1. לפני כמה ימים שלחו לי סרטון מדיון באחת מוועדות הכנסת. חברת הכנסת מירב בן ארי הקריאה שם חלק מהטור שכתבתי לפני שבועיים לאריה דרעי. צפיתי בדיון, ושמתי לב לדבר מופלא: חברי הכנסת סביב השולחן צווחים אחד על השני, ממש צרחות, אבל במעגל סביבם יושבים כל מיני עוזרים פרלמנטריים לסוגיהם על כיסאות בשלווה מוחלטת. זה אירוע ביזארי לגמרי. הם ממש יושבים חצי מטר מהם, אבל הצעקות לא גורמות להם אפילו להרים את העיניים מהסלולרי. אם המצלמה הייתה מתמקדת רק בהם והסאונד היה על מיוט, הייתם מנחשים שהדיון בחדר הוא אחד המשעממים והרגועים שהיו אי פעם. אבל לא. מתקיים שם דיון בשאגות. יש גידופים והרחקות ואקשן שגם נהיה לפעמים ויראלי ברשת. אבל הם כל כך רגילים, כנראה, שהם אפילו לא מרימים את מבטם. אתם מבינים שזו עוד דרך להבין כמה גדול השקר?
2. אבל למה לדבר על שקרים אם אפשר לדבר על אמת. בשבוע שעבר ערכנו מסיבת פתיחת קיץ לאלמנות חרבות ברזל. משפחת צביאלי מסביון תרמה את ביתה לאירוע, ואגב, זה לא דבר יוצא דופן שאנשים עם יכולת פותחים את ביתם ואת ליבם לאירועים כאלו. יש המון טוב בעם שלנו. באמת. הייתה בריכה והיה אוכל טוב והיה גם חנן בן ארי, שהגיע עם נגנים כדי לשמח בהתנדבות ולהרים וגם לחבק. גם זה לא מובן מאליו. כמות הטוב שאמנים במדינה עשו ועושים היא מופלאה.
אבל מה שאני רוצה זה לתאר לכם שיחה קצרה שהייתי עד לה שם. מסוג הדברים שאתה רואה מהצד ואחרי ההלם והכאב אתה מבין עוד משהו: בסוף יהיה פה טוב. יש פה יותר מדי אנשים טובים מכדי שהעסק יקרוס.
עמית בר בשיקום אחרי הפציעה
(צילום: גדי קבלו)
אלמנה מאחד מיישובי העוטף, אישה שעברה זוועות שקשה לתאר ב-7 באוקטובר, נלחמה במחבלים בציפורניים. אני מכיר לה לוחם שהגיע לאירוע. הוא נפצע אנוש באותו יום, השתקם בדרך פלאית ושב ללחימה. הם מדברים ביניהם, ומבינים שהוא נלחם לא הרחק ממנה, כמה בתים ליד ביתה. הוא הציל חיים וחיסל מחבלים, עד שחטף צרור ואיבד את ההכרה. ואז הוא מביט בה ואומר: אני מבקש סליחה. סליחה שלא הגענו אליכם בזמן. היא מחבקת אותו. אתה לא זה שצריך לבקש סליחה, היא עונה. אתה הגעת לפה להילחם בבוקר הנורא הזה, הייתם מעטים מול רבים. אתה האחרון שצריך לבקש סליחה.
הם התחבקו. הסתכלתי עליהם בדמעות וחשבתי שאולי כשאלה שצריכים לבקש סליחה סוף-סוף יבקשו, אלה שכן היו שם ונלחמו כמו אריות, נפצעו ואיבדו חברים, לא ירגישו שזה עליהם.
3. לפני שנה וחצי ביקרתי בשיבא ונכנסתי לחדר של עמית בר. עמית הוא לוחם נח"ל שאיבד את רגלו. ילד מתוק. מפקדו נפל בתקרית. עמית היה מדוכא. דיברנו קצת ושמרנו על קשר, וראיתי איך הוא קם מעפר, ולא נותן לפציעה להגדיר אותו. בשבוע שעבר הוא הוזמן לדבר בכנס הרצליה. בין היתר עמית אמר שם שתמיד בניווטים בצבא כשהיה מתברבר, היה עושה מה שלימדו אותם, הנחיה שהפכה לידועה: חוזר לנקודה האחרונה שממנה עוד זכר את הדרך. כששכב בעזה אחרי שנפצע, הוא סיפר, הוא ידע דבר אחד ברור: הוא נפצע בשביל כולם. לא בשביל מגזר מסוים, לא בשביל דעה פוליטית. בשביל הבית. איבד את רגלו כדי שהחייל הבא לא יאבד רגל, לא משנה מיהו או מה הרקע שלו. מאז, בשיקום הארוך, עמית מספר איך הוא פוגש אינספור אנשים שבאים לבקר, לחבק ולחזק. המפגשים האלו מזכירים לו בכל יום מחדש למה הוא מאמין במדינה הזאת.
