בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, היה אלוף משנה עמרי רוזנקרנץ בריצת בוקר בטיילת בתל-אביב. "רצתי עם אוזניות באזור צ'ארלס קלור", נזכר השבוע, "כשפתאום מישהו רץ מולי ומנופף לי בידיים. הוצאתי את אחת האוזניות ושמעתי אותו צועק: 'אזעקה, אזעקה'. חשבתי לעצמי, הנה עוד שיכור תל-אביבי ממוצע שסיים בילוי. המשכתי לרוץ ופתאום ראיתי אנשים שוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש. אשתי, שהייתה בבית שלנו במושב בשפלה, התקשרה אליי. היא הייתה אז בחודש תשיעי להיריון. 'יש אזעקות בכל הארץ. תחזור, קורה משהו', היא אמרה לי".
רוזנקרנץ, שקצת יותר משנה קודם לכן סיים את הפיקוד על יחידת דובדבן, היה אז מפקד חטיבת המילואים כרמלי, הכפופה לפיקוד הצפון. "הייתה לי דרך של שלושה קילומטרים בחזרה למכונית", סיפר. "כבר אז קיבלתי את הטלפון הראשון מחבר שהיה איתי בצוות המקורי בדובדבן, וגר בקיבוץ מגן שבעוטף. 'מה זה? איפה הצבא?' הוא שאל אותי.
"במכונית, בדרך הביתה, התקשר אליי בן דוד של אשתי, שגר בבארי. 'כל הקיבוץ מחבלים, יורים פה, שוחטים אותנו', הוא אמר לי. הנחיתי אותו: 'תנעל את עצמך'. שאלתי אותו איזה נשק יש לו וכשהוא אמר לי שיש לו אקדח, אמרתי לו שזה לא מספיק כדי לצאת להילחם ושיישאר איתו בבית. עדיין לא הבנתי את גודל האירוע. דקה אחרי שהגעתי הביתה ראינו בטלוויזיה את הטויוטה בשדרות. אמרתי לאשתי: 'זה פייק, חארטה'".
כמי שבכל שירותו הצבאי חתר למגע וראה ללא מעט מחבלים את הלבן בעיניים, גם באותה שבת היה לו ברור שהוא יוצא מיד ליישובי העוטף. "לבשתי מדים, לקחתי נשק, ואז נזכרתי שמפקד האוגדה שלי, שומר (תת-אלוף ישראל שומר, אז מפקד אוגדה 146 והיום ראש חטיבת המבצעים – י"י, ר"ו), גר בכפר עזה. התקשרתי אליו ועוד התלוצצתי איתו: 'התחלת להילחם בלעדיי?' הוא מיד אמר לי: 'יש מלחמה. תעלה צפונה, תגייס את החטיבה'. התווכחתי. 'אני בא דרומה', אמרתי לו. הוא התעקש: 'סע, גייס את החטיבה'".
מה עשית?
"הייתי ממש בדילמה. מצד אחד יש לחימה ואני צריך להיות בה, ומצד שני יש לי אחריות לצפון. התקשרתי לדובדבן לקבל תמונת מצב. אמרו לי שצוותים ראשונים כבר ירדו לדרום ושיוצאים עוד. בקיצור, נסעתי לצפון. אבל תחושת החמיצות הקשה על כך שלא ירדתי להילחם בעוטף באותו בוקר, לא תעזוב אותי אף פעם".
יוצא מהצללים
לפני שלושה ימים סיים אל"ם רוזנקרנץ (43) כמעט שנתיים של פיקוד על חטיבה 300 (עוצבת ברעם), החטיבה המרחבית שאמונה על הגנת הגליל המערבי. בנאומו בטקס הפרידה חזר לאותם רגעים ב-7 באוקטובר. "לבשתי מדים והתכוננתי לרדת להילחם בדרום", תיאר בנאומו. "הייתי אז מח"ט מילואים ובמהלך השיחות עם מפקדיי הבנתי שמשימתי העיקרית היא להגיע במהירות האפשרית לגזרה הצפונית, על מנת למנוע מהאויב להגיע לתוצאה הרסנית גם בגזרה הזו. מאז ועד היום – זוהי משימתי הבלעדית".
