גם סא"ל בר ואקרט, מג"ד סיירת גולני, האיש שהוביל את צה"ל בכיבושו מחדש של מבצר הבופור, לא ציפה להגיע רחוק או גבוה כל כך. "לפני שנה, כשנכנסתי לתפקיד, עזה הייתה עדיין הזירה העיקרית, והיינו בטוחים שנחזיר את החטופים ושם תסתיים הסאגה", הוא אומר.
שנה מאוחר יותר, והוא מטפס על הבופור כמי שמגיע סוף-סוף לקן הצרעות – או רחפני הנפץ – שלא הפסיקו לזמזם סביבו עד לאותו רגע. "כל זמן שנלחמנו בכפרים בדרום לבנון, ירו עלינו מכיוון הבופור נ"טים, תמ"ס (ירי תלוי מסלול - ר"ש), ידענו בוודאות שיש שם מחבלים שצופים ויורים עלינו. כל דקה אתה מקבל התרעה שמישהו מזהה אותך, כל הזמן יורים משם. אז אתה רוצה להגיע לשם, כי ברגע שאתה שם, אתה מצליח לבודד את דרום לבנון, הם כבר לא יכולים לראות אותך ישירות".
אתה מכיר את הטענה שכיבוש הבופור מחדש היה בעיקרו אקט סימבולי?
"אני ער לזה, אבל אין קשר בין הדברים. לעלייה לשם היה ערך מבצעי. מצאנו שם תת-קרקע של רשת מנהרות מאוד גדולה, מאות מטרים, עם מפלסים וסולמות וחדרים, ומשם הם ירו והוציאו התקפות על ישראל – ורק התת-קרקע הזה לבדו הצדיק את ההגעה לשם".
אבל אתה רואה את הסמליות שבחזרה לשם?
"לא. אני מסתכל על דברים בצורה עניינית. בסוף, רכס הבופור הוא שטח מפתח מטורף עם חשיבות מבצעית גדולה מאוד, הוא צופה 360 מעלות על כל רמת נבטיה לצד אחד, ולמטולה וישראל מצד שני. אתה יושב בו ושולט".
× × ×
השאלה מה אנחנו עושים שוב בבופור הפכה לדחופה במיוחד השבוע. נראה שטיפסנו על הר שמישהו יצטרך להושיט לנו סולם כדי לרדת ממנו. בינתיים איראן וארה"ב סגרו ביניהן מה שסגרו, ואנחנו, מצידנו, עדיין על ההר. ובלבנון. ובמלחמה בצפון.
44 שנים חלפו מאז שהמצודה הצלבנית התלולה והאכזרית נכבשה לראשונה במלחמת לבנון הראשונה, בקרב שבו נהרגו המפקד גוני הרניק וחמישה חיילים נוספים.
21 שנה חלפו מאז שהרומן "אם יש גן עדן" של רון לשם, שהפך לסרט "בופור", טבע את הכינוי "הר הקללה", הבהיר את המורכבות והסיכון העצום שבישיבה על ההר ובלבנון בכלל, והותיר את המשפט המכונן: "ברוכים הבאים. אם יש גן עדן, ככה הוא נראה. אם יש גיהינום, ככה הוא מרגיש. מוצב בופור".
26 שנים חלפו מאז שישראל החליטה לסגת מההר ומלבנון כולה - לא בטרם חיסלה את תשתיות השהייה שבנינו שם, את ה"מבוך צפוף, מוקף בטון כבד, מסדרונות ארוכים בלי כניסה, בלי יציאה, חדר מוביל לגרם מדרגות תלול ללא מוצא, מבוי סתום, ואוסף אולמות מוארים אדום ותקרות נמוכות, ואלונקות", כמו שתיאר לשם בספרו.
אם תשאלו מגיבים ברשת – וגם כמה פרשנים – למה חזרנו לבופור, יגידו לכם שכבשנו את המקום הזה מחדש בעיקר כדי לספק לעצמנו תמונת ניצחון במלחמה שכולה, בינתיים, הפסד מול חיזבאללה, שהמשיך לירות, המשיך לאיים על יישובי הצפון, המשיך לא להפסיק.
