״כאשר מתכנני העיר עיצבו את וושינגטון די-סי, הכוונה שלהם הייתה לבנות עיר שתפחיד ראשי מדינות שמגיעים לביקור. לבית הלבן יש את יתרון המגרש הביתי הגדול ביותר בעולם המודרני״. אלה אמנם דברים שאמר מייקל דאגלס ביושבו כנשיא הפיקטיבי אנדרו שפרד, בסרט "הנשיא מאוהב", אבל כמו הרבה משפטים שכתב אהרון סורקין, הם הפכו לציטוטים חביבים על כותבי נאומים של נשיאים אמיתיים. בעיקר כי זה נכון. הבית הלבן - שנבנה בידי עבדים, נפתח רשמית ב-1800, עם כניסת הנשיא השני ג'ון אדמס, נשרף ונבנה מחדש וקיבל את צורתו החיצונית המוכרת בתחילת המאה ה-19 - הפך עם השנים לא רק למבנה השלטוני המוכר בעולם, אלא גם למקום מעורר יראה של ממש.
זה קרה למרות - או אולי דווקא בגלל - שהוא אלגנטי ולא יוצא דופן בממדיו. היה קשה שלא לחוש משהו מיוחד אפילו סתם כשמביטים בו מבחוץ. אבל רגע לפני יום ההולדת ה-250 של ארצות-הברית של אמריקה, הבית הלבן נראה יותר כמו מבנה באמצע תהליך פינוי-בינוי מאשר כמעון השלטוני המרגש, זה שקירותיו הלבנים מבהיקים, הדשא שלו ירוק 365 יום בשנה ועד לא מזמן גם היה בו גן ורדים יפהפה.
5 צפייה בגלריה
במקום גן הוורדים המיתולוגי. זירת ההיאבקות החדשה בבית הלבן
(AARON SCHWARTZ, Getty Images via AFP)
עכשיו, צילום מלמעלה מגלה את שרידיו המטים ליפול של האגף המזרחי ההיסטורי ששימש את הגברת הראשונה, ואת תחילת הבנייה של אולם נשפים; גן הוורדים המיתולוגי של ג׳קי קנדי הוא היום רחבת בטון כמו השורה המפורסמת של ג’וני מיטשל: They paved paradise and put up a parking lot (הם ריצפו את גן עדן ושמו מגרש חניה). ובמרכז המתחם נבנית בשבועות האחרונים זירה ענקית, שכדי להקים אותה היה צריך לעקור כר דשא עצום.
ביום ראשון יארח המתחם הזה סדרה של קרבות אמנויות לחימה משולבות של ליגת ה-UFC (אליפות הלחימה האולטימטיבית, Ultimate Fighting Championship). כ-6,000 איש יישבו ביציעים, והקרקס ירגיש כמו חוויה חוץ-גופית לכל מי שנוצר את האידיאלים של ארה"ב, אבל ימלא את מטרתו היחידה: לעשות לדונלד טראמפ נעים בגב ביום הולדתו ה-80. זה לא יהיה יוצא דופן - בינתיים כל הקדנציה השנייה של טראמפ נועדה רק לעשות לו נעים בגב - אבל זה יהיה דוחה במיוחד.
הטיימינג לא יכול היה להיות מושלם יותר עבור טראמפ. הוא אמנם לעולם לא יפסיק להאמין בשקר שלפיו ניצח בבחירות של 2020, אבל כמי שבטוח שכדור הארץ מסתובב סביבו, טראמפ מצליח למצוא גם יתרונות בכך שהקדנציה השנייה שלו נדחתה בארבע שנים. הרי אם היה מסיים את תפקידו ב-2024, היה מפספס את רצף האירועים המונומנטליים שחיכו לנשיא הנוכחי: חגיגות יום הולדת 250 לאמריקה, המונדיאל ואולימפיאדת לוס-אנג’לס 2028.
