החלטה אופנתית כמעט זניחה הכניסה את אוראל בן חיים, ארבל מזרחי, לי פוני ועידן צאובר לפנתיאון הפשע הישראלי. את הפשע שהן ביצעו יחדיו בינואר 2023 אתם זוכרים כ"פרשת המזוודות הוורודות", שם חמוד מאוד להברחת 12 ק”ג של קוקאין ו-2.2 ק”ג של קטמין בשווי של למעלה משני מיליון שקלים לישראל. "חשבתי שבהפוך על הפוך זה לא ימשוך תשומת לב", מסבירה ארבל מזרחי את הבחירה בצבע המתקתק שהלם את הלוק של הבלדריות, אבל היה מנוגד לחלוטין לחומרת העבירה - שעוררה סערה ציבורית ותקשורתית אדירה.
בחודש שעבר נחתמה הפרשה, כשבן חיים, שנידונה לעונש הכבד ביותר מבין הבנות - 34 חודשי מאסר - סיימה רשמית לרצות את עונשה. היא ומזרחי, שסיימה לשלם את חובה לחברה בספטמבר האחרון, החליטו לדבר. "מי שלא מכיר את הסיפור מבפנים יכול לחשוב שמדובר בארבע מהבולות", אומרת מזרחי, "וייתכן שאנחנו ארבע מהבולות, אוקיי? אבל גם לנו היו את נסיבות החיים שבגללן הדבר הזה קרה. אנחנו רוצות לקחת אחריות על הדבר הזה, וגם לקחת אחריות על הסיפור שלנו. זה חשוב".
בן חיים: "אני חושבת שזה רק הוגן שגם אנחנו נגיד את מה שיש לנו להגיד".
אתן זוכרות את התמונה שלכן שהוצגה בתקשורת?
מזרחי: "פנים מטושטשות וציצים. מאוד סקסיסטי ומאוד זול".
בן חיים: "זה היה מה זה עולב".
מזרחי: "קצינת המודיעין לקחה את ארבעתנו לחדר והראתה לנו גם כתבה וגם את החיקוי ב'ארץ נהדרת'. תביני, אנחנו לא מעכלות עדיין שאנחנו בכלא, אנחנו בגמילה מסמים, אחרי תקופה של שימוש יומיומי, זה היה מאוד-מאוד קשה. חרב עלינו עולמנו באותו רגע. הרגשתי בשפל של השפל. פתאום הפרצוף שלי מרוח בטלוויזיה, לא על גאווה גדולה. קיבלתי כאפה ענקית".
גברים בני 22 שמבריחים כמויות סמים היו מסוקרים אחרת?
מזרחי: "יכול להיות".
בן חיים: "מה זה יכול להיות? יום לפנינו נתפסו חמישה גברים ושתי נשים עם 40 ליטר של סם אונס. דיברו על זה דקה".
אז למה הסיפור שלכן תפס ככה?
מזרחי: "אני חושבת שזה הדיסוננס בין מה שהראינו כלפי חוץ - חופשת חברות בתאילנד ומסיבות וכיף - לבין העבירה המאוד קשה".
בן חיים: "אם היינו נתפסות היום זה לא היה מעניין. המדינה, מאז ינואר 2023, לא משעממת".
× × ×
הסיפור הזה קורץ מהחומרים של סרט מתח: "גירל סקוואד" נטולות עבר פלילי ובעלות פיד אינסטגרמי שמציג חופשות, פסי שיזוף ומסיבות, לוקחות את היבריס הנעורים צעד אחד רחוק מדי כשהן מסכימות להבריח סמים מסוכנים מברלין לישראל, וממירות את הקוקטיילים על החוף בקנטינה של נווה תרצה. היוצרים מור לושי ודניאל סיוון הרימו את הכפפה המוזהבת הזו, ובסדרת הדוקו החדשה "מזוודות ורודות" (yes דוקו ו-yes VOD) נחשפות מזרחי ובן חיים לראשונה. פוני וצאובר בחרו שלא. "היו לנו חיים של בילויים, חוסר גבולות וחוסר אחריות", מודה מזרחי, "הקמתי עסק לעיצוב תכשיטים בתל-אביב, הייתי בריכוז עצמי ברמות הכי גבוהות שיש, דרסתי את כל מי שהיה מסביבי בשביל להיות נאהבת על ידי אנשים לא טובים".
