על "בירליך", מבשלת בירה קטנה מקיבוץ מנרה, שמענו ב"דארמה בר" בקיבוץ הגושרים. הגענו לבר בצהרי יום שלישי, פחות מ-24 שעות אחרי שהסתיים סבב חילופי הטילים עם איראן, שזכה לשם "מלחמת 17 השעות". איזה סבב מהיר זה היה. מי שתיכנן לצאת לריצה בתל-אביב מוקדם בבוקר יום שני, ביטל אותה בעקבות ההתרעה על הטיל ששיגרו החות'ים מתימן. עד הצהריים היו עוד שתי התראות על טילים ואחריהן הסיפור נגמר והחיים חזרו לשגרה. אלו שרצו לפצות עצמם על הג'וגינג שפיספסו בבוקר בריצת ערב על הטיילת, לא הצליחו לפלס דרך בין אלפי האנשים שפקקו אותה לקראת השקיעה. ירושלמים מספרים שגם שוק מחנה יהודה היה מלא כבר בערב יום שני, ובאשקלון מדווחים שגם המרינה שלהם הייתה די מלאה באנשים.
רק פה, במרחב הקרוב לגבול לבנון, המלחמה לא נגמרת. כלומר, יש הפסקת אש, אבל זו לא באמת הפסקת אש כי כל הזמן מופעלות התרעות על חדירת כלי טיס עוינים או על ירי רקטות, והשגרה היא לא של נורמליות, אלא אם כן אנחנו רוצים לחיות במקום שבו מלחמה היא חלק בלתי נפרד מהנורמליות. ולבר בגושרים הלכנו כי כל הדרך לצפון שמענו פרסומות לקראת המונדיאל שהחל אתמול: פרסומות לשידורים, פרסומות למסכי טלוויזיה ופרסומות לבירות. ומה יותר מתאים לצפייה משותפת במונדיאל מאשר בר. על זה באנו לדבר עם השותפים הדי צדקה וניסן גבע מהגושרים, על מצב העסקים, המונדיאל ועל רעשי המלחמה ברקע, אבל מפה לשם הם סיפרו על מבשלת הבירה הקטנה והאיכותית של נועם ארליך ממנרה, ועל הכוונה להוציא בקרוב מותג בירה לזכר החבר עופר "פושקו" מושקוביץ', שנהרג במארס האחרון מפגיעת פגז.
עוד נחזור לבר בגושרים. קודם הרמנו טלפון לארליך כדי שיכוון אותנו אליו. "יש אצלנו חדירה של מחבלים, לצערי אתם לא יכולים להגיע אליי", ענה. "אני אקריא לכם הודעה שקיבלנו בווטסאפ של הקיבוץ. 'בשל אירוע ביטחוני שמתרחש בצפון רכס רמים, התושבים מתבקשים להישאר בבתים ולא להסתובב בחוץ'".
הפסקנו את השיחה והרמנו כמה טלפונים. התברר שהכביש במרחב רכס רמים נחסם לתנועה, ושלושה יישובים ‑ משגב עם, מרגליות ומנרה ‑ נותקו באחת. מחסום בכביש 9977, ועוד מחסום בחלק המערבי של כביש 886, מספיקים כדי לנתק שלושה יישובים משאר חלקי המדינה.
חזרנו לארליך.
זו פעם ראשונה שזה קורה אצלכם מאז שהחלה המלחמה?
"זו הפעם הראשונה שאנחנו יודעים עליה. אבל אותי זה לא מפתיע. צה"ל יושב כמה קילומטרים פנימה בלבנון, ואי-אפשר באמת לשלוט בשטח כל כך גדול. וגם בלי חדירות יש אצלנו כטב"מים ורחפנים. מה שנקרא מכל טוב".
