יחיא א-סראג’, מהנדס בהתמחותו, בן 64, מכהן כראש עיריית עזה מאז יולי 2019. הוא התמנה לתפקיד – ולא נבחר, כקודמיו – בהמלצת הנהגת חמאס ברצועה ובכירי התנועה בקטאר, שפסחו על עשרה מועמדים אחרים לפני שהמליכו אותו. סראג' נראה להנהגת חמאס כבעל מעמד מיוחד בקהילה, רציני ונחוש, וגם צייתן. הוא מתהלך בחולצות טריקו ומכנסיים בסגנון אירופי, לא מראה שכיח בסביבה, או כזה שמתאים למי שמשתייך לתנועה האיסלאמית, אבל הוא מקפיד להיזהר בכבודו של ארגון הטרור ופועל בתיאום עם ההנהגה.
למרות צייתנותו, המראה שלו מתעתע. הוא ידוע כאדם חילוני, דובר אנגלית משובחת שאותה זכה לשייף בלימודיו לתואר שני ושלישי בהנדסת כבישים באוניברסיטאות לידס וברדפורד בבריטניה. ובכל זאת, התעקש לחזור לעזה ועבד כפרופסור בשתי אוניברסיטאות ברצועה וכסגן הדקאן באוניברסיטה האיסלאמית, עד שמונה לראש עיריית עזה.
הוא מתגורר עם רעייתו, איסלאם, וילדיו בבניין שלא נפגע במלחמה, ברחוב הראשי בשכונת תל אל-הווא – "גבעת הרוח", על שום האוויר הצחיח על הגבעה שעליה הוקמה - בדרום-מערב העיר. בעיר עזה, ראש העירייה הוא גם ראש הממשלה המקומית של עזה, וחברי המועצה תחתיו מכהנים במקביל כשרים לא מוכרזים. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן מחרים אותם לחלוטין ומסרב להגיע לביקורים ברצועה.
בחודש שעבר הייתה בעיר סיבה נדירה לחגיגה. הסכם ערים תואמות נחתם בין עזה לז'נבה, ובמסגרתו מובטח סיוע שוויצרי לרצועה וגם לכיסם של בכירי העיר. במסגרת החתימה, שהתנהלה בשיחת זום בין חברי מועצות שתי הערים, סראג' הכריז: "לא אעזוב את העיר שלי". פירוש השם עזה, דואג ידידי המקומי להתפאר באוזניי, הוא כוח. עזה תמיד הייתה חזקה, הוא אומר, יוצאת דופן באורח חייה עוד בתקופה שהייתה בשליטת מצרים. ועכשיו הכוח הזה נחלש, אני תוהה באוזניו. "אם לומר את האמת, הכוח נלקח מאיתנו", הוא אומר. "אנחנו מרגישים לא רצויים בעולם הגדול".
עד 7 באוקטובר נהג ראש עיריית עזה לשוחח עם קבוצה קטנה של עיתונאים ישראלים. הנוהג נקטע בפרוץ המלחמה, או ליתר דיוק ב-22 באוקטובר 23', כשבנו הבכור, רושדי סראג', שהיה בעלים של חברת הצילום “אל-עין” (העין, ס”פ) חוסל בהפצצת חיל האוויר על ביתו בעזה, כשטרם הובהר אם היעד היה אדם אחר בשכונה. רק יומיים קודם לכן חזר הבן עם רעייתו, איקס, ובתם הקטנה מנסיעת עבודה בסעודיה וקטאר, שהחליט לקצר ושב מוקדם מהצפוי.
אביו, ראש העירייה, קטע בעקבות זאת את הקשר עם התקשורת הישראלית. "לא מעניין אותי, וגם לא חשוב להם, לנהל שיח אמיתי", הוא הסביר. הוא אמנם לא יוצא בהצהרות לוחמניות נגד ישראל, להבטחת שלום משפחתו, אבל מקפיד על נתק מלא. "הרסתם את חייו", נוזף באוזניי אחד ממקורביו. לטענה שראש העירייה מצוי בקשר קרוב עם הנהגת חמאס, הוא משיב בשבועה כי "ראש העירייה מעולם לא היה מעורב בפעולות טרור נגד ישראל, וגם אחרי רצח בנו הוא לא נרתם לשורות חמאס. היו לו אינספור הזדמנויות לעזוב את הרצועה והוא התעקש להישאר ולהמשיך לעבוד לטובת התושבים".
