שתי מערכות בחירות עומדות בימים אלה במוקד השיח הפלסטיני. הראשונה, בחמאס, מתנהלת בחשאי ומושכת את עיקר תשומת הלב, בעוד השנייה, בפת"ח, נערכה בפומבי, אבל יחס הציבור כלפיה נע בין אדישות לניכור. שתי המערכות אמורות לסמן את גורמי הכוח שיקבעו את דרכם של הפלסטינים בשנים הקרובות ויגדירו את יעדיהם ואת היחסים עם ישראל.
הבחירות להנהגת חמאס הנערכות מדי ארבע שנים שונות הפעם בשל הזעזועים הדרמטיים שהתחוללו מאז 7 באוקטובר. עד היום הן נערכו בארבע זירות הפעולה של הארגון (עזה, הגדה, חו"ל והכלא) ובכל אחת נבחרו לשכה מדינית ומועצת שורא, שמתוכן נבחרות לשכה עליונה ובה כ-15-20 חברים ומועצת שורא עליונה בת כ-70 חברים. הבחירות נערכות בדרך כלל בחשאי, אם כי לאלה האחרונות (2021) היה ביטוי יותר פומבי, בעיקר בעזה, שם השתתפו 20 אלף פעילים.
השאלה המרכזית היא מי יהיה ראש הלשכה המדינית במקום הנייה שחוסל ב-2024 וסינוואר שהחליף אותו וסוכל זמן קצר אחריו. הנסיבות כאמור שונות הפעם: בעזה, חמאס מתקשה לנהל פעילות שוטפת בעקבות פגיעות מתמשכות של ישראל; בכלא פורקה הנהגת חמאס על ידי השב"ס ולא ניתן לערוך בחירות; ובגדה רוב הפעילים עצורים בישראל, ומייצגי האזור פועלים בחו"ל (בזירה הזו צפויה בחירתו מחדש של זאהר ג'בארין היושב בטורקיה). "החיסולים המתמשכים חייבו את חמאס הפעם לערוך בחירות שקטות", הסביר טאהר אל-נונו, דובר מרכזי של חמאס בחו"ל.
"מה שמתרחש כיום בחמאס אינו תהליך בחירות רגיל ומלא, אלא מהלך שנועד למלא את השורות, בפרט לאייש את תפקיד ראש הלשכה המדינית, כאשר ידוע שהמתמודדים הם ח'ליל אל-חיה [האחראי על הארגון ברצועה ששימש סגנו של סינוואר; בן רביעי שלו ששימש פעיל בזרוע הצבאית חוסל החודש בידי ישראל] וח'אלד משעל [ממייסדי חמאס ששימש ראש הלשכה המדינית במשך 21 שנים, עד שנבחר הנייה ב-2017]", הסביר באחרונה מוסא אבו-מרזוק, בכיר בהנהגת הארגון בחו"ל, שגם הבהיר כי מתוכנן לסיים את הבחירות במהלך חודש מאי. סבב התמודדות ראשון בין השניים הסתיים ללא הכרעה, ולפיכך הארגון נערך לסבב שני בקרוב. לפי דיווחים בתקשורת נרשם תיקו בין השניים והקול היחיד שיכול היה להכריע ביניהם היה פתק לבן.