רוזנקרנץ, שכל מכריו קוראים לו רוזן (במלעיל), היה כמעט כל שנותיו בצללים. מי שגדל ביחידת העילית דובדבן, ביצע בה את כל התפקידים, ואחרי גיחה לפיקוד על גדוד רותם של גבעתי סגר מעגל ושב לפקד על היחידה המובחרת, אוזכר עד כה תחת האות ע' בלבד. עכשיו, בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות", הוא מסכם יותר משנתיים וחצי של לחימה – בעיקר בצפון אבל גם בעזה, מספר על החברים שאיבד במלחמה, על ההתמודדות עם איום הרחפנים, על כמויות הנשק העצומות של חיזבאללה שחשפה החטיבה בפיקודו, וגם על הפציעה הקשה של חברו הטוב ואיש החפ"ק שלו, עידן עמדי.
"התקשרתי למפקד האוגדה דאז, ישראל שומר, שגר בכפר עזה, והתלוצצתי: 'התחלת להילחם בלעדיי?' הוא ענה, 'תעלה צפונה, תגייס את החטיבה'. התווכחתי: 'אני בא דרומה'. אבל הוא התעקש"
רוזן מלא שבחים ללוחמי חטיבת כרמלי, שעליה פיקד בתחילת המלחמה: "זו חטיבה שבנויה על אנשי מילואים מגדוד 13 של גולני ומסיירת גולני. דנ"א טוב. גולנצ'יקים, מלוכדים, אוהבים את החבר'ה. לא כאלה שבאים רק במלחמות. אנשים עם הרבה מאוד מסירות. לא הופתעתי כשכולם התייצבו מיד ב-7 באוקטובר. התארגנו במהירות ואז קיבלנו את ההוראה 'תחברו לקלפר', מפקד אוגדה 91 (היום אלוף פיקוד העורף, שי קלפר). ואכן בששת החודשים הראשונים של חרבות ברזל פעלה חטיבת כרמלי בגבול הצפון. "בעיקר הגנה, אבל גם פעולות התקפיות", מתאר רוזן.
החשש הגדול היה שחיזבאללה יצטרף מיד.
"את התוכניות של חיזבאללה כולנו הכרנו: כוח רדואן, כיבוש הגליל. המידע המודיעיני היה מאוד מונגש, בטח לדרג מח"ט, וגם מאוד מטריד. לשמחתי, זה לא התממש. בגזרה שלי היו בשבועות הראשונים למלחמה שני ניסיונות חדירה באזור חניתה, אבל בסדר כוח של חוליה".
מי שהיה לצד רוזן לאורך החודשים הראשונים בחזית הצפונית, הוא הזמר והשחקן עידן עמדי. "עמדי ואני חברים ותיקים עוד מהאזרחות", סיפר רוזן. "כשקיבלתי את הפיקוד על דובדבן לקחתי אותו למילואים כחלק מהחפ"ק שלי, וכשהפכתי למח"ט כרמלי העברתי אותו גם. הוא היה איתנו מתחילת המלחמה בחזית הצפונית, ואז, אחרי כמה חודשים, יצאנו לרענון. במקום לנוח קצת, עמדי ביקש לרדת למילואים בעזה עם הצוות שלו מהשירות הסדיר בהנדסה. בגלל שמבחינה רישומית הוא שייך אליי, לכרמלי, כשהוא נפצע קיבלתי את הדיווח על פציעתו. הייתי בבית. נסעתי לבית החולים שיבא, הגעתי ראשון. דרך הדלתות של טיפול נמרץ ניסיתי לזהות אותו. כשראיתי אותו זה נראה ממש לא טוב. היה קשה לזהות אותו. באותו רגע גם אשתו של עמדי התקשרה אליי. 'זה נכון?' היא שאלה אותי. 'יש לי פה בדלת נציגים ממחלקת נפגעים'. אמרתי לה: 'תפתחי להם'".
מאז הקפיד רוזן ללוות את הליך החלמתו ושיקומו של חברו הטוב. בכל יציאה מפעילות, בית החולים היה התחנה הראשונה שלו. "אני חושב שרוב הצילומים בסרט שהוא עשה על עצמו, הם שלי", צוחק רוזן, "ואפילו זכויות יוצרים לא קיבלתי. לפחות על כל השירים שהוא כתב בתקופה הזו מגיעים לי תמלוגים".
