"עכשיו, כשהגענו להפסקת אש, חייבת להתרחש נסיגה ישראלית על בסיס לוחות זמנים ברורים ומכל שטח לבנון. זאת, תוך יישום של חמש נקודות: הפסקה מוחלטת של הלחימה, נסיגה מלאה, שחרור האסירים (שבויי חיזבאללה), שיבת העקורים עד לגבול, ושיקום. ישראל תיסוג וצבא לבנון ייפרס בדרום המדינה, ואנו נשתף פעולה עם המהלך... אנו מודים לאיראן, שכולם גילו כי ניתן לסמוך עליה, ולא הסכימה לסיים את המלחמה בלי שיוסדר עניינה של לבנון". דבריו של מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, בנאום מיום שלישי ממחישים את האופטימיות הרווחת במחנה ההתנגדות בכלל ובארגון בפרט מאז נחתם לפני שבוע מזכר העקרונות בין ארצות-הברית ואיראן.
ואכן, תקופה ארוכה לא חווה המחנה המונהג בידי איראן תחושה חיובית כמו בשבוע החולף. הוא חש ששרד מערכה ארוכה וקשה חרף המהלומות חסרות התקדים שספג, ומוכיח שיש לו עדיין השפעה רבה באזור ושרעיון המוקאוומה (התנגדות בערבית) שלו יציב וזוכה לפופולריות באזור. נציגי המשטר האיראני שהוגדרו יעד לחיסול יושבים בחדר אחד עם האמריקאים (שמתעקשים מצידם כי מדובר בנציגי משטר חדש וטוב יותר), תוך הפגנות שרירים לאחר כל התרסה של טראמפ, וחיזבאללה שישראל ביקשה להכריע סופית, מצטייר למרות הכל כגורם הדומיננטי בלבנון.
חברי המחנה גם שואבים סיפוק ממה שנתפס כמבוכה במחנה האויב: נכונות אמריקאית להתקדם במהירות להסדרה באיראן ובלבנון, גם במחיר התגמשות שמנוגדת לאינטרסים של ישראל, שמקרינה מצידה תסכול ודאגה: מתגלעים סדקים שלא ניתן להסוות ביחסי וושינגטון וירושלים, וגוברות תהיות לגבי כדאיות מערכת "שאגת הארי", שהייתה אמורה לשנות את פני המזרח התיכון, אך נראה שהובילה לתנאים גרועים יותר מבחינת ישראל בזירות איראן ולבנון מכפי שהיו ב-28 בפברואר.
עקורים מדרום לבנון שבים עם הפסקת האש הראשונה
עלי חיידר, פובליציסט המזוהה עם חיזבאללה, ממחיש את הנינוחות בארגון ובמחנה ההתנגדות: "המערכה האחרונה אינה רק עימות צבאי, אלא גם מבחן מקיף לתפיסות אסטרטגיות שמקדמים אויבי מחנה ההתנגדות מאז 7 באוקטובר... האויב לא חותר רק להשמיד נשק ולחסל מנהיגים, אלא גם לכפות מציאות פוליטית חדשה שתכליתה להחליש את ההתנגדות ולבסס את 'עידן ישראל' באזור. ואולם מחנה ההתנגדות מכשיל את המאמץ, ומוכיחים כמה מוטעים היו ההספדים על היעלמותו... מתברר כי עליונות צבאית וכיבוש שטחים לא מובילים מיידית להכרעה מדינית".
*
לצד דיון בסוגיות הליבה הנוגעות לאיראן (הורמוז, הסנקציות, וכמובן הגרעין), הוחלט השבוע בשווייץ על הקמת "תא למניעת חיכוך" בלבנון. הדבר מעורר דאגה בישראל שלא מעורבת בגוף שבו חברות ארצות-הברית, איראן, לבנון, קטאר, ופקיסטן, כשברקע נצירת האש, שמשמעותה הגבלת פעילות צה"ל לפי דרישה אמריקאית, למעט רכס עלי טאהר שבשטח שבשליטת ישראל, שבו נעשה ניסיון לנטרל מתחם תת-קרקעי רחב של חיזבאללה.
המציאות המתהווה משחקת לטובת איראן ומגבירה את הביטחון העצמי של חיזבאללה. "לא נחתום על הסכם שיותיר בידי האויב חופש פעולה", הבהיר מזכ"ל הארגון, ובמילים אחרות סימן כמטרה את החזרה למשוואת אוקטובר 2023 ולא לזאת של תום מבצע "חיצי הצפון" שבעקבותיו ישראל תקפה את הארגון בכל זמן ומקום ללא תגובה מצידו.
את התחושה החיובית בחיזבאללה משקף וופיק ספא, מראשי הארגון, בפודקאסט שהכה גלים השבוע ובו טען "אולי לא הדור הנוכחי, אך הבא אחריו יממש את חזון כיבוש הגליל". באותה הזדמנות גם תיאר את ההלם שבו הוכה נסראללה נוכח מבצע הביפרים ("אם לא היה מחוסל בידי ישראל, היה מת מצער אחרי שראה שמה שבנה 40 שנה נחרב"), וטען "איראן בדרך להיות שליטת האזור והכוח הרביעי בעוצמתו בעולם".
