כל כך הרבה דברים חולפים בינינו בחיבוק הקצר שאני נותנת לה כשאני מגיעה לקפה, אבל שתינו לא אומרות כלום. "פה טוב לך?" אני אומרת לגילי ומצביעה על שולחן פנוי שמישהו השאיר עליו כוס משומשת של שייק. "כן, כאן זה טוב", גילי אומרת ואני מקללת את עצמי על בחירת המילים שלי. בעולם החדש שלה, ממילא כבר אין יותר דבר כזה שהוא טוב. גם אם היא תזכה במיליארד דולר בלוטו האמריקאי, זה לא יהיה טוב שלם. "נשארת אותו דבר", אני אומרת לה כשאנחנו מתיישבות, והיא באמת נשארה אותה הגילי שהכרתי. אמנם בשיער שלה נזרקו כמה פסים של לבן, אבל אי-אפשר לטעות בזה שהיא עדיין אותה הג'ינג'ית היפה שהכרתי אז. ושוב, בחירת המילים שלי נשמעת לי צורמת, מיותרת. כי אם יש דבר אחד שברור לשתינו כרגע, זה שהיא לא נשארה אותו דבר.
אני מתחילה לנהל איתה איזה סמול-טוק מיותר. אם היינו חברות טובות היינו יכולות להתחיל מהאמצע, כמו שחברות עושות כשהן נפגשות וישר אוספות את החוט של השיחה הקודמת מהמקום שבו הוא נקטע בפעם שעברה. אבל אנחנו לא חברות טובות, רק שתי נשים שהכירו בעבר ועכשיו התכנסו בבית הקפה לפגישה קצת מוזרה שתכף אסביר מה טיבה.
כנראה שגילי, שתמיד הייתה חדה ומדויקת, מרגישה את אי-הנוחות שלי. אולי היא שמה לב שאני נושכת את השפתיים אחרי כל מילה שאני אומרת ונשמעת לי לא מספיק רגישה כלפיה. כי במכה אחת היא מפסיקה את הסמול-טוק המקרטע שלי וניגשת ישר לעניין. "את יודעת?" היא אומרת, "אני חושבת שבפעם הראשונה שפגשתי אותך אני הייתי בהיריון איתו". ואיך שהיא אומרת את זה, הדמעות עולות לי לעיניים.
"ילד מת זה המון עבודה, זה הרבה יותר עבודה מלגדל ילד חי, כי את מנסה לשמר את הנוכחות שלו בעולם הזה בכל דרך. שיואב יהיה איתנו עוד קצת כאן. שהוא לא ייעלם"
נפגשנו בפעם הראשונה לפני 20 שנה בערך. הייתי אז נשואה טרייה ל-א', בדיוק חיפשנו לקנות דירה, ואז מצאנו בשכונת ביצרון דירה קטנה וישנה ש-א' טען שאפשר יהיה להרחיב אותה לשתי קומות עם גג. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, הדירה נראתה לי כמו קן עטלפים מט ליפול, אבל בעלי התעקש שזה זה, ובאותה נשימה גם אמר "אני יודע מי עורכת הדין שתטפל לנו ברכישת הדירה - גילי, אחותו של איתמר".
איתמר היה חברו הטוב של בעלי אז, וכשפגשתי את גילי, אחותו, אני זוכרת שציינתי לעצמי שגם היא, כמו איתמר, ג'ינג'ית וגם ממש מצחיקה. ההומור המשובח והטיפה שחור שלה העביר לי את הזמן בנעימים, ובזכותו לא סבלתי כמו שציפיתי לסבול מקריאת מסמכים עם מילים כמו "נסח" ו"מספר חלקה מנדטורי". מאז היא נשארה עורכת הדין "שלי", לא שיש לי 80 נכסים בריביירה הצרפתית לנהל, אבל היא הייתה היחידה שסמכתי עליה לעזור לי לכתוב את הצוואה שלי לפני כמה שנים.
עכשיו אני מבינה, אלוהים, כשנפגשנו לראשונה היא הייתה בשלב הזה של החיים שאת נכנסת להיריון ראשון והכל פרוס לפנייך. אני חושבת על כל החלומות שבטח היו לה אז, איך התינוק החדש שלהם יגרגר על שמיכת הפיקה שהם יפרסו לו על הדשא בגינה עם עצי הפרי בביתם שבשדה ורבורג, איך הוא ייקח את הכי טוב ממנה ומבעלה ליאור ורק יגרום להם להיות עוד יותר מאוהבים. לילדה התותחית שפגשתי אז לא היה מושג שיעברו 20 שנה, ותינוק החלומות שלה ייהרג בפיצוץ אדיר על אדמת עזה. "לא", אני חושבת עכשיו, "זה פשוט לא יכול להיות שהתינוק הזה של גילי איננו".
