חסן תעמרי שיחרר את פיו של הדגיגון המפרפר מקרס חכתו וזרק אותו לדלי מים, שם הצטרף לחבורה של חמישה-שישה דגיגונים שנתפסו עוד קודם. מה כבר יש לו לעשות, אמר בחצי התנצלות. הוא גר לא רחוק מכאן, בשכונה דרומית של בית-לחם. עד 7 באוקטובר 2023 עבד כנהג אוטובוס בחברה מזרח ירושלמית, ומאז פרצה המלחמה נאסר עליו ‑ כמו על יתר הפלסטינים שהועסקו בישראל ‑ להיכנס ולעבוד בה. מאז הוא מקושש פרנסה, לרוב אינו עובד, "כמו שאר הבחורים פה".
הגענו קצת לפני 10:00 בבוקר לבריכת האבן הענקית שמושכת אליה פלסטינים מובטלים חובבי דיג למרות שהיא כמעט ריקה ממים. הגענו לבית-לחם מהכניסה הדרומית בדרך חליל אל-קודס ופנינו ימינה לרחוב בירק סולימן, הלוא הן בריכות שלמה, ואחרי פחות מ-100 מטר ניצבת הבריכה הראשונה מתוך שלוש. היא מלאה יחסית במים. השנייה, שבה תעמרי משליך את חכתו, כאמור כמעט ריקה. והשלישית יבשה לגמרי, אין בה ולו טיפת מים אחת.
מוקף אורנים מחטיים, ברושים ודקלים תמירים, אי-אפשר שלא להתפעל אל מול מפעל המים ההנדסי המרשים שהוקם כאן על ידי הורדוס בימי בית שני. אופרציה ענקית של הולכת מים שמקורם בגשמים ומעיינות האזור, הכוללת בין השאר אמת מים ראשית ושלוש בריכות אגירה שנבנו במדרון לא תלול, זו תחת זו.
שם הרחוב נלקח משמן של הבריכות אף על פי שאין ולא היה לשלמה המלך כל קשר אליהן, מהסיבה הפשוטה שהן נבנו מאות שנים לאחר מותו. כן ידוע כי שלמה המלך אהב מים ואהב להשתכשך במעיינות ובריכות. מאות שנים לאחר מותו כתב יוספוס פלביוס שהמלך שלמה נהג לפי האגדה לטייל באזור עין עיטם (דרומית-מזרחית לירושלים, האזור שבו נבנו הבריכות), בגנים, בפרדסים ובמים, באזור שהיה שופע בנביעות.
כך התחברו סיפורי תנ"ך ומיתולוגיות היסטוריות ונולד השם של המקום הזה. העותמאנים הקימו לצד הבריכות בית אבן והתקינו בו מנועים ומשאבות, והבריטים הוסיפו אחריהם דוודים גדולים שבהם סוננו המים כדי שיהיו מתאימים גם לשתייה, ולא רק לצורכי חקלאות. אחרי הבריטים הגיעו הירדנים ואותם החלפנו אנחנו הישראלים, עד שבשנות ה-90, במסגרת הסכם אוסלו, שורטטו מפות שחילקו את השטח ונקבע כי בריכות שלמה ייכללו בשטח A, באחריותה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.
האחות רוזה ממנזר הורטוס קונקלוסוס מספרת שמתנחלים לקחו אדמות ששייכות לכנסייה עבור המאחז שלהם: "הם אמרו 'אלוהים נתן לנו את האדמה הזו'"
ומה עם הדגים, שאלנו את תעמרי, איך הגיעו הדגים? "אהה, את הדגים הביאו לפני כמה שנים חבר'ה ממזרח ירושלים שאוהבים לבוא לפה לבריכות. הם הביאו אותם מהים של טבריה. מה, אתם לא מכירים? זה מושטים, בייבי מושטים. את רובם אני זורק חזרה למים. מדי פעם אני מביא כמה הביתה ושם אותם באקווריום בסלון".
