עמדנו מעל חורבות הבית ההרוס ליד עץ שקד שענפיו מלאים עכשיו פרי. בעל הבית, חאלד מאהלי, ביקע באבן קליפה קשיחה והגיש לנו שקד לבן שנטעם. "את הבית הפילו", אמר, "אבל את העץ בחצר השאירו". השקד היה טעים אבל לא ידענו מה לומר. איך אפשר לנחם את מי שביתו נמחץ תחת כפות דחפורים, בית שבנה במעט הכסף שהצליח לחסוך בחייו, ואת ההלוואות שנטל הוא ממשיך להחזיר מדי חודש אף שהבית כבר איננו.
מחצר הבית השקפנו על הנוף. הכפר וולג'ה יושב דרומית-מערבית לירושלים, מעל נחל רפאים, באזור יפהפה עתיר צמחייה ושופע מעיינות. במשך דורות התפרנסו תושביו מהאדמות הפוריות הסמוכות לו, עד שהוקמה גדר ההפרדה לפני יותר מעשור וניתקה אותם מיותר מ-1,500 דונם של אדמות חקלאיות. מאז, מעט הגידולים הם בחצרות הבתים. קצת כרובית, קצת חצילים, כמה עצי זית, עץ אגוזי מלך וגם שקדייה אחת, זה מה שיש למאהלי בחצר.
גלריה
ג'אדיר אלאטרש על חורבות הבית שבנתה לבנה. " 400 שקל אני מחזירה על הבית כל חודש ואין בית"
(שאול גולן)
שער ברזל קטן מוביל אל מתחם המשפחה. חאלד ואשתו מרים מתגוררים בבית העליון, ובחצר במפלס התחתון בנו בני הזוג בית לילדיהם הנשואים, ריבחי וקסאם. 120 מטר רבוע ל-11 נפשות. "לריבחי יש שלושה ילדים", מונה מרים את שמותיהם, "ולקסאם ארבעה. הבית היה מחולק וכל אחד היה בחלק שלו. למרות הצפיפות שהייתה, הם הסתדרו".
ההריסה הייתה מהירה והכוחות הגיעו בהפתעה מוחלטת. "הם לא מתקשרים ואומרים 'מחר נבוא'", מסביר חאלד. "הם פשוט באים, סוגרים את הרחוב ואודרוב, מפילים את הבית".
מרים: "באו שלושה בולדוזרים עם עשרות חיילים. לא נתנו להם להוציא דברים כבדים, לא את המקררים, לא מיטות, לא ספות. כלום-כלום. נתנו להם עשר דקות לקחת קצת בגדים ואז עלו עם השרשראות. מסכן קסאם, הוא התעלף מכל הבלגן, והיה צריך ללכת לטיפול בבית חולים".
שאלנו איפה הם עכשיו. "ריבחי הלך לגור בבית לחם וקסאם בוואדי פוכין", ענה האב. "שניהם בשכירות. הם היו עובדים בישראל, ריבחי אינסטלטור וקאסם טפסן, אבל מאז שאי-אפשר לעבוד בישראל הם בלי עבודה. אני עובד על מונית, משלם להם את החשבונות, עושה להם קניות וגם מחזיר את ההלוואה על הבית שנהרס".
חאלד מאהלי. "ישראל לא נותנת אישורים"
(שאול גולן)
11 שנה, 66 היתרים
לא הייתם רוצים להתחלף עם הפלסטינים בשטחים. כל תחומי החיים בגדה נפגעו בארבע השנים האחרונות. מאות החוות והמאחזים שהוקמו, הביאו לדחיקת פלסטינים משטחי מרעה ואדמות חקלאיות. כפרים שהתבססו על חקלאות נאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים. מאות קילומטרים של כבישים ודרכים חדשות נפרצו ונסללו לטובת המתנחלים כשבתוך כך הוצבו מאות רבות של מחסומים חדשים בכניסות והיציאות מהכפרים והעיירות הפלסטיניים, דבר שמגביל ומקשה מאוד על תנועת התושבים מאזור לאזור.