אבל אם תשאלו את סא”ל בר ואקרט, מג”ד סיירת גולני, בחור בן 33 שהוא לגמרי המפקד שהייתם רוצים לראות שם – יסודי, ענייני, שקול, לא מסתכל ימינה ושמאלה אלא רק על המטרה הבאה – הבופור הוא פשוט נקודה חיונית מאוד, זמנית אולי, במלחמה שאנחנו מוכרחים, ולכן עומדים, לנצח בה, או לפחות לא להפסיד, או במינימום לא להפסיק עד שצפון ישראל יוכל להתקיים מחדש בשקט הדרוש לקיומו.
אלא שהבופור – ולמעשה כל מה שמעבר לליטני – לא באמת נלקח בחשבון כשהמערכה הנוכחית בצפון רק התחילה. "זה נראה לנו בהתחלה יעד רחוק, התמקדנו בעשרה כפרים בערך בדרום לבנון", ואקרט אומר.
ואז אתם מקבלים פקודה לעלות לבופור. כשהספר המפורסם יצא לאור אתה היית בכיתה ו', רוב הסדירניקים שלך אפילו לא נולדו. הדברים שקרו שם אז בכלל מוכרים לכם?
"כמובן. כל לוחם בחטיבת גולני, ובטח בסיירת, מכיר את הספר ואת הסיפור של גוני הרניק, אלה הדברים שעל בסיסם אנחנו מחנכים את האנשים".
כמה זה הפחיד אותך ברמה האישית?
"כשאתה יוצא לדבר כזה יש חששות. עברו בי מחשבות שאני עלול לגמור כמו גוני הרניק, או משהו ליד. חשבתי על זה, אבל אני תמיד מנתק את המחשבות ועושה את הפעולות המבצעיות. הפעלת אש, איסוף, בחירת נתיב התקדמות, כל זה".
7 צפייה בגלריה
גוני הרניק ז"ל, מפקד סיירת גולני שנהרג במהלך הקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה
(צילום: אתר יזכור)
שיתפת מישהו בחששות?
"כלום. אני מקבל את הטלפון, לא מדבר עם אף אחד. רק פקודות בקשר".
היו חיילים שחששו?
"לא. אני כל פעם מופתע מחדש שבי, לפני ההתקפות האלה, יש מחשבות, חששות, ואז אני רואה את המפק"צ והלוחמים, ולהם אין שום חששות – יוצאים להתקפה, רצים, מדלגים, יורים בלי פחד. זה מדהים לראות. יש להם תשוקה כזו לעמוד במשימה, עד שהם לגמרי נעולים. לא מעניין אותם כלום".
× × ×
שלושה ימים של התקדמות זה לקח להם, ובלילה האחרון עלו על המבצר עצמו – טיפוס תלול של כחמישה קילומטרים – ולפנות בוקר הניפו במרומיו את דגל ישראל ודגל החטיבה. סא"ל ואקרט לא נשא שום נאום פומפוזי. "רק אמרתי בקשר למח"ט שסיימנו לטהר את המרחב. זה היה בלי קלישאות, אבל ההתרגשות הייתה שם גם בלי שאני אגיד כלום. זה יעד שונה, לא עוד מבנה".
נערכתם להשתלטות הזו?
"כן. היינו צריכים לעשות למידה משמעותית כדי להבין איך המבצר בנוי, כי במבנה רגיל אתה מכניס קודם רחפן, מבין איפה הפתחים והכל – הבופור בנוי ממפלסים, והרחפן תוך שנייה מאבד קליטה. ממש הצלבנו בין חומרי מודיעין לסרטונים מהיוטיוב של תיירים שביקרו שם, ניתחנו כל סרטון, איפה הוא פונה ימינה ושמאלה ואיפה יש מעבר, והגענו לרמה מאוד אינטימית של היכרות עם המבנה".
ומשהו או מישהו חיכו לכם שם?
"האמת שלא. לפני שהגענו להר נתקלנו בשני מחבלים, ובבופור עצמו מצאנו מיטות, שקי שינה, עמדות לחימה, אבל המחבלים כנראה הבינו שלא כדאי להם להישאר, כי המקום הוא גזר דין מוות; מרגע שאתה נכנס מהחלק הדרומי של המבצר, אין לך איך לצאת. ואם כוח שלנו נכנס, האופציות היחידות הן לקפוץ מהמצוק או למות. הם לא חיכו כדי לנסות".
