בזמן האחרון אני שם לב שהשכונה שלי קצת משתנה. זו דרכי המנומסת, כמובן, להגיד "הלכה השכונה", אבל האמת היא שהיא עוד לא הלכה; היא הולכת. ככה ברגל, לאט. הולכת בדרך כל שכונה.
היא הופכת דתית יותר, חרדית יותר, מה שהתחיל כטפטוף הפך לבית חב"ד שלם, אליו הצטרף בית כנסת עם שאיפות קולוניאליסטיות, שהפך להחלטה עירונית להקים לידו מקווה, וכולם יחד יהפכו את חיי, יום אחד, ל... אותו דבר, רק בשחור יותר.
כלומר, אני אמשיך באורח חיי החילוני ואגיד לעצמי שבסך הכל השכונה מייצגת יפה את שבטי ישראל והפלורליזם המדומיין שלי, אבל פרגון גדול כנראה לא ישרור פה; הם לא יאהבו את נטייתי לקנות מצרכים בשבת, ואני לא אוהב את נטייתם להיסחב עם שישיות קולה (אפילו לא דיאט! משוגעים) ולבנות מרפסות במקומות שבהם מעולם לא נועדו להיות, וזה לא יהיה שום חיה-ותן-לבלות-בסופ"ש.
החשש הגדול שלי הוא, כמובן, שהאנשים האלה לא יסתפקו בלגור, אלא ינסו, מתישהו, לגרום לי לחיות כמותם. ראיתי את זה קורה מספיק פעמים – קודם בהדרגה ואז בבת אחת – למשל בשכונת ילדותי החילונית-בורגנית בחיפה, שהיא עכשיו ברובה חרדית, וברוב שכונות ירושלים, וכמובן בערד. הדינמיקה מוכרת: עסקים שפועלים בשבת ייסגרו או יחטפו ונדליזם בראשון; כבישים מסוימים ייכבשו; בס"דים יצוצו על גבי שלטים, מודעות, חשבוניות, מדבקות, מחשבות וחלומות בהקיץ; ילדים עם קורקינט וציציות – שהם הקוקו והסרפן של הזמן החדש – ינסו ויצליחו לדרוס אותי להנאתם, ואני אגיד דברים כמו "הלכה השכונה" ואנשים בתגובות יקללו אותי: "יש לך את זה ביותר דוחה, יא אשכנזי מסריח ומתנשא ששוב הזיזו לו את הגבינה?"
כל הטוב הזה עוד מחכה לי, ואני אמנם לא מחכה לו אבל אני משלים איתו. פעם עוד הייתי "נלחם"; הייתי מצטרף לקבוצות הווטסאפ השכונתיות השקטות (שהן תמיד הכי מרעישות); הייתי משתתף במחאות, הולך לוועדות, משכנע ברחובות; הייתי... נו, אני מניח שהייתי פשוט תופס לעצמי שריר בירך מרוב עצבים כי אני מאוד אוטואימוני כשזה מגיע לאגרסיות.
אבל עכשיו אני רק צופה בזה מהצד, בעיקר כי אני מבין שלא יעזור לי: השכונה כנראה תהפוך, לאורך זמן, חרדית יותר. הדברים האלה קורים. ויקרו.
זו הדמוגרפיה, טיפש, הדת בישראל היא השחור החדש, רק שיעור החרדים גדל בקצב של ארבעה אחוז בשנה – מהגבוהים בעולם – וכל האנשים האלה צריכים לגור איפשהו, וגם אני, במקומם, הייתי מוצא שבני-ברק היא אולי מקום נחמד – אם אתם מוכנים לשים על הולד איזה שניים-שלושה חושים – אבל יש בישראל יישובים אפילו נעימים יותר. וזה פשוט בלתי נמנע.
השכונה שלי תשתנה. צריך לקבל את זה.
להבדיל ובאופן דומה, חברים טובים שלנו, שגרים במושב במרכז הארץ, מספרים שבזמן האחרון גורמים עברייניים משתלטים אצלם על היישוב, ועדיין, מבחינתם זה הבית, הם קשורים למקום כבר שנים וממש לא רוצים לעבור. אז הם פשוט צופים בעבריינים כובשים לעצמם עוד ועוד שטחים ועושים בהם כבשלהם, בזמן שהם עצמם עושים כבשלהם רק במה ששלהם, ולא אלמן ישראל, עד שמישהו בוודאות יתאלמן שם.
זה לא שונה מאוד מחבר שלי בהרצליה, שכבר מזמן לא מרגיש לגמרי בבית בביתו, אולי זה קשור לעובדה שהתברר לו שהוא גר בשכנות מסוימת למבצרו של יקיר הליכוד רפי קדושים, אדם ששמו נקשר – מבלי לפגוע ברגשות – בענף מחזור הבקבוקים, והחבר שלי נאלץ למצוא דרכים לעקוף את הבלוק ההוא כי לדבריו יושבים שם בפתח שומר פרטי במשרה מלאה פלוס כלב מאיים במשרה וחצי, וכל האירוע עלול, לא עלינו, להיגמר באירוע.
