שרה כהן חיכתה שהמלחמה עם איראן וחיזבאללה תיגמר כדי לפתוח את העסק הקטן שלה. הארץ מתמלאת בעגלות קפה וכהן רצתה אחת משלה, שתוצב בחורשה הקטנה הצמודה לכניסה לקיבוץ ראש הנקרה שבו היא גרה. היה לה כבר שם, "הרפת", מכונת קפה מקצועית, מקרר, 17 שולחנות פיקניק של קק"ל. כל מה שצריך.
כשאין כאן מלחמה מדובר באחד האזורים היפים בארץ. חוף בצת ממש קרוב, גם שמורת הים של ראש הנקרה במרחק צעידה, ובמעלה כביש 4 נמצא מגנט התיירות של האזור - אתר הנקרות עם התצפית המרהיבה והרכבל היורד בשיפוע חד אל הים. כהן מדברת על התוכנית שלה בהתלהבות. אפילו מעשנת בשר היא קנתה במחשבה על סופי השבוע שיבואו אחרי המלחמה. כששלֵו כאן מתמלא האזור ברצים, רוכבי אופניים, משפחות וקבוצות מטיילים, והעגלה של כהן הופכת למזללת בשר שמציעה נתחי בריסקט ואונטריב מתחת לאורנים המצילים. זאת הייתה הפנטזיה, והעגלה נפתחה ב-1 במאי, שלושה שבועות לתוך הפסקת האש הרשמית. על מה שקורה מאז אין צורך להכביר מילים. האש לא פסקה לרגע.
ולא רק שלא פסקה, לזירה הרותחת באזור הגבול התווסף איום חדש בדמות רחפני נפץ המחוברים לסיב אופטי, כבל דק הנמתח לאורך קילומטרים. זה איום שאין התרעה מפניו. הוא מרחף בגובה לא רב, משחר אחר טרף באמצעות מצלמה, ומרגע שנלכדת בפריים, המפעיל מרסק עליך את הרחפן העמוס בחומר נפץ.
12 חיילים נהרגו מאז תחילת הפסקת האש, שניים מהם השבוע, רובם מפגיעת רחפני נפץ, ועוד עשרות ‑ כולל אזרחים ‑ נפצעו מרחפני חיזבאללה. אזור ראש הנקרה ספג גם הוא. ארבעה אזרחים נפצעו בצהרי יום שישי לפני שבועיים מפגיעת רחפן נפץ לא הרחק מהעגלה של כהן, באתר התיירות בנקרות. אחד מהם עדיין מאושפז בבית החולים ומצבו מוסיף להיות קשה. רק ביום שבו ביקרנו בראש הנקרה, יום שלישי השבוע, היום ה-40 להפסקת האש, התפוצצו בשטח ישראל לאורך גזרת הגבול 15 רחפני נפץ. אחד מהם הצית אש בחורש שמעל הקיבוץ, לא הרחק מהמקום שבו פגע רחפן נפץ יום קודם לכן, והצית גם הוא אש.
כשזו המציאות אין טעם לשאול איך העבודה. "אני פתוחה, אבל אתם יכולים לראות לבד", כהן מוזגת קפה. "זה לגמרי לא נעים, העניין הזה עם הרחפנים. אומרים לי, תגידי שהמקום שלך מוגן על ידי אורנים, שהאורנים מסוככים על החורשה ומסתירים את מי שנמצא כאן, אבל אני לא אגיד דבר כזה. אני לא אקח אחריות על אנשים שיבואו לפה כי לך תדע מה יקרה. הרחפנים האלה מסוכנים מאוד. כל התוכנית העסקית שלי הייתה מחוברת בטבור לאתר למעלה", היא מצביעה לכיוון הרכס, "הוא זה שמושך לפה המונים. וכשהוא סגור בגלל המצב הביטחוני, אז האזור הזה שומם".
