מכירים את הקטע הזה, כשאתם רווקים/ות, שערב אחד, משום מקום כמעט אבל לא לגמרי, איזה אקס או אקסית נזכרים בכם פתאום ומסמסים משהו, ואתם נדרכים קצת ומיד נזכרים בכל הזמנים הרעים שהאיש או האישה האלה העבירו אתכם – אבל היו גם רגעים טובים, היו! – ומפה לשם, הבן אדם מצליח לשכנע אתכם להיפגש, כי במילא לא קורה יותר מדי בחיים שלכם ומה שכבר קורה עדיף שלא יקרה, והיי, אם אין שום דבר מבטיח קדימה, למה לא להסתכל לרגע על ההבטחות שהשארתם מאחור?
ואתם נפגשים עם האקס או האקסית ומעבירים יחד לילה כולל הכל, כמו פעם, ונזכרים איזה גרוע הבן אדם, איזה מעצבן, איזה מאוס, איזה מתיש, איזה הרסני, ובבוקר שאחרי אתם אומרים לעצמכם: מה? מה הייתי צריך/כה את זה? לא, ברצינות, מה יצא לי מזה? ועדיין אתם יודעים שיש סיכוי מסוים שתחזרו ותעשו את זה שוב?
מכירים? לא מכירים? כי השבוע בראשון בלילה – כשחזרנו לזרועות איראן – הכרתם.
מכירים את זה שאתם מביאים לעולם ילד שני, שלישי או שמיני? והתרגשות גדולה והכל, ברור, אבל כבר אין שם את הפאניקה, הבהלה, אי-הידיעה, החשש הנורא שבעצם אין לכם שמץ של מושג מה עושים עם תינוק חי 24/7? כי אחרי הפעם הראשונה הכל כבר די ידוע.
אז הנה, ביום ראשון בערב, איך שהעלו את הכוננות לדרגת "כל המדינה כתומה! מתחילים להתרגש?" נכנסתי בשלווה לממ"ד, סגרתי את חלון הברזל בחריקה שנשמעה היטב אצל השכנים – שמצידם החזירו בחריקה משלהם – ואז הכנסתי פנימה שלושה כיסאות מהסלון, ובבוא האזעקה – שאפילו לא הקפיצה אף אחד במיוחד ונדמה לי, אולי, שמשהו בה טיפה נחלש, אולי הצופר מתחיל להזדקן – נכנסנו כולנו, בצעדים מדודים, פנימה, קראנו בנחת לכלבה שתצטרף אלינו, גם היא הגיעה בהליכה מתונה, סגרתי את דלת הברזל, הרמתי את הידית בנחרצות חגיגית של מי שחולץ פקק שמפניה, ופשוט ישבנו שם מתורגלים, או יגעים או מיואשים או כל התשובות נכונות.
אף אחד לא חש צורך לפתוח ערוץ 12 במחשב על השולחן. אף אחד אפילו לא חש צורך לעדכן את כולם בלייב מקבוצות הטלגרם שלו, שיודעות על דברים עוד לפני שהדברים יודעים על עצמם. אף אחד לא חש שום דבר במיוחד, להוציא יגיעה. היינו, בדיוק כמו שניסו להפוך אותנו להיות, מורגלים. שקטים. מקבלים בהכנעה.
עברו עשר דקות. שוחררנו. יצאנו. המשכנו בשגרה. בית הספר של הילדים למחרת בוטל – שגרה, נו. ברק רביד אמר את מה שטראמפ עומד להגיד – שגרה, נו. נתניהו עשה את הדברים שנתניהו עושה – התקפלויות, השתלחויות, התבטאויות מופרכות, משגל נסוג, דבר והיפוכו, אזרחי ישראל – שגרה, אומרים לכם.
מכירים את זה? מכירים. וטוב שמכירים, כי זה יקרה שוב מדי פעם עכשיו. יקראו לזה "סבב". יקראו לזה "משוואה". יקראו לזה, כשזה יתמשך, משהו עם אריה, ארי, אריק, ואולי יגוונו לפעמים עם חיה גדולה אחרת (פומה? צ'יטה? עיט? פתן שחור?) או איזו מתכת ייצוגית (ברזל? פלדה? נירוסטה?), ואנחנו ניכנס לממ"ד או נרד למקלט או – כמו שעשתה איזו מכרה שלי – נתהפך לצד השני ונגיד "אני עם המלחמה גמרתי" – ולא נחשוב שמגיע לנו טוב יותר, או שנחשוב ואחר כך נחשוב על משהו אחר.
מכירים? מכירים. בטח אם יש לכם שני ילדים ומעלה.