כשמתברברים בניווטים בצבא, סיפר עמית, חוזרים לנקודה האחרונה שבה הכרת את הדרך. זה מה שצריך לעשות עכשיו: לחזור למקום האחרון שממנו אנו זוכרים לאן ללכת - מגילת העצמאות
4. הדור שלי, הוא אמר בכנס, נתן למדינה הזאת כל מה שהיה יכול. איבדנו המון בדרך: חברים, איברים ותמימות. אנחנו ספגנו את הכל, עמדנו בחוד החנית רק כדי שהחרסינה הזאת, מדינת ישראל, העדינה והיקרה שלנו, לא תישבר, ותמשיך להתקיים. החרסינה הזאת היא אחת, אין לנו יותר ממנה, אין לנו אחרת. לכן, אני מבקש מכם בקשה אחת: בבקשה, תתייחסו למדינה הזאת בשיא הכבוד ובשיא העדינות. אל תלכלכו אותה בקללות וגידופים, וגם בלכלוכים פיזיים, אם אתם רואים זבל, תרימו. המדינה הזו עלתה לנו בדם ונשמה.
עמית הביט בקהל ואמר את מה שאני שומע לא מעט מבני הדור שלו: אני רוצה להאמין שאני וחבריי לא נפצענו לשווא. אנחנו נושאים בהשלכות הפציעה באופן יומיומי, נלמד ללכת מחדש ונחזור למסלול הנורמלי של החיים, אבל אנחנו צריכים לדעת שההקרבה הזו נושאת פרי.
כשאני שומע על ייאוש, על "בריחת מוחות" או על אנשים שמוותרים ובוחרים לעזוב את הארץ, הוא הוסיף, הלב שלי נחמץ. נפצעתי כדי שנמשיך להיות פה, והבית ימשיך להתקיים. לא הגנתי על בתים ריקים, הגנתי על אנשים ועל עתיד משותף. אם לא יהיה פה מי שיחיה, יבנה ויחלום, לא יהיה על מה לשמור. תסתכלו לנו בלבן של העיניים ותגידו לנו שזה לא היה לשווא, שאין פה מידה קמוצה של סתמיות, ריקנות וזילות בתוך הצלקות שלנו. תגידו לנו שלא יהיה עוד 7 באוקטובר.
זה נוגע ללב לראות בחור שעבר כל כך הרבה נאלץ להסביר למבוגרים מה המינימום המתבקש מהם. איך מבטיחים את זה? תהה עמית. אני לא איש של פוליטיקה ואין לי תשובות לכל השאלות המהותיות, אבל כמו בצבא, כשחוזרים למקום האחרון שממנו זוכרים לאן ללכת, גם אנחנו צריכים לחזור למקום האחרון שממנו אנו זוכרים לאן ללכת: מגילת העצמאות, המכנה המשותף הרחב ביותר שלנו, שם נמצאת ההסכמה הרחבה ביותר. אני לא מבקש שכולם יחשבו אותו דבר, אני רק רוצה שנזכור שאין לנו ארץ אחרת, ואם היינו פועלים אחרת, לא הייתה לנו ארץ.
5. בסיום דבריו של עמית האהוב, ואני מרשה לעצמי להדגיש שוב שזו צעקה של כל בני הדור שלו הגיבורים, אמר: בסופו של דבר, השיקום שלי והשיקום של המדינה הם מסלול אחד. אני אלמד ללכת מחדש על רגלי, ואנחנו נצטרך ללמוד ללכת מחדש זה לצד זה, מהמקום האחרון שבו אנחנו זוכרים את הדרך, מגילת העצמאות. אני מזמין אתכם לצעוד מחדש בדרך הזו ביחד איתי, ולוודא שלא נפצעתי לשווא.
תודה, עמית. נשתדל להיות ראויים. שבת שלום.