ג'וגינג בהרי השוף
אתה עומד כאן עם אוזניים כרויות, רגיש לכל רחש שנדמה לזמזום. זה אולי המקום שיותר מכל נקודה אחרת לאורך הגבול הצפוני, ממחיש את גודל הטרגדיה שבתוכה אנחנו לפותים. כביש 4 מטפס כאן מגובה הים על מצוק סלע הקירטון ומסתיים בשער ברזל גדול שמעברו האחר לבנון. זה אולי מנותק והזוי לכתוב עכשיו על נקודת הגבול הזו, שהבריטים הקימו ב-1918 בין "פלשתינה-א"י" לבין לבנון, בימים שצה"ל מעמיק את אחיזתו בדרום לבנון מעבר לקו הצהוב המרוחק כעשרה קילומטרים מהגבול, וכשחיזבאללה משגר רחפנים וכטב"מים על בסיס יומיומי, פוגע באזרחים וחיילים, ומעבר לגבול נהרגים מדי יום עשרות אזרחים לבנונים כתוצאה מתקיפות צה"ל. במקביל חיזבאללה מאיים להוציא המונים לרחובות כדי להפיל את הממשלה בביירות, וברקע אמורה להתקיים בסוף השבוע בוושינגטון עוד פגישה בין נציגי ישראל לנציגי לבנון על הסדר בין המדינות.
גודל הטרגדיה כעומק הפוטנציאל. צור נמצאת במרחק 20 דקות מהגבול וביירות במרחק נסיעה של כשעה וחצי. כהן מעגלת הקפה רצה מרתונים והחלום שלה הוא להשתתף במרתון ביירות. "ללבוש מוקדם בבוקר את בגדי הריצה, לעלות על המכונית ולנסוע לרוץ בביירות", היא מפנטזת. "המעבר שני מטר מפה. ואולי במקום לנסוע לביירות אפשר להסתפק בנסיעה קצרה עד החופים של צור ולרוץ שם. אני גם מאוד אוהבת לרוץ שטח בהרים. רצתי בהרים בבולגריה, בהרים באיטליה, בנורווגיה, ביוון. ראיתי ברשת תמונות מלבנון ואמרתי לעצמי שזה יהיה חלום לרוץ בהרי השוף".
קרני עם-עד ממצובה אומר ששמע ממייסדי הקיבוץ על נסיעותיהם ללבנון. "העלייה לקרקע הייתה בפברואר 1940, ומעבר הגבול היה פתוח אז למעבר אזרחים", הוא מסביר. "החברים סיפרו שהיו נוסעים, בעיקר בסופי שבוע, לטייל בצור ובצידון. טיולי שבת, חד-יומיים. כמו שהיום נוסעים לאכול בוואדי ניסנאס בחיפה, ככה נסעו אז לאכול בצור ולעשות שם קניות".
לא רק מעבר גבול יבשתי יש על הצוק של ראש הנקרה. תחתיו, ממש בתוך הנקרות, עברה מסילת הרכבת שחיברה בין חיפה לביירות ומביירות המשיכה לטריפולי. 229 ק"מ היה אורכה. כל מי שמבקר באתר הנקרות יכול לראות את שרידי המסילה. בתמונה הנמצאת בארכיון קיבוץ ראש הנקרה נראית הרכבת שועטת במסילה שהוקמה כאן לאורך החוף. זה היה פרויקט הנדסי מורכב ושאפתני ולצורך בנייתו גויסו לעבודות מאות רבות של מהנדסים וחיילים מרחבי האימפריה הבריטית, מניו-זילנד, אוסטרליה ודרום-אפריקה. כך שלא רק עם המכונית יכלה כהן לנסוע לביירות. בשכונה יותר נורמלית ופחות רעילה, הייתה גם אפשרות לעלות על רכבת.
