היה זמן כזה בחיים שלי, בית ספר יסודי, שבו ידעתי לשבת באוטובוס, לפעמים לזמן די ממושך, ולבהות החוצה מהחלון, עם עצמי. מחשבות. דמיונות. חלומות בהקיץ. בהייה במדבקה "נא לא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה".
הזמן הזה לא חזר ולא יחזור; תנו לי עשר שניות המתנה למעלית שתגיע, ואני בודק הודעות. הילדים שלי גרועים ממני; נתתי להם סמארטפונים הרבה לפני הזמן הנכון בדיוק כפי שנתתי להם כלב הרבה לפני הזמן הנכון (שהוא, אגב, אף פעם); אני לא הורה שעומד בלחצים, בטח לא מסוגת "אבל לכולם יש". כיום שניהם מכורים בנוהל. לכלב. אבל גם לאינסטגרם, טיקטוק, יוטיוב, לא יודע מה עוד, לא חייב לדעת.
אין בזה שום דבר מומלץ או ראוי. אין לשיחות הטלפון הקוליות של ילדיכם הכבר-לא-לגמרי-קטנים – אלו שמדגימות את חוסר מסוגלותם הכמעט משעשע לדעת מה, בכלל, אומרים לבן אדם חי נוסף בניסיון לקיים רוטינה בסיסית של "מה העניינים, מה אתה עושה היום, רוצה להיפגש" – שום צד חיובי.
כולנו נאבקים בקרב בלימה חסר סיכוי מול ענקיות טק שהעסיקו ומעסיקות את המוחות הטובים והיקרים בעולם כדי לבסס אלגוריתמים שישאבו תשומת לב אנושית ביעילות של שדה נפט. הכל ידוע, או במילותיו של אסף גרנות: "אלה חברות שסוחרות בילדים שלנו, אין דרך אחרת להגיד את זה. זה סחר בילדים ובקשב שלהם, שמייצר נזק מטורף".
הרטוריקה מכוונת. גרנות הוא האיש שהשיק את תנועת "מהפכת הקשב" לפני חמש שנים – לא היה לו מושג גדול מלבד העובדה שהבת שלו, אז בכיתה א', דרשה טלפון נייד – לא שום דבר יוצא דופן, אגב, הגיל הממוצע בישראל למתן טלפון ראשון לילד מתייצב, על פי דוח האינטרנט של בזק לשנת 25', על 6.2 – כיתה א' – מה שמחקרים מוכיחים שאינו שונה, עקרונית, מלתקוע לילד שלכם בגיל הזה סיגר בוער בפה.
כך קורה שאתם מגיעים לבתי ספר על-יסודיים בהפסקות, והדממה מחרישת אוזניים; האסירים יושבים בחצר ופשוט עסוקים בניידים. אחר כך הם חוזרים הביתה ושום דבר שהתחיל בביה"ס – חרמות, דחייה, בריונות – לא נפסק לעולם; קבוצות הווטסאפ ימשיכו לטרטר לאורך רוב שעות היממה. אין הפוגה. אין שחרורים. אין הקלות. "אני לא יכול להגן על הבת שלי", גרנות מסביר את מה שגילה לפני חמש שנים, "בטח לא לבד. כי רוב ההורים לא קובעים מתי הילדים שלהם יקבלו סמארטפון או טיקטוק. הם יקבלו כשכל שאר ההורים ייתנו".
גרנות אירגן בשעתו הורים בבית הספר של הבת שלו והצליח להגיע עם 90 אחוז מהם להסכמה שהילדים לא יקבלו טלפונים לפני כיתה ד', ולא ווטסאפ לפני שלכולם יהיו טלפונים. "זה הליך שמאוד קשה לעשות כי זה מזיז לאנשים את הגבינה והנורמות ומייצר מתחים בתוך קהילה, כי 'מי אתה שתחליט עליי' ו'אתה תגיד לי מתי אני אתן לבן שלי?'" הוא אומר.
ועדיין, בחמש השנים האחרונות גרנות הפך את זה למקצוע. כשמיכה גודמן נתן לו את ספרו "מהפכת הקשב", גרנות פירש את זה כקריאה לפעולה, הקים ארגון בשם הזה, והפך אותו לסוג של מסע צלב לאומי. לא היה לו מושג כמה מהר זה יגדל.