טראמפ העביר את מרבית השנה וחצי הראשונות בקדנציה השנייה שלו בעיצוב מחדש של וושינגטון והטבעת חותם אישי, מילולית, על המוסדות האמריקאיים. הוא עושה זאת כי כך נהג כל חייו: מורח את שמו באותיות ענק על בניינים כדי לוודא שאף אחד לא ישכח אותו גם אם ירצה. עכשיו הוא הופך את חגיגות ה-250 לאמריקה, יחד עם המונדיאל, לקיץ שבו יכפה עצמו על כל אירוע שאמור להיות ממלכתי וא-מפלגתי, ואוטומטית יהפוך למפלגתי והכל חוץ מממלכתי. את טראמפ זה לא מעניין. מבחינתו הקוסמוס ידע מה הוא עושה כשהחזיר אותו לבית הלבן בדיוק עכשיו, כדי שכל האירועים העצומים האלה יהפכו לחגיגות ה-250 לדונלד טראמפ, Party of One.
× × ×
לפני עשור הקים הקונגרס ועדה דו-מפלגתית תחת השם "אמריקה 250", שתפקידה היה להכין את החגיגות הלאומיות הגדולות. היא אירגנה מסיבות ואירועים ברחבי המדינה והייתה אמורה להרים קונצרט גדול ב"מול" הלאומי, השטח העצום שבין אנדרטאות וושינגטון ולינקולן. אפשר היה לדמיין את שורת הזמרים האמריקאים העצומים שיכלו להופיע באירוע לאומי א-פוליטי כזה.
טראמפ בז לכל הרעיון. כשחזר לבית הלבן מינה בצו נשיאותי צוות משימה משלו, שבראשו כמובן הוא עצמו על תקן היו”ר. הצו קבע כי מטרת החגיגות תהיה "השבת האמת והשפיות להיסטוריה האמריקאית ודיכוי תנועות האחראיות על החלפת עובדות בנרטיב מעוות“. "הנרטיב המעוות" שעליו מדובר הוא ההיסטוריה האובייקטיבית והעובדתית של ארה"ב, אבל טראמפ גם חושב שהוא ניצח ב-2020, ושהוא הנשיא האמריקאי הפופולרי בהיסטוריה.
במקביל לצו הקימו קבוצות המחוברות לטראמפ, במימון פרטי, ועדה מתחרה לזו של הקונגרס בשם "חופש 250". הוועדה יזמה אירועים משלה, וטראמפ הפך אותם לאירועים היחידים שחשובים: קרב UFC בבית הלבן, "יריד המדינה" ב”מול”, כולל קונצרט גדול; מרוץ מכוניות באוגוסט ברחובות וושינגטון, ומה שטראמפ מגדיר כ״מופע הזיקוקים הגדול בעולם״ ב-4 ביולי.
אירוע ה-UFC הוא הראשון בסדרה, וכנראה התמוה מכולם. אין הסבר רציני לקשר בין קרבות אמנויות לחימה לחגיגות 250 לתחילת הניסוי הדמוקרטי החשוב אי פעם. הקשר היחיד הוא שלטראמפ יש היסטוריה בעולמות הקרבות האלה, וביום ראשון חל יום הולדתו וזו המסיבה שהוא מארגן לעצמו. הפרויקט עולה 60 מיליון דולר, במימון ה-UFC. מתוכם, 700 אלף דולר יוקדשו רק כדי לשקם את כר הדשא הנרחב שנהרס לגמרי. זה אמור להיות מבנה זמני, אבל בשבוע שעבר טראמפ החל לשדר בלוני ניסוי צפויים: הוא רוצה שהמפלצת הזו תישאר באמצע מתחם הבית הלבן. "גם מגדל אייפל אמור היה להיות זמני", השווה טראמפ בחוסר בושה מרשים אפילו בקנה המידה שלו, ״הזירה הזו מושכת הרבה אנשים, אז אולי לעולם לא נפרק אותה“.
× × ×
14 ביוני, יום הולדתו של טראמפ, הוא גם "יום הדגל" - לציון האימוץ הרשמי של דגל ארה"ב ב-14 ביוני 1777 והקמת צבא ארה"ב באותו תאריך שנתיים קודם. טראמפ מנצל את המקריות הזו כדי לחגוג לעצמו, אבל להעמיד פנים שלא. ב-14 ביוני של השנה שעברה ערך מצעד צבאי ברחובות וושינגטון, שאליו הגיע קהל דליל מאוד, אז השנה הוא חוגג לעצמו באצטדיון בתוך הבית הלבן.