מנגד, מי שמבקש לעזוב את הרצועה, כבר נתקל בתנאים אחרים מבעבר. כבר לא מדובר במאות בודדות של דולרים למבוגר או 150 דולרים לצעירים עד גיל 16. כעת המבקשים לעזוב נדרשים להפקיד במשרדי חברת "האלה" המצרית 5,000-6,000 דולרים עבור מבוגר ו-2,500 דולר לקטינים. משפחה עזתית ממוצעת בת ארבע נפשות שתבקש לבחור לעצמה עתיד טוב יותר במקום אחר, תידרש לשלם 20 אלף דולרים כדי לצאת, לא כולל כמה מאות דולרים דמי ספסרות.
וזה לא הקושי היחיד. תהליך ההגירה מעזה מסורבל ומספר אישורי היציאה שניתנים קטן. השמות מאושרים רק יממה לפני היציאה, ולא תמיד אדם ששולם סכום היציאה עבורו יקבל את האישורים הנדרשים במסוף רפיח. בנוסף, באישורי היציאה מעזה מעורבות ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית, ודי בכך שצד אחד יתנגד ליציאתו של אדם – כדי שעזיבתו את הרצועה תבוטל והתשלום לא תמיד יחזור לידיו.
במצב הנוכחי, לא רק שלא קל למי שמבקש לעזוב את עזה לממש את רצונו, אלא שמדובר בהימור של ממש על כסף רב. מרוואן, פועל בניין, לקח את ההימור הזה. הוא הצליח לקושש יותר מעשרת אלפים דולרים מקרוב משפחה בקנדה והתייצב עם משפחתו במסוף הגבול בעיניים נוצצות. ארבעה ימים הם המתינו עד שהתברר כי אחד הבנים במשפחה נחשד במצרים בניסיונות לבצע פיגועי טרור. שמו נזרק מהרשימה והכסף לא הוחזר למשפחתו, בטענה ש"אולי תצליחו לשנות את האישומים נגדו". גם אחמד, סוחר מקומי, קיבל הסכמות יציאה עבור רעייתו ושלושת ילדיו. שמו הוקף בעיגול כחול לאור התנגדות השב"כ, הוא שב בכעס גדול לרצועה, כשרעייתו וילדיו נאספו בגבול המצרי בידי קרוביהם. למזלם היו ברשותם דרכונים כפולים, פלסטיני ואירופי, והם עלו לאוטובוס שנסע ישירות לנמל התעופה הבינלאומי בקהיר. אב המשפחה נותר לבדו בעזה, ממשיך להפעיל לחצים כדי לעזוב, וסיפורו הוא דוגמה לכך שההגירה מעזה לא מתאפשרת פעמים רבות גם לאלה שמשוועים לה.
דגלי חמאס בתהלוכת הלוויה ברצועת עזה
(צילום: Anadolu/Getty Images)
× × ×
18 מאהלי ענק הוקמו ברצועה. שמיכות, סדינים, יריעות ניילון – כל מה שבהישג יד משמש לבנייתם, כשבחורף קר ורטוב ובקיץ לוהט, ובתוכם צפיפות שממלאת כל סנטימטר רבוע. מוקדם בבוקר יוצאים הילדים לתחנות חלוקת המים, ועוברים לבדוק אם הגיעו היום תרומות מזון ממצרים או ירדן. לפעמים נוחתות גם תרומות של מזון ובגדים ממדינות באירופה, ומייצרות תורים ארוכים מאחורי עמדות החלוקה, שגורמים לרבים להתייאש מעמידה בהם בחום הכבד.