רכבת ההפתעות
חן מלינג, מנהל המוזיאון של רכבת ישראל, טוען שקצב בניית המסילה (HBT Haifa-Beirut-Tripoli) היה מטורף. "העבודות התחילו בסוף 1941 ובאוגוסט 1942 נחנך הקו מחיפה לביירות", הוא אומר. "ארבעה חודשים אחר כך נחנך המשך הקו שהגיע עד טריפולי. זה קצב שאי-אפשר לדמיין היום. הבריטים רצו לבסס קו אספקה לוגיסטי יבשתי שיחבר בין מצרים לאירופה דרך פלשתינה-א"י, לבנון, סוריה וטורקיה, והקו הזה היה חלק מרשת מסילות שהם בנו. הם חצבו שתי מנהרות בתוך צוק ראש הנקרה וגשר מעל הים לפני המעבר של המסילה ללבנון. הם פשוט רצו לאורך הים, ואיפה שהיה צריך לחצוב מנהרה הם חצבו מנהרה. איפה שהיה צריך לעשות גשר מעל הים, הם עשו גשר וזרקו שם סלעים וקוביות בטון שיהוו בסיס לעמודי הגשר.
"הקו הזה שימש לצורכי צבא האימפריה הבריטית, אבל כשהתפוגג החשש מכיבוש אפריקה ומצרים בידי הצבא הגרמני, הבריטים איפשרו גם נסיעה של אזרחים בקו, מחיפה לביירות. בקו הזה השתמשו גם להצלת יהודים מציפורני הנאצים. ב-44', תוך כדי המלחמה באירופה, הבריטים הסיעו בקו הזה לארץ ישראל דרך טורקיה מאות פליטים יהודים שהצלתם התאפשרה בעסקה. הם הובאו ברכבת תמורת שחרור מאות גרמנים טמפלרים שחיו בארץ וקרובי משפחותיהם לחמו בצבא הגרמני".
עכשיו אנחנו בבית של מושיק גבעתי (84), חבר קיבוץ ראש הנקרה. הוא היה מנהל אתר התיירות בנקרות במשך 24 שנה, עד 2013. "באחד הימים", הוא מספר, "ניגש אליי אדם די מבוגר ואמר לי 'יש לי סיפור בשבילך'. הוא היה מאוד נרגש וביקש לשבת. 'אני ניצול שואה ולארץ ישראל הגעתי ברכבת שעברה כאן'. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שפגשתי מישהו שנסע ברכבת בקו חיפה-ביירות. גם מאחורי הקמת אתר התיירות ראש הנקרה יש סיפור יפה. מעבר הגבול על הצוק למעלה שימש במשך שנים אחרי הקמת המדינה כנקודת תצפית מרהיבה לעבר מפרץ חיפה בדרום ועל כל הגליל המערבי. המעבר אמנם היה סגור, אבל אפשר היה להגיע קרוב לראש הצוק. המונים היו מגיעים אז לתצפית הזו בסופי שבוע. באחת השבתות בקיץ 1964 כמה חבר'ה מהקיבוץ העמיסו קרטיבים ובקבוקי שתייה על טנדר, ונסעו למכור שם בתצפית כמו גזלנים. הם חזרו עם קופסת נעליים מלאה בכסף.
קרי ז'קור, דור רביעי למשפחת דייגים מעכו: "אמרו לי מהצבא 'תביא כל מה שיש לך', ואני יודע שפנו גם לדייגים מג'סר א־זרקא. רחפן לא יקרע רשת דיג עם עובי חוט של 15 מ"מ"
"עלה רעיון להקים שם מצפה מסודר, ובמועצה האזורית שקראו לה אז 'מועצה אזורית סולם צור', החליטו להירתם לפרויקט. עשו חניה יפה, הקיבוץ פתח שם קיוסק, אלפים הגיעו מדי שבת, ועלתה הצעה שאפשר לעשות שם משהו יותר רציני: לחצוב מסלול הליכה בסלע בתוך הנקרות, שהן פלא טבע שיצר הים, וגם לבנות רכבל שיירד בזווית של 67 מעלות מהצוק למעלה במסלול של 101 מטר עד לנקרות למטה. ב-68' נחנכו מסלול ההליכה והרכבל. עם השנים הקיוסק הפך למסעדה ולצד המסעדה נפתחה חנות מזכרות. לצד החניה הרגילה הוקם חניון אוטובוסים, והמקום הזה הפך לאתר הכי מתויר בגליל המערבי עם יותר מחצי מיליון מבקרים בשנה.
