רבים השבוע הצביעו בצדק על הדמיון בין התקיפה הישראלית בדאחייה לתקיפה שבוצעה בקטאר בספטמבר האחרון. בשני המקרים מדובר היה במבצע אחד יותר מדי: התעורר חשש עולמי (בעיקר אצל טראמפ) שישראל יצאה מאיזון אסטרטגי, שאין בארגז הכלים שלה עוד אמצעים חוץ מהפעלת כוח צבאי, ושמהלכיה עלולים לזרוע כאוס אזורי ולפגוע באינטרסים אמריקאיים. לפני כשנה התקיפה הובילה לכפיית הסדר לסיום המלחמה בעזה, והשבוע - לזירוז ההסכם עם איראן.
ההסכם שנחתם משקף מאזן שנוטה במידה רבה לטובת איראן: • המשטר לא רק נותר על כנו, הוא אף הפך קיצוני יותר (טראמפ מצידו טען כי חברי ההנהגה החדשה הם "אנשים רציונליים, חזקים וחכמים שממחישים כי חל שינוי במשטר") • ייתכן שמצב המשטר ישתפר עקב הסרה צפויה של כל הסנקציות וקידום הטבות כלכליות (הוסכם להקים קרן בשווי 300 מיליארד דולר לשיקום המדינה) • לפי שעה לא ברורה ההתחייבות האיראנית בנושא הגרעין (מסתמן כי יידרש לדלל את האורניום המועשר ולא למסור אותו), ומרחף סיכון של "הסתערות" לנשק גרעיני • ננטש הדיון בדבר איומי הטילים (שנתניהו הגדיר "איום קיומי" וטראמפ מצידו טען שלשום כי זה לא הוגן שיהיו מדינות עם טילים ולאיראן לא יהיו, ובכלל שטילים לא יכולים להרוס את העולם) והפרוקסיז • טהרן אמנם נפגעה קשות, אך שומרת על השפעה אזורית רחבה, בפרט בלבנון • לעם האיראני מתחוור ש"העזרה בדרך" הייתה הבטחת שווא והשלטון רווי ביטחון ויצר נקמה. "איראן פצועה, אך אריה פצוע עדיין נשאר אריה. היותנו מעצמת-על אינה סיסמה. הבסנו שתי מעצמות גרעיניות", השתבח אמש איסמאעיל בקאאי, דובר משרד החוץ האיראני. טראמפ מצידו מקבל בעיקר את פתיחת מצר הורמוז, קלף שנברא בידי איראן במהלך המלחמה.
מעבר לדאגה הישראלית בנוגע לאיראן, גובר החשש מההשלכות על הזירה הצפונית, בפרט מכך שטראמפ יחתור לסגור גם את המערכה שם שהופכת לזירת מבחן גורלית: איראן מבהירה שלא ייחתם הסכם סופי ללא סיום הלחימה בלבנון שיכלול נסיגה ישראלית ומאיימת שתגיב על תקיפות נגד חיזבאללה; בעוד ישראל מנגד מנסה לשבור את המשוואה ומבהירה שלא תפסיק לפעול או תיסוג. הדילמה המרכזית, שוב, היא מה יחליט טראמפ, והאם יורה לסיים את המערכה בצפון, וכיצד ינהג נתניהו נוכח מלכוד קשה כזה בין האינטרסים הביטחוניים של הגנת הצפון ושימור ההרתעה ובין הצורך לשמר את הברית עם וושינגטון. כשהכריז על ההסכם עם איראן, טראמפ לא הצהיר במקביל על סגירת העימות בלבנון, אך רמז שהוא דורש "התנהלות מידתית" ("לא צריך להפיל בניינים על כל רחפן שנופל במדבר").
*
באיראן ובחיזבאללה ניכרים שביעות רצון וביטחון עצמי נוכח ההצלחה לחבר את הזירות ולהציג משוואה שמחשקת את האמריקאים ומציבה אילוץ בפני ישראל. בהקשר הזה בלטה איגרת ששיגר השבוע נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה, למוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני והאיש החזק במדינה, ובה כתב: "אין לנו מילים להביע את התודה הגדולה לאיראן על התמיכה בארגון ובלבנון". במקביל מבהירים בארגון: לא נחזור למצב שבו ישראל תוקפת אותנו כפי שהיה בין סוף 2024 ל"שאגת הארי", בלי תגובה מצידנו. אבל השטח לא ממתין להכרזות, והמוני עקורים לבנונים החלו לשוב לבתיהם בדרום, לא פעם במקומות שבהם כוחות צה"ל שולטים, מה שמעורר סכנה לחיכוכים וסיבוכים.
בעולם הערבי ניכר שילוב בין אנחת רווחה נוכח ההסכם שבלם את מה שנראה כ"טירוף אמריקאי" (שהתחדד כשטראמפ איים בתקיפה על עומאן), לבין שמחה לאידה של ישראל על שנחשף המתח עם וושינגטון ועל השפעתה ההולכת ופוחתת עליה. מדינות ערב, בפרט במפרץ, אמנם סבלו מאיראן, אך מבינות שהמשטר לא צפוי לקרוס, וכחלופה מקדמות ערוצי שיח ומדיניות דטאנט כלפיה. החוקר הירדני מוחמד אבו-רמאן מסביר בהקשר הזה: "הניתוח הערבי את איראן חייב להתבסס על אינטרסים ולא על רגשות ושיקולים אידיאולוגיים. לשום מדינה ערבית אין יכולת לכפות משוואה אסטרטגית חדשה באזור, ולכן מה שנדרש הוא חשיבה על שותפות אזורית שתלוּוה בדיאלוג עם איראן".