במקביל, נערך השבוע סבב שיחות נוסף בין ישראל ולבנון בוושינגטון, שמהוות תפאורה או כיסוי קוסמטי להסדרה שאמורה להתבסס בשטח ואשר נותן הטון המרכזי בה הוא חיזבאללה. במרכז הדיונים - ההצעה שצבא לבנון יקבל שליטה על שטחים שמהם צה"ל ייסוג (אזורי פיילוט), מה שאמור לשמש סולם לצדדים לסיום העימות בטענה ש"המציאות השתנתה מהיסוד". "אנו דורשים נסיגה מלאה, לרבות הנקודות השנויות במחלוקת בגבול. אנחנו מצפים שישראל תציע סידורי ביטחון ונדון בהם. אני לא פסימי", טען שלשום נוואף סלאם, ראש ממשלת לבנון.
סוריה השתרבבה גם היא לקלחת הלבנונית, בניגוד לרצונה, בדחיפה עזה של טראמפ שגורס כי א-שרע צריך לשמש קבלן ביצועים ולפרק את חיזבאללה מנשקו. אבל הנשיא הסורי, שמצליח בקושי לשמור על יציבות שברירית במדינתו, מסתייג בפומבי: ״התקשרתי לטראמפ והצעתי פתרונות אחרים. לא תראו את סוריה בלבנון, ולמרות שנפגענו מחיזבאללה, אנחנו מוכנים לנהל איתו דיאלוג", אמר בדיפלומטיות יתרה.
באותו הקשר קרא השבוע ד"ר סמיר אל-תקי, חוקר סורי ששימש בעבר בכיר במערך הבריאות במדינה לא-שרע: "אל תיפול בפח של טראמפ. סוריה לא צריכה תפקיד אזורי לפני שתוכל לשקם את עצמה וחייבת ללמוד מההיסטוריה. כל מי שפלש ללבנון עזב אחרי שהמדינה הזו נשרפה והוא עצמו נכווה קשות. ובכלל זכור עד כמה הפכפך טראמפ, ולמעשה הופך לברווז צולע בימים אלה".
וופיק ספא, מראשי חיזבאללה, סיפר השבוע כי נסראללה הוכה בהלם נוכח מבצע הביפרים: "אם הוא לא היה מחוסל בידי ישראל הוא היה מת מצער", והוסיף: "איראן בדרך להיות שליטת האזור והכוח הרביעי בעוצמתו בעולם"
בניגוד לסוריה יש מי שנלהב להתערב בלבנון ובכך מוסיף לדאגות בישראל. קטאר, השותפה לשיחות בשווייץ ולתא מניעת החיכוך בלבנון, מפגינה גם בזירה זו את כישורי התיווך הידועים שלה. אלה מתווספים למעורבותה בהסדרה בעזה ומול איראן (במסגרתה הבטיחה כנראה לטהרן הזרמת מיליארדי דולרים בתמורה להאצת המו"מ). בכך מחזקת דוחא את השפעתה על טראמפ, וגם דואגת לבסס פינה חמה בליבו, בין היתר באמצעות "מחוות" כמו מטוס הבואינג המפואר שהעניקה לו והושק השבוע כ-Air Force 1.
*
ישראל נאלצת לפעול במתווה "קיזוז נזקים": לוודא שלא מגיעים להתנגשות עם הממשל שכרגע מתקדם בנתיב ובהיגיון שונים מאלה של נתניהו (וסביר שהמתח בין הצדדים יגבר נוכח דרישה אמריקאית לקדם נסיגה מרצועת הביטחון); לוודא שכל הסדרה תלווה במקסימום מעורבות אמריקאית, בעיקר בנוגע לניקוי הדרום מנוכחות חיזבאללה; לחתור לשמר חופש פעולה, למשל כשיאותרו מאמצי התעצמות צבאית של חיזבאללה והתבססות איראנית; ולנסות להמשיך במו"מ עם לבנון כדי שלא יסתכם רק בהפסקת אש והבנות ביטחוניות.
כמו באיראן גם בלבנון ישראל נחשפת לפירות המרים של מהלך שהיה אמנם נועז אך נדמה שלא נבחנו לעומק כל היבטיו. האשמת אחרים ("רפיסות של טראמפ") וקריאה להתלכדות מבית סביב אתגר משותף, מתגלות שוב כשיטה הרגילה להתחמק מהשאלות המתחייבות: איך הגענו לאותו שפל, מי אחראי לו, מה היו החלופות, איך נראה תהליך קבלת ההחלטות לקראת העימות, ובעיקר האם ומתי יתוחקרו כשלי המערכה הזו, המצטברים ולמעשה נולדו מתוך כל המחדלים הבלתי מתוחקרים של 7 באוקטובר.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