4 צפייה בגלריה
השותפים הדי צדקה (מימין) וניסן גבע מהגושרים. "הופתענו לראות כמה אנשים מגיעים. ועדיין יש ירידה של 50% מהשנה שעברה"
(צילום: שאולן גולן)
הטבע מתפרץ ומסביב דממה
מצומת גומא צפונה נדמה שאתה נכנס לארץ אחרת. כמו נדידת יבשות המתרחשת בשל תזוזת לוחות טקטוניים, כך הולך ומתנתק לו המרחב הסמוך לגבול הלבנון, מקצהו המזרחי בכפר רג'ר ועד קצהו המערבי בראש הנקרה, משאר הארץ. תחילה הניתוק הזה נראה לעין כי הכבישים מתרוקנים. אתה לבד כאן בין הנתיבים. פה ושם כלים חקלאיים יוצאים מהשטח ואתה עוקף אותם. אחר כך אתה מתחיל לדבר עם אנשים ומבין עד כמה הניתוק עמוק.
"וולקאם לצפון הנשכח", קיבל את פנינו אילון שמעוני באתר הקמפינג "חניון הבניאס" שהוא מפעיל עם אביו יקי במושב שאר ישוב. זה לא אתר הקמפינג היחיד במושב או באזור. כל המרחב הסמוך לנחלים בגליל העליון מלא בהם, מתחמים שמציעים לינה באוהלים עם שירותים נקיים ומקלחות מתפקדות, חיבור לחשמל ומקררים לשים בהם מצרכי מזון.
נועם ארליך, בעלי מבשלת בירה במנרה: "אנשים מחפשים לצאת. זה הפרדוקס שאנחנו חיים בו. מצד אחד לא לנרמל את המציאות, ובו בזמן לצאת לשתות עם חברים. זו באמת הזיה"
"אנחנו מקום ותיק שעובד בפול קפסטי מפסח ועד סוכות", מסביר שמעוני. "200-220 אוהלים, 250 מטר בהליכה מהנחל. יש פה פריחה שלא הייתה הרבה שנים. עכשיו אנחנו כבר לקראת הסוף שלה. הבניאס שוצף, הטבע התפרץ כאן בשיא יופיו, ותסתכלו סביבכם, דממה. אין נפש חיה. היינו פול בוקינג לפסח, עצמאות ושבועות, וכלום. שקל לא הכנסנו מאז מארס. עם ישראל השאיר לנו ליהנות מהטבע הזה לבד. ומה אני אגיד לכם, הלבד הזה לא בריא לנפש. התחושה שאתה מוזנח, ששכחו ממך, לא עושה טוב לנפש. אני אומר לכם, זה מקום מת. מת. תחברו אותו לאקו-לב, ייצא קו ישר".
ישבנו בצילה של אלה ארצישראלית בשולחן פיקניק מחופה פסיפס צבעוני מרהיב, כמו כל השבילים באתר. "זה מקום שמפרנס חמש משפחות והוא לא מכניס שקל", ממשיך שמעוני. "בערב יום ראשון, כשדיווחו על שיגורים מאיראן לצפון, אמרתי לעצמי 'אולי זה יקדם את סיום האירוע כאן בצפון'. לא ששמחתי, אבל כמה עוד אפשר? האזור הזה הפך לבית קברות לעסקים. ועוד לא דיברנו על הילדים. הם הולכים לבית ספר שבכניסה אליו יש טנק. הילדה הגדולה שלי חוזרת מהלימודים ומספרת שהם שכבו מתחת לשולחנות ובכו כי גם המורה שלהם בכתה. הורים נוסעים כאן במכוניות בלי לחגור חגורת בטיחות, לא להם ולא לילדים שלהם, כדי שיוכלו לצאת מהאוטו ולהישכב על הכביש כמה שיותר מהר במקרה של ירי. זה אשכרה מטורף.
"חברים ממרכז הארץ שהיו באים אלינו לפחות פעם בשבועיים, לא באים יותר. אומרים לי 'לא נעים לנו ממך, אבל אנחנו מפחדים'. הלוואי שהייתי יכול להגיד להם שיש לנו מרחב מוגן ליד, אבל אני לא יכול. ביקשנו מכל מי שאפשר, מפיקוד העורף, המועצה האזורית, משרד הביטחון, מכולם, שישימו פה מיגונית ליד, לתת לאנשים תחושת ביטחון, אבל אין להם לתת. אני אומר לך, אם לעסקים כאן באזור לא יהיה את יולי-אוגוסט וחגי תשרי ‑ הסיפור פה נגמר. נקודה סוף".