מי שמצליחים לעיתים להקדים לתורים האלה הם בעלי חנויות ברצועה, שמחביאים את המזון ובקבוקי השתייה כדי למכור אותם בהמשך במחירים מופקעים. כמה מופקעים? ובכן, כיכר לחם עולה בין שבעה לעשרה שקלים, בקבוק מים - חמישה שקלים, ואלה עוד המוצרים הזולים יחסית. ירקות, פירות, סוכר, קמח ועדשים נמכרים בסכומים כפולים מבישראל. רק בודדים יצליחו, וגם זה לעיתים רחוקות, להשיג כסף מזומן לקניות. אף אחד לא מוכר כאן בהקפה ואין "תרשום לי" ברצועת עזה 2026. או שיש לך או שלא תקבל כלום.
בכל מאהל ישנם שלושה אוהלים שהופקעו לטובת צרכים חברתיים. אוהל אחד משמש את הגברים משעות הבוקר. הם שותים שם קפה, מאזינים לחדשות ומנהלים שיחות עם קרובי משפחה שישנים במאהלים אחרים. שני אוהלים נוספים משמשים ככיתות לימוד, ולשם מגיעים מורים בהתנדבות כמעט מדי בוקר, בין שלוש לחמש פעמים בשבוע. על שולחן המורה ניצב קנקן מים, אבל ספרי לימוד ומחברות אין. כותבים בגיר זעיר על הלוח, מעתיקים לניירות, והמורה מנסה לעודד את התלמידים. בהפסקות משחזרים משחקי כדור עם אבנים במקום גולות ותופרים שמלות לבובות.
בעזה מתקלחים רק פעם בשבוע ובעזרת דליים, בגלל המחסור במי רחצה, מה שגרם למחלות עור ולהתפרצות מחלות מידבקות. מי שמצבו מחמיר מנסה להגיע לאחד משבעת בתי החולים שעדיין פועלים ברצועה. יש שם מיטות אבל אין תרופות וחסרים סמי הרדמה. בעוד שבית החולים סורוקה לא שוקם לחלוטין מפגיעת הטיל שספג במלחמה עם איראן, בבית החולים שיפא שבו לפעול גם אחרי ההפצצות של חיל האוויר וגם לאחר שבנובמבר 23' נעצר מנהל בית החולים, ד"ר מוחמד אבו-סלמייה, לחקירת שב"כ בטענה ששיתף פעולה עם חמאס והתיר למחבלי הארגון לפתוח חדרים במתחם בית החולים. הוא נעצר לצד ארבעה רופאים בכירים מבית החולים, ושוחרר כעבור שנה בחזרה לעזה עם אזהרה שלא לשתף פעולה עם גורמים עוינים. בבית החולים שלו פועלות כעת מחלקות החירום, היולדות, הילדים וחדרי הניתוח. הכל במתכונת מצומצמת, אבל פעיל בעזרת רופאים שעובדים מסביב לשעון. אחרים, בעיקר אחיות וסניטרים, קפצו על ההזדמנות ועזבו לאוסטרליה וניו-זילנד.
× × ×
ובתוך הכאוס, בעזה יודעים עדיין גם לחגוג. "אנחנו אנשים שאוהבים לשמוח", אומר זכי, סטודנט לשעבר, כי "אין אוניברסיטה, פוצצתם לנו את המבנה". הוא מתכוון לכך שאחת לחודש מתקיימת חתונה קבוצתית, שבה עשרות כלות וחתנים לובשים חליפות ושמלות תוצרת טורקיה שעוברות מיד ליד. הזוגות צועדים בין הריסות הבניינים, כשברקע מנגנת תזמורת מאולתרת וצעירים מקומיים פוצחים בריקודי דבקה. להקת מתופפות מגיעה בלבוש מסורתי וצבעוני, ונשים מבוגרות מסננות צהלולים לאות שמחה. "זכי צודק, באמת יש הרבה שמחה", מאשר בן שיחי בעזה. "קשה לי להבין איך הזוגות החדשים צועדים לצד ההריסות. יש תילי עפר ובלטות, פה ושם זכוכיות שבורות, והם בשלהם".