ציפית למצוא שם דברים אחרים?
"אני כבר לא מצפה ולא מופתע מכלום. בכל כפר בדרום לבנון שהגענו אליו, קטן כגדול, תמיד מצאנו אמל"ח ומטענים בתוך בתים, בתוך חדרי ילדים, זה לא ייאמן בצורה באמת קיצונית. אפילו כפר אחד לא היה שלא מצאנו בו תשתיות טרור ועמדות. זה פשוט בילט-אין, חי בתוכם. אז התמימות של 'מה אני אמצא' כבר מאחוריי, ואולי אחד הדברים שהתחדדו לי זה שכל מה שאנחנו מעריכים מודיעינית שקיים, באמת נכון. בבופור היו פשוט עמדות לחימה מוכנות, מדופנות, ומצבורים של אוכל ומזרנים. אין ספק שהם חיו שם. בהקשר הזה לא הופתעתי. התת-קרקע היה יחסית מפתיע, כי אתה אומר: איך יכול להיות שעל רכס כזה הם בנו מערך כזה? וואללה, בנו כמו גדולים".
המבצר גדול מבפנים?
"יחסית כן. ארבעה מפלסים ועוד מגדל".
זה אתר תיירות טוב?
"אם רק ינקו שם קצת, כן, כי המחבלים השאירו די מטונף. אבל הנוף משם מרהיב".
× × ×
זה תמיד מכה בך, וכמעט מעורר קנאה, עד כמה חיילים קרביים בשטח חיים מציאות נקייה וממוקדת יחסית לישראל העורפית.
אתם מגיעים לבסיס צבאי באזור לחימה או קרוב, ומבינים פתאום איך הכל נראה אחרת לחלוטין מגובה פני השטח, ועד כמה אכילת הראשים האינסופית בעורף – תקשורת, רשתות, פרשנויות, ספינים, הסתות, פוסטים, תחושת סוף העולם כללית – היא רק רעש לבן מבחינת האנשים שכאן, שפשוט עושים את העבודה. והעבודה קריטית.
יש בזה איזו צלילות כמעט ממכרת וראייה ממוקדת מטרה. אפשר, כמובן, לטעון שלהפך; שיש בזה סכי עיניים על סוסי עבודה, כך שהם רואים רק את מה שניצב מולם. ואולי אין צורך להכריע; יש במפגש עם צה"ל הלוחם משהו שמחזיר אותך, סליחה, לבסיס. לדבר עצמו, לא לרעש סביבו. לכמה ערכים התחלתיים: ביטחון, הגנה, הדיפה, ניצחון, שמירה, טילון בשק"מית.
זה תמיד מכה בך, וכמעט מעורר קנאה, עד כמה חיילים קרביים בשטח חיים מציאות נקייה וממוקדת יחסית לישראל העורפית. עד כמה אכילת הראשים האינסופית בעורף - תקשורת, רשתות, פרשנויות, ספינים - היא רק רעש לבן מבחינת האנשים שכאן, שפשוט עושים את העבודה"
ואקרט הוא הדגמה מצוינת לדבר הזה. בן למשפחה מקריית-מלאכי, שלושה בנים ושלוש בנות. אח ששירת בגולני גרם לו להחליט שגם הוא רוצה, והוא גילה – אולי בניגוד לכל מה שציפה מעצמו כנער (הוא זוכר את עצמו הרבה פחות רציני אז) – שהדבר נועד בשבילו. בשלב מסוים בהתבגרותו עבר לפנימיית הכפר הירוק, "זה עשה לי טוב, התבגרתי מאוד, הייתי עצמאי, הכרתי אנשים, הכרתי משהו אחר שהוא לא קריית-מלאכי וראיתי בזה ערך גדול" – ואפילו הלך לעתודה הקדם-אקדמית. אבל מתישהו, "ראיתי את אחי חוזר עם נשק הביתה וידעתי שזה צריך להיות זה".
מאז 7 באוקטובר הספיק להילחם עם החטיבה בעזה (מרכבות גדעון ב' בחאן-יונס, בעיר עזה וברפיח) ובלבנון (השמדת תשתיות לחימה בכפרים, מבצע לטיהור ושליטה במרחב הליטני), לצאת לקורס פו"ם, להיות קצין אג"ם חטיבתי, להתמנות למג"ד, וכמעט למות לפחות בהזדמנות אחת.
"חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד הייתי במשימה בחאן-יונס, ופתאום יצא מחבל מאיזה פיר ממש סמוך לנמ”ר, זרק מטען על הנמ”ר שלידי והרג שם שני חיילים, ואז זרק מטען נוסף לנמ”ר שלי. המטען נפל לתוך הנמ”ר ופשוט לא התפוצץ. מן אללה. הייתי אמור למות, אבל נשארתי בחיים. ואחרי אירוע כזה – אחרי שנהרגו לך קצין וחייל וגם אתה כמעט נהרגת – אתה צריך להמשיך במשימה, ואז להרים את היחידה ולהתקדם הלאה. זה היה לי מאוד מורכב".
ראית קב"ן?
סא”ל בר נעצר לרגע ומחייך. "לא, אני לא רואה קב"ן. איך אומרים? בסוף התפקיד אני אראה".
הוא יציב מאוד, בעיקר בשביל החיילים, ובעיקר כי לא ברור כמה זמן זה עוד יימשך. מבחינתו זו גם לא שאלה; ייתכן שזה יימשך עד להודעה חדשה שלא תגיע אף פעם. "המדד הוא אם אנחנו יודעים להתחייב לתושבים בצפון שהעסק בסדר. אם אנחנו לא יודעים להתחייב, עדיף שנסתום את הפה ונישאר איפה שאנחנו צריכים להישאר, זו המחויבות שלנו כצבא וכמדינה. אני מקווה שזה לא יהיה שנים. אני לא רוצה לבלות את כל הזמן הזה באבטחה בתוך שטח לבנון. מצד שני, אם זה מה שנגזר עלינו כדי שלתושבים יהיה שקט, נעשה את זה שנים".
אין לך ציפיות מהדרג המדיני בעניין?
"בסוף, לכל פעולה צבאית צריכה להיות פעולה מדינית שבאה איתה", הוא מתאפק ככל האפשר. אסור לנו לגלוש לפוליטיקה, אבל נדמה לי שאנחנו מדברים על אותו דבר; הצבא זז – עוד ועוד צפונה, אגב ("אנחנו כבר עם הפנים קדימה, לכיוון נבטיה") – אבל הדרג המדיני פחות.
אתה רואה פתרון בר-קיימא בצפון לטווח הארוך?
"אני רוצה להאמין שיש. אבל צריך ללחוץ אותם מאוד חזק צבאית קודם, כי בסוף זו תרבות שיעית של לא להיכנע לא-חשוב-מה, לא משנה כמה הם יפסידו או מה יקרה לתושבים שלהם, לא מעניין אותם כלום. רק לחץ צבאי גדול בשילוב מאמץ מדיני יכול להצליח".
נראה לך הגיוני שחיילים שלנו נפגעים ונהרגים בצפון מדי שבוע בתוך מה שהוכרז כ"הפסקת אש"?
"תשמע, הפסקת האש הזו לאורך כל הדרך לא פגשה אותנו. מבחינתנו, אף אחד לא אמר לנו: אתם בהפסקת אש עם חיזבאללה, אסור לכם לירות או להתקדם. אנחנו פועלים באופן די חופשי בגזרה שלנו. היינו בליטני, אמרו הפסקת אש, יצאנו לבופור. אז זה שיח בתקשורת, אצל הכוחות המתמרנים אין שום הפסקת אש".
לא באים אליך לפעמים חיילים ואומרים "אבל שמענו שיש הפסקת אש"?
"יש לנו כיום דור לוחמים חכם, הם מבינים עניינים ויודעים שהפסקת האש פחות פוגשת אותנו ככוח בשטח. אבל כל פעם אמא ואבא שלי באים ואומרים 'מה, אין הפסקת אש?', כי מי שלא חי את השטח, קשה לו להבין את זה. זו הפסקת אש נכונה אולי למהדורות חדשות. אמרת 'הפסקת אש' – מבחינתי לא אמרת כלום. אני שומע את השיח הזה ומבין שזה לא רלוונטי לי. אנחנו, מבחינתנו, בפעולות ובמשימות, ממשיכים כרגיל ולא רואים שום הבדל".