גילי איבדה את יואב בדיוק לפני שנה. זה קרה כשיואב וצוות יהל"ם שלו השתתפו בפשיטה על בית בחאן-יונס שבדרום עזה, והמגלניסטים שהיו איתם אמרו להם שיש איזה חדר סגור שיש בו חפץ חשוד. ארבעה חיילים נהרגו בתקרית הזו, כל אחד מהם עולם ומלואו, אבל אני פה עם גילי, והעולם שהיא איבדה? הוא הגלקסיה החכמה, טובת הלב, הסקרנית ללא גבול, ששמה יואב.
"קראתי לו ילד גאווה", היא אומרת, "הכל היה איתו קל, הרגשתי שאני לא צריכה לדאוג לילד הזה לכלום. עוד כשהייתי בהיריון איתו הייתה לי תחושה ברורה שהכל יהיה בסדר איתו ולא פחדתי מכלום. כתינוק הוא היה מושלם, התהפך ראשון, דיבר ראשון, הכל באיזי. וזה המשיך בילדות. ילד כזה שהכל מצליח לו בלי לעשות עניין, פשוט קלאס באפס מאמץ, מוקף חברים, מצליח בכל מה שהוא נוגע בו, אבל נשאר צנוע בצורה כמעט מוגזמת. אתה לא יכול לבקש יותר ממה שקיבלנו מהילד הזה".
"ועכשיו אני חושבת המון על האילו רק, על מה יכול היה להיות אחרת", היא אומרת, "אילו רק היה עומד כמה צעדים יותר רחוק. אילו רק השרוכים היו נפתחים לו, והוא היה רוכן לקשור, היה טיפה מתעכב לפני שעלה לקומה השנייה של המבנה, ואולי הוא היה ניצל. הוא היה נפגע קשות, אבל הוא לפחות היה נשאר בחיים. זו מחשבה שלא עוזבת אותי". האילו רק זה אחד העינויים ששמורים להורים שכולים. את עומדת במטבח ומתגעגעת לבנך המת כמו שלא ידעת שאפשרי, ופתאום, בום, המוח שלך פותח לך על דעת עצמו פורטל ליקום מקביל. את מדמיינת איך הוא היה חוזר הביתה באותה שבת אחרונה לפני שנפל, ונגיד היה חוטף וירוס בטן, ולא נוסע בחזרה לבסיס. את חושבת על שרוכים פתוחים כמו גילי, את מפנטזת על משק כנפי פרפר אחד שבסוף מציל את העולם שלך כמו במשל הזן-בודהיזם ההוא.
והנה עוד משהו שמייסר אותי. כשהבן היפהפה שלה נפל לפני שנה, אפילו לא היה לי מושג שזה קרה, אפילו לא ידעתי שהיא איבדה ילד. יום אחד, ממש לפני שלושה חודשים, החברה הכי טובה שלי אמרה כבדרך אגב, "אני כל הזמן חושבת על מה שקרה לגילי המהממת", ואני קפצתי מהכיסא מרוב הלם ואמרתי "מה קרה לגילי? מה אמרת?" ככה גיליתי שיואב רוור איננו.
כשהתקשרתי כדי להתנצל בפני גילי על תשעה חודשים של התעלמות כל כך חסרת לב, היא מיד סלחה לי. ממש כמו יואב שלה, גם לה נפש רחבה ונדיבה. ולאורך כל השיחה איתה בהיתי בתמונת הפרופיל של גילי בווטסאפ, שהייתה בעצם תמונה של יואב, לבוש במדים הטקטיים שלו, עומד בשטח הכינוס ממש לפני הכניסה שלו לרצועה. בחור בן 20 עם שיער אדום זהוב, מין גוון בלונד תות כזה ששחקניות הוליוודיות מוציאות הון במספרה כדי להגיע אליו, אבל במשפחת רוור נולדים איתו בחינם. והוא היה ענק, כמעט שני מטר, אבל בפנים שלו היה משהו עמוק ורגיש ועדין שגרם לי להתאהב בו ישר. זה היה כמו בוקס בבטן, להבין שאת הילד היפה הזה אני כבר לא אזכה להכיר. "למה אלוהים תמיד לוקח את הטובים", אני אומרת לגילי. "זה לא שאלוהים לוקח את הטובים", היא אומרת, "זה שהטובים הולכים למקומות הכי קרביים ומסוכנים בעצמם".
