השבוע החולף שבר שיאים בכל הנוגע לתפניות החדות שמתרחשות מתחילת מבצע "שאגת הארי": מתחושה של התקרבות לחתימה על הסכם עם איראן, להתכתשות החריפה ביותר בינה לישראל מאז הפסקת האש - חיכוך שנבלם בהנחיית טראמפ, אשר בעצמו החל להכות במדינה בימים האחרונים (כולל פגיעה במתקן לאגירת מים) בטענה שבכך יקדם את סיום העימות שנראה כמו רכבת הרים נטולת מעצורים. ואכן, הכל אפשרי נוכח הדינמיקה התזזיתית שנוצרה: חתימה מפתיעה על הסכם או הידרדרות חוזרת למערכה רחבה, כאשר לא בטוח כלל שהמונדיאל שנפתח אמש ישמש בלם כלשהו בפני הסלמה.
מבחינת ישראל השבוע האחרון משקף במלוא החריפות את הפער בין ההבטחות והסיסמאות שליוו את ראשית העימות למציאות בפועל. ההשתבחות במיטוט קרֵב של המשטר האיראני וביצירת מזרח תיכון חדש נעלמה, מיגור תוכנית הגרעין שהיה "סיבת הסיבות" למערכה ניצב עדיין בסימן שאלה, והברית חסרת התקדים בין ישראל לארצות-הברית שעמדה במוקד המלחמה נמצאת כרגע בצל המדאיג של "שיחת הצעקות" בין מנהיגי שתי המדינות וחוסר שביעות הרצון של טראמפ מההתכתשות בת 17 השעות שהתנהלה השבוע, כשברקע כל הזמן - מערכת התשה קשה בצפון.
בניגוד לתיאור השכיח (בישראל לפחות) של המשטר האיראני כסדוק, רעוע ומורתע, שזרועות התמנון האזוריות שלו נכרתו, בעימות השבוע הוא לא נראה שונה בהרבה מכפי שהיה ערב המערכה. במידה רבה הוא אף מתריס יותר, בין היתר בהשפעת משמרות המהפכה שכוחם בצמרת התחזק במהלך העימות. טהרן שנפגעה קשות רוצה אמנם בסיום המלחמה, אך לא מפגינה להיטות-יתר, ולא נרתעת מפגיעה מתמשכת במדינות המפרץ ובכוחות האמריקאיים באזור (בהקשר הזה בלטה הפלת מסוק האפאצ'י שהניעה את גל התקיפות האמריקאי הנוכחי).
מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט והאיש החזק באיראן כיום, שיקף את הגישה הרווחת בצמרת האיראנית כשהכריז השבוע: "אנחנו מעדיפים את שפת הדיפלומטיה, אבל אנחנו דוברים שפות אחרות בזריזות רבה יותר. תפר [הכוונה לטראמפ] את התחייבויותיך, ונעבור לדבר במה שאנחנו יודעים הכי טוב".
*
מלחמת 17 השעות התנהלה בדפוס של פינג-פונג: החלה בתקיפה ישראלית בדאחייה של ביירות, נענתה בשיגורי טילים של איראן (כהבטחתה) לצפון הארץ, ולאחר מכן תקיפה ישראלית של מטרות באיראן ובתגובה - שיגורי טילים מאיראן ועל ידי החות'ים.
נראה שאיראן פעלה מתוך הערכה שניצב מולה חלון הזדמנויות שיאפשר לה להפגין כוח בלי להסתכן בהסלמה רחבה, נוכח הבנתה שטראמפ שואף לשמר רגיעה באזור, עקב הביקורת המתרחבת בתוך אמריקה ולחצים מצד סביבתו הקרובה, בעיקר מצד סגנו ואנס החושש מכישלון בבחירות-האמצע בנובמבר הקרוב.