שני עיתונאים על הארץ
עשר דקות לפני שהגענו למרים הוד במטולה היא קיבלה טלפון מתושבת מרכז הארץ. להוד ובעלה חיים יש מלון בוטיק ברחוב הראשונים במושבה שעומד שומם מאז התחיל סבב הלחימה בסוף פברואר, ואיך שפני הדברים נראים, עושה רושם שהעסק לא יתאושש בקרוב.
בכל מקרה הטלפון צילצל והוד ענתה. "בצד השני הייתה אישה שנשמעה רצינית, נחמדה מאוד, ששאלה אותי אם יש לנו חדר פנוי לשני לילות להמשך השבוע", היא מספרת. "שתקתי לכמה רגעים כי לא הייתי בטוחה מה לענות לה. שאלתי אותה מאיפה היא בארץ, והיא ענתה שמאיזה יישוב ליד ירושלים, לא זוכרת בדיוק. ואת לא רואה חדשות, שאלתי אותה, את לא יודעת מה קורה אצלנו? אתם יודעים מה היא ענתה לי? 'זה לא דרדל'ה מה שקורה אצלכם?'. לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק. לא, זה לא דרדל'ה! אני באמת מבקשת שתדגיש, זה ממש לא דרדל'ה. אני בתחושה שאנשים בשאר האזורים בארץ לא מבינים מה קורה אצלנו.
"אתמול היו אצלי שני כתבים זרים, אחד מצרפת והשני מספרד. דיברנו פה בחצר ופתאום יצאו שני מיירטים ממש מעל הראש שלנו, והם נשכבו על הארץ בפזצט"א, רעדו מפחד. הם היו לבנים כסיד. ניסיתי להרגיע אותם 'זה בסדר, זה ירי שלנו', אבל הם המשיכו לרעוד. הבוקר העירה אותנו התרעה על חדירת כלי טיס עוין. מי שלא מבין, אז כלי טיס עוין כשמו כן הוא ‑ עוין. זה לא משהו ידידותי. אצלכם במרכז החיים חזרו לנורמליות. העסקים פתוחים, עובדים, יש תרבות, יש סרטים, ואני מבינה שהחופים מלאים. ואצלנו הכל מת. אין נפש חיה ברחוב. הייתה לכם תזכורת קטנה השבוע, תזכירו לי כמה זמן זה נמשך, יממה? אהה, 17 שעות בלבד. אבל זהו, חזרתם לנורמליות. פה זה לא נגמר".
אילון שמעוני, מפעיל אתר קמפינג בשאר ישוב: "יש פה פריחה שלא הייתה הרבה שנים. הבניאס שוצף, הטבע בשיא יופיו, ותסתכלו סביבכם, אין נפש חיה. שקל לא הכנסנו מאז מרץ"
היא בת 75, נשואה לחיים (78), דור שלישי במטולה. לפני יותר מעשור כתבתי על בני הזוג אחרי כמה שנים קשות שהיו להם בחקלאות. היו חקלאים במושבה שנשברו והחליטו למכור את החלקות שלהם לאחרים. הוד היה מסונדל למשק. סבו, חיים פיין, שהקים את המושבה, הוריש את המשק לבנו העשירי שלום וכתב לו בצוואתו: "בני, אני מוריש לך את המשק בחיי על מנת שתשמור עליו אחרי מותי. יהיו לך קשיים רבים אך אני מקווה שתדע לעמוד בהם... אל תעזוב את המשק, גם אני לא הזנחתיו בימים הקשים ביותר".
חלפו שנים והנה אנחנו נפגשים שוב. שאלנו איך הולך להם עם החקלאות. "קטסטרופה", ענתה מרים, "150 דונם שלנו התייבשו לחלוטין. מטעים שגידלנו בהם שזיפים, אפרסקים ותפוחים, הכל התייבש בגלל המלחמה כי לא יכולנו לעבד אותם".