השאלה היא עד מתי נוכל להמשיך ואם אנחנו לא שוקעים מחדש בבוץ לבנוני.
"הצד השני צריך להבין שמחיר הירי על תושבים כבד מאוד, ושהוא רק ימשיך להפסיד יותר ויותר. ברגע שלא יהיה צורך מבצעי להישאר שם, לא נישאר".
בינתיים הסדיר נשחק, מילואימניקים טוחנים מאות ימים. אתה מרגיש אצלך את הקושי הזה?
"אנחנו מנהלים את זה כמלחמה ארוכה, ואני מביא מילואימניקים רק בפיקים הגדולים וכשיש משימות מורכבות. בתקופות רגועות יותר אני משחרר אותם. והם מדהימים, באמת. בכל פעם שאני רק מרים טלפון הם באים בלי שאלות. מצד שני, אני יודע מתי להתקשר ומתי לא. כשאני יכול לחיות על הסדיר, אני משחרר אותם".
ועדיין, חלקם על מאה ימי מילואים בשנה ויותר.
"יש להם מורכבויות בעבודה ובמשפחה, אבל אכפת להם לבוא. כשאתה יוצא להתקפה – למשל בבופור – הם רוצים להיות איתך. חשוב להם. גם לא כולם באים, ולא תמיד צריך את כולם. אני לא מביא את כל מאות אנשי המילואים שיש לי אלא רק את הפונקציות הרלוונטיות, וגם ביניהם, יודעים לסדר את זה ולהחליט מי מגיע עכשיו ומי אחר כך. הם באים לשלושה ימים, הולכים הביתה. אנחנו מנהלים את זה אחרת, מבינים את הרגישויות".
נשמע כמעט שכל נושא גיוס החרדים מיותר מבחינתך.
"ממש לא. ברמה הצבאית, ברור לי שצריכים עוד חטיבות. צה"ל הוא לא צבא גדול, ומול האתגרים בעזה, בלבנון ובסוריה הוא צריך סד"כ מספק. בלי קשר, בעיניי כל אזרח ישראלי שיש לו את הבריאות הנדרשת צריך להתגייס, חרדי או לא, זה לא משנה".
× × ×
ובעוד אנחנו מדברים, איראן וטראמפ מסכמים מעל לראשים של שנינו – וב"ראשים" הכוונה גם לראש הממשלה – את ההסכם שבאחד הימים עוד ייוודע מה נכתב בו, והצירוף הזה, "הפסקת אש", שוב בכותרות, והסיירת עדיין על ההר ובשטח הלבנוני, ומה עכשיו ואיפה זה פוגש אותו.
המדד לכמה זמן נישאר פה הוא אם אנחנו יודעים להתחייב לתושבים בצפון שהעסק בסדר. אם אנחנו לא יודעים להתחייב, עדיף שנסתום את הפה ונישאר איפה שאנחנו צריכים להישאר, זו המחויבות שלנו כצבא וכמדינה. אני מקווה שזה לא יהיה שנים"
"זה לא פוגש אותי יותר מדי", הוא אומר. "גישתי היא שלישראל צריכה להיות הזכות לתקוף מה שהיא רוצה בלבנון שמאיים עליה, בלי לחשוב איך יגיב מישהו כזה או אחר ובלי לעשות חשבונות מורכבים מדי של מי יתקוף אותנו בחזרה. איפה שאנחנו מרגישים צורך להסיר איום, אנחנו מסירים".
זה נשמע טוב ברמה ההצהרתית – בטח ברמת המג"ד – ויכול להשתלב בכל מסיבת עיתונאים לאזרחי ישראל, אבל ואקרט, בפועל, מחכה לראות מה יילד הסכם. "אני מניח שניפגש השבוע עם המח"ט והמג"דים ונבין שנייה את המשמעויות ומה זה אומר לגבינו. אני מאמין שכל עוד חיזבאללה לא יפסיק את הירי או את הניסיון לייצר טרור, אנחנו נישאר מקדימה כדי להיות חוצץ בינו לבין התושבים".
