1. אחד ההורים של הלוחמים, שיש לו פגיעת ראש קשה והוא נמצא כבר יותר משנה במה שנקרא ״הכרה מינימלית״, סיפר לי כי כשהיה בשיבא צירפו אותו לקבוצת ווטסאפ של הורי פצועים. זו אמורה להיות קבוצת תמיכה כזו. אבל הוא יצא ממנה אחרי שבוע, כי לא יכל לשאת את הפער: היו שם בקבוצה הורים שמספרים איך הילד שלהם משתקם, איך הוא כבר בים או בתאילנד ואיזה נס קרה לו.
לילד של אותו הורה יש פגיעת ראש, ונס לא קרה לו. בתאילנד הוא לא יהיה. אפילו את צרכיו הוא לא עושה לבד בשירותים.
ילד שנראָה כמו אל יווני יושב באיזה חדר עם טיטול, וסביבו הוריו ומשפחתו כואבים ומתגעגעים למי שהיה, למי שכבר לא יהיה. מתגעגעים לחיים שהיו. ומנסים לנשום.
2. מחלקת שיקום בבית חולים. מחלקה לפצועי ראש. אני רואה שתי אמהות משוחחות. שתיהן מסיעות כיסא גלגלים. על הכיסאות יושבים הבנים שלהם. הם היו לוחמים עזי נפש, וכעת הם מונחים בכיסא ללא מבע. האמהות לפתע נראות לי כמו אמהות שמטיילות עם עגלה ותינוק. אני מנסה לראות מבעד לבנים שלהן שיושבים כעת חסרי הבעה, את מי שהיו. מנסה לדמיין אותם רצים וצוחקים ומטיילים עם בני גילם. וזה קשה.
אשאל ברשותכם שאלה לא פשוטה לעיכול, ולא הייתי עושה זאת אם לא היה צורך ציבורי לעזור למשפחות שנמצאות במצב הספציפי הזה: מה יותר קשה, ילד שנופל במלחמה או ילד שנותר בחיים עם פגיעת ראש אנושה, ילד שאינו מדבר ואינו מתקשר?
אל תענו. תנו לעצם השאלה להדהד. תישארו איתה. זו הדרך להבין את מצבן הבלתי אפשרי של אותן משפחות.
3. כשהיינו בבית הנשיא בשבוע שעבר עם המשפחות הללו, אמרתי לנשיא ולרעייתו שיש משפחות שכולות ויש משפחות של פצועים. אבל יש עוד קטגוריה שעומדת בפני עצמה, וזו הקטגוריה של הגיבורים האלה פגועי הראש בעלי הכרה מינימלית. את המקרים הבאים אני מכיר באופן אישי, ואני קובע שהמשפחות שלהם עוברות משהו שאין דומה לו. ולצערי הרב לא תמיד המדינה משכילה להבין זאת: נתנאל פלזנשטיין נשוי לרחל המקסימה ואבא לשתי בנות מתוקות. הוא שירת בחטיבת אלכסנדרוני וגויס למילואים ב-7 באוקטובר עם תחילת המלחמה להגנה על תושבי הצפון. ב-16 בדצמבר 23׳ נתנאל נפצע במרגליות מפיצוץ כטב״ם, ונגרמה לו פגיעת ראש קשה מאוד.
קטגוריה שעומדת בפני עצמה. מפגש משפחות הפצועים בבית הנשיא
עודד ברוט נשוי לרותם ואב לחמישה ילדים. שירת בעורב גולני כחייל סדיר וכלוחם בגדס"ר של חטיבת כרמלי בשירות המילואים. את שעות הפנאי שלו הקדיש להתנדבות כרבש"ץ ביישובו, ככונן במד"א ובארגון "ידידים". עודד נפצע באורח אנוש בדרכו לקו. הוא נפצע פציעת ראש קשה מאוד, ומאז ועד היום, זה כשנתיים וחצי, הוא מוגדר במצב של הכרה מינימלית. משה חיים אלוש, בן 22, בן לקרן וירקון, ואח של רפאל, טליה ותהל. היה לוחם ומפקד כיתה בהנדסה קרבית. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ וב-15 במרץ 24' נפצע אנושות בראש מנ״ט.
ניקו נבון, בן 22, הוא בן שלישי לקרינה ויובל נבון. אח של עדן, סול ותומי. חבר של יסמין וויבר, שלא עוזבת אותו ותמיד לצידו. לפני שנתיים, ב-7 ביולי 24', ניקו נפצע אנושות בראשו מהדף של טיל נ"ט בעזה, בדיוק תשעה חודשים מתחילת המלחמה. ניקו, בן 22, קצין בגדוד 82, חטיבה 7 של השריון, פיקד על מחלקת טנקים בפעילות מבצעית בשכונת שג׳אעיה. היום החלום של הוריו הוא לראות אותו מזיז אצבע ומתקשר איתם בדרך זו.