2 צפייה בגלריה
אבו־מאזן מצביע, השבוע. הבחירות לא נושאות בשורה, אבל השפל העמוק שבו מצויים הפלסטינים לא אמור להסב שביעות רצון לישראלים
(צילום: Thaer Ghanaim/AFP)
התחרות בין אל-חיה ומשעל מגלמת ביסודה מאבק כוח ותיק על בסיס גיאוגרפי סביב השאלה מי הזירה שמובילה את הארגון: עזה, המקום היחיד שבו חמאס חולש של שטח ואוכלוסייה ומנהל שלטון (וממנה מגיע אל-חיה), או הגדה שמגלמת את יעדי העתיד של הארגון, וממנה מגיע משעל. העימות לא משקף פער רעיוני: הבכירים שותפים לאותם הערכים והיעדים ארוכי הטווח, ובראשם הכחדת ישראל והקמת מדינה בכל שטח "פלסטין ההיסטורית". גם לגבי נושאי ליבה עכשוויים אין ויכוח, ובראשם ההתנגדות לפירוק חמאס מנשק. עם זאת, כל אחד מהמועמדים שואף למקד את מאמצי חמאס בזירה הקרובה אליו: אל-חיה - בשיפור המציאות ברצועה ובשיקום חמאס באזור, ומשעל בחיזוק כוחה של הנהגת חמאס בגדה, תוך התמקדות במהלכים הנוגעים לאזור הזה, דוגמת הפיוס עם הרשות וייתכן שבעתיד השתלבות בבחירות כלליות.
גורם ביטחוני: "מאחורי הקלעים יש מתח. הנהגת עזה מואשמת בדחיפת המערכת כולה להרפתקה. הקושי לכבוש את ראשות הלשכה המדינית עשוי להעיד כי עזה, שנהנית כעשור מדומיננטיות ניצבת כעת מול תמיכה מוגבלת"
"חמאס מייחס לבחירות הנוכחיות חשיבות רבה, הן כאמצעי לרענון ארגוני והן לצורך המחשה כי ביכולתו להפעיל מוסדות חרף המכות הקשות שספג", מסביר טארק חמוד, חוקר במרכז הערבי למחקרים מדיניים הפועל בקטאר, ומוסיף כי "הבחירות אמורות לסלול את הדרך להכרעות אסטרטגיות העומדות בפני חמאס, ובראשן מימוש שינויים במבנה הארגוני, חילוץ הרצועה מהמשבר הנוכחי תוך קידום השלב השני של הסכם סיום המלחמה, ושיקום היחסים עם מדינות באזור".
"מאחורי הקלעים יש מתח פנימי במערכת הבחירות בחמאס", מסביר בשיחה גורם ביטחוני. "רבים בארגון מאשימים את הנהגת עזה בדחיפת המערכת הפלסטינית כולה להרפתקה חריפה, בלי שנערך דיון מעמיק או התקבלה הסכמה פנימית לגבי מהלך דרמטי שכזה. הקושי לכבוש במהירות את ראשות הלשכה המדינית עשוי להעיד כי עזה, שנהנית כעשור מדומיננטיות בחמאס (בהנהגת הנייה וסינוואר) - ניצבת כעת בפני ביקורת ותמיכה פנימית מוגבלת יותר".
*
ובינתיים, בעזה, היום שאחרי עז א-דין חדאד (אבו-סוהייב) - שחוסל בשבוע בעבר - לא שונה מזה שלפניו. את הזרוע הצבאית ממשיכים לנהל המפקדים הבכירים ששרדו את המערכה, ובראשם מוחמד עודה (אבו-עמרו), ראש מנגנון המודיעין בזרוע הצבאית, שלפי המדווח מונה כמחליפו של חדאד, ועסק יחד עימו בחצי השנה האחרונה בשיקום הארגון, במיוחד במישור הצבאי (לפי המידע התקשורתי, הוצע לו לשמש ראש הזרוע כבר לאחר חיסול מוחמד סינוואר ב-2025, אך הוא סירב).
כמו רבים מראשי חמאס, גם עודה, שנולד במחנה ג'באליה שבצפון הרצועה, נמנה עם מגזר הפליטים. עודה, חדאד וראא'ד סעד (סגנו של חדאד שחוסל בסוף 2025) - שהגיעו מהעיר עזה, נחשבו לראשי "המחנה הצפוני" בזרוע - שהיה מצוי ביריבות ל"מחנה הדרומי" בראשות האחים סינוואר.