בפסח 2024, כשלושה חודשים אחרי פציעתו של עמדי, גם רוזן הגיע לרצועה. "קצת לפני פסח כרמלי קיבלה משימה לרדת לעזה. פעלנו שם תחת ברק חירם באוגדה 99, אוגדה מצוינת. בזיתון, בסברה, בשג'עייה. חודשיים וחצי היינו שם".
בעיניים של מושבניק
זמן קצר אחרי יציאתה של כרמלי מהרצועה סיים רוזן את הפיקוד עליה. בספטמבר 2024 הוא שב לצפון, הפעם כמפקד חטיבה 300, שאחראית על הגנת יישובי הגליל המערבי. "היישובים הקדמיים היו ריקים מתושבים. מי שנשארו היו כיתות הכוננות, הרבש"צים וראשי הרשויות. לי, כמושבניק שרגיל למראות של חקלאים על טרקטורים וילדים על אופניים, היה קשה לראות את זה. ממש תחושה לא נעימה".
כמה ימים אחרי כניסתו לתפקיד יצא צה"ל למבצע חיצי הצפון נגד חיזבאללה. אף שמדובר בחטיבה מרחבית שייעודה המרכזי הוא הגנה, בחיצי הצפון תחת רוזן הפכה חטיבה 300 לפרקים לחטיבה שמתמרנת ופועלת מעבר לקו הגבול. "אם לפני 7 באוקטובר רק יחידות מיוחדות היו חוצות קו כחול (גבול ישראל-לבנון), עכשיו אין בעיה להכניס גדוד מילואים עם טנקים ותותחנים", מסביר רוזן. "חטיבה 300 פיתחה את השריר ההתקפי שלה. המצפן הוא ברור: האחריות על האזרחים, ולכן יש כוחות ביישובים. אבל לצד זאת נעשתה כל הזמן פעילות התקפית מעבר לגבול של לחשוף תשתיות, להשמיד ולפוצץ".
"בחיצי הצפון", ממשיך רוזן, "חטיבה 300 תימרנה. השמדנו הרבה תשתיות ברצועה הקרובה לגבול – שס"מים (שטחים סבוכים מבוצרים – י"י, ר"ו), כפרים קרובים, מתחמי תת-קרקע טקטיים. לחיזבאללה היה שם ממש צבא מאורגן ומסודר, עם רשימות ציוד, מיטות, רשימות לוחמים ותורנויות. זה היה איום ממשי ומיידי ועמדנו בו בצורה טובה. סיכלנו והשמדנו את היכולת ההתקפית הזו שלהם – 'מהשס"ם ליישוב'".
"כשעמדי נפצע נסעתי מיד לשיבא. הגעתי ראשון. הוא נראה ממש לא טוב. באותו רגע אשתו התקשרה: 'זה נכון? יש לי פה בדלת נציגים ממחלקת נפגעים'. אמרתי, 'תפתחי להם'"
בסוף נובמבר 2024 הושג הסכם הפסקת אש בין ישראל ללבנון. "היום כבר אין עייתא א-שעב, כל התשתיות שם פורקו, אבל אז זה עדיין לא היה המצב", הוא מתאר. "זה כפר מסוכן מאוד, מעוז חיזבאללה, שנמצא ממש מול זרעית, שתולה, נטועה. הייתי מוטרד ממה שיש שם. אורי גורדין היה אז אלוף פיקוד הצפון. הצגתי לו ולרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי, את התוכנית והם אמרו לי 'רוצו על זה'. נכנסנו לכמעט שבועיים וחצי של ניקוי עייתא מאמל"ח חיזבאללה. הוצאנו משם כמויות מטורפות. משאיות. אמצעי לחימה מכל הסוגים – רקטות בורקאן, טילי נ"ט. נשק קל היה בכזו כמות עד שבשלב מסוים כבר לא התרגשנו".
בחודשים הבאים, עד מבצע עם כלביא ביוני 2025, המשיכו כוחות חטיבה 300 בפעולות הגנה והתקפה משולבות. "ביצענו רצף של מבצעים, עם חופש פעולה גדול מאוד", אומר רוזן. "התקדמנו כל הזמן. כשהמבצע התחיל היינו בטוחים שחיזבאללה יצטרף למערכה, אבל הוא לא עשה כלום. הפעילות ההתקפית שלנו נמשכה גם אחרי עם כלביא. לשאגת הארי הגענו אחרי נוהל קרב מאוד סדור. ביצענו סיורים פיזיים בלבנון לקראת המבצע. מג"ד רותם למשל, שפעל תחתיי, היה בכל הנקודות עוד טרם המבצע. הכרנו את כל הצירים, צירי הפינוי, התצפיות. ובאמת, 90 אחוזים ממה שתיכננו קרה".