בן חיים: "היו לנו אינטרסים משותפים. אני אוהבת את התכשיטים שלה והייתי הרבה בתל-אביב, ותמיד הייתה אצלה אווירה, אז הייתי הולכת לשבת אצלה. זה לא היה מתוך אהבה".
מזרחי: "זה היה ממקום אינטרסנטי. יש אצלי אנשים, יש שורות של קטמין".
בן חיים: "תחשבי שאנחנו בנות 22-23 ויש למישהי אחלה דירה בתל-אביב, והיא מביאה הכל ביד רחבה. זה ממש נוח בגיל הזה, כולם באו אליה".
מזרחי: "אצלי זה ישב על מקום שלא יכול להיות לבד. ידעתי שמנצלים אותי, שלא אוהבים אותי באמת, ונתתי לזה לקרות כי רציתי להרגיש שייכת. תמיד היה לי מה להציע, ואם לא היה לי מה להציע הייתי עושה שיהיה לי מה להציע. זה היה דפוס מרכזי בחיים שלי".
מזרחי: "לא אוהבים מלשנים בשום מקום". מי ששלח אתכן יצר איתכן קשר? מזרחי: "לא קיבלנו שום דבר, אם זאת השאלה. שום דבר על עוגמת נפש, לא כסף, לא טלפון"
מאיפה הכסף לסמים לכולם?
מזרחי: "הרווחתי מהתכשיטים, וגם הייתי מבקשת כסף מההורים שלי".
הצריכה הייתה יומיומית?
מזרחי: "כן, של קטמין. היה לי אקס שהכניס אותי לזה חזק. זה היה בכל מקום וכל מי שלא עשה הייתה צריכה להיות לו סיבה מספיק טובה להיכנס לחיים שלי. את מבינה את הראש? משכתי לסביבה שלי אנשים מאוד שליליים".
גם את עשית סמים באופן קבוע, אוראל?
"לי יש קצת מורכבות עם הסמים. התחלתי בנייס גאי, אז זה היה באופנה, כל החברים עשו, יצאתי מזה, חזרתי לסמי מסיבות, LSD, ואז תפסה אותי המשטרה והלכתי לגמילה. צלחתי גמילה של שלושה חודשים ונשארתי נקייה שנה. בגיל 20 חזרתי לסמים, אחרי הקורונה. הרגשתי שהעולם ממש גדול עליי, לא הצלחתי לשאת את כל הלחץ הזה שנקרא עבודה, חברים, להצליח בחיים. הייתי טבחית במסעדה, הייתי כל הזמן במתח נפשי, כישלונות, אכזבות".
ואיפה הסביבה שלך בכל השנים האלה?
"הם רואים שאני טרודה, הם רואים שאני לא בטוב, אבל ממש קשה לגשת אליי כשיש לי בעיה".
ומה ההורים שלך יודעים עלייך, ארבל?
מזרחי: "כלום. הייתי ממש במסכות מולם. כל הזמן דאגתי לציין כמה שאני אמנם יוצאת למסיבות, אמנם אני עם אנשים שעושים סמים, אבל אני רחוקה מזה שנות אור. הם האמינו לי וסמכו עליי. הייתה לי ילדות טובה, היה כסף בבית, לא החסירו ממני כלום וגם הייתה אהבה, פשוט לא רציתי את האהבה הזו. רציתי את האהבה של האנשים בחוץ, רציתי את האהבה החברתית ואף פעם לא קיבלתי אותה".
