"אם חס וחלילה אצטרך להקיש על עצי זית עם מקלות, או גרוע מכך, להתכופף ולאסוף זיתים מהאדמה, זו פעם אחרונה שאני עושה ‘נוכחות מגינה’", אמרתי לרם, המתנדב הנוסף שאיתו שמחתי לנסוע לשטחים. רם, המנוסה יותר, אמר שבצדק אני מפחדת, וסיפר על היום שבו מפאת אי-נעימות מצא עצמו מנכש אבנים.
הדרך לתרקומיא יפה להפליא. בוקר שישי והכביש פתוח וריק. תוך 40 דקות, מול המדרונות המערביים של הר חברון, שותפי נאנח, מחווה בידיו על הגבעות הרכות ואומר: "טוסקנה". אני צוחקת. שנינו מודעים לקלישאת הנדל"ן שבזכותה הצליחו יזמים ממולחים למכור גגות אדומים ומרחבים ירוקים ל"משפרי דיור".
העיירה תרקומיא, על כ-20 אלף תושביה ואדמותיה, עומדת על שרידי יישוב עוד מהתקופה הרומית-ביזנטית. רוב התושבים נטועים כאן דורות. עיירה בנפת חברון. מבחינה מנהלית, כפופה לרשות הפלסטינית ונמצאת בשטח B. מיד אחרי שעברנו את מחסום תרקומיא והורדנו את מיכאל, טרמפיסט, חייל שיצא להתרעננות מהלחימה בלבנון, הגענו לנקודת המפגש שבפאתי הכפר. שעה ועשרה וזהו. בשעה ועשרה אני מספיקה בקושי לנסוע מביתי לקנות זיתים בשוק לוינסקי.
יש כמה וכמה ארגונים המבצעים "נוכחות מגינה", אבל ארגון "בני אברהם", השייך לשמאל האמוני, מרתק אותי. מדוע? משום שהם דוברי השפה שממנה צמחו הסמוטריצ'ים. "אני אף פעם לא יודע", אמר לי אריאל שוורץ, אחד מפעילי הארגון שבעקבות פוסט שפירסם בפייסבוק יצרתי איתו קשר, "אם אני לא אפגוש מולי רובה של חבר מההתנחלות שבה למדתי בישיבה". "זה לא קשה לצאת נגד כל מה שגדלת עליו?" אני שואלת אותו. "קשה", הוא מודה, "יש רגעים מורכבים, נניח כשאני מגיע מכאן לעשות שבת אצל אח שלי בְּעלי".
ביתה של מופידה קבג'ה - פעילת שלום פלסטינית ומי שאל מטעי הזיתים של משפחתה באתי כדי לא להתכופף - נמצא במרכז הכפר. כאן נפגשים, כאן עושים פיפי, שותים תה, אוכלים אבטיח, מקבלים תדרוך לפני - איך הולכים, מה עושים, ממה נזהרים – ונפגשים שוב אחרי. ניכר שחלק מהצעירים והצעירות הדתיים של "בני אברהם" הם בני בית. קשה להקליט קִרבה עם הנייד, ולצלם לא הספקתי: חיבוק, מבט, צחוק מתגלגל, יד קטנה של אחת מבנות המשפחה - בת שבע? בת עשר? - הגוררת מתנחלת לשעבר לראות את השמלה שקנו לה לרגל אירוע משפחתי.
היום הגיעו, בנוסף ל"בני אברהם", גם כמה צעירים מטעם הדמוקרטים. הרבה אבטיח ותה לחלק. בדרך כלל מגיעים אל כל "נוכחות מגינה" בערך 15-10 צעירים. אי-אפשר ליצור "נוכחות" עם פחות מזה. צריך צרור עיניים, צריך תיעוד, צריך מישהו שישמור על הרכבים, צריך מישהי שתיתן טיפול רפואי, צריך לחלק את העבודה. רובם של הפעילים הצעירים הם דוברי ערבית. למדו תוך כדי תנועה. פעם, כשעוד היו קשרי עבודה והמעברים היו פתוחים, חלק גדול מתושבי הכפר, בעיקר הגברים, ידעו עברית.