אירוע אחר של ארגון "חופש 250" אמור היה להיות הקונצרט הגדול ב"מול" העצום של וושינגטון. ההופעה אמנם משכה מראש רק אמנים שימיהם הגדולים היו מאחוריהם עוד כשטראמפ הגיש תוכנית ריאליטי שבה העמיד פנים שהוא מפטר אנשים - בין היתר מוריס דיי, ברט מייקלס, הקומודורז ומילי ונילי - אבל הם היו בטוחים שההופעה היא יוזמה א-מפלגתית. כשהתברר להם שהם עומדים לשיר בעצרת שמארגנים אנשיו של טראמפ, הם פרשו בזה אחר זה.
טראמפ מיהר לשלוף את טריק ה"אני מתפטר, אתם לא יכולים לפטר אותי" והודיע שההופעה כולה מבוטלת, ובמקומה תהיה "מסיבה" שהוא יהיה הכוכב המרכזי שלה. "אני בכל מקרה האטרקציה מספר אחת בכל מקום בעולם, האיש שמביא קהל גדול בהרבה מאלביס בשיאו, ועוד בלי גיטרה“, אמר נשיא ארה"ב.
טראמפ הוסיף כי חוץ ממנו יופיע לי גרינווד, זמר הקאנטרי שייצר ב-1984 את המגה-להיט God Bless the USA, והפך לאמן הבית של תנועת MAGA. ונילה אייס, היחיד מהחבורה המקורית שלא פרש, נשאר מחוץ לגרסה החדשה. "אנחנו לא רוצים זמרים ללא כישרון אבל עם שכר גבוה שירדימו אתכם - אמרנו לכולם להישאר בבית", כתב טראמפ, ״אני רק רוצה להיות מוקף באנשים שמחים, אנשים חכמים, אנשים מצליחים ואנשים שיודעים איך לנצח!״
טראמפ הקדיש השנה הרבה זמן גם לפרויקטים ברחבי וושינגטון. פארק לפאייט המפורסם, מול הבית הלבן, סגור כעת לשיפוצים משמעותיים. הבריכה המפורסמת למרגלות אנדרטת לינקולן עוברת שינויים, ותהפוך מבריכת השתקפות למשהו שנראה כמו בריכה אולימפית. משלמי המסים מממנים את השטות הזו ב-20 מיליון דולר, ואת השיפוצים מבצעת חברה מווירג'יניה שקיבלה את הפרויקט ללא מכרז. ועוד: ארבעה פסלי סוסים מברונזה הניצבים ליד “גשר הזיכרון”, החוצה את נהר הפוטומק, יקבלו ציפוי זהב של 23.75 קראט. זה יעלה חמישה מיליון דולר, וגם כאן העבודות הוענקו לחברה ללא מכרז. בחודש שעבר אישרה “הוועדה לאמנויות יפות” בניית "שער ניצחון" בגובה 75 מטרים מעבר לנהר. בישיבת קבינט בשבוע שעבר הקדיש טראמפ יותר מ-20 דקות כדי לדבר על השיפוצים שהוא עושה בוושינגטון. אף אחד כבר לא זוכר שרשמית עדיין יש מלחמה נגד איראן.
"הנשיא טראמפ מבטיח שאמריקה תקבל את יום ההולדת המרהיב שמגיע לה", אמר דובר הבית הלבן דיוויס אינגל. "חגיגת יום השנה ה-250 לאמריקה תציג פטריוטיות רבה בבירת ארצנו וברחבי המדינה, והנשיא גאה להשתתף בחגיגות ההיסטוריות שלנו. רק אנשים הסובלים ממקרה חמור של שנאת טראמפ ימצאו בעיה עם זה".