רגע אחד, שאלנו, מה פתאום המטעים התייבשו, איפה חיים היה במלחמה? ישבנו בפאטיו נעים שבצידיו שני טורים של עצי וושינגטוניה שסביב גזעיהם נלפתו מטפסים שפורחים עכשיו בפריחה משגעת. היא זעה באי-נוחות בכיסאה. "ביממה שלאחר פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר החל הפינוי של התושבים מכאן", היא אומרת. "היחיד שסירב לעזוב היה חיים. הגיע אלינו ראש המועצה מלווה בקצין בכיר ושניהם ניסו לדבר אל ליבו. 'תראה, זה רק לכמה ימים', 'יום יומיים ותחזור', אבל חיים התנגד. אמר לו הקצין הבכיר שהוא חייב לעזוב, וחיים ענה 'אני לא עוזב, אני לא בוגד, הסבא והאבא שלי לא עזבו מעולם וגם אני לא מתכוון לעזוב'. אמרו לו 'תקשיב לנו טוב, אם חיזבאללה יחדרו וייקחו אותך בן ערובה לא נוכל לעשות כלום'. בסוף שכנעו אותו לצאת ליומיים-שלושה. אירגנו תיק קטן עם קצת בגדים ונסענו לבת שלנו שגרה ליד כפר-סבא. היומיים האלה הפכו לשנה וחצי. זה גמר אותו. החקלאות שלו התייבשה כולה, הוא לא יכל היה להחזיק אותה מרחוק".
מה קרה לבית שלכם, למלון?
"במלון שלנו יש חמש סוויטות ושמונה חדרים. זה מלון בוטיק היסטורי שמשלב עיצוב ברמה גבוהה במבנים ישנים ששומרו. הכל נהרס במלחמה. החלונות התנפצו ולחדרים נכנסו חיות שהפכו אותם לבתים שלהן. עובש ורטיבות בכל מקום. קירות שנסדקו. גג הבית שלנו נפגע מרקטה ומי גשמים נכנסו בחורף והרסו הכל. גם הגינה התייבשה. הכל היה פה פרא כשחזרנו. התחלנו ממש מהתחלה. במשך שנה שיפצנו, עשינו הכל חדש. השקענו הון עתק מכספנו וגמרנו את כל החסכונות שלנו. מהמדינה קיבלנו רק חלק קטן מסכום הנזקים שספגנו. אמרנו לעצמנו 'העיקר שנחזור לעבוד, אחרי זה נתווכח עם מס רכוש'. סיימנו את השיפוץ לפני ארבעה חודשים והתחלנו לקבל הזמנות. בפסח היינו אמורים להיות מלאים. שבועיים בסך הכל עבדנו עד שפרצה שוב מלחמה ומאז גורנישט. שום כלום. כמו שאתם יכולים לראות, אתם ואני כאן לבד. אבל דבר אחד הבנו מכל הסיפור הזה, תשאל אותי מה".
מה?
"שלא נעזוב את הבית שלנו יותר בחיים, הבית הזה הוא כל מה שיש לנו".
הפרדוקס הצפוני
פלג קטן של הדן חוצה את החצר האחורית של "דארמה בר" בהגושרים. בחדר פנימי יש שולחן סנוקר והרחבה שמול בר העץ המלא ברזי בירה יכולה לארח הופעות חיות. המקום הפך למוסד אזורי ונראה בדיוק כמו שאתה מדמיין לעצמך בר. חשבנו שגם פה נשמע את אותה מנגינה עגומה על עסק שלא עובד ועומד בשיממונו, אבל בעלי הבית צדקה וגבע הפתיעו. "אנשים כמהים לצאת, להיפגש, לראות אנשים אחרים והמקום שלנו מאפשר את זה", אמר צדקה. "אין לנו מרחב מוגן ומכל האנשים שבאים לכאן אף אחד לא שואל אותנו איפה המרחב המוגן. עד כדי כך אנשים מחפשים קצת אסקפיזם. אז נכון, אנחנו לא עובדים כמו לפני המלחמה, ובאים אלינו רק חבר'ה מהקיבוץ או מהיישובים ליד או מילואימניקים שמשרתים באזור, אבל המקום הזה מסמל את כוח ההישרדות שלנו בני האדם. זו ההסתגלות למצב הקיים והצורך לחפש בו קצת שפיות. לנסות להיות נורמלי במציאות לא נורמלית".