צו גיוס לארכיאולוגיה
לפני קצת פחות משנה החלה המועצה המקומית אפרת בקמפיין ציבורי שמטרתו "לתקן עיוות היסטורי" ולהעביר את רישום הבריכות משטח A הפלסטיני לשטח C, שבו לישראל ישנה אחריות ביטחונית ושליטה מלאה. מהגבעות שעליה הוקמה, אפרת חולשת על מרבית האזור, ובתי שכונת גבעת הדגן ממש משקיפים על שלוש הבריכות. כביש חדש שנסלל לאחרונה יורד משטח ההתנחלות לעבר הבריכות ומחסום ברזל צהוב מוצב לאורכו ומונע את העלייה ליישוב.
בני נוער ישראלים החלו פוקדים את הבריכות בימי שישי, מלווים בכוחות צבא גדולים, ובחודשים האחרונים מתנהל גם מצעד של פוליטיקאים המגיעים למקום לסיור יחד עם ראש מועצת אפרת, דובי שפלר. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הגיע עם השרה אורית סטרוק, וגם השר אלקין התכבד בביקור. סגנית השר שרן השכל עמדה ממש על שפת הבריכה, הצביעה על המים העכורים וזעקה למצלמה: "בגלל טעות כותב, מילימטר קדימה, זה נשאר בשטח A". וח"כ צבי סוכות לא רק הגיע ואמר שהמקום צריך לחזור "לידיים שלנו", אלא גם קפץ למים עם בגדים. מן הסתם בבריכה המלאה יותר, העליונה.
הקמפיין לשרטוט מחדש של המפה באזור בריכות שלמה והעברתו מאזור A הפלסטיני לאזור C, הוא חלק מהמהלך הגדול לביטול הסכמי אוסלו שמובילות בכנסת סיעות הציונות הדתית ועוצמה יהודית. רוב הציבור הישראלי לא מבין עד כמה השתנתה המציאות ברחבי יהודה ושומרון תחת הממשלה הנוכחית. היקפי הבנייה חסרי התקדים, אישורן והקמתן של יותר מ-100 התנחלויות חדשות, בנוסף לעשרות רבות של חוות ומאחזים שעלו על הגבעות לאורך ולרוחב השטח, והביאו לגירושן באלימות קשה ומתמשכת של עשרות קהילות רועים, ולהקמתן מחדש של ההתנחלויות שפונו בצפון השומרון בהתנתקות ‑ כל אלו עיצבו מחדש את הגדה.
האחות רוזה ממנזר הורטוס קונקלוסוס
(צילום: שאול גולן)
שטח המחיה הפלסטיני הצטמצם, חלקים גדולים משטחי המרעה והחקלאות נאסרו לכניסת פלסטינים, ו-925 מחסומים וחסימות עפר בכניסות וביציאות לכפרים והעיירות הפלסטיניות מונעים מהתושבים אפשרויות פרנסה. כל אלו מדרדרים חלק גדול מהאוכלוסייה לעוני ורעב. מאות קילומטרים של כבישים ודרכים חדשות נכבשו ונסללו, סכומי עתק הושקעו בתשתיות ביטחון, חשמל ומים, וגם הארכיאולוגיה גויסה למהלך הגדול של ביסוס והרחבת השליטה בשטח. רבע מיליארד שקל הקציבה הממשלה למשרד המורשת תחת השר עמיחי אליהו מעוצמה יהודית לטובת שיקום ופיתוח אתרים היסטוריים ביהודה ושומרון, תוך דחיקת הפלסטינים מאותם מקומות באמצעות הפקעת אדמות פרטיות, גידור והגברת הנוכחות של כוחות צה"ל; נוכחות שמייצרת עימותים ומבהירה לפלסטינים שאין להם מה לחפש שם יותר.
לאן אתם רוצים שנלך?
בצהרי יום שישי האחרון הגיעו כמה ג'יפים צבאיים לבריכות שלמה ותחילה חסמו את הרחוב שיורד לאתר מהכביש הראשי. "לנו אין ים, זה הים שלנו", אומר הפעיל החברתי מחמוד ג'עברי, תושב הכפר ארטאס הנמצא במורד הדרך, פחות מקילומטר מהבריכות. "למקום הזה באים אנשים מכל אזור בית-לחם, אפילו מירושלים והסביבה שלה. אני למדתי לשחות בבריכה הראשונה למטה עוד כשהיה בה מים. אין הרבה מים בבריכות אבל זה מה שיש לנו, זה החוף שלנו. אנשים מגיעים לשחות, אפילו באים עם סירות גומי קטנות לשוט קצת.