חתונה קבוצתית בעזה
(צילום: Abdel Kareem Hana/AP)
והייתה גם חתונה אחרת ברצועה, כזו שלא ירדה מהכותרות. עלאא מוסא, בת 33 ממחנה נאסר שבחאן יונס, איבדה את בעלה באחת ההפצצות במלחמה והתחתנה בחודש אפריל השנה עם גבר שצעיר ממנה בשמונה שנים, ושאיבד את אשתו ושני ילדיו בנסיבות דומות. השניים הכירו באמצעות שידוך שיזמה שכנתה, והחליטו להתחתן. הגבר התחייב לשלם "מוהר" – חלק מההלכה האיסלאמית, שנועד לאפשר לכלה לרכוש תכשיטים - בסך 1,500 דינר ירדני מחשבונו הסמוי בבנק שבממלכה ההאשמית.
משפחתו מתחה ביקורת על החתונה, שאמנם הייתה צנועה והתקיימה במשטח בין אוהלים, בשל פער הגילים בין השניים – ובעיקר, העובדה שהיא מבוגרת ממנו בכמעט עשור. "לבעלי נותרו שלושה ילדים קטנים, אגדל אותם כאילו היו ילדיי", אמרה הכלה הטרייה. "המלחמה לא הסתיימה", אמר החתן, "ואנחנו מחפשים רגעי שמחה".
גם עבדאללה פרחאת בן ה-29 חלם להתחתן. "דחיתי את זה עד עכשיו בגלל המצב הכלכלי", אמר מי שמצא אישה מבוגרת ממנו בחמש שנים שהתאלמנה במלחמה. "הייתה ביקורת נגד בתוך המשפחה בגלל שהתחתנתי עם אלמנה מבוגרת, אבל זכינו אחד בשנייה", אמר. "החלטנו לעשות הכל כדי לקיים חיים מאושרים".
לצד עונת החתונות המתחדשת ברצועה, הפסקת ההפצצות של חיל האוויר מאפשרת לקראת הקיץ להגיע למקום הבילוי המבוקש על שפת הים של עזה. רצועת החוף משתרעת לאורך 41 קילומטרים, כשהאזורים הבולטים הם אל-מוואסי מדרום לדיר אל-בלח ועד אזור רפיח. אלפי משפחות יגיעו לכאן בחודשי הקיץ משעות הבוקר המוקדמות ועד לשקיעת השמש. הנשים בשמלות וכיסויי ראש, הגברים במכנסיים קצרים, וילדות עד גיל שמונה יוכלו ללבוש שמלות קצרות. "חשוב לשמור על הילדה", מבהיר לי תושב עזה, "כל נערה מגיל 12 נחשבת כלה, למרות שגיל הנישואים עלה ל-15 ואפילו 17, עדיין מוטלת חובה על ההורים והאחים לשמור על הנערה שתומתה לא תיפגע. תביני, אם ידבק בה סיפור רע, סיכויי אחיותיה להתחתן בצורה מכובדת ייעלמו גם הם בבת אחת. אנחנו שכונה רוחשת שמועות".
חוף הים בעזה
(צילום: Faiz Qreqa/AFP)
× × ×
ובינתיים, לצד החגיגות המאולתרות ברצועה ואלה בירושלים שמדברות על "ניצחון מוחלט", מי שמנהל את האירוע האמיתי בעזה הוא חמאס. בסוף השבוע האחרון התעוררה הרצועה לקולות הפגנה שבה נקראו התושבים להראות נוכחות לצד הריסות הבניינים. רק עשרות בודדות העזו להיענות לקריאה ומיהרו להתפזר די מהר, לאחר שחמאס שלח רעולי פנים במדי הארגון לחסל כל קריאת התקוממות נגדו.
ראשי העיריות בדיר אל-בלח, נוסייראת והעיר עזה, דיברו במיקרופונים אל ליבם של המפגינים שביקשו להתקומם, בכך ש"אין מה לצאת נגד חמאס, כי הם עלולים לנקום". מחבלי הארגון במדים הגיעו במהירות למאהלים בפנים מזרות אימה. "אל תנסו אותנו", הזהירו את הצעירים. "אל תקשיבו להסתות שמגיעות מהציונים". המפגינים המבוהלים שנשאו שלטים לא העזו להזכיר את חמאס, אבל מטרתם הייתה ברורה: "שילכו מכאן, לעזאזל".