סימה שיין: "היקלעות ל'סבבי לחימה' עם שחקן רב־עוצמה כמו איראן לא דומה לעימותים מסוג זה עם חמאס וחיזבאללה. מדיניות כזאת משמעותה שיעבוד עתידה של ישראל למציאות קבועה של מלחמה עצימה שיש לה מחיר כבד"
ואכן, קשה היה לפספס את שביעות הרצון הפומבית בטהרן. בכירי המשטר התפארו כי ההתכתשות עם ישראל הוכיחה שלמרות המכות התקדימיות שספגו, הם מפגינים עמידה איתנה ומשמרים השפעה באזור כולו. המסר האיראני כוון בעיקר ללבנון, ולפיו בניגוד להאשמות שטהרן מנצלת ומסכנת את המדינה לטובת האינטרסים שלה, האיראנים הוכיחו נכונות לבוא לעזרת הלבנונים כולם, ולא רק למען חיזבאללה. ציוצי שגרירות איראן בביירות השבוע המחישו את המסר הזה במקבץ תמונות ובהן נשזרו יחד דגלי ומפות שתי המדינות, וכן בסרטון ובו דמויות לגו של אנשי משמרות המהפכה שעומדים בהבטחתם ללבנון ומשגרים טילים לעבר ישראל.
"במערכת 'שאגת הארי' מוכיח חיזבאללה נחישות שמחדדת בקרב האיראנים הבנה לגבי חשיבות שימור הזיקה עם מרכיבי ציר ההתנגדות, ובראשם הארגון", מסביר ד"ר רז צימט. "תפיסת הפרוקסיז התערערה מאז 7 באוקטובר כשחלקם ספגו תבוסות קשות (חיזבאללה בסוף 2024), קרסו (משטר אסד), או לא עמדו בציפיות האיראנים שיתרמו להגנת טהרן או ייחלצו לעזרתה, בעיקר כשהותקפה במבצע 'עם כלביא' לפני שנה.
"עם זאת, טהרן לא זנחה את הפרויקט, וכאמור שואבת עידוד מכך שחיזבאללה הצטרף למערכה הנוכחית במהירות, צעד שסייע להוכיח שאחדות הזירות בתוקף. על הרקע הזה גם איראן מתעקשת לשמר זיקה בין הסכמי סיום הלחימה עימה ובלבנון".
לצד מהלך צבאי מדוד שתאם את דרישות טראמפ, כללה תגובת ישראל גם הכרזה של נתניהו כי "אויבינו מוכים יותר מאי פעם ואנו חזקים מאי פעם", כשברקע הדלפות שלפנינו סבבי עימות עם איראן שישראל תיאלץ אולי לנהל לבדה. "היקלעות ל'סבבי לחימה' עם שחקן רב-עוצמה כמו איראן לא דומה כלל לעימותים מסוג זה שנוהלו או מתנהלים עם חמאס וחיזבאללה. מדיניות כזאת משמעותה שעבוד עתידה של ישראל למציאות קבועה של מלחמה עצימה שיש לה מחיר כבד", מסבירה בשיחה השבוע סימה שיין, לשעבר ראש חטיבת המחקר של המוסד וסגנית ראש המל"ל.
*
בוושינגטון מתעצמת הדילמה לגבי המלחמה שמתבררת כסבוכה וארוכה מכפי שנראה בתחילה. טראמפ מפגין כאמור רצון לסיימה, אך בדימוי של "ניצחון מוחלט" כפי שהכריז השבוע, מה שתורם להארכת העימות. דניס רוס, שליח בכיר מטעם כמה ממשלים דמוקרטיים למזרח התיכון, מסביר כי העובדה שטראמפ לא הבהיר אם מטרתו היא מיטוט המשטר האיראני או רק החלשתו גרמה לתסבוכת, אך אין לקבוע בהכרח שהמערכה הסתיימה בכישלון: "בטווח הקצר איראן מתגאה במנופים המפתיעים של סגירת מצרי הורמוז ותקיפת מדינות המפרץ, אך בטווח ארוך יותר, בעיות היסוד של המשטר הכושל, בפרט אספקת צורכי הציבור, עשויות להוביל לשינויים היסטוריים. גם אם טראמפ לא ישית הגבלות על תוכנית הטילים והתמיכה האיראנית בפרוקסיז, המלחמה עשויה להניב בעתיד רחוק הישג בדמות הגברת התסיסה הפנימית נגד המשטר".
חיזבאללה מצידו מבליט את היחלצות האיראנים למענו כהוכחה לכוח ולהשפעה של פטרוניתו שלמעשה הקימה אותו. בשטח - המשך ההתכתשות הצבאית עם ישראל מסייע לארגון להצדיק מדוע דחה את הסכם הפסקת האש שגובש בין ממשלות ישראל ולבנון בחסות אמריקאית בשבוע שעבר, ולהציג שני תנאים מרכזיים לסיום הלחימה: גיבוש מפת דרכים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון שנוצרה במהלך המלחמה (במדיה הערבית מדווח על בחינת הצעה ל"נסיגה תמורת נסיגה", כלומר של חיזבאללה מדרום לליטני במקביל לזו של צה"ל), אך גם לביסוס משוואה חדשה שבמסגרתה תימנע ישראל מהמשך פגיעה בארגון כפי שעשתה מאז הפסקת האש הקודמת בנובמבר 2024 (בלי שחיזבאללה מגיב), דבר בעל משמעות חמורה לחופש הפעולה של ישראל.