× × ×
בשבוע שעבר, בערב יום חול, גרנות נפגש בפאב ה"סילו" במושב בני ציון עם הורי הילדים בבית ספר "חוב"ב" של המועצה האזורית חוף השרון, כדי להשיק את האמנה הדיגיטלית שלהם – הצעד הראשון בתהליך מול כל בית ספר שמצטרף. "זאת הבת שלי מול אלפי מתכנתים, מעצבי מוצר ומשווקים, שכל רצונם לחדור למוח של הבת שלי ולקחת את הקשב שלה", גרנות נואם מולם על הבמה המאולתרת.
הוא מרצה כריזמטי שהעביר אמנות ותהליכים מהסוג הזה כבר ביותר מ-120 בתי ספר בארץ, ועכשיו ממשיך במה שנראה כמו מסע התעוררות כמעט אוונגליסטי: "ילדים לא משתמשים בסקר ווטסאפ כדי לתאם פגישות צוות אלא כדי לשאול: מי הילד הכי מכוער בכיתה. וזה קורה גם ב-11 בלילה!" הוא מרעים, רגע לפני שהוא מגיע לסיכוי להינצל: עיכוב כניסת סמארטפונים לבתי הספר – כפי שסיכמו ההורים שמולו – עד כיתה ה' לפחות. זה כבר אמור למנוע את מה שגרנות מכנה "הכחדה של ילדות מבוססת משחק – ומשחק זה משהו שקורה בחוץ! ויש בזה ממד של הרפתקאות וסיכון".
הם מציגים בפני כל הנוכחים את האמנה החתומה. ההורים מתחייבים שם, בין השאר, שטלפונים טיפשים יינתנו מכיתה ג', שגם כשיהיו סמארטפונים בכיתות ה'-ו' עדיין לא יתאפשר שימוש ברשתות חברתיות, שהנייד יישאר בכל מקרה בתיק לכל אורך יום הלימודים, והכי חשוב – מבחינת צוות המורות, שגם הוא נמצא כאן: לא תהיה תקשורת דיגיטלית בין הילדים – או ניג'וסי ווטסאפ דיגיטליים למורה – אחרי שמונה בערב. תשע גג.
אסף גרנות, יוזם "מהפכת הקשב": "אני לא יכול להגן על הבת שלי, בטח לא לבד. כי רוב ההורים לא קובעים מתי הילדים שלהם יקבלו סמארטפון או טיקטוק. הם יקבלו כשכל שאר ההורים ייתנו. זאת הבת שלי מול אלפי מתכנתים, מעצבי מוצר ומשווקים, שכל רצונם לחדור למוח שלה"
"זה כמו שהיו המאבקים נגד העישון", גרנות אומר לי בהמשך, אחרי שכולם התפזרו. "צריכים שיהיו פה קבוצות של חלוצים וחלוצות שיגידו: אנחנו מגינים על הילדים שלנו מול מפלצות כל כך חזקות. והשטח צועק את הכאב. זה מגיע מההורים".
לא בטוח שהוא מגזים. כל סקר ומחקר שפורסמו בנושא בשנים האחרונות הדגימו שאם בכלל, המצב גרוע יותר; המסכים הורגים מוחות לא בוגרים, הווטסאפ מוודא הריגה – או לפחות דיכאון מתמשך – והרילז, סרטונים קצרים, הופכים את תשומת הלב הילדית לכזו של דג זהב. או כמו שמנסחת את זה גת מגידו, אשת השקעות עם בנות בכיתות א' ו-ה' בבית הספר "אביב" בתל אביב: "תסתכל על דקה מסרטון בערוץ 'קוקומלון' – הפריימים שם קופצים במהירות מפגרת, כמו המשחקים בטלפון שהפכו כל כך מהירים שמבוגר לא מסוגל לשחק בהם. ואני יודעת לקשור את זה למה שאני רואה אצל הילדות שלי אחרי שהן במסכים; הן עצבניות פתאום, לא מוכנות לשחרר את המכשיר, ובדרך כלל הן בנות רגילות ומהממות בלי הפרעות קשב או אבחונים, אז אני יודעת שזה הטלפון – זה קומון סנס. הבנתי שזה פשוט לא הגיוני לשלם על חוגים, לדאוג למה הן אוכלות, ובסוף להרוס אותן עם מסכים".