האדמות החקלאיות נמצאות בטבעת המקיפה את היישוב. העזובה ניכרת: קוצים גבוהים, גדרות שבורות, לכלוך. מאז תחילת המלחמה מנסים החקלאים להגיע לכאן, ושוב ושוב הם מגורשים. סיבה? אין סיבה. לפחות לא כזו שאני מצליחה להבין. לא מדובר בשטח הנמצא בסכסוך מנהלי. מדובר באדמות פרטיות. אין על כך ויכוח.
בין המטעים מפוזרים בתים בודדים. הצצתי פנימה. רהיטים הרוסים, שבורים, תכולת בית שפוכה כקרביים על הרצפה. כתובת של "כהנא צדק" מרוססת בספריי כחול על הקיר. תוך כדי שיטוט, ראיתי שחלק מ"בני אברהם" מתחילים להזיז דברים, להתכופף. כל כך נבהלתי שדידיתי אחרי אריאל, אותו בחור מהפייסבוק, והכרחתי אותו לדבר איתי.
אריאל שוורץ, 32, הוא עובד סוציאלי ועורך דין. כשהוא לא מתנדב בארגון, הוא מנהל קליניקה המעניקה ייצוג וסיוע משפטי לניצולי שואה ולשורדות זנות וכותב דוקטורט. בעברו עבד במשרד המשפטים ובתוכנית של משרד הרווחה, ועסק במשך שנים בחינוך, בין היתר במסגרת תוכנית "מסע ישראלי".
"אני מירושלים במקור, אבל גרתי כמעט חמש שנים בעתניאל. למדתי שם בישיבה. כל הגיסים שלי ורוב האחים שלי גרים בהתנחלויות ובמאחזים לאורך כביש 60". הציונות הדתית היא העולם שממנו בא, ובמובנים רבים היא הקהילה שלו גם היום. שאלתי אותו אם אחז בעברו בתפיסת עולם ימנית. "בוודאי", הוא משיב, "רוב חיי". שבירת ההגה ממסלול חיים ידוע מראש תמיד ריתקה אותי, "ומתי הבנת שמשהו חורק?"
"אין רגע אחד, יש רגעים", מספר אריאל, "שירתי בתותחנים, באזור גוש עציון ותקוע. דרך הפעילות המבצעית ראיתי כמה אלימות צריך להפעיל כל יום וכל לילה כדי להחזיק את המערכת, כדי שהחיים שאנחנו מכירים יוכלו להמשיך ולהתקיים. כילד וכנער, תמיד אמרו לי שעם ישראל לא יכול להיות כובש בארצו, כיוון שזו ארצו, אבל אף אחד לא דיבר איתי על מיליוני הפלסטינים שחיים כאן בלי אזרחות ובלי מעמד. אני חושב שעד היום הרבה מאוד ישראלים בכלל לא יודעים את העובדה הבסיסית הזאת, או לפחות לא חושבים עליה. מה זה אומר שאישה כמו מופידה חיה בלי מעמד? כשהתחלתי לשאול לאן כל זה הולך, הבנתי שהאופק שמציעים לי המחנכים שלי כרוך במחיקה, בגירוש ובאלימות. כאדם דתי, זה סותר את ליבת הווייתי. אני לא נגד משיחיות, אבל המשיחיות שלי היא עולם שיש בו שלום, שוויון וצדק. ואם אני מאמין שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, זה פשוט אבסורד בעיניי לא להבין שגם לפלסטינים מגיעה".
"אבל אולי זה באמת סותר", אני אומרת לו. "אולי להיות יהודי-אורתודוקסי בתנאים הנוכחיים לא מאפשר להחזיק בתפיסת עולם שונה?" אריאל לא מסכים. "אל תשכחי שהציונות הדתית (המגזר, לא המפלגה – דל"ד) היא תנועה צעירה. עד לפני עשורים בודדים היה לה חזון יהודי-פוליטי אחר לגמרי. הימין הדתי והכהניזם טוענים שהם כאן עוד מימי התנ"ך, אבל הם המצאה חדשה לגמרי.