עודה הצטרף לחמאס מיד לאחר הקמתו ב-1987. בתחילת דרכו הוא פעל במנגנון "מג'ד" שעסק באיתור ובחיסול משתפי פעולה (אחד ממפקדיו הראשונים היה יחיא סינוואר), ובהמשך שימש מפקד בזרוע הצבאית (עד 2019 מילא תפקיד של מג"ד מערב ג'באליה). הוא דמות צללים ללא חתימה פומבית, ורוב הציבור העזתי לא מכיר אותו, בניגוד לסמלים כמו סינוואר, דף ואפילו חדאד. מתוקף תפקידו הוא התמקד באיסוף מידע על צה"ל, והיה אחראי על המאמץ המודיעיני שמאחורי מתקפת 7 באוקטובר (הוא אחד מאחרוני הכוורת המצומצמת שתיכננה את הפשיטה ועדיין בחיים). לאורך השנים נעשו כמה ניסיונות לחסלו, ובמהלך המלחמה הופצץ ביתו ובנו הבכור נהרג.
עדי רותם, בכיר שב"כ בעבר וחבר בצוות המו"מ במלחמה, מסביר בשיחה: "הסתלקות חדאד היא הישג טקטי חשוב, היות שמדובר באחרון מפקדי החטיבות שעמדו בראש הזרוע ב-7 באוקטובר, אבל זה לא הישג אסטרטגי: מעמד חמאס לא יתערער ועמדות הארגון לא ישתנו. עם זאת, ייתכן שהחיסול שמתווסף להיעלמות עוד בכירים מקרב הנהגת עזה, כמו האחים סינוואר ואיסמעיל הנייה, יגרום להתחזקות הנהגות חו"ל והגדה בצמרת הארגון".
גורם ביטחוני מוסיף לכך בשיחה השבוע: "עודה אמנם מנוסה, אך אינו בקנה המידה של חדאד. חדאד נמנה עם קבוצת המפקדים שהפכה את הזרוע הצבאית בשני העשורים האחרונים לצבא, נחשב מצביא והיה נערץ על הפעילים הצבאיים. לפי שעה, שאלת מינויו של עודה לראשות הזרוע עדיין לא ברורה. גם אם הדבר יתממש, לא בטוח שפעילי הזרוע יקבלו את מרותו כמו שהיה עם חדאד". עם זאת, יש לזכור שאישים אפורים שלכאורה נכנסו לנעליים גדולות של קודמיהם שחוסלו הפתיעו בשנים האחרונות, כשהאחרון הוא נעים קאסם המשמש מזכ"ל חיזבאללה.
פרופ' קובי מיכאל: "הוועידה היא שריד דינוזאורי שממחיש כי אם פת"ח לא יזריק דם צעיר ויאחה קרעים בין המחנות, הוא יהפוך לזיכרון היסטורי. הציבור ממשיך לראות באבו־מאזן נטל, והיורש שבחר, אל־שייח', פופולרי עוד פחות"
לצד עודה פועלת קבוצה של מפקדים שהיו בדרג בינוני בתחילת הקרבות ושודרגו מכוח החיסולים, ובראשם מוהנד רג'ב, מפקד חטיבת עזה, נאפז סביח (אבו-ג'לאל), מפקד חטיבת צפון הרצועה, ועימאד עקל, ראש מנגנון הזירה הפנימית ("אל-ג'בהה אל-דאח'ליה") האחראי על העורף. את פעילות גורמי הממשל וחיזוק העשייה האזרחית והמדינית של הארגון מוביל עלי אל-עאמודי, חבר הלשכה המדינית, המצוי בקשר שוטף עם הנהגת עזה הפועלת כיום בקטאר בראשות אל-חיה, כשלצידו בכירים בלשכה כמו כמאל אבו-עוון, ניזאר עוודאללה וסוהייל אל-הנדי.