× × ×
חוץ מלחגוג יום הולדת בצפייה בקרבות בבית הלבן כמו קיסר רומאי, ולהיות הדי-ג’יי של המסיבה ב”מול”, ימצא טראמפ זמן להכניס את עצמו גם למונדיאל. כאן הוא אפילו לא צריך להתאמץ. נשיא פיפ”א, ג’אני אינפנטינו, שמנהיג ארגון מושחת ותאב בצע, זיהה מהר מאוד את טראמפ והבין מה לעשות כדי לוודא שהוא לא יהרוס לפיפ”א רווחים של 11 מיליארד דולר: חנופה. כמה שיותר חנופה.
וכך, הגרלת המונדיאל נערכה במרכז קנדי, רגע לפני שטראמפ החליט לצרף אליו את שמו (מאז קבע שופט כי זה צעד לא חוקי והורה להסיר אותו), ואינפנטינו ביקש מטראמפ להשתתף בה; אבל הצעד המביך במיוחד היה המצאת “פרס פיפ”א לשלום” כדי להעניק אותו לטראמפ, שייבב במשך חודשים שלא קיבל את פרס נובל לשלום. טראמפ ענד בחיוך את המדליה על צווארו, וחגג את קבלתו בשורת מבצעים צבאיים.
בינתיים, המונדיאל יצא השבוע לדרך תחת עננה גדולה של סימני שאלה. השבועות האחרונים היו מלאים בסיפורים תקשורתיים שעסקו בעיקר במחירי הכרטיסים הגבוהים באופן גס רוח, ובמה שנראה כמו אדישות מוחלטת של האמריקאים לקראת האירוע. לא כי הם לא אוהבים כדורגל - הם בהחלט אוהבים, יותר מכפי שנהוג לחשוב - אלא כי האווירה הכללית של קרעים פוליטיים, מלחמה לא ברורה ותחושה שגם החגיגה של המשחק הפופולרי בעולם הפכה אירוע לעשירים בלבד האפילה על הכל.
למרות זאת, דווקא בשבוע האחרון אפשר היה לראות סימנים שהקסם האדיר של המונדיאל אולי יעשה את שלו. נחיתת הנבחרות בזו אחר זו הזכירה לכולם שארה״ב היא מדינה של מהגרים, וגם אם נבחרת לא מביאה איתה אפילו אוהד אחד מהבית, תמיד יהיו לה אוהדים אמריקאים. ברחובות ניו-יורק העמוסים מתמיד אפשר היה לראות שילוב של אוהדי הניו-יורק ניקס עם אוהדים אירופאים, ובמשחקי האימון האחרונים האצטדיונים היו מלאים.
פיפ״א מצידה גייסה את כל כוחות השואו ביזנס שהצליחה כדי להפוך את טקסי הפתיחה בשלוש המדינות המארחות למשהו שאנשים יראו וידברו עליו, והמארגנים יתפללו מדי לילה שהמונדיאל הארוך בהיסטוריה יעבור בשלום. הם יחתמו על שידור חוזר של מונדיאל 1994 בארה״ב, שהיה מוצלח ושמח ואף אחד לא זוכר מה היה המצב הפוליטי במהלכו.
אגב, מי שחושב שטראמפ לא יצפה לקבל לפחות רפליקה של הגביע העולמי, באמת לא מבין את העשור האחרון מתוך 250 השנים של ארצות-הברית של אמריקה.
× × ×
חגיגות יום ההולדת ה-250 של ארה”ב היו יכולות להיות רגע מאחד, גם אם חולף, במדינה שנמצאת באחת התקופות המפולגות בהיסטוריה שלה. תחת כל נשיא קודם, משתי המפלגות, הייתה ארה”ב משאירה בצד את חילוקי הדעות וחוגגת יחד. גם יום ההולדת ה-200, בשנת 1976, הגיע בתקופה סוערת ומפולגת. ארה”ב רק החלה לעבד את הטראומות של מלחמת וייטנאם; הנשיא הרפובליקני ג’ראלד פורד שרד שני ניסיונות התנקשות בהפרש של 17 יום; הניסיונות לבטל הפרדה גזעית בבתי הספר בבוסטון הובילו למחאות ועימותים אלימים. אבל האמריקאים של 1976 עדיין האמינו ש-200 שנה הן משהו שראוי לחגוג כתרבות שמשותפת לכולם.