וזה לא נגמר בזה. תקיפות מתנחלים הביאו לגירושן של עשרות קהילות מהמקומות שבהם ישבו, אלפים רבים נאלצו לעזוב את בתיהם. מאז תחילת 2026 תועדו יותר מ-1,200 תקריות אלימות של מתנחלים שהובילו לנפגעים בגוף ופגיעה ברכוש. ממוצע של שישה אירועים ביום.
חסן אבו אל טין: "אנשים כאן בונים כדי לחיות. אנחנו לא מעוניינים בבנייה של פאודה, אבל איזו ברירה יש לנו? יש פה 3,800 תושבים ומעולם לא עשו לנו תוכנית מתאר"
הכלכלה הידרדרה ופלסטינים רבים הפכו עניים. המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 הביאה להפסקת העבודה בישראל, ויותר מ-100 אלף פלסטינים שהועסקו כאן עם היתרים ופרנסו מאות אלפים בגדה, נותרו מובטלים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הורה למשרדו להפסיק להעביר לרשות את כספי המע"מ שישראל גובה עבור הפלסטינים, צעד שהביא אותה לקריסה כלכלית. לפני נתונים מ-2025, הרשות הפלסטינית מעסיקה כ-120 אלף עובדים במגזר הציבורי ‑ אנשי ביטחון, חינוך, בריאות ופקידים ‑ שמקבלים כעת בכל חודש פחות מחצי משכרם בשל מצבה הכלכלי.
ואם זה לא מספיק, בשלוש השנים האחרונות הגבירה ישראל את קצב הריסות הבתים בשטחי C. לפי דו"ח מ-7 ביולי של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), מאז תחילת 2026 נעקרו מבתיהם יותר מ-3,200 פלסטינים ברחבי הגדה בשל מתקפות מתנחלים והריסות בתים, ממוצע יומי של 17 בני אדם, ילדים ומבוגרים שאיבדו את בתיהם. לפי נתוני "בצלם", גם בשנים 2024-2025 נהרסו 2,461 מבנים בידי ישראל, רובם בשטחי C, וכתוצאה מכך אלפים רבים נותרו ללא קורת גג.
כששאלנו את בני הזוג מאהלי למה הם לא ביקשו היתר בנייה לבית שבנו עבור שני בניהם הגדולים, הם לא ידעו אם אנחנו צוחקים. "מי היה נותן לנו אישור?", ענה חאלד. "ישראל לא נותנת אישורים לשום בית בוולג'ה. אני לא מכיר כאן בכפר מישהו שיש לו היתר".
אבו אל טין. "רוצים לחיות כמו בני אדם"
(שאול גולן)
הוא לא מגזים. לפי בדיקה שערכו ב"שלום עכשיו", בין השנים 2009-2020 ניתנו לפלסטינים בשטחי C בסך הכול 66 היתרי בנייה ליחידות דיור. עכשיו תחזיקו חזק: בפרק הזמן הזה ניתנו היתרי בנייה ליותר מ-22 אלף יחידות דיור בהתנחלויות בכל רחבי יהודה ושומרון.
לאן חשבתם שנלך?
אלימות מתנחלים יכולה להביא לגירוש קהילה של כמה עשרות אנשים מבתיהם, אבל היא לא יכולה לגרום לעזיבה המונית מהכפרים. את זה יכולה רק המדינה. אבו נאסר אלעטרש, תושב וולג'ה, מתאר את התהליך: "הגדר ניתקה אותנו מהאדמות החקלאיות. רק התוואי שלה והדרך הביטחונית שעשו לאורכה לקחו לנו 500 דונם. אנחנו כפר שעד 48' ישב על ההר ממול, איפה שהיום נמצאים עמינדב ואורה. אחרי המלחמה עברנו לפה, לצד השני של הוואדי. שני שליש מהאדמות שלנו נשארו בישראל, כולל מעיינות. את מעיין עין לבן אתה מכיר? זה היה של וולג'ה המקורית.