מרים הוד ממטולה: "היו אצלי שני כתבים זרים. דיברנו בחצר כשיצאו שני מיירטים מעל הראש שלנו, והם נשכבו על הארץ. ניסיתי להרגיע אותם שזה ירי שלנו, אבל הם המשיכו לרעוד"
גבע מוסיף: "לא עבדנו כל מארס וכל אפריל, וגם אחרי שהוכרזה 'הפסקת אש' חיכינו שבועיים לראות איך הדברים נראים כאן. כשהבנו שזו הפסקת אש בלי הפסקת אש, והמצב לא זז לשום מקום, החלטנו לפתוח. חשבנו שלאנשים יש צורך לצאת קצת מהבית להתאוורר והופתענו לטובה לראות כמה מגיעים לפה. ועדיין, סוכן המשקאות שלנו בדק לנו את חודש מאי בשנה שעברה לעומת מאי השנה ואמר שאנחנו בירידה של 50 אחוז בהזמנות. אבל עזוב, אנחנו לא מתלוננים. יש כאן המון עסקים שגם את זה אין להם".
מהמדינה הם עדיין לא ראו שקל וגם העובדים שלהם שהוצאו לחל"ת עוד לא ראו אגורה. "האזור הזה מפוצץ פוטנציאל", אמרו שניהם, "מלא ביזמים ועסקים קטנים, רק תנו לנו לחזור לשפיות".
כך הגענו למבשלת בירליך, בירת הבוטיק של ארליך ממנרה. עד המלחמה זו הייתה מבשלה ביתית בחצר, מותג קטן, 300-500 ליטר בחודש, כ-1,500 בקבוקים. היה לו גם ביר-גרדן בחצר, כמה כיסאות ושולחנות שבהם אפשר היה לשבת וליהנות מבירה צוננת שנמזגה לכוס קפואה. אחרי המלחמה היצוא עבר למבשלה בדרום וארליך החל לנדוד ברחבי הארץ בין אירועים. הוא מייצר IPA חיטה דבש, חיטה צ'ילי, בלונד, לאגר לימוני וחיטה רגילה. רצינו לטעום אבל חדירת המחבל מלבנון סגרה את כל המרחב של רכס רמים. "בקרוב תהיה לנו בירה חדשה שתיקרא 'מהר הר' על שם החבר עופר מושקוביץ' ז"ל שכולם קראו לו פושקו", עדכן ארליך. "לאגר קלילה שעל התווית שלה יופיע הדיוקן שלו. אני מאמין שאין בית עסק בגליל שלא יחזיק אותה".
סיפרנו לו מה אמרו לנו החברים מהדארמה בר, שעם כל האזעקות וההתרעות והכטב"מים והשיגורים והיירוטים, אנשים באזור כן יוצאים לשתות בירה בערב. "ברור", השיב ארליך. "מצד אחד זה סופר-קשה המצב הזה. מצד שני אנחנו חייבים את הנורמליות קודם כל לעצמנו. בסוף אנחנו אלו שחיים פה, שצריכים לחיות פה. אנשים מחפשים לצאת. זה הפרדוקס שאנחנו חיים בו. הרצון מצד אחד לא לנרמל את המציאות הקשה שבתוכה אנחנו חיים, ובו בזמן הצורך להיפגש, לצאת לשתות בירה עם חברים. זו הזיה, באמת הזיה".
סיימנו עם המונדיאל. ארליך הכין מארז מיוחד של "בירליך" לחודש המשחקים: שישה בקבוקי בירה, כוס בירה ושקית פיצוחים ב-130 שקל. הוא שולח לכל חלקי הארץ וזקוק להזמנות כדי להמשיך לייצר. אפשר להזמין באתר: beerlich.com