6 צפייה בגלריה
גת מגידו, אשת השקעות עם בנות בכיתות א' ו־ה' בבית הספר "אביב" בתל אביב
(צילום: רמי זרנגר)
מגידו ו"מהפכת הקשב" הצליחו לגייס את ההורים ב"אביב" להסכמה גורפת, כולל אמנה חתומה, על בלי טלפונים עד כיתה ד', ובלי שום רשתות חברתיות. "אני הבטחתי לילדה טלפון בכיתה ג' ואז עברה האמנה והפרתי את ההבטחה, והיא התבאסה עליי ונאלצה להשלים עם זה".
אבל בסוף, סליחה, מה ההישג בעצם? כיתה ד' זה עדיין מוקדם, לא?
"קודם כל, היו גם הורים שכיסחו לגמרי ורצו שלא יהיו טלפונים עד כיתה ו' – ואני מאמינה שילדים שהיום מתחילים כיתה א' אצלנו, יש סיכוי שבאמת לא יהיה להם טלפון עד ו'. בעיניי כל דחייה שהצלחנו לייצר היא עולם ומלואו, ואסור להקל ראש בדחייה אפילו של שנה בגילים האלה. זה קדוש, כי כל הכישורים החברתיים שלהם עדיין בהתפתחות. ועדיין, אגב, בסוף זה לא הרמטי; היו אתגרי טיקטוק שנכנסו לנו לבית הספר – המנהלת טיפלה בהם ביד קשה – וכל הזמן צריך לזכור שהלקוח הוא הילד ואנחנו כופים את זה עליו, אז זה המון עבודה בלהסביר להם, לדבר אליהם כאנשים מבוגרים בגוף קטן".
× × ×
כן, לך תדבר לילד. מקרה שקרה באמת, במשק הבית שלי, בחודש האחרון: הילד – כבר לא כזה ילד, בעצם – הסכים, בחוסר חשק מסוים, לנסות לקרוא את הספר החדש של אשכול נבו. חומר קל. הוא לא סבל מזה מאוד, אבל עדיין תהה בסוף: "מה הפואנטה? חבל שזה לא יכול להיות איזה וידיאו קצר".
מאוחר מדי בשבילו ובשבילי בשלב זה, אבל לפחות הוא לא נפל בסטטיסטיקה האמריקאית, שמראה עלייה מטאורית בדיכאונות קליניים מאובחנים אצל בני נוער החל מ-2011, השנה העקרונית שבה טלפונים חכמים הפכו לנחלת הכלל. מחקר גדול שפורסם השנה בכתב העת Pediatrics בהשתתפות כ-10,000 ילדים עם סמארטפונים מתחת לגיל 12 הראה עד כמה הם נוטים לשינה, השמנה ודיכאון. עוד מחקרי אורך מהשנתיים האחרונות הוכיחו קשר מיידי בין שימוש במסכים והתמכרות לרשתות חברתיות בגילים האלה לבין ירידות דרמטיות בביצועים קוגניטיביים, כולל קשב מופחת, זיכרון חלש יותר ואלימות ותוקפנות.
אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר, שבה נעמדו הורים אמריקאים רבים על רגליהם האחוריות, הגיעה ב-2024, עם פרסום רב-המכר של ג’ונתן היידט,The Anxious Generation, שהתבסס על סקר רחב היקף וקבע כי בין השנים 2010 ל-2015 עבר המין האנושי את “החיווט מחדש הגדול של הילדות”, שבמסגרתו נעלמה כמעט לחלוטין “ילדות מבוססת משחק” (בחוץ, בחופשיות, ללא השגחת מבוגר), ובמקביל ילדים נדחפו לשימוש לא מבוקר בסמארטפונים וברשתות חברתיות, שתוכננו על ידי חברות הטכנולוגיה בכוונת מכוון למכר ולהציף תוכני קיצון. התוצאה: נערות נפגעו בעיקר ברשתות החברתיות (בריונות רשת, השוואות מראה), נערים נסוגו מהעולם האמיתי למשחקי מחשב ופורנו.
היידט, בשיתוף ארגוני חברה אזרחית ופוליטיקאים, הוביל מהלך רחב של איסור סמארטפונים בקהילות ובתי ספר בארה”ב לפני, בשאיפה, גיל 14, הגבלת רשתות חברתיות מגיל 16 ומעלה ונעילת המכשירים בארוניות מיוחדות לאורך יום הלימודים.