אלה בשורות טובות ורעות בו-זמנית, כי לסא"ל ואקרט יש מוכנות להמשיך עוד ועוד, כלומר שגם תחת מה שמתחיל להיראות כמו מלחמת נצח, הוא מוצא את הדרכים לניהולה ולהתמדה בה. "אנשים פה עוברים דברים מאוד מורכבים", הוא מוכן רק לומר, "קח שדה קרב מכל סרט מלחמה, וזה נראה לא רחוק מזה לפעמים, אבל אנחנו עוסקים בזה המון, גם ברמת רענונים של אנשים, ועיבודים, ועיבוד של הצוות, וקב"ן לכל מי שצריך, ובסוף הדבר הכי חזק, יותר מכל קב"ן, זה החברים שלידם, כי החיבור והחברות שהם רוקמים מנצחים כל אתגר שיש. המרקם הזה, של צוות בסיירת או מחלקה במקום אחר, זה מרקם שקשה לפרק. אם קשה למישהו, קודם כל יש לו חברים שיודעים להרים אותו ולדאוג לו".
אתה רואה אצלך עליות בפניות לקב"ן?
"יש עלייה. אנשים בכל זאת עוברים דברים מטורפים. אבל אין איזה שינוי קיצוני שאני יכול להצביע עליו, אין התפרקות, וזה מדהים בעיניי, גם אם אני לא מופתע כי אני מכיר את האנשים ואת החוסן והאכפתיות שלהם. יש לי חבר'ה שנפצעו בליטני, לפני שעה דיברתי איתם – והם מתבאסים שלא היו בבופור. בן אדם פצוע ביד, ומתבאס שלא בא עם החבר'ה שלו לבופור. זה מטורף".
ועדיין, היית בעזה ובלבנון, והמלחמה – שאמרת לי שהערכת ב-7 באוקטובר שתימשך כמה חודשים – לא נגמרת. כמה לדעתך תוכלו להמשיך?
"לוחמים משתחררים ומגיעים לוחמים חדשים, אז יש רענון של השורות. ככל שנמשיך לנהל את זה בצורה נכונה, אפשר להמשיך את הדבר הזה לאורך זמן. אבל אני לא חושב שהצבא יכול לחיות כל הזמן במלחמה. הוא צריך זמן להתאמן, להפיק לקחים, ללמוד. אז בינתיים צריך לנהל את הדבר הזה, לייצר תהליכים לצד המלחמה – להחליף מפקדים, להעלות ולשחרר מחזורים, להתאמן – ואז נהיה בסדר. הלוחמים שלנו צריכים מדי פעם שלוק אוויר ויודעים להמשיך קדימה".
החודש פורסם שבסיירת מטכ"ל שילבו לוחמת ראשונה. מה לגביכם?
"שאלה קשה. מדהים בעיניי שיש לוחמת בסיירת מטכ"ל, התרגשתי כששמעתי על זה, וגם אצלנו יש קצינות מעולות, ואוי ואבוי אם מישהו ימנע מנשים להגיע למקום כלשהו. אבל לגבי לוחמות, אני לא בטוח שבאופי של המקום ובמשימות שאנחנו מבצעים, זה יכול לקרות ברמה הטכנית של הדברים".
בבופור עצמו מצאנו מיטות, שקי שינה, עמדות לחימה, אבל המחבלים כנראה הבינו שלא כדאי להם להישאר, כי המקום הוא גזר דין מוות; מרגע שאתה נכנס מהחלק הדרומי של המבצר, אין לך איך לצאת. ואם כוח שלנו נכנס, האופציות היחידות הן לקפוץ מהמצוק או למות"
למה בעצם?
"כי אנחנו לא סיירת מטכ"ל. בסוף אנחנו כוח שהולך ביחד בשטח כל הזמן, צוות שחי ימים שלמים באיזה בית, ואני לא יודע אם נצליח לתת, בתנאים המבצעיים המורכבים גם ככה, את הפרטיות הנדרשת. אני לא בטוח שבתוך הדינמיקה הצוותית הדבר הזה יכול לעבוד. אנחנו באיזשהו מקום עלולים לייצר פגיעה מרוב רצון להפוך הכל ל..." הוא קצת נתקע עם סיום המשפט הזה, ואז מתאושש ולוקח את הפנייה הנכונה לסמטת הפוליטיקלי-קורקט: "אם ייצרו לנו את התנאים הדרושים, מבחינתי כל אדם יכול לעמוד בכל משימה שהוא ניגש אליה".
