אני יודע, הזהירו אותנו שעד הבחירות העסק הולך להפוך נבזי ומלוכלך יותר ויותר, אבל רק השבוע נדמה לי שהבנתי שנבזי ומלוכלך הן בסך הכל מחמאות מעודנות ביחס למה שעוד ייפול לנו על הראש בפועל.
והשבוע נפל.
רק כשראיתי את סרטון התעמולה האחרון של הליכוד, מתוצרת AI כמקובל (כי הרי אין שום פיסת מציאות ישראלית אמיתית מארבע השנים האחרונות שהממשלה יכולה להתגאות בה), הבנתי כמה נמוך, חולני ונבזי הן מילים חלשות ורפות לתיאור המקום שאליו יצליחו האנשים האלה, במאמץ באמת על-אנושי מרשים, לרדת.
תקציר עלילת הסרטון? רק כי חייבים: גדי איזנקוט רץ בשדה פסטורלי בשעת שקיעה לקראת דמותו של צעיר שעל חולצתו מופיעה הכתובת "אחדות ישראל" והוא נראה, באופן לחלוטין לא מקרי, דומה לבן ששכל במלחמה, גל ז"ל. זרועותיו פרוסות לחיבוק, כמו גם זרועות הנער. שניהם מחייכים באופוריה רגע לקראת החיבוק המיוחל, במה שנראה כמו גן עדן מפונטז. אבל אז איזנקוט חולף על פניו של ספק בנו המת וממשיך לרוץ בסלואו-מושן רומנטי, ומתברר שהוא בכלל ממהר לעבר דמותו של מנסור עבאס, שמחכה לו גם הוא בזרועות פרוסות. הם מתחבקים. הסוף.
סוף הנשימה, כלומר. כי לפחות לרגע אחד, הנשימה נעתקת כמו בשבריר השנייה שבו הגוף פוגע בבת אחת במים קפואים. סוף כל מה שחשבתי שידעתי – ולא ידעתי – על מה שבנימין נתניהו ואנשי התעמולה שלו עוד מסוגלים לפלוט, לדמם, להזיע, להקיא, מנבכי מוחם הקודח מאימת הפסד אפשרי, בדרכם לגיהינום (גיהינום, להגדרת נתניהו, הוא כל מצב שבו הוא לא ראש ממשלה).
צריך לראות כדי להאמין – בעצם עזבו, לא צריך, אפשר להאמין אם רק חייתם פה בשנים האחרונות ואתם יודעים משהו על חוסר הגבולות המוחלט של האיש – ובכל זאת, משהו בפריצת הקו האדום הסופי והאחרון הזה ברגל הגסה והשפלה ביותר, שלוחצת בכוח על קנה הנשימה של אב שכול שהוא, במקרה, מתמודד בבחירות, משהו בזה גרם לי בחילה פיזית. משהו בזה אמר: לא בני אדם עשו את הדבר הזה.
כלומר, בני אדם בהחלט עשו את זה, אבל הם לא בני אדם. הם משהו אחר; הם רוע נבזי, וולדמורטי (מתנצל, ג'יי-קיי, זה לא מגיע לך), משהו שאין שום סיבה להתייחס אליו כאל פחות מאויב; לא אויב פוליטי, אויב של עצם הישראליות, עצם האנושיות, עצם הזכות לחיות חיים, לאבד חיים, להמשיך בחיים, להיות אדם בעולם, להיות פגיע, להיות משהו שאיננו, אחד לאחד, בנימין נתניהו ותאוות השלטון האפית שלו.
אני מניח שלא הייתי אמור להזדעזע כל כך, זו הרי לא הפעם הראשונה שבה נתניהו רוכב למטרותיו הפוליטיות על הורים שכולים, חללי צה"ל ומותם של ישראלים חפים.
הוא עשה את זה בסרטון הקברים של אבישי עברי בבחירות קודמות (אף שהורה, כמובן, "למחוק את השידור").
הוא עשה את זה כשעמד עם רעייתו מחוץ לדלת משפחת יניב השכולה בהר ברכה וצילם סרטון.
הוא עשה את זה עם "החטופים סובלים אבל לא מתים", עד שמתו, ואז התגאה בהחזרת כולם למרות הגופות שהוחזרו בתוך פרק זמן בלתי נתפס של 843 ימים.
הוא עשה את זה בכל פעם שבה גייס את זיכרון יוני ז"ל, האח ששכל, כדי לאותת משהו בנוסח "אני יודע מה זה לשכול בן משפחה", רק כדי להוכיח השבוע, עם הסרטון על איזנקוט, שהוא לא באמת יודע – בוודאי לא ברמה הרגשית.
אם היה יודע, לא היה מעז להתעסק. לא עם הדבר הזה. לא בדרך השפלה הזו.
אם היה יודע, הוא יכול היה בקלות לדמיין סרטון נגדי, שבו הוא עצמו רץ בזרועות פרוסות לעבר דמותו של יוני הצעיר, לבוש המדים, בשדה פסטורלי כלשהו, ואז חולף על פניו וממשיך היישר לזרועות יונתן אוריך או שליט קטאר או שניהם גם יחד בחיבוק מקפיא דם.