בן חיים: "ההורים שלי עלו מצרפת עם שלושת האחים שלי, ואחרי שנה אני נולדתי. ההורים שלי היו עסוקים בעלייה, בלחץ כלכלי. זה לא שהיינו עניים, אבל אלו הורים שמתחילים מחדש. אמא שלי הייתה לוקחת אותי הרבה לצרפת כי היא הייתה בלימודים שלה, ובמקביל הם גם חזרו בתשובה. היה הרבה חצי-חצי - הלכנו לבית ספר שהוא דתי כי זה חב"ד, וחב"ד בצרפת זה יהודי, ואנחנו בבית משהו אחד ובבית ספר אנחנו משהו אחר לגמרי. לא הבנתי איפה אני שמה את עצמי, אני דתייה, אני לא דתייה, אני צרפתייה, אנחנו ישראלים, אני הקטנה ואין לי שייכות לאחים הגדולים יותר, וההורים שלי עסוקים בלהתפתח. היה קצת בלבול, אבל אני לא כועסת, אני יכולה להבין".
מזרחי: "אני תמיד שאלתי אסירות 'למה עשית את זה?' אני סקרנית ואין לי בושה. היו הרבה שהיו עונות לי וגם מראות לי תמונה של הילדים שהן רצחו". אלוהים. זו מישהי שאחר כך אפשר לשבת איתה לצהריים? מזרחי: "כן. זה כבר נשכח"
מתי השלב שבו אתן הופכות מצרכניות לבלדריות?
מזרחי: "פנו אליי במסיבת טבע. שם מקבלים הצעות כאלה".
בן חיים: "יש הרבה הצעות".
מזרחי: "לאחרונה הייתי ביומולדת ומישהו אמר לי שעכשיו הציעו לו. הזדעזעתי. אמרתי לו, 'שלא תחשוב על זה אפילו. זה לא שווה את המחיר”.
מה גרם לכן להסכים?
מזרחי: "הריגוש ממשהו אסור".
בן חיים: "אני עובדת מגיל 14, הרגשתי שאני עובדת מאוד קשה, הייתי במטבח והגוף שלי כבר נשחק, ואני רואה מסביבי אנשים שעושים כסף קל. היו סביבנו אנשים שעשו את זה והצליחו, אז קשה להסתכל עליהם ולהגיד 'טוב, אני אמשיך לעבוד קשה'. כשאת רואה את זה מהצד זה נראה מפתה. ביקשתי מארבל, אמרתי לה שאני גם רוצה".
מזרחי: "איזה כיף שהיא אמרה את זה עכשיו".
למה?
מזרחי: "כי עשו ממני 'ראש הנחש', ובואי נהיה כנות, הבנות התחננו. שלחו הודעות: 'בבקשה, את חייבת'".
כמה הציעו לכן?
מזרחי: "30 אלף לכל אחת".
בן חיים: "שום דבר לא שווה את הכסף".
מה גורם לבחורות בנות 22-23 להגיד וואלה, אני הולכת להיות בלדרית סמים ולסכן את העתיד שלי בשביל 30 אלף שקלים?
מזרחי: "את לא חושבת שתיתפסי. את לא לוקחת את זה בחשבון, אז את אומרת מה אכפת לי לנסוע לחו"ל ולקבל 30 אלף שקלים? את רואה אנשים שעושים את זה שנים על גבי שנים. את רואה אותם עם המון מותגים, המון סמים, המון כסף. כל מה שרצינו שיהיה לנו".
אבל היה לך כסף. אז מה חסר לך?
ארבל: "מעמד".
בן חיים: "אני אמרתי לעצמי שלא אהיה כמו ההורים שלי ששוברים את הגב ואת התחת בשביל משכורת, ובא לי לא להיתמך, וזה נשמע משוגע, אבל בא לי שהם יהיו גאים בי שאני לא לוקחת מהם כסף. אנחנו גדלים ורואים אנשים שיושבים בבית ועושים כסף. זה מטרגר מאוד לעבוד קשה במטבח, לסיים יום עבודה ולהריח מעצמי ריח של בצל והציפורניים מטונפות ולהסתכל בעו”ש ולראות 7,000 ש”ח".
אז יגידו לך: לכי תעשי תואר, עוד תואר וכסף בדרך הישנה והטובה.