בשניים ממוקדי ההפגנות נראה דיוקן מוכר, של דובר צה"ל בערבית, אביחי אדרעי. תמונותיו הופצו בזריזות ברשתות החברתיות, בעמודים שמזוהים עם עזה, כשמלכתחילה אין פרצוף מוכר יותר ברחבי העולם הערבי מזה של אדרעי.
"אני עוקב אחרי אדרעי כבר שנים", אומר לי תושב שכונת רימאל ההרוסה. "הערבית שלו השתפרה עם השנים, ובסך הכל הוא נראה בחור נחמד שיותר מדי מסור לתפקידו". ההפתעה מהמחמאה שחילק לקצין צה"ל עוד לא שככה, וכבר הוא שואל לדעתו של אדרעי על נתניהו. שאלה נוספת שמטרידה את תושבי הרצועה קשורה לקשר ההדוק מדי, לטעמם, בין גורמים ישראליים לדמויות מוכרות ברשות הפלסטינית. "כולנו שונאים את אבו-מאזן", טורח להזכיר עיתונאי עזתי. לדבריו, הצעירים ברמאללה ובעזה ממתינים למותו של מחמוד עבאס "ששונא אותנו", ולקרבות הירושה שיחלו לאחר מכן ויכללו מהומה שתעסיק את ישראל, ואת עזה, כשהשלטון ברמאללה ייפול. "יש לנו נציגות פעילה מאוד של חמאס בגדה המערבית", אומרים לי אנשי אקדמיה בעזה. "בגלל חולשת השלטון המרכזי ברמאללה, חמאס מפתחים שם תוכניות".
שחקן מרכזי בקרבות הירושה העתידיים ברמאללה, יהיה המיליארדר הפלסטיני מוחמד דחלאן. הוא הפסיק להגיע לרצועה עוד לפני פרוץ המלחמה, אבל רעייתו ג'לילה, ד"ר לפסיכולוגיה, המשיכה לפקוד את עזה עם שקי תרומות כספיות ומזון. "אום-פאדי", היא מכונה בעזה, האישה שעומדת בראש קרן הצדקה "פתא", שפועלת למען משפחות פליטים פלסטינים ברצועת עזה ובירדן.
דחלאן נודע כבעל השפעה ברצועה, שם גדל בתנאי עוני קשים במחנה הפליטים בחאן-יונס. בשנים האחרונות, בעקבות סכסוך חריף עם אבו-מאזן, נמלט ברמאללה כשידע שהישארות פירושה מעצר. כיום הוא מתגורר באבו-דאבי, ומשמש יועצו של השליט, מוחמד בן זאיד. באחת ההזדמנויות נשבע באוזניי דחלאן כי לא יחזור להנהיג את עזה, וגם ש"אבד לי החשק" לשבת על כיסאו של אבו-מאזן ברמאללה.
× × ×
לפני שבועיים הגיעה קבוצת גברים עזתים ממאהלי הפליטים לבית החולים הגדול נאסר שבחאן-יונס, בדרום הרצועה. מטרתם הייתה למחות נגד היעדר טיפולים בפציעות, בטענה לשחיתות כספית במקום. אלא שגם הם, כמו המפגינים הצעירים לפני שבוע, נמנעו מלמתוח ביקורת ישירה נגד חמאס. "לאף אחד לא אכפת מה עולה בגורלם של הפצועים", זעקו. "כולם גנבים". גם האשמות נגד ישראל לא נשמעו, אלא ביקורת כלפי משרד הבריאות הפלסטיני, כשהמוחים סירבו לפנות את חצר בית החולים במשך שעות ארוכות. כתבי ערוצי הטלוויזיה ברשתות הערביות נדרשו להתעלם מהאירוע.