הזירה הלבנונית עצמה רחוקה מעמדת חיזבאללה: בשיח הפוליטי והתקשורתי ממשיכים להוציא קיטור על הנזק שהארגון גורם ועל איום דחיקת המדינה למלחמת אזרחים בשירות איראן, ממשלת ג'וזף עאון מוסיפה לנהל מו"מ עם ישראל (מודגש שיעדו הוא סיום הלחימה ולא הסכם שלום), ואפילו בעדה השיעית נשמעת ביקורת על חיזבאללה. ואולם כל אלה, בנוסף למצוקת האוכלוסייה (בעיקר מיליון העקורים מדרום המדינה) והמחיר שחיזבאללה עצמו משלם, לא מערערים את דבקותו של נעים קאסם, מזכ"ל הארגון, בניהול מערכת ההתשה. אם לא די בכך, המתיחות בחזית הצפונית מתחילה למשוך אש מכיוון טורקיה. שלשום הכריז ארדואן כי: "לא נסבול התקפות של ישראל על סוריה ולבנון, והגענו לנקודה שבה הן מאיימות גם על טורקיה", מה שגרר בתגובה מצד ישראל האשמת הנשיא הטורקי באנטישמיות ובדיכוי ברוטלי ואיום כי "יסיים כמו המשטר האיראני".
*
ובינתיים "על אש קטנה" מתחממים העניינים גם בגזרת עזה שייתכן ותספק בקרוב כותרות מעניינות. זה שבוע שמתקיימות בקהיר שיחות בין חמאס ופלגי הטרור ובין המתווכות ומועצת השלום לגבי מימוש השלב השני בתוכנית טראמפ, כשבמוקד מפת הדרכים שהציג ניקולאי מלאדנוב, האחראי מטעם המועצה לנושא עזה. התוכנית שהוצגה לפני כמה שבועות כוללת פירוק הדרגתי (!) של גורמי הטרור ברצועה מנשקם, נסיגת צה"ל מהקו הצהוב, פריסת כוחות בינלאומיים באזור, תחילת פעילות של ממשלת הטכנוקרטים, ולאחר מכן קידום שיקום. כל זאת, רחוק מתביעת ישראל לפירוק מיידי ומלא של חמאס מנשק, שרק לאחריו ניתן יהיה לדבר על יתר מהלכי ההסדרה.
"חלה התקדמות ממשית בשיחות בימים האחרונים", הכריז השבוע טאהר א-נונו, יועץ התקשורת של הלשכה המדינית של חמאס, והוסיף: "נועדנו עם ראש ממשלת קטאר ושרי החוץ של מצרים וטורקיה והצגנו עמדה לאומית ואחראית כלפי מפת הדרכים כדי להשלים את תוכנית טראמפ לגבי עזה, לרבות הסכמה לכניסת ממשלת הטכנוקרטים לרצועה שתקבל את מלוא סמכויות השלטון באזור". לפי דיווחים ערביים, הדיונים המתנהלים בקהיר ממוקדים בהמרת הניסוח של הדרישה ל"פירוק מלא של חמאס מנשק" ל"גיבוש מונופול של הממשל העתידי בנושא הנשק", תוך איסופו ההדרגתי מיתר גורמי הכוח ברצועה. במקביל, מעלה חמאס תביעה לפירוק המיליציות שהוקמו בעידוד ישראל ופועלות בשטח הרצועה שעליו היא שולטת.