אני חושב שהמשותף לכולנו הוא העובדה שהשכונות שלנו משתנות, ולא לטובתנו. אני חושב שכמעט כל השכונות בישראל משתנות, ולא לטובת תושביהן, וכולנו חיים בפחד נצחי מפני השתלטות – זוחלת או מהירה – של גורמים שבהחלט, ובכן, גורמים.
זה שונה משכונה לשכונה, אבל הוודאות היחידה היא שמתישהו כבר יגיעו גם אליכם קהילות קדושות של עבריינים, או הנוער הנודר והדוקר, או ההוא עם מכונית הספורט הבלתי מתחשבת, או האופנוען, או הסטלן עם המסיבות, או העשיר עם החיבה למיזוגים ורכישות של שטחים ציבוריים סמוכים.
עכשיו תראו; אני יודע כמה רע כל זה נשמע, כי בשם הביחד ננצח כולנו אמורים לשמוח לגור ליד כולנו – ללא הבדלי דת, גזע, דציבלים או תיקים פליליים – אבל בסוף, תחושת חוסר הביטחון לגבי עצם המקום שאתם קוראים לו בית היא, כמובן, שיקוף של הבית הגדול יתר: ישראל עצמה.
כי החיים כאן מתנהלים לנצח באי-ודאות מתמדת של עשרה מיליון אנשים על שטח קטן מדי, סביב דברים שאמורים להיות ודאיים באופן הבסיסי ביותר: שיהיה לך מקום אם רכשת אחד; שהחוק והסדר יהיו לצידך בהנחה שאתה שומר חוק וסדר; שהתור שלך יישמר; שחיה-ותן-לחיות; שלא ייקחו ממך את מה ששלך בדין.
כל אלה הופכים, כל הזמן, לגמרי לא ודאיים, ואתם יכולים למשל להעביר ערב שקט בבית-שמש, ואז, משום מקום, פיצוץ ענק ירעיד לכם את התריסריון, כדור אש עצום יעלה השמיימה, ואחרי שנשמתכם תעלה יחד איתו יואילו לזרוק לכם משהו קצר ומתחמק בסגנון: "אה, כן, זה פיצוץ מבוקר במפעל תומר – למי שמכיר – סליחה שלא הזהרנו מראש. מה, נבהלתם?"
וזו רק דוגמה מקרית לאופן שבו אזרחים ותושבים ורווחתם וצביון שכונותיהם הם הדבר האחרון שמישהו, באיזושהי רשות בישראל, סופר בכלל. אפילו בתל-אביב – העיר שעוד מנסה, על הנייר, לתכנן משהו – הכאוס והשטח עושים מה בראש שלהם, והעיר היא, בשלב זה, אפוקליפסה תחבורתית, קטטוניה קבלנית וקטסטרופה קורקינטית.
ותל-אביב עוד מנסה; עיריית לוד, למשל, איימה לא מזמן לתבוע את יוצר התוכן דן פונדק, שהעלה לרשת פרודיה נוספת בסדרת "פנינה קסומה", על בלוגר תיירות שסוקר בהתלהבות מעושה את אתריה המוזנחים והמדכאים עד עפר של העיר.
מבינים? במקום לשאול את עצמם למה, לעזאזל, העיר שלהם נראית כמו עולם שלישי ששיאו האסתטי הוא "כיכר הכדורים" המגוחכת, החבר'ה בעיריית לוד מעדיפים לאיים בתביעה על הראי. והם כמובן לא היחידים. פונדק עשה סרטונים דומים על פתח-תקווה, נהריה, חדרה וטבריה – אתם לא באמת צריכים לצפות בסרטונים כדי לדעת כמה עלוב המקומות האלה נראים כיום.
הם לא מוכרחים להיראות ככה, כמובן. הם פשוט הוזנחו בהתמדה משוועת על ידי רשויותיהן, והעובדה שמאות אלפי ישראלים חיים ומתים במקומות האלה מבלי שיזכו בחייהם ולו לגרם של יופי או חסד סביבתי אומרת בעיקר שלאף אחד לא אכפת. העין כבר לא סופרת, הנפש כבר לא חפצה, והרצון היחיד הוא להחזיק ראש מעל המים, לשרוד את המלחמה הבאה, ולקחת בחירות שהן תמיד, לכאורה, חזות הכל.
אז ברחובות שלנו אין קסם מיוחד. יש איום הולך ומזדחל כל הזמן, שגם הריבוע הקטן שהשגת בעמל רב עוד ייחמס ממך. שהשינוי לרעה בדרך.
וזה לא חייב להיות המצב. חיים הגונים והוגנים לכולם, חיים משותפים ומתחשבים, חיים שואפי טוב, ואפילו חיים שמעריכים סביבה ואסתטיקה, הם עדיין בני-השגה. רק שהערכים האלה צריכים להיות מונחלים מלמעלה. כרגע, מלמעלה, מונחל רק זרזיף של שתן חם.