אישית, אני יכול לדמיין גם סרטון שבו האיש חולף על פני יוני המאוכזב בדרכו לחיבוק אוהב עם כלבתו לשעבר קאיה. לא מכיוון שהיא אהובה או יקרה לליבו יותר; מכיוון שמדובר במוצר התעמולה הנבזי ביותר שמוח סביר יכול להגות – למעשה אחד לפני: הסרטון עם איזנקוט נבזי מזה.
אם היה לנתניהו מושג ממשי לגבי משמעותם של שכול, אובדן, הקרבה, אתוס ישראלי או סתם פטריוטיזם במובן המקורי של המילה, הסרטון על איזנקוט ובנו המת לא היה בא לעולם. ואם היה בא, לא היה עולה לרשת. ואם היה עולה, לא היה מקבל הדהוד אישי בפיד של ראש הממשלה.
ואני יודע מה אתם אומרים עכשיו: למה אתה בכלל מהדהד את הדבר הזה? למה לעסוק? התעלמות היא הדבר ההוגן היחיד שאפשר לעשות בקשר לשפל המדרגה (נכון לעכשיו. סביר שעד הבחירות יתברר שמדובר במדרגות הספרדיות-ישראליות, ויש עוד הרבה מהן).
ואני אגיד: לא. בואו נהדהד את הדבר הזה לא רק משום שנחצה כאן איזה רוביקון של – אני אמציא מילה לכבוד זה: חראיזם – אלא משום שהדבר הזה מעיד על יותר מאובדן בלמים: הוא מעיד על חשיבה מעורפלת שיצאה מאיפוס. על חוסר שיקול דעת בסיסי. כי הרי מה הסרטון הזה משיג לליכוד, להוציא נזק היקפי? הרי על כל תומך נתניהו שיתענג על זה (ואין לכם ישראלים אחרים שיכולים להתענג על זה) ישנם מספיק בוחרים פוטנציאליים שיזדעזעו מספיק כדי לתהות מה לעזאזל ואיך אפשר ועד כמה דברים כאן התקלקלו.
זו ישראל שנתניהו, אוריך והליכוד מעוניינים להבטיח לכם כרגע, וזה בדיוק מה שסרטון איזנקוט בא להדגים; לא מה הם חושבים על איזנקוט, אלא מה הם חושבים על ישראל ועתידה
כך שהסרטון לא ירוויח לליכוד אפילו בוחר מהוסס בודד. סביר יותר שירוויח אמפתיה לאיזנקוט. גול עצמי מושלם, לכאורה (והעובדה שהחליפו בהמשך את הבחור שבסרטון לבחורה מעידה על ההבנה שבזה מדובר), ועוד בשבוע שבו הליכוד יכול היה לשחרר, אולי לראשונה, סרטון שמציג הישגים כלשהם: מצב המשק הישראלי, מתברר, טוב מהצפוי, עם זינוק בשוק התעסוקה ותחזיות צמיחה חיוביות, ואיראן, לפחות נכון לכרגע, לא מתעסקת ומעדיפה לירות סביבנו, במה שיכול להתפרש כשובה של יכולת הרתעה ישראלית כלשהי.
לא חומרים גרועים לעבוד איתם, הייתם חושבים. אפשר היה להבריק כאן עם סרטון חיובי שאומר: תראו.
אבל לא; נתניהו, אוריך והליכוד מעדיפים להעלות סרטון הופך-קרביים והופך אבות שכולים ובנים מתים בקברם. הם רוצים להיות פוגעניים במפגיע. ונדמה לי שאולי זו לא חשיבה מקולקלת, אלא בדיוק מה שהם מעוניינים להגיד לנו באמת:
שתראו אותנו חוצים את כל הגבולות. רומסים את כל הקווים האדומים. מזלזלים בכל נורמה, סטנדרט, אתוס ישראלי, חוק. אנחנו מעל – ומתחת – לכל זה. אנחנו הכל-יכולים, הכל-מותר, הכל-הולך, וזו בדיוק ישראל שאנחנו מבטיחים לכם: ישראל חסרת גבולות ולב, מוסר וערכים, סולידריות והבנה, חוק או סדר. ישראל שהיא – זוכרים? – סופר-ספרטה. המקום שבו כל שבט, כל מיעוט, כל סחטן וכל קללה, הם השליטים לרגע, השליטים בכוח הזרוע, השליטים בכוח החלטת ממשלה בקריאה שנייה ושלישית שלפיה אלימות, עריקות, עבריינות, סרבנות, הסתה, פגיעה בביטחון, בגידה, המרדה, בורות, עילגות, ריקבון וסתם בריונות הן לגמרי חוק מדינה, ואפילו – אם אתם ביום סחטני טוב – חוק יסוד.
זו ישראל ערלת הלב שנתניהו, אוריך והליכוד מעוניינים להבטיח לכם כרגע, וזה בדיוק מה שסרטון איזנקוט בא להדגים; לא מה הם חושבים על איזנקוט, אלא מה הם חושבים על ישראל ועתידה. והם חושבים – בטוחים, למעשה – שמדובר במדינה לפירוק.
והם עומדים להיות מופתעים.