"מאז עשו את הסכם אוסלו באו למקום הזה רק פלסטינים. פתאום בחודשים האחרונים מגיעים מתנחלים, באים שרים וחברי כנסת שלכם, ולפני שהם באים מגיע הצבא ומסלק את הפלסטינים מהמקום. ביום שישי האחרון הצבא בא לבד. אמרו לאנשים 'כל מי שייכנס למים או יעשה כאן פיקניק ‑ נעצור אותו'. עכשיו תבין, זה שטח A, זה 100 אחוז פלסטיני. אנשים לא יצאו מהמים, אז החיילים התחילו לירות גז ולזרוק רימוני הלם. מהרימונים שזרקו כאן התלקחה שריפה בשדה קוצים ואנחנו התושבים היינו צריכים לכבות אותה. לאן ישראל רוצה שנלך?".
כאמור, זה לא הסיפור רק בבריכות שלמה. באתר העתיק בסבסטיה בצפון השומרון הופקעו כ-1,800 דונם, חלקם הגדול אדמות פרטיות של פלסטינים תושבי המקום, לטובת פיתוח האתר. משרד המורשת בראשות השר אליהו משקיע 32 מיליון שקל בפיתוח והרחבת האתר, וחלק מהכסף הולך לגידור במטרה לנתק את המתחם מהכפר הסמוך סבסטיה, שתושביו התפרנסו מהתיירות במקום במשך עשרות שנים.
מנזר הורטוס קונקלוסוס
(צילום: שאול גולן)
במקום אחר, באתר ארכיאולוגי סמוך לפצאל שבבקעת הירדן, משקיע משרד המורשת שלושה מיליון שקל בשיפוץ בריכת אבן עתיקה ותעלות המים המובילות אליה. השר סמוטריץ' הורה באופן אישי להעביר את הכסף באופן מיידי. לא מצוקת היישובים בגבול הצפון ושיקומם הדחוף מטרידים אותו; חשוב יותר כרגע השיפוץ של בריכת האבן בפצאל.
הסיפור בפצאל חדש, רק מתחילת יוני, אבל הוא מלמד על המגמה בשטחים. תחילה הגיעו למקום מתנחלים ביוזמה פרטית והחלו לנקות את סביבת האתר ואת בריכת האבן. לצורך מילוי הבריכה הם הסיטו קווי מים שנועדו לחקלאי פסאיל, הכפר הפלסטיני השכן. אחרי שהתמלאה העלו סרטונים לרשתות החברתיות ולמקום החלו להגיע מאות רבות של מתרחצים, בעיקר בימי שישי. גם ח"כ סוכות הגיע לטבול ואיתו השר אליהו. גם כאן תועדו שניהם קופצים למים עם בגדים.
"הארץ רק שלנו. לכו מפה"
המתנחלים מיהרו לקרוא לאתר בפצאל "בריכות הורדוס". ניקוי המקום והזרמת המים למאגר העתיק נעשו בניגוד לעמדת קצין מטה ארכיאולוגיה במינהל האזרחי שניסה למנוע את העבודות במקום. זה כמובן לא עצר את מילוי הבריכה, את הרוח הגבית שקיבלו משר המורשת וכמובן את העברת התקציב "במיידי" משר האוצר.
כמו באזור שמדרום לבית-לחם, גם באזור פצאל בבקעה יש מערכת מים שהוקמה בתקופת הורדוס הכוללת בריכות אגירה. אולם הארכיאולוג אלון ארד מארגון "עמק שווה", העוסק במקומה של הארכיאולוגיה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אומר שככל הנראה הבריכה שאותה מילאו המתנחלים נבנתה בתקופה מאוחרת יותר.
"יש באזור שם בריכות שנבנו מתישהו בין תקופת הברזל, כ-3,000 שנה לפני הספירה, לבין התקופה המוסלמית הקדומה, במאה השביעית לספירה", הוא מסביר. "זה טווח זמן עצום ואין תארוך מדויק. הבריכה שהמתנחלים מילאו לא נחפרה ולא נחקרה בצורה מסודרת מעולם, לכן הייחוס שלה להורדוס הוא שקרי לחלוטין, המצאה מוחלטת. העניין הוא שהמתנחלים רוצים לקרוא לה בריכת הורדוס ולא בריכת פצאל, כדי לצקת במקום הזה ערך יהודי. הורדוס זה בית שני והורדוס היה בעד היהודים. אתה מייצר ערך יהודי לאתר עתיקות כדי להביא להשקעה ממשלתית שמייצרת מאחז תיירותי במקום שמסייע להרחבת השליטה בשטח.