במדינות אמריקאיות בולטות שבהן הועברו חוקים שאסרו שימוש בסמארטפונים במהלך יום הלימודים (כולל הפסקות), דיווחו בתי ספר על ירידה מיידית באלימות, עלייה בציונים וחזרתן של אינטראקציות חברתיות חיוביות. ישראל, באיחור המקובל, עושה עכשיו צעדים מהוססים בכיוון, ומדריכת ההורים והסופרת עינת נתן מציעה, קצת כמו “מהפכת הקשב”, שהמעורבות ההורית וחיזוקה היא גורם המפתח. “אנחנו בעידן שבו צפייה משותפת בטלוויזיה נהייתה ה’לקרוא ספר’ החדש, ואתה מרגיש הורה ממש טוב אם ראית איתם סרט”, היא אומרת. “אז אני לא מניפה אצבע מאשימה מול המסכים, אלא מול עצמנו – אנחנו והקריירות שלנו והעובדה שאנחנו לא פנויים, ולכן זה הפך נורמטיבי וסבבה שהם סגורים בחדר, כי כולם ככה”.
ואפשר עדיין לחזור אחורה?
“בסוף, כל מיזם ששורשיו מגיעים מהבתים הוא מבורך, כי צריך לתת כוחות וכלים להורים לעמוד בדבר הזה, כלומר לשים לילדים גבולות בנושא בלי לחשוב שזה שהילדים מתוסכלים זה נגדך, וגם בלי לצפות מהם להגיד ‘תודה על שאתם מצילים לנו את המוח’. אני מאמינה ומקווה שזה אפשרי”.
בוודאות אפשר לומר שזה לא עומד להיות פשוט במדינה שההורים בה נותנים סמארטפון ראשון לילד כמתנת עלייה לכיתה א’ – אירוע ששמט את הלסת לנעמה יוסטינג, אמא לילדה בת 11 מבני ציון, שבילתה 11 שנה כיזמית הייטק בסיליקון ואלי, בדיוק בשנים הקריטיות שבהן "זה היה תור הזהב של המדיה החברתית, וראינו תנועה חזקה שהוקדשה לאיך-מביאים-משתמשים ואיך לבנות אלגוריתמים שיידעו לאסוף קהל שבוי בתוך מקום סגור ולייצר ויראליות, והשאלה הגדולה הייתה מה יביא אנשים לפלטפורמה וישאיר אותם שם הכי הרבה זמן ולכמה שיותר קליקים. הכל דהר נורא מהר ואי-אפשר היה לעצור".
פאסט-פורוורד ל-2012, יוסטינג והמשפחה חוזרים לישראל, "ואנחנו מגיעים לבית ספר בכפר שמריהו ואני רואה שהילדים בכיתה א' עם סמארטפונים, ואני בהלם. ואני רואה ילדות בחוגים עם תנועות הריקוד האלה שלא מותאמות גיל וכלום, וזה שוק בשבילי".
לפני חצי שנה איפשרה יוסטינג לבתה בת ה-11 סמארטפון ראשון – האחרונה בכיתה שקיבלה אחד – "ואין טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק. כשפתחו להם בכיתה ד' קבוצת ווטסאפ כיתתית עם המורה, היא לא הייתה בקבוצה ואני הייתי שם במקומה, עם הילדות והמורה, כדי שהיא תוכל לדעת מה קורה".
פאדיחה בשביל הילדה, לא?
"מצד אחד. ומצד שני היא קוראת מיתולוגיה יוונית, לומדת שפות, עולם הדמיון והמשחק שלה מפותח מאוד, היא ילדה שבעתיד הערך שלה בסטארט-אפ יהיה גדול פי אלף ממי שלא הרחיב את העולם או המשחקיות שלו".
עכשיו יוסטינג נערכת למאבק מול הילד. "זה הולך להיות יותר קשה, אבל הוא לא יקבל טלפון חכם לפני גיל 11. כיום אני אישית הרבה פחות מפחדת מזה שטיל איראני יתפוצץ לי על הבית מאשר מזה שסמארטפונים ישפיעו על הילדים שלי ברמה החברתית והנפשית".
בדיעבד, נראה שהיא אולי קצת מכה על חטא. "הרבה חברים שלנו מהוואלי, ישראלים ואמריקאים שעשו אקזיטים כאלה ואחרים, גרים כיום בבועות בפורטוגל או בקוסטה-ריקה, בקהילות שהחליטו שהוואלי השחית אותנו רוחנית ופיזית ואנחנו מוכרחים לחזור אחורה. אז מטפחים גינות, מגדלים אורגני, לכולם יש תרנגולות – גם לי כאן. כולנו מחפשים לעשות אופסט לטרלול הטכנולוגי הזה".