"ייתכן, אבל אתם מיעוט נכחד. אין לכם סיכוי לשנות את כיוון התנועה", אני אומרת ומציעה לו את הגישה המעשית שלי: חיפוש נכסים ביוון. אריאל צוחק. "גדלתי בציונות הדתית ושם, מגיל צעיר מאוד אתה לומד שאופטימיות היא לא רגש אלא מעשה. את לא מסתכלת מהיציע על המציאות, את פועלת כדי לעצב אותה". "אבל הקבוצה שאיתה גדלת לא איתך, והיא פחות ופחות איתך", אני אומרת לו. ואריאל משיב: "אני מאמין שזה יכול להשתנות. אני חושב שיש היום, בעקבות הטרור היהודי, הרבה יותר מודעות למה שקורה. כשהתחלנו את הפעילות, מעטים דיברו על מה שקורה. היום זו שיחה ערה מאוד במדינה, ואנשים מתחילים להבין את המחירים".
טנדר לבן שט בין המטעים, מדלג על הסלעים ומתקדם לכיווננו. קופצים ממנו ארבעה. שלושה לבושים מדים מכף רגל ועד ראש ואחד שעטנז. כן מכנסי צבא, אבל לא חולצה, כן נשק ארוך צבאי, אבל בלנסטון. בפנים רעולות, רק זוג עיניים זועמות מציצות משם, הוא מתקרב אל החקלאים. אחד מהם מנסה לומר משהו. "סתום את הפה, עכשיו אני מדבר!" אומר הרעול ופונה אלינו. "ליהודים מותר להיות פה, אבל הערבים הולכים". אפרת, אחת ממנהיגות התנועה, ניגשת לחצוץ בין הפלסטיני לרעול ומבקשת לראות צו. אין צו. "הוא בדרך. זה שטח צבאי סגור".
מכיוון אחר, מהשביל שבו השארנו את הרכבים, מגיעים עוד. עשיתי אחורה פנה, והלכתי לראות מה קורה שם. בחור חסון וקצר, כיפה צבעונית ענקית מונחת על שיער צרוב שמש, הלך הלוך ושוב בפנים חתומים; עוד איש מבוגר בחולצת פולו נקייה, סנדלי שורש וזקן עשוי בקפידה יוצא ממכונית. עוד איש גבוה, מכנסי שלושת רבעי, עם חולצה של מרתון תל-אביב וריבוא חסויות מוטבעות עליה יוצא עימו. כעבור כמה דקות מגיעים ריינג'רים - אולי אותם אלו שמשרד ההתיישבות בראשות אורית סטרוק חילק לאחרונה.
שוב אני נתקלת בבעיית זיהוי. קשה לי מאוד להבין מיהם יפי הבלורית והתואר. כמו היו הצעירים שקפצו משם יצורים היברידיים חדשים. עטויים בפרטי לבוש צבאיים, אזרחיים, בנשק ארוך, באקדחים קצרים, בחולצות טריקו ובמכשירי קשר, אני מאבדת את כישרון הקיטלוג. מה זה, חיילים בחופשה? מתנחלים ממדרשה? והגיע גם משה. משה מאשדוד, משה בלי כיפה, משה עם קרעים מדוגמים במכנסיים - מראה צעיר משוטט בקניון.
המילה "בלגן" חזרה וניתזה מפיו שוב ושוב. הבלגן, כך הבנתי, הוא ה"נוכחות המגינה", לא פלישתו שלו אל אדמותיהם הפרטיות של התושבים. טוב שבא, כי מלבדו לא הצלחתי, למרות שניסיתי, לדובב איש. אפילו את שתי הצעירות החינניות שהגיעו לחזק את ידיהם של בעליהן - בעליהן? - לא הצלחתי לדובב. הם פשוט לא מדברים. אף אחד. שאלתי למה, שאלתי מה הבעיה, הרי היום אפשר כבר להגיד הכל, אבל אין קול. היחידים שאיתם הם מדברים הם הפלסטינים. "אם אתם לא רוצים בעיות", הם אומרים לאנשי תרקומיא שהחלו להתאסף ומצביעים עלינו, "תגידו להם שילכו מפה".