בתוך כך, עם שקיעת אבק המלחמה מסתמנות שלוש זוכות אזוריות: פקיסטן, השושבינה המרכזית, שמבססת מעמד נכסי מול וושינגטון והשפעה תקדימית במזה"ת; קטאר, שושבינה משנית, שמחזקת את מעמדה המסורתי כמתווכת, ומוכיחה השפעה עמוקה על טראמפ (שהכריז השבוע: "תענוג לעבוד עם הקטארים", והוסיף שדוחא תשקיע הרבה יותר מטריליון דולר בארה"ב); וטורקיה, שמנצלת את העימותים בין יריבותיה לביסוס כוחה. כל זאת רחוק מההבטחה שרווחה בישראל לגבי עיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה אחרי המלחמה של בריתות אסטרטגיות בין ישראל לעולם הערבי.
*
למרות ההתפתחות הדרמטית לגבי ההסכם, דבר לא בטוח והכל ממשיך להיות שברירי. המסמך שנחתם הוא הסכם עקרונות, מעין הצעת גישור ל-60 יום שתכליתה לסיים את הלחימה ולהכניס את הצדדים לדיאלוג. אין כל ודאות שניתן יהיה לחלץ ממנו הסכמות, בעיקר בסוגיית הגרעין, והשיבה למלחמה אינה תרחיש מופרך (יש לציין את אזהרת ראש ה-CIA השבוע לטראמפ כי איראן לא מתכוונת לנקוט ויתורים ממשיים בנושא הגרעין).
ישראל צפויה לעמוד בפני לחץ גובר, ובעיקר מול הנחיה אמריקאית להימנע ממהלכים נגד איראן ובצפון, וייתכן שתתלווה תביעה לסגת מרצועת הביטחון. בהקשר זה מסביר בשיחה דיוויד מקובסקי, ששימש יועצו של מזכיר המדינה ג'ון קרי: "הדרישה העיקרית של טראמפ תהיה שישראל לא תנקוט מהלך דרמטי שיערער את הפסקת האש עם איראן. אם חיזבאללה יפסיק לתקוף או יגביל מאוד את פעילותו תוך התמקדות בכוחות צה"ל ברצועת הביטחון, ישראל תתקשה לטעון שהיא פועלת מתוך הגנה עצמית. מתוך הבנת הרגישות ערב הבחירות, סביר שטראמפ ידרוש מנתניהו בעיקר לא להרחיב את השטח הכבוש מעבר למה שכבר נתפס".
דיוויד מקובסקי: "מתוך הבנת הרגישות בישראל ערב הבחירות, סביר להניח שטראמפ ידרוש מנתניהו בעיקר לא להרחיב את השטח הכבוש בלבנון. אם חיזבאללה מצידו יפסיק לתקוף או יגביל מאוד את פעילותו, ישראל תתקשה לטעון שהיא פועלת מתוך הגנה עצמית"
הרע מכל לא מאחורי ישראל. מצבה עלול להחמיר אם תחליט לנקוט התרסה כלפי טראמפ, בעיקר אם זו תטובל בהשתלחויות ארסיות על "רפיסות אמריקאית" וכדו', כמו שנשמעו השבוע מצד מקורבי נתניהו, וזוכות להד במדיה האמריקאית. התנגשות כזאת עלולה להפוך לנזק אסטרטגי שיגולם בצמצום התמיכה המדינית והכלכלית של וושינגטון ובערעור התמיכה הצבאית, חרף הברית ההדוקה, ובביסוס דימוי כ"מדינה סוררת" שמערערת את היציבות העולמית.
אפשר לדבוק בתרחיש מצדה, לטעון שהעולם כולו נגדנו, שהלקח מ-7 באוקטובר הוא שחייבים להפעיל כל העת כוח, וכי הכרחי להמשיך במסע להכחדת אויבינו (שמתעקשים לא להתפוגג), אבל להבין שזו הרפתקה שעלולה להסתיים באסון. מנגד, אפשר להפנים שלפעמים נדרש לבחור ברע במיעוטו: הסכם שיוודא נטרול איום הגרעין האיראני; הסדרה שמבוססת על ניקוי דרום לבנון מחיזבאללה וקידום המו"מ עם לבנון; ועזה שבה חמאס לא שולט בפילדלפי.
זו בחירה בין הוויה של מלחמת נצח רוויה באופוריה אך עתירת נזקים מהסוג שהשתלט על ישראל לאחר 7 באוקטובר, לבין קיום מפוכח, תוך ניסוח יעדים ברורים, הכרה בגבולות הכוח, והבנת החשיבות בהפוגה לצורך ריפוי, שיקום, גיבוש מחשבה מעמיקה קדימה וגם לתחקיר של כשלי העבר.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, מחבר הספר "דור המבול"