חיים דניאל כהן בן 21. הבן של הודיה, אח של אמיתי בן ה-20 ויהונתן בן ה-6. לוחם בחטיבת כפיר, ב-30 בדצמבר 24'. בעת פעילות מבצעית ברצועת עזה, החלה מתקפה שכללה ירי של אר-פי-ג’י וצלפים. בעקבותיה, חיים דניאל נפצע אנושות. גם הוא בהכרה נמוכה.
עידו נחמד, בן 23 הוא הבן של ענבל ואריאל. אח של זוהר ויהלי. עידו היה לוחם סדיר בגדוד 931 של הנח"ל. ב-3 בינואר 24', בעת פעילות מבצעית בצפון הרצועה שמטרתה לחפש חטופים במנהרות, עידו נורה בראשו.
רועי גרוס, בן 23, שירת כחייל מפתח ביחידת אופק המבצעית של חיל האוויר. ב-27 ביולי 25', במהלך משמרת מבצעית, רועי נפצע אנושות בתאונת מעלית מזעזעת בבור שליטה מבצעי של חיל האוויר בקריה.
4. נמשיך: איתי יצחקי, בן 21, בנם של סיגל ודרור, אח לשתי אחיות ואהובה של אליסה המדהימה, לוחם סיירת הנח״ל. ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-20, ב-13 בינואר 25' התרחש אסון כבד בבית-חאנון בעזה (אסון קריסת המבנה). לוחמי צוות Z1 מסיירת הנח״ל התכוננו להפעלת מערכת החבלה מסוג ״צפע חי״ר״. חמישה לוחמים נהרגו. שמונה לוחמים נוספים נפצעו קשה, ובהם איתי, שהיה הפצוע הקשה מכולם.
רועי חיים ששון, בן למירב ואייל ואח אמצעי בין שבעה אחים ואחיות ודוד לשישה אחיינים. רועי היה לוחם בפלוגת הברקים, ב-1 ביולי 24', הוא נפצע אנושות בתל-סולטנה ברפיח מירי של נ״ט על הכוח שלו.
איתי רפאל כהן, בן 21, היה לוחם בגדוד 12, חטיבת גולני. ב-16 באוקטובר 24', במהלך פעילות מבצעית בכפר עייתא א-שעב בדרום לבנון (ערב סוכות תשפ"ה), זיהה אש עוינת וירי טילים מצד מחבלי חיזבאללה לעבר הכוחות ששהו במבנה סמוך. איתי ביצע ירי מנע והגנה באמצעות טיל "מטאדור" לעבר מבנה המחבלים. כתוצאה מעוצמת הפיצוץ וההדף, ניתקה לבנת בטון מקיר כפול של מבנה האויב ועפה ישירות אל ראשו.
שתי אמהות מסיעות כיסא גלגלים. על הכיסאות יושבים הבנים שלהן. הם היו לוחמים עזי נפש וכעת הם מונחים על כיסא ללא מבע. האמהות לפתע נראות לי כמו אמהות שמטיילות עם עגלה ותינוק
5. יש עוד כמה משפחות במצב דומה. סך הכל מדובר בכ-20 משפחות שנמצאות במצב הזה. אני מדגיש את המספר כדי להבהיר שסיוע מיוחד למשפחות האלה לא תגזור פריצת תקציב אינסופית. אני מבין שהשמיכה קצרה - אבל מדובר בקבוצה לא גדולה ויוצאת דופן.
בשבוע שעבר היינו איתם כאמור בבית הנשיא, במסגרת החמ״ל שהקמנו אחרי המלחמה. אפרת ואני ביקשנו עבורם את הפגישה. הנשיא בחוכמתו הביא אנשי מקצוע לפגישה. אנשים טובים. המטרה הייתה לגרום להם להבין שמדובר בקבוצה לא גדולה של משפחות, שהאתגר שלהן קשה באופן מיוחד. משפחות עייפות ומותשות שאינן מסוגלות להיאבק לבד.
אני מקווה שהפגישה תזיז משהו. אני מאמין שיש סיכוי שהמשפחות הללו יקבלו בקרוב את החיבוק המיוחד שמגיע להן לקבל מהמדינה.
אני מבטיח לעקוב אחר העניין הזה.
שבת שלום.