× × ×
המטוטלת העולמית כבר מתחילה להתהפך: באוסטרליה, אינדונזיה, מלזיה, ספרד, פורטוגל ונורווגיה נאסר שימוש בכל הרשתות החברתיות הגדולות מתחת לגיל 16, כשהקנסות הכבדים מוטלים – במקרה של היתפסות – על חברות הטק עצמן.
בישראל, כמו בישראל, הממשלה איננה – כלומר, משרד החינוך הודיע בכללי שהשימוש בטלפונים ניידים בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים ייאסר מהשנה הבאה, אבל בהיעדר הסכמות הורים, תהליך מסודר או אכיפה כלשהי, שיהיה להם בהצלחה עם זה.
נעמה יוסטינג, יזמית הייטק ואמא לבת 11: "כל החבר'ה שעבדו בפייסבוק מגבילים את הילדים שלהם במסכים. חברה טובה שלי בוואלי, שהייתה מהעובדים הראשונים בטוויטר, הילדה שלה מסיימת עכשיו כיתה ו' ואין לה טלפון נייד"
כך עלו למגרש, בשלב הראשון, התארגנויות נקודתיות של הורים – כולל קבוצת הווטסאפ "הורים מודאגים דיגיטלית", או בית הספר "ביכורים" בתל-אביב, שהוקם לפני כשמונה שנים וההורים שם החליטו להקים, לצד יתר הוועדות הכיתתיות, גם "ועדת מסכים". בשנתיים האחרונות מצטרפות רשויות מקומיות חזקות; עיריית תל-אביב החילה השנה איסור גורף על הכנסת טלפונים ניידים לבתי ספר יסודיים, ובשנה הבאה האיסור אמור להתרחב גם לתיכונים. 11 רשויות מקומיות (כולל תל-אביב, ירושלים, נהריה, גוש עציון, מטה יהודה ואחרות) עובדות עם "מהפכת הקשב" של גרנות ומיישמות תהליך של שנה לפחות, כולל אירוע חתימת הורים על אמנה שמסדירה טלפונים לא לפני כיתות ד', ה' או ו', והרחקת רשתות חברתיות, וניסיון לאכוף את ההסכמות האלה מדי יום, ולהציע לילדים פעילויות חלופיות מאורגנות.
זה אף פעם לא קל, בעיקר כי מדובר בניסיון, שעשוי להיראות אבוד כמעט, לשמר איזה עבר תמים יותר, "אבל אני רואה בתי ספר שאחרי שעות הלימודים מארגנים אירועים של משחקי חצר ומשחקי קופסה. בבית ספר אחד הכריזו על טורניר טאקי בהפסקות, בבית ספר של הבת שלי ברמת-השרון אחת המורות לימדה אותם לסרוג – בנים וגם בנות, ועכשיו הבת שלי לפעמים מארחת חברות והן יושבות וסורגות", אומרת יעל שמואלי, מרכזת הפעילות של "מהפכת הקשב" בתל-אביב.
שמואלי היא מקרה נוסף של חציית קווים. אחרי שעבדה שנים עבור מטא בדבלין – בשעה שבן זוגה עבד בגוגל – הם חזרו לארץ, ושמואלי מצאה את עצמה מנהלת את אופרציית המוצר של פייסבוק ישראל. "ובאיזה כנס גדול שהיה לנו, אחת המנהלות הבכירות אמרה משהו שטילטל אותי: 'יצרנו משהו מאוד טוב שמאפשר לנו להיות בקשר עם אנשים שאין לנו יכולת לראות פיזית ביום-יום, רק בואו נשים לב שהדבר הזה לא מרחיק אותנו ממי שבאמת נמצא לידנו פיזית'".
שמואלי כבר לא במטא, ואצלה בבית היא החליטה לוותר על סמארטפון לילדים לפחות עד סוף כיתה ו', "זה מהלך חברתי סיזיפי וארוך ומייאש, אבל ככה זה עובד".