ובשאגת הארי חיזבאללה הצטרף למערכה.
"כמח"ט הגנה, הנחת העבודה שלי היא תמיד שמחבלים רוצים להגיע ליישובים. לכן, ברגע שהבנו שחיזבאללה קשר את עצמו למלחמה, דאגנו לוודא שאנחנו מגינים טוב יותר. כמובן שגם נערכנו לאיום מראש, עם הרבה יותר כוחות והרבה יותר כוח אש. ואחרי שווידאנו שההגנה חזקה, תקפנו. אני נכנסתי עם הכוחות שוב לעייתא. הכפר הזה הוא סמל. רציתי לוודא שלא שיקמו שם תשתיות. ראיתי שהמצב שם ממש מינורי. בקושי היה משהו במקומות שצה"ל תימרן והשמיד. העבודה שנעשתה שם היא בעיניי אחד המעכבים הגדולים ביותר של העימות הבא".
"נכנסנו לשבועיים וחצי של ניקוי עייתא א־שעב מאמל"ח. הוצאנו משם כמויות מטורפות. משאיות. רקטות בורקאן, טילי נ"ט. נשק קל היה בכזו כמות עד שבשלב מסוים כבר לא התרגשנו"
עד לשאגת הארי חיסלה החטיבה 22 מחבלים, ומתחילת שאגת הארי – 36 נוספים. "החיסולים נעשו בירי מנגד – טנקים, כטב"מים", מסביר רוזן. "הם בוצעו בעזרת מודיעין שהחטיבה פיתחה, בניהול תא תקיפה חטיבתי. זה שינוי משמעותי – לא לחשוב רק הגנה".
"באחד המקרים", חושף רוזן, "יצאנו אפילו למבצע צליפה. היה פעיל בעייתא שלא הצלחנו להוריד עם זיק. הוא הצליח להסתתר ולהתחמק. אז יצאנו לכמה ימים שם בשטח, וברגע שהגיע, צלפו בו. באור יום. הקם להורגך השכם להורגו".
ועדיין, עם איום הרחפנים אתם מתקשים להתמודד.
"איום הרחפנים הוא חדש-ישן. הסתכלנו גם על מה שקורה באוקראינה, ששם זה נשק משמעותי מאוד. אמצעי הגילוי אצלנו שופרו מאוד, וגם המודעות של הכוחות לסכנה הזו. בפועל, יש הרבה יותר רחפנים שמיורטים או שכשלו בדרך, מאשר כאלה שנפלו וגרמו לפגיעות. נכון, זו מטרה קשה, מטרה בתנועה, אבל יש כיפת ברזל ויש נשקים אישיים, וכל פתרון אפשרי שיש לצה"ל נמצא פה, וכל הזמן דוחפים לנו עוד פתרונות. בסוף, הפתרון הוא בעיניי מיקום נכון, לא חשוף. מעל המפקדה שלי היו רשתות מתוחות, ופעמיים כטב"ם נעצר בהן. רשתות אולי נשמע לואו-טק, אבל מספקים לנו המון והן מונעות. וכמובן, חשובה כל הזמן שבירת השגרה, כי הם יורים על מטרות שהם מכירים. בכל מקרה, התפקיד שלי הוא שיירו עליי, ולא על משפחת כהן מזרעית".
הסכנה של פלישה ליישובים עדיין קיימת?
"המצב היום טוב בהרבה לעומת טרום המלחמה. אנחנו עדיין נוכחים בקווי סיום התמרון, ובהיקף כוחות גדול הרבה יותר. זה לא גרם לי, כמח"ט שהיה אחראי על הגזרה הזו, לישון בשקט בלילה. זה משהו שצריך לתחזק ולשמר כל הזמן. בגזרה שלנו יש השמדה שיטתית של כל המרחב עשרה קילומטרים פנימה לתוך לבנון. אין לנו שום בעיה מבחינת חופש פעולה קרקעי. בגבולות הגזרה אנחנו יורים, פושטים, מבצעים מארבים. וכיום כל דבר כזה מצריך רק אישור תוכניות בסיסי. זה מערך הגנה שלם. יש לנו מוצבים קדמיים בקו הצהוב, שממנו עד הגבול זה מרחב האחזקה שלנו. ויש לנו מרחב אבטחה, שהוא למעשה פעילות מעבר לקו, אם מזהים ניסיון להתקרב למרחב האחזקה".