מזרחי: "הם צודקים, זה פשוט לא היה לנו בראש בשום צורה".
בן חיים: "אני מסכימה שהדרך הקשה הרבה יותר מוערכת היום מאשר ללכת לעשות כסף קל, זה אין ספק. אני לא מאשימה וגם לא מתרצת, אבל את יודעת, זה אפקט הפרפר".
לפי כתב האישום, מזרחי הופעלה על ידי סוחר (שאליו לא הגיעו המשטרה והפרקליטות עד היום) שהציע לה את העבודה, והיא זו שהזמינה עבור חברותיה את כרטיסי הטיסה לברלין והייתה אמונה על העברת התמורה. ב-12 בינואר טסו כולן, ויומיים לאחר מכן אספו מזרחי ובן חיים את כלל הסמים כשהם מוסלקים, בין היתר, בתוך שני מכשירי פלייסטיישן, בקבוקי שמפו ואריזות מים המלח.
מזרחי: "שתי הבנות האחרות הלכו למוזיאון ואנחנו נסענו לדירה, ששם חיכו המוצרים בתוך שקיות".
בן חיים: "לקחנו הכל, ואפילו כפפות לא שמנו. אנחנו אפילו לא ראויות לסדרת פשע".
מזרחי: "לא ידענו שזה קוקאין, חשבנו שזה קטמין. זה מה שנאמר לנו. לא שאלנו ולא ידענו כמה. עלינו עם הכל למונית וחילקנו למזוודות. החזרה תוכננה בשתי טיסות נפרדות. עידן ואוראל עלו על הטיסה של שבע בבוקר, אני ולי בזו של אחת בצהריים".
מכאן הכל החל להשתבש. "במכס אומרים לנו להעביר את המזוודות בשיקוף", משחזרת בן חיים, "המזוודה שלי יוצאת מהמסוע, ואני שומעת את אנשי המכס עוצרים את המזוודה של עידן. הסתכלתי עליה והלכתי. בחוץ חיכה לי מישהו שיצאתי איתו. הוא לא היה מעורב, סתם בא לאסוף אותי. אמרתי לו, 'סע, סע'. שמתי את המזוודה בדירה של ארבל, ביצעתי את המשימה".
היית באימה?
"הייתי מנותקת. רציתי להאמין שכמו שאני הצלחתי לעבור, גם עידן הצליחה לעבור. היא התקשרה אליי, דיברנו".
מזרחי: "היא התקשרה אליה אחרי שעצרו אותה, בינתיים עשו איכון על הטלפון של אוראל".
בן חיים: "חיכו לי מחוץ לבית של הבחור. עשרה שוטרים עוצרים אותי ברחוב ברמת-גן, אוזקים אותי, ידיים רגליים, ונכנסים גם לבית שלו, עוצרים אותו, כי חשבו שהוא גם קשור. זו הייתה סצנה מסוג אחר".
בן חיים: "בא לי להצליח, בא לי להיות בן אדם נדיר, להשפיע על אנשים בקטע טוב, לא משפיענית של קוד קופון, אלא של מעשים". מזרחי: "אני זורמת על קוד קופון. אבל מי ייתן לנו"
מזרחי: "לפני שעוצרים אותה, אוראל מתקשרת אליי לספר שעצרו את עידן. אנחנו בדיוטי פרי, כבר שלחנו את המזוודות למטוס, מחכות לעלות לגייט. אני בזמן הזה מעדכנת את מי שמעליי. מתחיל לחלחל לי שזה יקרה גם לי, כי אני לא יכולה לצאת מברלין ולהשאיר את המזוודות. לי ואני כל הטיסה לא הצלחנו לעצום עין מהחרדות. החזקנו ידיים. איך שיצאנו מהגייט בארץ לי אמרה לי, 'הנה הבלש'. התקדמנו קצת והם באו אלינו. ביקשו את הדרכון ואת הנייד. הייתי מנותקת. הם כבר ידעו מה לחפש ומה ימצאו. הייתי כל כך אפאתית שרק אמרתי להם, 'אני רעבה, תביאו לי סנדוויץ''. נודע להם שהבנות היו צריכות לבוא אחר כך לדירה שלי ולהשאיר בה את הסמים. רציתי לשמור על אוראל, דיברתי עם עורך הדין שהביאו לי באותו יום וביקשתי שידאג שייקחו את הדברים שהיא שמה אצלי בבית וגם יוציאו את הכלבה. התעכבתי, אמרתי להם שאני צריכה להיכנס לשירותים, רציתי שיספיקו להוציא. בשנייה שהגענו אליי בן דוד שלי יוצא עם הכלבה שלי ועם שקית ובה המזוודה. אם היינו מגיעים דקה אחר כך הם לא היו מוצאים כלום".