*
ממרחק של שלושה חודשים ברור שמערכת "שאגת הארי" הניבה הישגים צבאיים, אך במקביל מסתמנים פערים אסטרטגיים. בהקשר הזה בולט דפוס חוזר ומזיק שבמסגרתו ישראל חוזרת למערכות בזירות השונות באותם מתווים וכלים של העימותים הקודמים בהן, בלי לפתח אסטרטגיה מפוכחת ותוך הישענות על פנטזיות והנחה שעליונות אופרטיבית תניב הכרעה. במארס 2025 ישראל יצאה למלחמה מרה בת חצי שנה בעזה שהסתיימה בלי הכרעת חמאס ובאכיפה אמריקאית של הסכם שדומה לו ניתן היה להשיג גם ללא חזרה לעימות, ובלי לשלם מחיר כבד של עשרות חללים, נזק תדמיתי קשה בעולם, ובינאום זוחל של הרצועה, שמגולם בהקמת מועצת השלום והמפקדה האמריקאית בקריית-גת.
הניסיון לשכפול הישגי העבר מתבטא במערכה הנוכחית באיראן ובלבנון: במקרה הטוב היא תסתיים ללא שינוי דרמטי, ובמקרה הרע - בפגיעה באינטרסים אסטרטגיים, למשל שינוי המשוואה שהתקיימה בלבנון עד "שאגת הארי", ובאיראן - התבססות משטר קיצוני ורווי ביטחון עצמי שעלול לשקול האצה לנשק גרעיני כאמצעי להבטיח שרידות.
סימה שיין מצביעה על אתגר חמור נוסף הקשור ליחסים עם ארצות-הברית: "לנתניהו השפעה עמוקה על טראמפ, אך היא מעוררת מורת רוח קשה בסביבתו הקרובה של הנשיא כי היא נתפסת כעידוד להרפתקאות שמסיבות נזק רב לאמריקאים. בכך טמונה סכנה של פגיעה במעמד ישראל במעגלי קבלת ההחלטות בוושינגטון, וגם בדימוי הקולקטיבי שלה בארצות-הברית. יש רמזים לגבי הכיוון הזה הן בדיווחים במדיה האמריקאית על מאמצי ריגול של ישראל אחר הנעשה בצמרת בוושינגטון, והן באמירה של טראמפ שייתכן שנתניהו לא יתמודד בבחירות הבאות".
ד"ר רז צימט: "טהרן לא זנחה את פרויקט הפרוקסיז. היא שואבת עידוד מהצטרפות חיזבאללה למערכה הנוכחית במהירות, צעד שהוכיח שאחדות הזירות בתוקף. זה הרקע להתעקשות איראן לשמר זיקה בין הסכמי סיום הלחימה עימה ובלבנון"
המציאות המורכבת ומרובת האתגרים אינה מתוּוכת כראוי לציבור בישראל על ידי הנהגה שמתעקשת שפערים משמעותיים ניתן לתקן באמצעות הסברה טובה - מבית ומחוץ. על הישראלים להפנים את הריחוק מהבטחות לגבי הניצחון המוחלט, היעלמות האויבים (הגם שספגו מכות קשות מאז 7 באוקטובר), ויצירת מזרח תיכון חדש שמפתח חשדנות עמוקה כלפי ישראל. על הרקע הזה מסתמן קונצנזוס אזורי ובינלאומי מתרחב (לרבות השתכנעות רבים ממקבלי ההחלטות בוושינגטון) לגבי הצורך בסגירת מוקדי החיכוך במזה"ת באמצעות הסכמים במקום המשך מערכות. אבן הראשה של התהליך יהיה כנראה הסכם אמריקאי-איראני - שיש לקוות (ולפעול) שימוקד בנטרול איום הגרעין האיראני - אך לאחריו סביר שיופעל לחץ לסגירת המערכה בלבנון, כשבהמשך ייתכן שישראל תיתבע לקדם הסדרה בעזה, שבמסגרתה יכונן לכאורה סדר חדש באזור, אך בלי שחמאס הוכחד ותוך דרישה גוברת מישראל לממש נסיגה טריטוריאלית.
בכל החזיתות, הכרה מפוכחת במציאות ומיקוד ברע במיעוטו - מבין מגוון חלופות גרועות - עדיפים על דוקטרינת "המלחמה הנצחית" ועל פנטזיית "עם לבד ישכון", המבוססות על אמונה שישראל יכולה להתקיים עצמאית, ליהנות מחופש פעולה בלתי מוגבל ולשנות את דיוקנו של האזור כולו, מבלי להיתקל באילוצים ולחצים חיצוניים דרמטיים. אותה תפיסה מסיבה נזק אסטרטגי כבד למדינה והיא זו שמחלישה את רוח החברה הישראלית שהפגינה חוסן הרואי מאז 7 באוקטובר.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, מחבר הספר "דור המבול"