עזתים שביקשו בעבר לעזוב את הרצועה נדרשו לשלם מאות דולרים. היום כבר מדובר בכ–5,000 דולר למבוגר ו–2,500 לקטין, ואם ישראל, מצרים או הרשות מתנגדות ליציאתך מעזה - היא תבוטל, והתשלום לא תמיד יחזור
והנה עוד מראה ציורי: מוחמד רמדאן סעד, בעל חנות ספרים שביתו וחנותו עלו באש, עבר למאהל בדיר אל-בלח. הוא פרס שטיח בתוך אוהל ופתח חנות ספרים מאולתרת, שם הוא מציע ספרי שירה וספרות יפה מתורגמת במחירים סמליים, כדי לספק אסקפיזם זמני ולהבריח את הקוראים מהמציאות הקשה. איש לא קונה ממנו, אומרים לי בני שיחי בעזה, והוא החליט להשאיל את הספרים ללא תשלום, ורק מבקש לקבל אותם בחזרה בשלמותם. "אתה עובר ליד האוהל המסודר שלו בשעות הערב", אומר לי אחד מהם, "ונדהם לראות אנשים ללא הווה, עם סימני שאלה לגבי העתיד, רכונים בשקט על ספרים. מישהו יכול לדמיין תמונה כזו במקום אחר בעולם?"
תצלום אווירי יחשוף שמונה מחנות פליטים ברצועת עזה. הגדול שבהם, מחנה ג'באליה, מכיל 114 אלף בני אדם בכל הגילים. במקום השני מחנה רפיח עם 102 אלף איש, אחריו מחנה שאטי עם 85 אלף איש, וישנם מאה אלף איש שהצליחו לעזוב – בעיקר פצועים ומלוויהם – ומי שהצליחו לשלם דמי מעבר, להידחק לתוך המנהרות ולברוח לסיני.
מצרים, ירדן וסעודיה מתנגדות בתוקף לקליטת פליטים פלסטינים נוספים. מי שנתקלה בכך היא עאישה, תושבת עזה, שמספרת בשיחת טלפון: "כל המאמצים שהשקענו בהשגת רישיון מעבר, וכל הכסף שתרמו לנו קרובי משפחתנו במפרץ, הכל נגנב. אין לנו בית וחלק מקרובי המשפחה כבר עזבו ומתחננים שנגיע, אבל אבא שלי קשיש, הוא לא יחזיק מעמד בדרך הארוכה. מדובר בלפחות שמונה שעות עד שחוצים את המעבר הראשון בצד הפלסטיני, ואז את השני בצד המצרי, ועולים לאוטובוס, ואז נוסעים שלוש שעות עד שדה התעופה. זה מסע קשה לקשישים ואני לא מוכנה להשאיר את הוריי לבד בעזה. אולי יבוא היום ופועלים מקהיר יבנו עבורנו את עזה החדשה".
רק עשרות בודדות נענו לקריאה להפגין בעזה, והתפזרו מהר כשרעולי פנים במדים מטעם חמאס מיהרו לחסל כל קריאת התקוממות. המחבלים הגיעו לאוהלים והזהירו את הצעירים: "אל תנסו אותנו"
עד שזה יקרה, עזה לא קרובה לחזור לחיים נורמליים. חמאס ממשיך לאחוז בשטח ולסכל התקוממויות, האוכלוסייה סובלת ממשבר הומניטרי שהולך ומחריף, ואפילו הגירה החוצה, שבממשלת ישראל הבטיחו רבות שתתאפשר למי שרק ירצה בכך, כמעט בלתי אפשרית. "אתה מסתובב במה שהיה פעם מרכז העיר, ומגלה חנויות פתוחות, הילדים מתחננים לקבל מתנה, משחק או בובה, אבל אתה לא יכול להכניס את היד לכיס הריק", אומר תושב הרצועה. "אין את מי להאשים במצבנו, העולם שכח אותנו ופה ושם זורקים נדבות, מזון ובגדים, ואתה מנסה לכבוש את גאוותך, ובסופו של דבר נכנע ולוקח. לחמאס אי-אפשר להתלונן, כי זה מסוכן. יעצרו אותך ותיעלם. תעשה זאת, ואף אחד לא ימצא אותך".