"ב-67' ישראל כבשה את הגדה, וכמה חודשים אחרי המלחמה החליטו להכניס חלק מהכפר שלנו לתוך שטח ירושלים. זה מה שהופך את המקרה של וולג'ה למיוחד. חלק מהכפר, הצד הדרום-מערבי שלו, הוא בכלל בשטח ירושלים. התושבים פלסטינים אבל השטח של ישראל. זה לא קו ברור שאתה רואה בעין, זה קו ששירטטו על מפה. צד אחד של הרחוב זה ירושלים, הצד השני זה שטח C. שום שירות אנחנו לא לוקחים מירושלים או משום מוסד ישראלי. את כל השירותים אנחנו מקבלים מהרשות הפלסטינית. חשמל, מים, חינוך, פינוי זבל. ראש המועצה של הכפר הוא נציג של הרשות הפלסטינית בכפר. הבעיה הגדולה שלנו היא שלא המינהל האזרחי ולא עיריית ירושלים, שום גורם לא נותן לנו אישור לבנות. תגיד לי אתה, איך בן אדם יכול לחיות בלי שתהיה לו קורת גג?".
כמעט מדי שבוע נעשות בכפר הריסות בתים. למאות בתים הוצאו צווי הריסה בלי להפלות שום חלק של וולג'ה, גם לבתים בחלק ששייך לירושלים וגם לבתים בשטח C. חסן אבו אל טין, תושב המקום, אומר שמדינת ישראל ועיריית ירושלים הפכו את התושבים בוולג'ה לעבריינים בעל כורחם: "אנחנו לא עברייני בנייה, אנשים כאן בונים כדי לחיות, כדי לשים מעל הראש שלהם גג. אנחנו לא מעוניינים בצורת בנייה של פאודה, אבל איזו ברירה יש לנו? יש פה 3,800 תושבים, ומעולם לא עשו לנו תוכנית מתאר. מה חשבו, שלא נבנה בתים? שנגור במערות? באוהלים? לאן ישראל חשבה שנלך? הבית של אחי מחמוד נהרס לפני חודש. יש לו שלושה ילדים וכולם עכשיו גרים בצפיפות בבית של אמא שלי. אילו חיים אתם רוצים שיהיו לנו? ככה אתם רוצים שנחיה?".
מימין: אבו נאסר, בן דוד, קפלן ועדן. "אפילו דיר עיזים אי־אפשר לבנות כאן"
(שאול גולן)
הקרב על המתאר
יותר מעשור מלווה קבוצה של ירושלמים את תושבי וולג'ה. הם הצטרפו למאבק שניהלו תושבי הכפר נגד תוואי גדר ההפרדה, ומאז נמצאים איתם בקשר ומנסים לסייע בכל מה שאפשר. הם קוראים לעצמם "ידידי הוולג'ה", ומי שעמד לצידם במאבק ההוא, שלא צלח, היה ירון רוזנטל, אז מנהל בית ספר שדה כפר עציון והיום ראש המועצה האזורית גוש עציון. "אין לנו שום עניין לפגוע במרקם החיים של שכנינו הערבים", אמר לי רוזנטל באפריל 2016, במסגרת כתבה על תוואי הגדר בוולג'ה. "הבסיס לחיים טובים כאן הוא שיהיה טוב לשני הצדדים, לא רק לאחד מהם". אנחנו עוד נחזור אליו.