ואכן, העסק לא מחליק בגרון בקלות לכל ההורים. "החלק הקשה זה להחזיק את זה – מול בית הספר, ובמפגשים, ולגייס את ההורים ולהביא אותם להרצאות וסדנאות", אומרת ליאת מלטר בן-גד, אם לארבעה, מהם שניים בבית הספר היסודי "יהודה הלוי" בירושלים. "ייאוש זה משהו שקשה לשמוע, והורים אומרים 'אין ברירה, ככה זה' או 'לשם העולם הולך, הילדים צריכים לדעת איך לעבוד עם זה מגיל צעיר כדי שלא יישארו מאחורה' – ואני פשוט לא מסכימה עם זה, הם הרי לומדים תוך שנייה, והשאלה היא אם יש להם כוח עמידה מספק מול הכוחות החזקים כל כך של הרשתות. ואין להם, ולכן הם צריכים אותנו כמבוגרים שנעזור להם בהדיפה".
ההורים בבית הספר יהודה הלוי הגיעו להסכמה על דחיית קבלת סמארטפון ראשון לכיתה ו', ועל קבלת טלפון טיפש בלבד בכיתה ג'. "הבת שלי היא כיום ב-י"א, ובכיתה ח' היה לה מאוד חשוב להיות באינסטגרם ואיפשרנו לה, כיום יש לה גם טיקטוק, וזה פרוץ לחלוטין, אני לא יודעת לכמה זוועות או סתם דברים מטופשים היא נחשפת שם".
גת מגידו, אמא לשתיים: "בעיניי כל דחייה שהצלחנו לייצר בקבלת הסמארטפון היא עולם ומלואו. זה קדוש, כי כל הכישורים החברתיים שלהם עדיין בהתפתחות. וכל הזמן צריך לזכור שהלקוח הוא הילד ואנחנו כופים את זה עליו, אז זה המון עבודה בלהסביר להם"
אחרי שנתקלה בקול קורא של עיריית ירושלים שהציע לבתי ספר להצטרף ליוזמה, מלטר בן-גד החליטה להירתם, לפחות לטובת הבת הקטנה. "ממש הרגשתי שזה משהו שככל שאתה דוחה אותו, הילד מרוויח עוד אפשרות לנשום בחיים, עוד איזו סקרנות לעולם, לחקירה, לשאלת שאלות, לראות אחד את השני, לשחק עם חברים על באמת, להיות בתקשורת, לזהות הבעות פנים".
אבל היו לא מעט התנגדויות, אני מבין.
"זה לא תמיד הורים שמתנגדים לעיקרון, כמו הקטע של 'מה אתם מתערבים לי בתוך הבית', וצריך להסביר שאנחנו לא מתערבים, רק רוצים לייצר נורמות כלשהן".
בשלב הראשון החליטו ההורים ב”יהודה הלוי” לרכוש במרוכז טלפונים טיפשים לכל ילדי כיתה ג'.
הילדים לא התאכזבו שאלה טלפונים טיפשים?
"להפך, זה היה יום חג בבית הספר. היה סוף אוגוסט, הילדים הגיעו עם ההורים בהתרגשות עצומה מהנוקיה הזה, ופשוט היו באורות".
בינתיים זה מחזיק מעמד. "אני והבת שלי הולכות לבית הספר ברגל כל יום, וברחוב שלנו יש סטיקר, 'גם לילדים שלי מגיעה ילדות בלי סמארטפון' – לא ראיתי סטיקר כזה בשום מקום אחר, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה לתת להם: את היכולת להיות ילדים, לגעת בעולם באמת, לא דרך מסך".
תלוי מאיפה מסתכלים על זה, התעצמותה של תנועת הנגד הזו עשויה להיתפס כאירוע פריבילגי ומוגבל בסוגו – למרות שהוא זולג עכשיו גם ליישובים שאינם במרכז הארץ – או כתחילתו של תיקון כל-ישראלי גורף ברמת השלכת הסיגריות מכל המדרגות. כוחות הנגד של ענקיות הטק והרשתות החברתיות עדיין עצומים בהרבה מאלו של כל התארגנות הורים, אבל מלטר בן-גד אופטימית: "בסוף יש כאן איזו מטוטלת היסטורית; גילינו משהו גדול והלכנו איתו לאיזו קיצוניות, ועכשיו אנחנו צריכים לאזן את זה בחזרה. בעיניי זה לא קרב מאסף, כי אנחנו ננצח. האנושות תנצח, אין לי שום ספק. אני פשוט רוצה שהילדים שלי עוד יספיקו להיות בצד השפוי. שיהיו ההתחלה של השפיות המחודשת".