יואב יכול היה לשרת בצבא כספורטאי מצטיין בלי שום בעיה. כן, אם הוא רק היה טיפה יותר אגואיסט, טיפה פחות אידיאליסט וצנוע, הוא היה היום נוהג במכונית הקטנה שלו בדרך לעוד אימון כדורסל אחרי שסיים יומית רגועה באיזה בסיס קרוב לבית. אבל במקום זה הוא פשוט התעקש לתרום למדינה הפצועה ולהיות הכי קרבי שיש.
זה קרה ביום שישי, 6.6, בשעה שש בבוקר. שש-שש-שש, המספר של השטן. באותו הבוקר גילי הייתה עסוקה בבת האמצעית שלה, תמר, שהייתה זקוקה לשתי שמלות. אחת לנשף, ואחת לטקס סיום בית הספר. "לא הייתה לי שום תחושה שמשהו רע עומד לקרות, גם לא לליאור", גילי אומרת.
"תמר ואני עלינו שתינו על הכביש לכיוון קניון עיר ימים בנתניה, וכמו שאני עולה על הכביש ליאור מתקשר אליי. אני בעצם מבינה את הרוב כשאני שומעת את הקול שלו, והוא בוכה, בכי שמגיע ממקום שלא הכרתי, ואומר 'בואי הביתה'. אני מבינה שקרה משהו לא טוב, אבל אני לא מעיזה לשאול אותו מה זה. אני אומרת לתמר 'בואי נתפלל שהוא בלי ידיים, בלי רגליים, אבל איתנו'. אנחנו מתקרבות הביתה ואני לא רואה רכבים חונים לידו. אני נהיית אופטימית, אומרת לתמר 'תקשיבי, אין פה אף רכב, בטח אמור להיות רכב של האנשים מקצין העיר אם הוא מת. אז הוא בטח פצוע'. אבל לא, מסתבר שקציני העיר אף פעם לא מחנים את הרכב שלהם ליד הבית. כמו שאנחנו יוצאות מהאוטו, ליאור רץ אלינו מהבית, וזהו. אני לא זוכרת יותר שום דבר. פשוט התנתקתי ולא הסכמתי לקבל את הדבר הזה, אני עד עכשיו לא מוכנה לקבל אותו. זה לא משהו שהורה יכול לתפוס".
ואז היא פתאום אומרת משפט מפתיע, "ילד מת זה המון עבודה, זה הרבה יותר עבודה מלגדל ילד חי. כי את מנסה לשמר את הנוכחות שלו בעולם הזה בכל דרך אפשרית", היא אומרת. "תקראי לזה הנצחה, תקראי לזה משהו אחר, אבל בעצם המטרה היא שיואב יהיה איתנו עוד קצת כאן. שהוא לא ייעלם. בכל פעם שאני מארגנת פינת זולה לזכרו במושב או מנסה לסדר שילבשו חולצות עם התמונה שלו במשחק ליגה בכדורסל, אני בעצם מנסה להחזיק ביואב, בנוכחות שלו פה איתנו, לעוד קצת. שרק לא יעזוב לי לגמרי את העולם הזה". היא מזכירה לי איך באגדה ההיא, פיטר פן נכנס לחדר השינה של וונדי ומבקש שתתפור לו בחזרה את הצל, ואחרי שוונדי מחברת לו אותו מחדש, היא מחזיקה את הצל שלו בכוח כשהוא מנסה להתעופף משם בחזרה לארץ לעולם לא. זה מה שגילי עושה, זה מה שכל ההורים השכולים עושים, מנסים להחזיק בכל הכוח בדש הבגד של ילד הקסמים שלהם שהלך מפה, למשוך אותו למטה, שיישאר.
מחר יום שבת, 6.6. יום השנה לנפילתו של יואב, ילד הגאווה של הרוורים. וברגע ש-6.6 יגיע, בבקשה תעשו משהו לזכרו של הילד הנדיב והסקרן הזה. תזרקו כדור לסל, תפריחו מהחלון בלונים אדומים, תקראו ב"חולית", שזה הספר שיואב קרא לפני שהוא הלך ולא חזר. או הכי טוב, היכנסו לעמוד האינסטגרם שהחברים פתחו לו אחרי נפילתו. הקלידו remember_yoav_raver והוסיפו שם עוקב או לייק. לא משנה מה תבחרו לעשות, בבקשה תזכרו את יואב שהאיר כל פינה שהוא נחת בה. שהוא יישאר בעולם הזה עוד קצת, רק עוד דקה.