ד"ר אמיר עדן מידידי הוולג'ה, חוקר ומרצה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה העברית, אומר שבשלב מסוים, כשהריסות הבתים גברו והלכו, התגבשה ההבנה שהכפר צריך תוכנית מתאר מאושרת: "דיברנו עם אנשי הכפר והסברנו להם שאפשר לפעול בשני מישורים ‑ מול עיריית ירושלים ומול המינהל האזרחי. תוכנית מתאר היא פרויקט רציני שדורש גיוס אנשי מקצוע ומשאבים. היה ברור שזה לא יהיה פשוט, אבל הגענו להבנה משותפת עם אנשי הכפר שזה מה שצריך לעשות ויצאנו לדרך".
מרים בן דוד מידידי וולג'ה: "כשהצעירים בכפר מסיימים את הלימודים אין להם עבודה ואין להם בית. אם יבנו - הם מסתכנים בהריסה. זו תקיעות שיוצרת חוסר אונים שקשה להכיל"
אבו אל טין מספר שהכפר התגייס להכנת התוכנית: "בעצם הכנו שתי תוכניות מתאר, אחת לחלק שבשטח C ואחת לחלק שנמצא בשטח ירושלים. אנחנו רוצים חיים נורמליים, לסמן רחובות ובתים, לסמן כבישים, שהכול יהיה חוקי. תוכנית כזאת עולה הון, משהו כמו 1.5 מיליון שקל, והצלחנו לאסוף יחד עם ידידי הוולג'ה חלק מהכסף בתרומות ולצאת לדרך".
העבודה על התוכנית החלה לפני כשמונה שנים. "עשינו עבודה מול הרשויות, יצרנו קשרים, עוררנו מודעות למקום הזה", אומר עדן. "אפילו ערכנו כאן סיורים לבעלי תפקידים בעירייה ובוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. גרמנו להם להקשיב".
העבודה בוועדה המחוזית התקדמה ובתוך כך אושרה להפקדה תוכנית המתאר לחלק מהכפר שבשטח C. הפעילות מרים בן דוד ומיה קפלן אומרות שבכל הזמן הזה שאנשי וולג'ה נאבקים על אישור התוכנית בכפרם, הם ראו איך על הגבעות ממול מתרחבות השכונות הדרומיות של ירושלים עם אלפי יחידות דיור. "אמרו להם שאי-אפשר לבנות כאן כי האזור הזה מוגדר שטח ירוק", מתקוממת קפלן, "ובזמן הזה אושרו אלפי דירות מרכס לבן ועד יד קנדי. שם על הרכס ממול יש אישור לבנות אלפי יחידות דיור וכאן הם לא יכולים לבנות אפילו דיר עיזים".
סרט אימה
ובכל זאת ההליך עבר עוד ועוד משוכות, וכבר החלה לבצבץ תקווה שבסוף תהיה לוולג'ה תוכנית מתאר. בחודש מאי האחרון עדכנה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז ירושלים שאפשר להתקדם, אבל אז יצאו תנועת "רגבים" והמועצה האזורית גוש עציון שבראשה עומד רוזנטל בקמפיין נגדי. תחת הכותרת "הבנייה הפלסטינית מכתרת את ירושלים" סומנו הבתים בוולג'ה כסכנה ביטחונית, שלא לומר קיומית, לעיר הבירה.
במרכז הכפר ישנו שטח של כ-120 דונם הנחשב שטח B, ובו הוקמו בניינים בני 13 ו-14 קומות שקיבלו היתר מהרשות הפלסטינית. זו בנייה חדשה, מכוונת זוגות צעירים, אבל ברגבים ובמועצת גוש עציון רואים בה מיזם זדוני שהאסטרטגיה שעומדת מאחוריו היא יצירת טבעת חנק סביב ירושלים. רוזנטל שיתף סרטון אימה עם פסקול בלהות, צילומי רחפן וקריינות אפוקליפטית: "זה הכפר שהפך למוקד השתלטות אסטרטגית על קרקעות בעוטף ירושלים", מרעים הקריין בקולו, ואז מופיע השם בפונטים גדולים ובאדום בוהק: "וולג'ה".