× × ×
הוא אולי המפקד הצה"לי בדרג הביניים הכי נכון לעת הזו, כלומר מי שמסוגל לשאול שאלות קשות אבל גם להפריד בין האונה התוהה לבין האונה המבצעת בנחישות. האם ראה לאורך המלחמה החלטות מבצעיות שהתקבלו, לדעתו, משיקולים לא לחלוטין צבאיים או ענייניים, שלא לומר פוליטיים? ואקרט לא הודף את השאלה: "כמפקד בצבא, ואני כבר לא ילד, אנחנו שואלים שאלות, רוצים לדעת, רוצים להבין למה. הנחת המוצא היא שאם אתה נותן לי לבצע משימה מסוימת, היא חשובה ואתה מבין את הנגזרות שלה. ואם זה לא מובן לי, זכותי לשאול למה אני חוזר למקום שוב, למה אני הולך לשם, כדי להשיג מה".
חזרת פעמיים לשג'עייה, למשל. זה היה מוצדק?
"כן. בכנות אני אומר לך: לא סיימנו את המשימה בפעם הראשונה. יצאנו לפני. היו שם עוד מחבלים ותשתיות, והיינו צריכים לחזור. זה לא שחור ולבן, ולפעמים יש צורך להשלים את המשימה בצורה יותר הרמטית".
יש לך לפעמים מחשבות על מה שחוללנו בעזה? על עשרות אלפי ההרוגים או המצב ההומניטרי שם? או שאתה לא מתעסק בזה?
"אני לא מתעסק. אני אומר לך שצה"ל הוא אחד הצבאות הכי מוסריים שיש, ולא הייתה אף פעם כוונה לפגוע באזרחים. טוהר הנשק הוא אחד הדברים הכי חשובים לצבא הזה, אין בכלל שאלה. אנחנו לא כאלה באופי, לא פועלים ככה. אזרחים נהרגו כשמחבלים השתמשו בהם. ואם מחבלים תוקפים אותך מבית מסוים ויש בו אזרחים, יש גבול לכמה אתה יכול לסכן את החיילים שלך ולהיות גם מגן האזרחים שלהם. מדינות רבות אחרות לא היו סופגות רבע מאיתנו בהקשר הזה".
אז אין לך מחשבות שאולי עשינו משהו לא בסדר ושאולי יום אחד לא ייתנו לך להיכנס, נניח, לצרפת.
"שום מחשבות, ושלא ייתנו".
אחר כך הוא יגיד שדווקא היה בצרפת עם אשתו. לפני שנה בלבד התחתנו, והם מתגוררים ביישוב שלה – גליל ים – ונפגשים ומדברים מעט מדי. "אני לא דוגמה טובה לניהול חיי משפחה", הוא אומר, ולא בצחוק. "אני לא שם ולא זמין, בדרך כלל אני מכבה את הטלפון כשאני בשטח".
והיא משאירה לך הודעות?
"מלא. כשאני פותח אותו שוב אני לא מספיק לקרוא מרוב שיש הרבה. אבל זו תקופה, והיא יודעת".
פעם בכמה זמן אתה בבית?
"פעם בחודש. זה על הפנים".
ואם מחר המלחמה נגמרת, אתה נשאר בצבא?
"צה"ל צריך את המפקדים שלו גם בעיתות ביטחון שוטף, ורוב השירות הצבאי שלי היה כזה, בלי מלחמות. וזה כיפי בעיניי להכשיר אנשים, לאמן אנשים. פיקוד זה משהו מדהים, אין עוד עבודה כזו".
באזרחות אתה יכול פשוט למנכ"ל משהו.
"אבא של אשתי מנכ"ל, זה לא אותו דבר. הוא כל יום בבית בשמונה, יש לו חיים טובים. אבל בתחושת האחריות של להנהיג לוחמים, אין לזה מקבילה".
אז מתי תשתחרר?
"אני לא חד-משמעי. אני תמיד חושב רק על התפקיד הזה, ואיך לסיים אותו בהצטיינות ועם מינימום נפגעים בדרך. אבל אם תשאל את אשתי – מחר".