בן חיים: "עוד דקה בשירותים ולא הייתי נעצרת".
מזרחי: "ואז אמא שלי הגיעה מקריית-אונו. היא ראתה אותי נכנסת לניידת וצעקה 'ארבלי, מה החסרתי ממך?' זה שבר אותי. שם הבנתי שפגעתי בעוד אנשים שהם לא רק אני עצמי".
איך לדעתכן עלו עליכן?
מזרחי: "שילוב של מידע מודיעיני וטמטום".
בן חיים: "הכל היה אצלנו בהתכתבויות בווטסאפ".
בעצם עד היום גם המשטרה וגם הפרקליטות לא יודעים מי הפעיל אתכן, נכון?
(שתיהן): "לא".
הופעל עליכן לחץ שתספרו?
מזרחי: "כן. עם הבטחה שיקלו בעונש".
מה גרם לכן להמשיך לשתוק?
מזרחי: "ההבנה שהכל חארטה".
אולי כי פחדתן.
מזרחי: "לא, הוא לא מפחיד בכלל".
בן חיים: "המשטרה יכולה לעשות עבודה יותר טובה".
“המשטרה יכולה לעשות עבודה יותר טובה". רגע לפני הלכידה
מצד אחד, אתן בלי רקע עברייני, עשיתן שגיאות שמוכיחות שאתן לא עברייניות, כמו התכתבויות על הנושא בווטסאפ והסכמה לתשלום נמוך ביחס לעבירה. מצד שני, השתיקה שלכן בנושא מתאימה לאנשים מנוסים בתחום.
בן חיים: "כי זה רק דיבור, אין כוח. ואז אכלת אותה בתור מלשנית, אכלת אותה מולו, אכלת אותה בחברה, אכלת אותה בכלא. מה את מרוויחה מזה?"
מזרחי: "לא אוהבים מלשנים בשום מקום".
אתן כועסות עליו?
בן חיים: "כן. הוא לא שילם מחיר".
הוא יצר איתכן קשר?
מזרחי: "לא קיבלנו שום דבר, אם זאת השאלה. שום דבר על עוגמת נפש, לא כסף, לא טלפון".
בן חיים: "זה מישהו שהוליך אותנו שולל, שעבד עלינו, זה מישהו שניצל ארבע צעירות בלי הרבה ניסיון חיים, בטח שלא בתחום העברייני ובטח שלא בתחום הפשע. היה שם ניצול מגעיל ומסריח בתחפושת של חבר טוב, של מישהו שמקשיב, שדואג, שיודע, שיהיה מאחורייך אם יקרה משהו. אנחנו עמדנו בחלק שלנו בעניין של כביכול לא לדבר, ובסוף קיבלנו ברקסים מכל כיוון אפשרי. אכלנו אותה עד הסוף - גם ניצול מכל הכיוונים וגם עונש מכל הכיוונים".