הקמפיין הצליח, והדיון בתוכנית המתאר של הכפר נעצר. בה בעת, רוזנטל חוגג אישור של ארבעה יישובים חדשים למועצה שלו, עלייה של יותר מ-30 אחוז במספר התינוקות במעונות שלה ותב"ע חדשה למשואות יצחק הישנה. באותה נשימה הוא חוגג גם חלוקה של 40 צווי הריסה חדשים אצל השכנים בוולג'ה ומקנח בדרבון: "אנו קוראים לגורמי האכיפה להתחיל במבצע להריסת כל הבתים הלא-חוקיים בכפר". איך אמורים להרגיש השכנים שרק לפני עשור הוא נרתם לעזור להם במאבקם נגד גדר ההפרדה? הרי חוץ משני בתים מהתקופה של אחרי מלחמת ששת הימים, אין היתר בנייה לשום בית בכפר.
אבו נאסר אלעטראש: "מה מיוחד בכפר וולג'ה? צד אחד של רחוב שייך לירושלים והצד השני לשטח C. אבל לא המינהל האזרחי ולא העירייה נותנים אישור לבנות. איך אפשר לחיות ככה?"
אתה נוסע כאן בכפר בין מוקדי הרס. עוד בית שנחרב ועוד אחד, והנה שם ממול עוד בית שדחפורים הקריסו. את ג'אדיר אלאטרש פגשנו ליד חורבות הבית שבנתה לבנה הבכור לואיי. "הוא רצה להתחתן אז לקחתי הלוואה של 200 אלף שקל ובניתי לו את הבית הזה כדי שיהיה לו ולאשתו", היא אומרת על סף דמעות. "היינו כבר בשלב של גמרים, היה חסר רק ריצוף וטיח, ואז באו והרסו אותו. כל הכסף הגיע מהלוואות. 400 שקל אני מחזירה על הבית כל חודש ואין בית".
בן דוד אומרת שהיא רואה את ההשפעה על תושבי הכפר בכל ביקור שלה במקום: "למשל בתקופה הזו של סוף שנת הלימודים, כשהכפר מלא כרזות שמברכות את מי שסיימו תיכון. חשוב להם שהילדים ילמדו, יעשו בגרות וילכו לאוניברסיטה, שיהיה להם עתיד. אבל ברגע שהם מסיימים את הלימודים אין להם עבודה ואין להם בית כי הם לא יכולים לבנות. אם יבנו הם מסתכנים בהריסה. זו תקיעות נוראה שיוצרת חוסר אונים שקשה להכיל".
אבו נאסר אלאטרש אומר שישראל רוצה שאנשי הכפר יעזבו את בתיהם וילכו מכאן: "הם רוצים שנלך ונשאיר את האדמות. מה שקורה בוולג'ה קורה בכל הכפרים הפלסטיניים בגדה. זו התוכנית הגדולה לגירוש הפלסטינים מהכפרים שלהם. ישראל לא אומרת את זה במפורש אבל היא לא צריכה להגיד את זה. כל ההתנהלות בשטח, הניתוק מהאדמות החקלאיות, האלימות של המתנחלים שהמשטרה והצבא לא מונעים אותה, הקנסות הגדולים למי שבונה, ואחר כך ההריסה של הבית - כל אלו נועדו כדי לגרום לנו לעזוב. אנחנו לא בונים בגלל איזו תוכנית נסתרת, אנחנו לא בונים כדי לשלוט על שטח או כדי לאיים על ישראל. אנחנו לא מתנחלים. הבנייה שלנו לא מאיימת על איש. די, תפסיקו עם ההריסות".
אבו אל טין מסכם: "אנחנו רק רוצים לקדם תוכנית מתאר כדי שנוכל לנשום, כדי שנוכל לחיות כמו בני אדם. יש הרבה סטרס. אנשים מרגישים שעושים לנו נכבה חדשה".
