מקסם שווא שאחז בהם. לפחות ההבחנה הבסיסית בין רע לטוב, חושך לאור, אסון לנס, תחזור להם. לפחות ברמת מושגי היסוד, נחזור להיות באותו עמוד.
זאת התקווה שלי. כי אחרת, כולנו ניאלץ לחשוב אם אנחנו מסוגלים לחיות ביומיום במקום שמשליך את עצמו, בעיניים עיוורות משנאה ודם, לתוך תהום, או כמו שנתניהו עצמו הגדיר את זה: חושך נצחי. אני לא מעוניין בחושך נצחי. נדמה לי שלא לשם כך באנו לזה העולם. לכן, בסוף השנה הזו, האור יהיה מוכרח להידלק כאן מחדש. או שכולנו נמות כמו שדמוקרטיות מתות: לאט, בחושך.