ג'עברי: "ביום שישי חיילים הגיעו לבריכות ואמרו 'נעצור מי שייכנס למים'. אבל אנשים לא יצאו. אז הם ירו רימוני הלם. פרצה שריפה ואנחנו היינו צריכים לכבות אותה"
"יש כ-6,000 אתרים ארכיאולוגיים בגדה ולמרביתם אין קשר למורשת היהודית. יש באזורנו 1.5 מיליון שנות קיום אנושי וזה אומר שעברו כאן המון עמים ולאומים, קבוצות, שבטים ובודדים. כך שבפרק זמן כל כך ארוך של קיום אנושי במרחב, הסיפור היהודי הוא פרק מאוד קטן. הממשלה הזו פועלת לייצר נרטיב יהודי באתרים ארכיאולוגיים כדי לטשטש עוד יותר את ההפרדה בין אזורי B ,A ו-C. שימור עתיקות לא מעניין את הממשלה הזו. מי שרוצה לדאוג לעתיקות לא היה ממלא את הבריכה בפצאל במים לפני שבוצע בה מחקר של ארכיאולוג והערכה מקצועית הנדסית שתבחן את עמידות המבנה למילוי מים. ביצעו שם פעולה פיראטית לחלוטין של הטיית מים.
"אותו הדבר בבריכות שלמה. שם כבר מדובר בלקחת את העניין הארכיאולוגי צעד אחד קדימה. שם הרי מדובר בשטח A לגמרי. גם שם מנסים לייצר נרטיב יהודי כדי להשתלט על השטח, נרטיב שלפיו בגדה יש רק מורשת יהודית. הנרטיב הזה מוחק את כל ההיסטוריה הלא-יהודית".
אם זה לא היה טראגי, אפשר היה לגחך. על עיוות ומחיקת ההיסטוריה שמענו גם מהאחות רוזה במנזר הורטוס קונקלוסוס, שפירושו בלטינית "הגן הנעול". המנזר נבנה בסוף המאה ה-19 בשולי הכפר ארטאס, לא הרחק מבריכות שלמה. מדובר במבנה ארכיטקטוני מרשים הממוקם באזור מרהיב ביופיו, ומוביל אליו גשר אבן ציורי הנמתח מעל עמק ירוק. הגענו למנזר אחרי הביקור בבריכות. יש לו 260 דונם של אדמה שעליה גדלים עצי זית ושקד. לא נלאה יותר מדי בפרטים, נציין רק שהאזור כולו הוקף בשנים האחרונות בחוות ומאחזים הנוגסים עוד ועוד באדמות הפלסטיניות.
האחות רוזה אומרת שהיא לא נכנסת לפוליטיקה ולא רוצה לדבר פוליטיקה, רק לספר מה באמת קורה כאן. "לקחו לנו אדמות ששייכות לכנסייה", היא אומרת. "לא קנו מאיתנו, לא מכרנו לאף אחד, פשוט לקחו אותן יום אחד ושמו גדר כדי שלא נוכל להיכנס לשם יותר. עלינו לשם למעלה, איפה שקמה החווה שלקחה לנו את האדמה. עלינו עם מתנדבים שבאים בכל שנה מהכנסייה באיטליה לעזור לנו במסיק, ובאו אנשים עם נשק וגירשו אותנו. אמרו לנו: 'זו לא האדמה שלכם, זו אף פעם לא הייתה האדמה שלכם. האדמה הזו שלנו, תמיד הייתה שלנו, אלוהים נתן לנו את האדמה הזו'. אמרו להם המתנדבים שגם אנחנו הנוצרים חיים כאן, גם לנו יש כאן אדמה. ענו להם: 'לא, הארץ רק שלנו. לכו מפה'. זו טענה פשוט לא נכונה, את ההיסטוריה אי-אפשר להפוך או לשנות".