פסלי הסוסים מברונזה ליד "גשר הזיכרון" בוושינגטון יצופו זהב, בניית "שער ניצחון" בגובה 75 מטרים יצאה לדרך. "אמריקה תקבל את יום ההולדת המרהיב שמגיע לה", אמר דובר הבית הלבן. "רק אנשים הסובלים ממקרה חמור של שנאת טראמפ ימצאו בזה בעיה"
כיום הרעיון שהאמריקאים הם עם אחד, שמאמין בכמה עקרונות יסוד ושואף יחד לעתיד דמוקרטי משותף, כנראה מעולם לא היה פחות פופולרי. סקר של אוניברסיטת הרווארד בקרב בני נוער, שנערך בסתיו 2025, העלה כי רק שליש מהצעירים סבורים שאמריקאי שמחזיק בדעה פוליטית שונה מהם באמת אוהב את ארה”ב.
בנוסף, פחות אמריקאים מאי פעם סומכים על הממשלה: סקר של מכון “פיו” העלה כי רק 17 אחוזים מאמינים שהממשלה “תעשה את מה שנכון“. האמריקאים בטוחים עכשיו שכל אחד ברחוב רוצה לפגוע בהם, מאמינים יותר ויותר שאלימות היא התשובה היחידה, וכבולים בעולם תקשורת ומדיה חברתית שמשסה אותם זה בזה.
דוח שפורסם בפברואר על ידי קרן ג’ונס הופקינס מצא שכמעט 60 אחוז מהמצביעים מעל גיל 60, ו-47 אחוז מבני דור המילניום ודור ה-Z, חושבים שארה״ב מנוהלת בידי אנשי צללים. כמעט מחצית מהאמריקאים מעל גיל 30 חושבים ש”חלק ניכר מחיינו נשלט על ידי מזימות שנרקמו במקומות סודיים”.
ועל כל זה מנצח מהבית הלבן אדם שכל חייו היו עשיית רווחים משיסוי ופילוג. טראמפ בנה את המותג הפוליטי שלו על תיאוריות קונספירציה שכיוונו שנאה וחשדנות כלפי כולם, החל ממקום הולדתו של הנשיא השחור הראשון, דרך שנאת מדענים, מורים ועד האפיפיור. כעת תיאוריות הקונספירציה הללו הפכו למיינסטרים, והאמריקאים כבר לא רואים את עצמם כתרבות אחת, אלא כשתי תרבויות שנאבקות לשלוט זו בזו. בקיצור, זו תקופה מחורבנת למסיבה.
“מדוע האומה שלנו כן חגגה יחד ב-1976?” שאל ג׳ון מארק נלסון, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, ״אחרי הטראומה של רציחות פוליטיות, סכסוכים גזעיים, המחלוקת סביב מלחמות, התפטרותו של נשיא בבושת פנים וצניחת האמון שלנו בממשלה? אולי כי עדיין היו לנו מנהיגים שהיו דמוקרטים אמיתיים ורפובליקנים אמיתיים. הם הציבו את הכבוד והעקרונות האמריקאיים מעל מפלגתיות: הרפובליקנים דרשו אחריות מהנשיא הרפובליקני ניקסון, והדמוקרטים חקרו את מלחמת וייטנאם ‑ שאליה הובילו אותנו נשיאים דמוקרטים.
“חשיפת פרשת ווטרגייט הורידה את שיעור התמיכה של ניקסון בקרב הרפובליקנים מ-91 אחוז ל-53 אחוז. אמריקאים כיבדו את אלה שהקריבו למען ארצנו בלי קשר לעמדה הפוליטית, קהילות קיבלו בברכה זרים המחפשים מקלט מעריצות וממחסור. כאמריקאים, הכרנו בנשיא שלנו, גם אם לא הצבענו עבורו. והנשיא שלנו דאג לכולנו, גם אם לא קיבל את הקולות שלנו. אבוי, מה עלה בגורלנו? איזה בזבוז נוראי של יום השנה ה-250 לעצמאותנו״.