מכירים את זה שישראל מפסידה במלחמה? שישראל נגררת? שישראל עושה בדיוק את מה שעשו אויבותיה בעולם הערבי במשך שנים – מתפארת ומתרברבת בהישגים אדירים בזמן שכל העולם רואה לה ויודע היטב שאיזה הישגים ואיזה נעליים, הכל הזיות של אנשים עם דמיון אוריינטלי מפותח, ככה זה שם במזרח התיכון – וגם היא יודעת שהכל העמדת פנים?
מכירים את זה שגברים ישראלים מקבלים צו למאה ימי מילואים ואף אחד לא חושב שאין מצב שהדבר הזה בר-קיימא לטווח הארוך? מכירים את זה שגם עם כל אלפי ימי המילואים האלה, ישראל ממשיכה להפסיד – או לדרוך במקום – בכל החזיתות, כולל החזית הפנימית שבה מאות אלפי חרדים עושים כרצונם בכבישים, בשופטים, בבתים פרטיים, בתשתיות – ורצונם הוא להמשיך בדיוק ככה?
אל תגידו לי שלא מכירים.
מכירים את הרגע שבו אתם מבינים שמדובר במעגל נצחי? המעגל שממנו ישראל לא רוצה, מוכנה או אפילו שוקלת להיגמל? יצאנו מלבנון, נחזור ללבנון. שיחררנו את הבופור, חזרנו לבופור. יצאנו מעזה, נחזור לעזה. גמרנו סבב מול חמאס, נתכונן לסבב מול חמאס. תקפנו באיראן והחזרנו אותם עשרות שנים לאחור, וכעבור חודשיים נתקוף שוב כי הם חזרו עשרות שנים קדימה.
אנחנו סירת מנוע בלי סקיפר – או עם סקיפר מושחת, או מרושע או כהניסט ואנרכיסט מבחירה או כל התשובות – שפשוט מסתובבת סביב עצמה במעגל.
הפלסטינים עוד שם, האיראנים גם, הלבנונים גם, חיזבאללה גם, אנחנו גם.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ויהי 7 באוקטובר, ותהי שנה, ויהיו שנתיים, עשר, 20, וישראל תהיה באותו מקום. היא תאשים את כולם מלבד את עצמה, ויהיו בה מי שיאשימו את עצמם מלבד את כולם, ואנשים יורידו כיסאות וירטואליים זה על ראשו של זה ברשתות, וראש הממשלה יגיד: מלחמה. וראש האופוזיציה יגיד: מלחמה. וכל פרשני ערוץ 12 ורוב הציבור יתלהבו: כן, מלחמה! לתקוף! להרוס! לחסל! להשמיד תשתיות! להתעלם מהנשיא האמריקאי! וכל פרשני ערוץ 12 ורוב הציבור יחזרו כעבור שבועיים ויגידו: לא, לעצור! איך נכנסו לשם בלי תוכנית ומטרה מוגדרת! לסיים את המלחמה! אזרחים ישראלים משלמים מחיר! ממשלה מנותקת! נשיא אמריקאי, תציל אותנו מעצמנו!
זה מעגל מושלם. אולי אליפסה. אולי סמל האינסוף. תבחרו כל צורה סגורה ופשוט תנועו בתוכה לנצח. בהצלחה.
אבל זה תמיד מתחיל ונגמר באותו מקום ושום לקח לא נלמד – או שנלמד ונשכח כעבור יומיים – ואף שינוי ממשי לא בא אף פעם, מלבד פעם בשני דורות, כשמנהיג גדול יותר מסך קודמיו עושה שלום עם מצרים או ירדן ונרצח בתמורה, נפשית או פיזית – ואין למקום הזה תוחלת כפי שאין תוחלת לאף אדם שעושה אותו דבר שוב ושוב ומקווה לתוצאות שונות.
אנחנו יכולים לחיות ככה, ברור.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו שלנצח על חרבנו, שסופר-ספרטה, שאבות אכלו טוסטר ושיני בנים מיקרו.
או שאנחנו יכולים להגיד: מכירים את זה. טוב מדי. יותר מדי. רוצים להכיר משהו אחר לפני שנתאייד מפה. רוצים להכיר, כי מה אכפת לנו, את תוכנית הבינאום האמריקאית לניהול ושיקום רצועת עזה במעורבות בינלאומית הדוקה. רוצים להכיר באפשרות שסעודיה תצטרף להסכמי אברהם אם נכיר, לפחות התחלתית, באיזה נתיב לפתרון – למשל תוכנית הבינאום. רוצים להכיר את הנשיא הלבנוני ג'וזף עאון וראש ממשלת לבנון נוואף סלאם, שעושים על הנייר רושם של בחורים הגיוניים בסך הכל.
רוצים שינוי, כמו שאמר אביב גפן בטרם הפסיק להשתנות. כי מכירים, מכירים כבר הכל. ועדיין נהיה מוכרחים, מתישהו, להכיר עוד משהו.