רק משה, כנראה האדם הכי לא מותאם לסביבה, איבד את שלוותו ודיבר את זרם התודעה: "אתם עושים בלגן! תראו מה עשיתם! היה פה שקט! בגללכם יגיעו עכשיו עוד ועוד יהודים", צרח בהתרגשות, "אתם מבעבעים את האווירה!" מבעבעים - כך אמר. מבעבעים. הגבוה בחולצת מרתון תל-אביב - מעניין אם הוא עצמו רץ, חשבתי וניסיתי לדמיין את הישגיו - זז הצידה לדבר בטלפון. "האנרכיסטים הגיעו", הוא אמר תוך שהוא מכסה בכף יד אחת את פיו.
"יש הרבה רגעים קשים", מתוודה אריאל כשמגיעה יחידה של מג"ב ועומדת עם הפנים אלינו ועם הגב לפולשים, "אבל כיוון שחוויתי את ההתנתקות מהצד השני של המפה - חלק מהמשפחה שלי מגוש קטיף - אני יודע שהכל בר-שינוי. תראי איך תוך 20 שנה הציונות הדתית ידעה להפוך את השבר הדתי והחברתי של ההתנתקות לכוח פוליטי אדיר". "זה אמור לעודד אותי?" אני שואלת בתימהון. "כן", פוסק אריאל, "למחנה החילוני הליברלי יש הרבה מה ללמוד על בניית חזון ובניית כוח בתנאים שנדמים מייאשים. התרגלתם לעובדה שאתם יכולים להיות בענייניכם, והמדינה ובג"ץ פשוט יתיישרו לפי האופן שאתם מאמינים שצריך".
3 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: המטעים היבשים, קרביים של בית פלסטיני שהותקף, חייל רעול פנים, מופידה קבג'ה, כתובת של "כהנא צדק" שרוססה על ידי מתנחלים בבית בתרקומיא, המתנדבים בביתה של קבג'ה בשיחת התדרוך לפני היציאה, הריינג'ר והמתנחל עם הכיפה הצבעונית, דניאלה לונדון דקל ופעילי "בני אברהם", פעילה עם מעדר, המרתוניסט, כוח מג"ב שנפרס בשטח
שווה להזכיר שאותו "שמאל אמוני" שאריאל מדבר עליו ושאותו פגשתי כאן לראשונה אינו מפלגה, אלא זרם רעיוני המפעיל מדרשה, סמינרים, כנסים והוצאה לאור בשם "מקום". הצצתי בכתב העת, משום שנאלצתי להבין את מה שאומר לי אריאל כעת: "לקרוא הגות כמו זו שיוצאת אצלנו, שמדברת בשפה של שוויון, שלום וצדק, נותן עומק דתי ומשמעות לכל העשייה שלי ביומיום".
אני חושבת על עצמי. אחד מהכעסים הכי גדולים שלי הוא על כך שהמציאות אילצה אותי להיות פוליטית. תכלס, זה לא מעניין אותי. אני אוהבת לחקור אנשים. אני מוקסמת למשל ממפקדת המג"ב המקצועית, העניינית, המחפשת תוך כדי גלילה בטלפון - נפלאות הטכנולוגיה - את הצו. מוקסמת מקור הרוח, מהנימוס, מהענייניות שבהם היא מראה אותו לאפרת ומודיעה, ”עכשיו כולם צריכים להתפנות, ערבים, יהודים..." “ומתנחלים?" "גם מתנחלים", היא מוסיפה.
על השאלה איך קרה שתוך שעתיים הפכו האדמות שעליהן אנחנו עומדים משטח פתוח לשטח סגור, הצו לא יודע לענות. גם היא לא. "יום אחד", פנתה אחת הפעילות ללוחמת הצעירה שעמדה בקצה השורה, "את כל כך תצטערי שעמדת פה ושיתפת פעולה עם הרוע הזה". ריחמתי על שתיהן. על זו שקולה נשבר ועל זו שצריכה להורות: "אחורה! תתרחקי אחורה!"