ואם בהסדר מדיני כלשהו נצטרך לחזור לקו הגבול?
"הגנה קווית היא פעולה פחות נכונה בעיניי, אבל אם יחליטו להגן מהגדר, נצטרך להגן מהגדר. ועדיין זה לא יהיה תירוץ לאף מח"ט 300".
מפקדים בכירים בני דורו עוד הספיקו לחוות את לבנון במלחמה ב-2006, אבל רוזן פגש לראשונה בחיזבאללה רק במלחמת חרבות ברזל, כשהוא כבר אלוף משנה. "בשנת 2000, כשצה"ל יצא מלבנון, עדיין לא התגייסתי, ובמלחמת לבנון השנייה הייתי בדובדבן ועיקר הפעילות היה באיו"ש", הוא מסביר. "אבא שלי לחם בלבנון הראשונה, ב-1982. אחי, ששירת בסדיר במגלן ובמילואים בחטיבה 551, היה שם במלחמת לבנון השנייה. לשמחתי, חודשיים לפני 7 באוקטובר סיימנו עם חטיבת כרמלי אימון באליקים. הגעתי עד לאורי גורדין, שהיה אלוף הפיקוד, כדי שיאשר לי לקיים בוחן רף לכל החטיבה (תרגיל כשירות מבצעית שמדמה 72 שעות לחימה בצפון). היה קיץ, חם, קשוח, ילדים בחופשים, אבל האנשים התייצבו וביצענו את התרגיל. חודשיים אחר כך כבר היינו בגזרה".
הוא עצמו נשוי ואב לשניים – בן שנתיים ושבעה חודשים ותינוק בן חודשיים. "יש לי אישה מדהימה. אחרי כמעט שלוש שנים במלחמה, הבנתי שהגיבורים האמיתיים הם מי שבבית. בני/בנות הזוג הם גיבורי-על. יותר קל לפקד על חטיבה מאשר לגדל ילדים. נכון, גם כאן העומס הוא אדיר. גם על הסדיר וגם על המילואים. אני איש צבא, זה המקצוע שבחרתי בו, ועדיין זה קשה. יציאות לא סדירות, אי-אפשר לתכנן כלום, הבית חי באי-ודאות. נכון שעושים מאמצים להקל את המצב, אבל יש גבול לכמה אפשר לקצר תפקידים. לתפקיד כמו מח"ט 300 למשל, שנה ועשרה חודשים זה מינימום. נעשה גם מאמץ לתגמל בצד החומרי, שהוא לא העיקר. כשהורה לא בבית, זה לא מפצה".
"רשתות אולי נשמע לואו־טק, אבל הן מונעות פגיעה. וכמובן שבירת השגרה, כי חיזבאללה יורים על מטרות שהם מכירים. בכל מקרה, התפקיד שלי הוא שיירו עליי ולא על משפחת כהן מזרעית"
גם הפיקוד על חטיבה מרחבית הותיר בו תובנות. "לחטיבה מרחבית אין הפוגות. היא אחראית על הגזרה כל הזמן. קודם הייתי מח"ט מילואים. התגייסנו, חודש-חודשיים תעסוקה, ואז נגמר. אבל איש קבע בחטיבה מרחבית, בלוגיסטיקה, בחימוש, בתקשוב, זה לא פחות מורכב מלהיות מג"ד. אין להם שום הדממה או הפוגה. לא מעט אנשי קבע איבדו בשנים האלה את הזוגיות, או את העסק של בן או בת הזוג. גיליתי כאן, ב-300, חטיבה חזקה מאוד. אנשים שחלקם הגדול תושבי האזור, משומרה, מגרנות, משלומי, מנהריה. על האנשים האלה צריך לדבר. המשפחות שלהם פונו והיו תחת אזעקות באזורים אחרים בארץ, והם נשארו כאן".
