שלוש טיוטות של הסכמי הפסקת אש והסדרות מדיניות לשלושה עימותים במזרח התיכון מקודמות בימים אלה. הטיוטה החשובה ביותר נוגעת לעימות עם איראן, ולצידה קיימים נוסח מקרטע של הסכם הפסקת הלחימה בלבנון והצעת הסדרה ארוכת טווח בעזה. בשלב זה, אין ודאות לגבי אף אחד מהמהלכים וקיימת אפשרות של חזרה ללחימה או המשכה בכל אחת מהזירות.
הדיונים לגבי הסכם עם איראן נראים רציניים ביותר והנוסח המסתמן מדאיג מאוד את ישראל. במוקדו, לפי המדווח, התחייבות אמריקאית להפסקה מוחלטת של המהלכים הצבאיים נגד טהרן ולהסרת המצור הימי עליה, פתיחת מצרי הורמוז (קלף שהאיראנים בראו במהלך המלחמה), ורק לאחר מכן דיון על תוכנית הגרעין של איראן. טראמפ הבטיח השבוע שהאורניום המועשר ל-60 אחוז יילקח מאיראן ויושמד, אך לפחות כרגע אין התחייבות של טהרן בנושא.
ליתר הרכיבים שאמורים היו להוות חלק מהכרעת טהרן אין אזכור בדיווחים, ובראשם הטילים ארוכי הטווח ושלוחי המשטר האיסלאמי באזור. מי שעוד נדחק לשוליים הוא העם האיראני שהמחאה שקידם הייתה "טריגר" למלחמה ושהובטחה לו ש"העזרה בדרך", לצד התפוגגות הפנטזיה שרווחה בתחילת המלחמה לגבי מיטוט משטר קנאי באמצעות "עריפה" ושימוש במיעוטים.
מנגד, המשטר האיסלאמי חש מחוזק לאחר שעמד בגדול האיומים עליו אי פעם, ופועל במרץ להבטיח הישגים אסטרטגיים: מעבר לערבויות שימנעו מתקפה, טהרן דורשת גם את הסרת הסנקציות (מה שיפחית את הלחץ הציבורי והכלכלי מבית), וכן הפשרת 24 מיליארד דולר שהוקפאו בבנקים בעולם, דבר שלשמו ביקרו השבוע בקטאר מוחמד באקר קליבאף, יו"ר הפרלמנט והאיש החזק כיום בטהרן, שר החוץ עבאס עראקצ'י ונגיד הבנק המרכזי של איראן עבד א-נאסר המתי, מהלך שגם המחיש את חזרת דוחא לקדמת במת התיווך.
הביטחון העצמי הגובר בצמרת האיראנית משתקף בהחלטה השבוע להחזיר את האינטרנט במדינה לאחר שנותק בגל המחאה, וכן בהכרזת מוג'תבא חמינאי, המנהיג העליון, כי "המזרח התיכון לא יספק יותר הגנה לבסיסים אמריקאיים, וכי בעקבות המלחמה הסיסמאות 'מוות לאמריקה' ו'מוות לישראל' יתפשטו בקרב אומת האיסלאם, בפרט בין הצעירים".
ברקע ניצב העולם הערבי, שבניגוד לדיווחים (ולכמיהות הלב בישראל), לא מעוניין שטראמפ ונתניהו "ילכו עד הסוף", אלא דווקא חותר לסיים מהר את העימות שנתפס כמזיק יותר משהוא מועיל: המשטר האיסלאמי שרד כשהוא קיצוני יותר, וענף האנרגיה ממשיך לסבול ממשבר חריף נוכח שיבוש התנועה במצרי הורמוז. התקווה הערבית כעת היא שהסכם ייצור סדק בין ישראל לארצות-הברית ויבלום את מה שנתפס כביסוס הגמוניה ישראלית בחסות טראמפ. "כל הסכם בין טהרן לוושינגטון יהיה תבוסה אישית לנתניהו, ויסמן חזרה של ישראל למושב הנוסע לאחר ששימשה נהג במהלך המלחמה", קבע מאמר המערכת ביומון "אל-קודס אל-ערבי" השבוע.
פרופ' אייל זיסר: ישראל מתבוססת בלבנון במלחמת התשה שעובדת מניסיון העבר לרוב עבור הצד השני, מוגבלת על ידי ארה"ב ומתוסכלת מהפגיעה בצפון. תמרון של עוד קילומטר או שניים ואפילו פגיעה בעורף השיעי לא צפויים לשנות את ההתנהגות של חיזבאללה"
כדי להמתיק את מה שנראה כגלולה מרה מבחינת ישראל, טראמפ הבטיח השבוע כי סעודיה וקטאר יצטרפו להסכמי אברהם (לצד אזכור תמוה של ירדן ומצרים - שלהן כבר הסכם שלום עם ישראל, וכן של טורקיה ופקיסטן). המענה היה מהיר וצפוי: ריאד חזרה על המנטרה המוכרת - שבישראל לא מבינים או לא רוצים להבין - שלפיה קידום היחסים בין המדינות מותנה בראש ובראשונה בניהול שיח בנושא הפלסטיני, שממנו כמובן הממשלה נרתעת משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים.