הפעולה הסתיימה. הייתה זו מופידה שאמרה שאין טעם להתעמת ושכדאי להתקפל. לשמחתי, חקלאות רבה לא נעשתה היום. רם לא ניכש אבנים ואני לא התכופפתי.
בסוף כל פעולה של "בני אברהם" מתכנסים הפעילים לדבר. מאווררים תחושות. "לפעמים עוברים חוויות קשות", הסבירה לי אפרת, "חייבים. היום היה יום שקט. שבוע שעבר פוזרנו בגז". נשארתי להקשיב לסיכום שכמו לקוח מעולמות הטיפול הדינמי, אבל לארוחה לא היה לי כוח להישאר. מופידה ציידה את רם ואותי במים קפואים ונפרדנו. "’נוכחות מגינה’ זה לא לגילנו", אמרתי לרם בדרך חזרה. רם שתק. יש לי הרגשה שהוא עוד יחזור. ואני? לא יודעת, גם בלי חקלאות התעייפתי נורא. איך אנשים עושים את זה שבוע אחרי שבוע?
כשחזרתי הביתה, קראתי שבשעות האחרונות נורו בעיירה הסמוכה אידנא שני פלסטינים על ידי מתנחלים. למחרת קראתי שסאם פאהד אבו-הייקל, תינוק בן שבעה חודשים, נורה על ידי חייל צה"ל. ביום ראשון היה את הפיגוע הנורא סמוך לכוכב יאיר שבו נהרג חיים קלומיטי, חבר כיתת הכוננות של צור נתן, ונפצעו נוספים, וביום שני כבר חשבתי שהתחילה מלחמה.
נזכרתי בשיחה שהייתה לנו עם מיכאל, אותו חייל גבעתי שאספנו בדרך והורדנו במחסום תרקומיא. ארבעה לוחמים ומש"קית ת"ש איבדה החטיבה שלו בתוך פחות מחודש. "מה יהיה?" שאלתי אותו. "מה אפשר לעשות", ענה בחיוך מתוק בלי שמץ התמסכנות. ואז שאל "רגע, מאיפה אתם?" "מתל-אביב". "ומה יש לכם לחפש פה?" הסברנו.
מיכאל, שמו כשמו של בני, אמר שאין דבר כזה "טרור יהודי". "אם הייתם שמים על המכונית שני דגלי ישראל, עד תרקומיא כבר הייתם מתים". שאלתי אותו אם הוא מסכים איתי שאנשים חפים מפשע, לא משנה מאיזה צד, לא אמורים להירצח בגין שנולדו לקבוצה הלא-נכונה. הוא אמר שהוא מסכים מאוד, רק שכל ההאשמות האלה זו הגזמה שמאלנית. נפרדנו בידידות והוא המשיך הלאה אל ביתו בהתנחלות קטנה בסמוך. 90 משפחות. אולי את חבריו פגשתי על הריינג'רים.
לפני שיצא מהמכונית, הוא שאל בכאב אמיתי, "בזמן שאנחנו נלחמים על הבית זה מה שאתם בוחרים לעשות?" התכווצתי. אמרתי לו שזה גם מה שמיכאל שלי אמר לי הבוקר אחרי שצחק עליי שאני הולכת לעשות "יפהפיות נפש". כן, ככה הוא קורא לזה.
שני דברים אזכור מהיום הזה. את ההבנה הבהירה שההתעללות בחקלאים אינה ערלות לב של הפורעים בלבד, אלא אידיאולוגיה ממוסדת הנתמכת על ידי רשויות החוק; ומנגד - את נס הברית. את ההוכחה המעשית לכך שישנם עדיין יהודים וערבים הרואים בזולתם בני אדם, קודם כל בני אדם. “איזה מוזר זה”, אני אומרת לרם, “להרגיש בלב כפר פלסטיני בשטחים, באמצע מלחמה, בביתה של אישה מוסלמית, בטוח ונעים יותר מאשר מול הצבא שלי”.