"בין לבין מעבר הגבול שצמוד לאתר אמנם לא היה פתוח לאזרחים, אבל עברו בו במשך השנים אנשי צבא ואו"ם, ובמסעדה של האתר התקיימו פגישות בין קציני צבא לבנונים לקציני צבא ישראלים בתיווך האו"ם. היו גם לא מעט פגישות חשאיות שהצריכו סגירה של האתר למבקרים. הכל אנחנו ראינו פה עד שהגיעו הרחפנים עם הפצצות. כאלו עוד לא ראינו עד לפני שבועיים".
העובי של החוט
רעש פיצוץ חזק על הרכס מנער אותך ומחזיר באחת למציאות הנוכחית. איזה טעם יש להתרפק על העבר כשהמציאות כל כך אלימה ועוכרת שלווה. לפני שבועיים, כאמור, התפוצץ רחפן נפץ על קבוצה באתר התיירות שעל הצוק למעלה, לא הרחק ממעבר הגבול הסגור. מוטי כהן, מנהל מטעי הבננות וההדרים של ראש הנקרה, מספר שאחד הפצועים, מנהל האחזקה של האתר, אמר לו שהוא שמע זמזום בשמיים, הרים את הראש וראה את הרחפן. "הוא הספיק לקפוץ מאחורי רכב וככה הוא ניצל מפציעה קשה", הוא מספר. "האחרים לא הספיקו".
מאז אותה תקרית, רחפני הנפץ של חיזבאללה פוקדים את אזור ראש הנקרה בתדירות של אחת ליום בממוצע. כהן מראה לנו הודעה שרצה בווטסאפ של מגדלי הבננות בגליל המערבי: "יש בקשה דחופה מהצבא לקבלת רשתות של בננות עבור הגנה מפני רחפנים, הדבר מציל חיים, בואו ננסה לעזור להם... למי שיש לתת ‑ שישלח הודעה ונחבר מול הצבא".
"גם בווטסאפ המשקי של הקיבוץ הייתה הודעה שהצבא זקוק לרשתות בננה, וביקשו לספק כל מה שאפשר ובדחיפות בהולה", הוא אומר ומרים את הרשת כדי שניכנס אחריו למטע הבננות שמול הכניסה לקיבוץ. "הרשת הזו נקראת רשת קריסטל, רשת פוליאתילן מאוד חזקה. סיפקתי לצבא כמה גלילים. כל גליל זה כמה אלפי מטרים רבועים".
זו רשת מספיק חזקה להדוף רחפן נפץ?
"לא יודע להגיד. אני משתמש בה כדי להגן על הבננות מרוח חזקה שעלולה לקרוע את העלים של הצמח. ברגע שיש קריעה של עלים, כל תהליך הגידול נפגע והיבול קטן. זאת לא רשת שיוצרה נגד רחפנים, אבל אומרים שהיא עוזרת, אז מי אני שאתווכח. בכל מקרה, נראה לי שרשת דיג יותר חזקה מרשת של בננות. סעו לנמל בעכו, דברו עם אחד הדייגים".
קרני עם–עד ממצובה אומר ששמע ממייסדי הקיבוץ על נסיעותיהם ללבנון: "מעבר הגבול היה פתוח. היו נוסעים לטיולי שבת בצור וצידון כמו שהיום נוסעים לאכול בוואדי ניסנאס בחיפה"
כמובן שנסענו. גם קרי ז'קור, דור רביעי למשפחת דייגים מעכו, קיבל פנייה מהצבא לגבי רשתות. הוא הבטיח למי שפנה אליו שיבדוק מה הוא יכול לתת אחרי שייגמר חג הקורבן, שהתחיל השבוע, ביום שלישי בערב.