*
טהרן מדגישה שסיום המלחמה חייב לכלול גם את לבנון, עמדה שנועדה להמחיש כי למרות המכות שהיא וחיזבאללה ספגו, יש לה עדיין השפעה בזירה הצפונית. ישראל מצידה מצויה בתסכול עמוק, כשרוב ההערכות והתקוות שנתלו בנוגע לחזית נגד חיזבאללה מתבדות: למרות חיסולי הבכירים, כיבוש שטח ותחילת מו"מ תקדימי עם ממשלת לבנון - הארגון בהנהגת נעים קאסם, שתואר בתחילה כצל חיוור של נסראללה - ממשיך במערכת התשה נחושה ובמוקדה רחפני הנפץ, כאשר אין סימנים להשפעת הלחץ הפנימי בלבנון עליו, בעיקר לא מצד הממשלה.
ברקע מועלית תביעה מדאיגה מבחינת ישראל לחזור למשוואה שלפני 7 באוקטובר, כלומר להימנעות מוחלטת של ישראל מפגיעה בארגון והבהרה מצידו כי יגיב על כל פעולה, בניגוד לקו שנקט עד מערכת "שאגת הארי". "המערכה הזאת מהווה הזדמנות פז מבחינת חיזבאללה לשבור את כללי המשחק שישראל כפתה מאז סוף 2024. בדיעבד מתברר כי החלטת הארגון לא להגיב על התקיפות שהשפעתן עליו הייתה כנראה מוגבלת משום שהוא נזקק לרגיעה יחסית כדי לשקם את כוחו", מסביר בשיחה פרופ' אייל זיסר ממרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב, ומוסיף: "ישראל מתבוססת במלחמת התשה שניסיון העבר מלמד כי היא עובדת לרוב עבור חיזבאללה, מוגבלת בתגובותיה על ידי ארצות-הברית, ומתוסכלת מהפגיעה הקשה ביישובי הצפון. נראה כי תמרון של עוד קילומטר או שניים ואפילו פגיעה בעורף השיעי בלבנון לא צפויים לשנות את התנהגות חיזבאללה".
הכרזות גורמי הכוח בלבנון השבוע משקפות את הלך הרוח במדינה: "נסיגה ישראלית מלאה משטחנו היא תביעה שלא נוותר עליה", הכריז הנשיא עאון שמאותגר על ידי קאסם שאיים כי אם לממשלה אין יכולת להגן על אדמת המדינה עליה לפרוש", וכי "לעם יש זכות מלאה לצאת לרחובות, להפיל את הממשלה ולהביע את ההתנגדותו לפרויקט הישראלי-אמריקאי שמנסים לקדם בלבנון". מזכיר המדינה האמריקאי רוביו טען בתגובה לכך כי "חיזבאללה מנסה להחזיר את לבנון לכאוס".
*
בהקשר לעזה בולטת מפת הדרכים בת 15 הנקודות שהציג לפני שבוע ניקולאי מלאדנוב, שליח מועצת השלום לרצועה. ישראל אמנם לא הביעה עמדה רשמית אך ברור שהתוכנית לא עומדת ביעדים המוצהרים של הממשלה: יש בה תיאור כללי לגבי התפרקות הדרגתית של גורמי הטרור מנשקם לצד דרישה לנסיגת צה"ל מהקו הצהוב, תחילת שיקום, פריסת כוח רב-לאומי והתבססות ממשלת הטכנוקרטים. גם הארגון מצידו לא מביע התלהבות מהתוכנית. "מלאדנוב רואה הכל מבעד לעדשת הפירוק מהנשק, ומתנה כל צעד בהתקדמות בנושא, בלי לעסוק בהפרות של ישראל", הכריז באסם נעים, חבר הלשכה המדינית של חמאס. ברקע, חוסל ביום שלישי מוחמד עודה, מפקד הזרוע הצבאית שהחליף את עז א-דין חדאד שחוסל עשרה ימים לפניו, אבל כצפוי, גם בעקבות אותה פגיעה לא ניכרים סימני קריסה, קל וחומר רמזים לנכונות להתגמש בנושא ההתפרקות מנשק.
השבוע האחרון המחיש לקחים שהיו אמורים להילמד בישראל לפני זמן רב, אך תמיד נדחקו או נתפסו כנלעגים, והגיע העת שיופנמו: הישגים צבאיים מזהירים הם חסרי תועלת בלי אסטרטגיה; האויב סופג מכות אך אינו מתפוגג ומוּנע מהיגיון שנותר לא מובן למקבלי ההחלטות בישראל גם לאחר 7 באוקטובר; המזה"ת לא השתנה דרמטית ולא הפך ידידותי יותר; תפיסת שטח אינה מתכון לביטחון ארוך טווח; ובעיקר - במציאות הנוכחית אין ניצחונות מוחלטים. כל ההסכמים המסתמנים גדושים אתגרים, ואולם החלופה כרגע היא מלחמת התשה רב-זירתית בלי מגבלת זמן ועם תכלית לא ברורה.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