אבל זה לא בזבוז עבור דונלד טראמפ, וזה באמת כל מה שחשוב עכשיו.
"הנשיא פורד ניצל את חגיגות יום ההולדת ה-200 כדי לחגוג את אמריקה, בעוד שטראמפ הופך את הכל לחגיגה של עצמו", אומר לאונרד שטיינהורן, פרופ' להיסטוריה, ל"וושינגטון פוסט", "ב-1976 החגיגות סיפרו את הסיפור שלנו, ב-2026 זה הסיפור של טראמפ"
היסטוריונים לא מופתעים מכך שנשיא נרקיסיסט עם נטיות אוטוקרטיות חושב שחגיגות ה-250 לניסוי הדמוקרטי המרתק הזה צריכות להתרכז בו. כמה נשיאי עבר לא היו חפים לגמרי מניסיונות להשתמש באירועים לאומיים גדולים כדי להשיג כמה נקודות בסקרים, אבל הם היו חובבנים ליד טראמפ. המקרה הבוטה ביותר עד כה היה, באופן לא מפתיע, ריצ׳רד ניקסון. כשרץ לבחירה מחדש ב-1972, קרא ניקסון לקמפיין שלו "הדרך ל-1976", והואשם מיד בניסיון לגנוב את חגיגות ה-200. זה הצית מחאות, כולל הפגנה שבה נשרפה בובה בדמות ניקסון. הוא התפטר באוגוסט 1974, הרבה לפני חגיגות ה-200. כיום לאף אחד באמריקה לא אכפת משחיתויות נשיאותיות חמורות בהרבה.
כשארה"ב ציינה 100 שנה לחתימה על הכרזת העצמאות, חגג הנשיא יוליסס גרנט בפתיחת תערוכת המאה בפילדלפיה. ג'ראלד פורד החל את השבוע של 4 ביולי 1976 בחנוכת מוזיאון האוויר והחלל הלאומי ובאירוע במרכז קנדי בהשתתפות כוכבים שהקריאו טקסטים פטריוטיים (בהם גם או-ג'יי סימפסון, אבל זה כבר סיפור אחר). אחר כך הוא נאם באולם שבו נחתמה הכרזת העצמאות, נסע לנמל ניו-יורק למשט חגיגי וניהל טקסי התאזרחות לאזרחים חדשים.
״פורד חגג את אמריקה ומורשתה, בעוד שטראמפ הופך את הכל לחגיגה של עצמו״, אמר לאונרד שטיינהורן, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה האמריקאית, ל”וושינגטון פוסט”, "ב-1976 האירועים סיפרו את הסיפור שלנו, וב-2026 זה הסיפור של דונלד טראמפ״.
טימותי נפתלי, לשעבר מנהל הספרייה הנשיאותית של ניקסון ופרופסור בבית הספר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה, אמר לאיי-פי כי "פורד ידע מתי לצאת מאור הזרקורים ולוודא שהמיקוד הוא במה שחשוב. טראמפ בדרך כלל מזלזל בנורמות ומגלה מעט עניין בהיסטוריה של המדינה. כל המסננים שעוד היו סביבו בקדנציה הראשונה - ולא היו רבים - נעלמו".
ברברה פרי, יו”ר שותפה של תוכנית ההיסטוריה בעל-פה לנשיאות במרכז מילר באוניברסיטת וירג’יניה, הסבירה כי טראמפ מתייחס לחגיגות ה-250 כמו שהתייחס לכל אירוע בחייו כאיש עסקים. “הוא שם את שמו על כל דבר עוד לפני שהפך לנשיא״, אמרה, ״כך שלא צריך להיות מופתעים מכך שהוא רוצה לשים את שמו על כל אירוע שקרה במהלך נשיאותו. חגיגות ה-250, יחד עם המונדיאל והאולימפיאדה ב-2028, כל אלה הן הזדמנויות עבורו להמשיך למתג את עצמו“.