עד כה פרס צה"ל 250 אלף מ"ר של רשתות מעל מגננים של כוחות ומיפקדות קדמיות בתוך לבנון, ולפי פרסומים השבוע, דרושים לו עוד כ-280 אלף מ"ר. במקרה הטוב, ז'קור יוכל לתת כמה מאות מ"ר של רשת. את השאר הצבא יצטרך להשלים במקומות אחרים. "אמרו לי 'תביא כל מה שיש לך', ולך אני אומר שהרשתות של הדיג יקרות. אני משתמש בהן לפרנסה של המשפחה. אבל מה שאני אוכל לתת אני אתן. זו באמת הרשת הכי טובה. קוראים לה צ'ינצ'ולה. זאת רשת הקפה שזורקים אותה סביב להקה של דגים ואז מרימים אותה עם כננת יחד עם כל הדגים שנתפסו. זו רשת חזקה מאוד שלא נקרעת בקלות. זו, למשל, עם חוט בעובי ארבעה מ"מ, ויש גם של 15 מ"מ. רשת חזקה לדגים גדולים מאוד ובכמויות. נראה לי שה-15 מ"מ עובי הכי מתאימה נגד רחפנים. רחפן לא יוכל לקרוע את הרשת הזאת. אני יודע שפנו מהצבא גם לדייגים במעגן קישון וגם לדייגים בג'סר א-זרקא".
כמו אמא לא מתפקדת
ישבנו באחד משולחנות הפיקניק מול העגלה של כהן והרמנו טלפון למלינג, מנהל מוזיאון הרכבת. הוא בדק בארכיון ומצא שהנסיעה מתחנת חיפה לתחנת ביירות ‑ מרחק של 132 ק"מ מסילה בסך הכל ‑ ארכה ארבע שעות. "זו הייתה רכבת משא שחיברו לה קרונות נוסעים, ובמקרה הטוב, בקטעים הישרים, היא הצליחה לנסוע במהירות 80 קמ"ש", הוא מסביר. "אבל היו המון פיתולים בקו הזה, כך שלרוב הנסיעה הייתה מאוד איטית. הנסיעה האחרונה על המסילה הזו התקיימה בנובמבר 47'. סר ארתור קירבי, שהיה אז מנהל הרכבת המנדטורית, נסע מחיפה עד איסטנבול לכנס מנהלי רכבות שהוא היה אחד המארגנים שלו. זו הייתה נסיעה מיוחדת של קטר שסחב קרון אחד, קרון נוסעים מפואר. קירבי נסע וחזר לחיפה וזהו. הסיפור של הקו נגמר. מלחמת השחרור פרצה וצה"ל חסם בקיר בטון את המנהרה הצפונית שנחצבה בתוך הנקרות ומעברה נמצאת לבנון. הקרון שאיתו נסע קירבי נמצא אצלנו במוזיאון".
הבטנו לשמיים. כמו צפרים שמחפשים ציפורים נודדות, ככה חיפשנו רחפנים. "נשבעת לכם שאני בן אדם קשוח", אמרה כהן. "המלחמה פה העמידה אותנו בקטעים לא פשוטים. אני באמת קשוחה, אבל עם האיום הזה של הרחפנים אני לא יודעת איך להתמודד. לפני שבוע נסעתי להביא לחיילים שנמצאים פה באזור את המאפים שנשארו לי בסוף היום. כל יום אני מחלקת לחיילים את מה שנשאר לי. ואיך שהגעתי אליהם הם התחילו לצעוק 'יש רחפן בשמיים, יש רחפן בשמיים' ורצו לכל עבר. החיילות שם רעדו מפחד ורעדתי יחד איתן. הרגשתי כמו אמא לא מתפקדת. לגמרי חסרת אונים. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. אתה לא יודע אם הוא רואה אותך או לא רואה אותך. אתה לא יודע כלום. אתה רק שומע את הזמזום המקולל הזה".