חיסול חדאד אמנם מסב פגיעה פונקציונלית וסמלית קשה לחמאס, אך גם העריפה הזאת, כמו חיסול נסראללה וחמינאי, לא גורמת להתמוטטות אויבים מבית היוצר הנוקשה של רעיון ההתנגדות. זאת ועוד, סילוק חדאד לא מסיר מכשול בדרך להסכמות בנושא ההתפרקות מנשק, כיוון שגם הבאים אחריו נוקשים בנושא הזה, בדיוק כפי שיורשי האחים סינוואר לא היו גמישים מקודמיהם לגבי עסקת חטופים, כפי שקיוו גורמים בישראל שייחלו לפריצת דרך בעקבות חיסולם.
*
במקביל הסתיימו השבוע הבחירות להנהגת הפת"ח (הן נערכו בעיקר בגדה, אך גם בעזה - באישור חמאס - ובחו"ל), במסגרת הוועידה הכללית השמינית של הארגון, ובה נבחרו 18 חברי הוועדה המרכזית שלו. רשימת הנבחרים ממחישה מדוע הציבור הפלסטיני לא מתעניין באירוע: הראשון ברשימה הוא אמנם מרואן ברגותי הפופולרי, אך אחריו מצויים מקרובי אבו-מאזן בן ה-90, ובראשם חוסיין אל-שייח' ומאג'ד פרג', נציגי הדור הוותיק כמו מחמוד אל-עאלול ותאופיק טיראווי, בנו של אבו-מאזן, יאסר, לצד נציגים סמליים של דור צעיר יותר, כמו זכריא זביידי, מראשי גדודי חללי אל-אקצא בג'נין ששוחרר לפני שנה וחצי מהכלא, או עדנאן ע'ית', מושל מחוז ירושלים ברשות.
"מדובר באירוע שולי מבחינת הציבור. דימוי הפת"ח ירוד, ולא בכדי רוב הסקרים הפלסטיניים מראים שחמאס פופולרי יותר בגדה", מסביר בשיחה פרופ' קובי מיכאל, ומוסיף: "הוועידה היא במידה רבה שריד דינוזאורי, שממחיש כי אם פת"ח לא יעבור שינוי משמעותי תוך הזרקת דם צעיר ואיחוי קרעים בין מחנות יריבים, הארגון יהפוך לזיכרון היסטורי רחוק. ברקע, ממשיך הציבור לראות באבו-מאזן נטל והיורש שבחר, אל-שייח', פופולרי עוד פחות ממנו". יאסר אבו-בכר, ציר בוועידה מחזק את הטענה: "אלה היו שלושה לילות מתישים של דיונים בלתי נגמרים ששימשו מראה לתנועה חזקה, אך גם עייפה ומבולבלת. נושאי ליבה לא נידונו באולם אלא במסדרונות, והביקורת לא נשמעה בפומבי אלה בלחישות בפינות, כשנושא השיח המרכזי היה 'הכיסאולוגיה'".
הבחירות בזירה הפלסטינית לא נושאות בשורה רעננה, בוודאי לא בהקשר לישראל. ואולם, השפל העמוק שבו מצויים הפלסטינים לא אמור להסב שביעות רצון לישראלים, שכן גורל שני העמים כרוך זה בזה. מומלץ להמיר את השמחה לאיד בדיון נוקב ומפוכח לגבי העתיד. בהקשר הזה רלוונטי יותר מאי פעם להדהד את דבריהם של זאב שיף ואהוד יערי בספרם "אינתיפאדה" (1990): "הנושא הפלסטיני הודחק מתודעת הציבור הישראלי [...] נוצרה קונספציה ולפיה הפלסטינים לא מהווים גורם, והציבור הישראלי לא יודע איך הם חיים ומהן בעיותיהם [...] המנהיגים הזינו עצמם באינפורמציה ששיבשה את הערכותיהם והם מתקשים להשתחרר מסיסמאות ישנות בנושא הישראלי-פלסטיני". הליקוי הקבוע התפתח ב-1987 להפתעה מרה, ב-7 באוקטובר לאסון כבד, ואם ישראל תמשיך באותה הדרך - העתיד לא יהיה שונה.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, מחבר הספר "דור המבול"