בקרוב ייכנס רוזן לתפקידו הבא כמפקד ביסלמ"ח – בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים, המשמש בעת חירום גם כחטיבת חי"ר מתמרנת. שאלנו אותו אם בעקבות לקחי 7 באוקטובר והמלחמה, הוא מתכוון לעשות שינויים בהכשרת לוחמי ומפקדי העתיד. "אני לא מתכנן מראש שינוי מסוים", אמר. "בשנים האלה, במיוחד כאן בגזרה, פגשתי מ"כים, מ"מים ומ"פים מעולים. זה דור וואו. אלה אנשים שהוותיקים ביניהם נמצאים בלחימה כבר כמעט שנתיים ושמונה חודשים".
שבחים לחשמונאים
מי שעוד הותירו עליו רושם טוב במיוחד הם לוחמי חטיבת חשמונאים החרדית. "את התמרון הראשון שלהם בלבנון הם עשו תחתיי. זה גדוד שנמצא בבנייה (גדוד יונתן הוא כרגע היחיד בחטיבה – י"י, ר"ו), אבל יש בו מפקדים מצוינים, מג"ד מצוין, וזה גדוד מתמרן לכל דבר. הם עבדו בצורה מאוד מוצלחת, גם הכווינו חיל אוויר כשנדרשו. בעיניי זה פרויקט שמוכיח את עצמו ושצריך לשכפל כמה שיותר כמוהו".
ומה עם מגבלת הנשים הלוחמות?
"אין שום מגבלה. אם יש מצב שבו רק חיילת יכולה לבצע את המשימה הנדרשת שם, היא תיכנס. זה עניין של פיקוח נפש. קודם כל המשימה המבצעית. אבל אם יש אפשרות אחרת, למה לא להתחשב? בעייתא עשינו למשל סדר פסח כהלכתו עם החטיבה. בערבי שבת עשינו קידוש, ויצאנו משם להתקפה. נכון שזה מורכב, אבל אם אפשר לכבד ולתת את התנאים הדרושים, ויש אפשרות לעשות את זה, אז לא רק שצריך – אלא זו אפילו חובה".
"היסטורית", כך הוא מגדיר את תקופת הפיקוד שלו על חטיבה 300. "זו הייתה זכות להגן על גזרת הגליל המערבי בימים כאלה. אחריות מטורפת. ילד בשלומי שהולך בשקט לבית הספר, כי הוא סומך על חטיבה 300. ראיתי את התושבים חוזרים לכאן. עשיתי שיחות עם הקהילות. לחלק מהן הגיעו 30 איש, לחלק 150. נשאלתי שאלות קשות. הקפדתי להיות אמיתי וישר. בלי סיסמאות. אמרתי להם לא פעם שאין לנו פתרונות להכל. אם זה היה פשוט אז היינו עושים רק 50 אחוז משרה, אבל בפועל היא 200 אחוז. הגנה היא משימה מורכבת. לשמחתי, הקשב לגזרה הזאת הוא מאוד גדול, למרות שיש לצה"ל שבע-שמונה זירות פעילות. פורום מטכ"ל מגיע לכאן. ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) נמצא כאן פעמיים בשבוע לוודא שלא חסר כלום. כשהייתי מג"ד ראיתי את הרמטכ"ל אולי פעם בשמונה חודשים, וגם אז רק אם היה איזשהו אירוע חריג. כאן אתה רואה אותו מגיע על בסיס קבוע, וגם את אלוף הפיקוד".
באחד הרגעים המרגשים ביותר בטקס הפרידה שלו דיבר רוזן על החברים שאיבד בחרבות ברזל. כמה מבני המשפחות השכולות היו בטקס. "במהלך המלחמה המתמשכת איבדתי 32 חברים, פקודים ואחים לנשק", אמר בנאומו. "אנשים אלה הם המצפן שלי, הם הולכים איתי בכל רגע ובכל מקום".
בהמשך הנאום ציטט את רב-סרן בן ברונשטיין (24) ז"ל, מפקד פלגה בדובדבן, שנפל ב-7 באוקטובר בקרבות בכפר עזה. "כדי שעם יחיה חיים נורמליים, צריך קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים", היה המשפט שציטט. "אנשי עוצבת ברעם", המשיך רוזן, "תמשיכו להיות הקומץ שעליו דיבר בן ברונשטיין".
"גידלתי את בן בדובדבן", מספר לנו רוזן, ומשתתק לרגע. "הוא היה מפקד פלגת האימונים. לפני חודשיים נולד הבן השני שלי. קראנו לו נדב-בן, לזכרו. המשפחה של בן הייתה בברית המילה שלו, וההורים של בן הם סבתא וסבא שלו לכל דבר".