“אנחנו עמדנו בחלק שלנו בעניין של כביכול לא לדבר, ובסוף קיבלנו ברקסים מכל כיוון אפשרי". הרביעייה בבית המשפט
× × ×
לי פוני ועידן צאובר נידונו לעבודות שירות ושהו במסגרות שיקומיות. על בן חיים נגזרו 34 חודשי מאסר בפועל, ועל מזרחי 22 חודשי מאסר בפועל. את המחיר על ההחלטה הגרועה ההיא, הן שילמו על בשרן. "הפסדתי שלוש שנים", מודה בן חיים, "קשרים נהרסו, ובעיקר כואב לי על הזמן שאבד. פיספסתי שלוש שנים עם סבא וסבתא שלי, שסופר-הזדקנו. שם ממש מתבטא הכאב שלי, הרגעים והחוויות שלא הייתי חלק מהם בגלל זה, אם זה חתונות, אירועים קשים, שלא חיבקתי את ההורים שלי במצבים קשים".
מזרחי: "יש הרבה רגשות אשמה. אמא שלי חוותה תקופה מאוד קשה כשזה קרה ולא יכולתי להיות לידה. ב-7 באוקטובר היינו במסגרות של גמילה. אני ב’מלכישוע’ ואוראל בחיפה. גיליתי שחברים שלי נרצחו ונחטפו בנובה, שני לוק ז"ל, יונתן אזולאי ז"ל, מתן ליאור ז"ל, מיכאל ואושר וקנין ז"ל - כולם היו חברים טובים שלי. גם אלי-ה כהן שנחטף חבר מאוד טוב שלי. אם לא היינו נעצרות היינו שם, בנובה. אז אני מרגישה שהכלא הציל אותנו ממוות".
“אם לא היינו נעצרות היינו בנובה. אז אני מרגישה שהכלא הציל אותנו ממוות". מימין: אוראל בן חיים וארבל מזרחי
(איליה מלניקוב)
בן חיים: "זה היה ממש קשה. לא נתנו לי בכלל לראות את הרשימה כי לא רצו שאתפלפ, ואני התפלפתי מזה. לא ידעתי מי מת, מי חטוף. אלה חברים טובים שלי, ואיבדתי את זה לגמרי".
דיברת עם אלי-ה?
מזרחי: "בטח, גם ראיתי אותו בתאילנד, שנינו שמחנו כי הוא ידע שאני נעצרתי ואני ידעתי שהוא נחטף".
וכל הדברים האלה קורים עוד לפני שאתן מתמודדות עם המאסר עצמו.
מזרחי: "כן, עם נשים שהרגשתי לא קשורה אליהן בשום צורה, כל אחת עם עבירה יותר מפחידה".
את מארי פיזם, שהורשעה בשידול לרצח בתה הקטנה, רוז, הכרתן?
בן חיים: "כן. לא אהבתי אותה כבן אדם. יצא לי לדבר איתה, לאכול איתה צהריים".
“לא אהבתי אותה". מארי פיזם
אומרים שיש לה מעמד רציני בנווה תרצה.
מזרחי: "זה לא נכון. אין לה שום מעמד, אין לאף אחת מעמד. שמעי, את רואה שם גם את הבן אדם שמאחורי המעשה. וזה מבלי שאנחנו מצדיקות את המעשה בשום צורה".
בן חיים: "יוצאת חמלה כי את רואה בן אדם מפורק. יש צרחות ששמעתי מנשים שזועקות על המעשים שלהן, שיישארו איתי. את מבינה שאנשים עוברים דברים ממש-ממש קשים, שיש אנשים שנולדו להיות קורבן של חיים חרא, הם הגיעו לכלא כי הם עברו א', ב', ג', ואז הם ממשיכים לסבול מההתחלה עד הסוף. אנשים עושים טעויות מאוד קשות. אבל חייבים להסתכל בחמלה. זה משהו שאת לומדת רק שם".
שואלים אסירות על המעשים שלהן?
מזרחי: "אני תמיד שאלתי 'למה עשית את זה?' הבנתי שלא שואלים את זה, שזה כאילו לא סבבה. בכל זאת הייתי שואלת כי אני סקרנית ואין לי בושה. היו הרבה שהיו עונות לי וגם מראות לי תמונה של הילדים שהן רצחו".
אלוהים. זו מישהי שאחר כך אפשר לשבת איתה לצהריים?
מזרחי: "כן. זה כבר נשכח".
בן חיים: "זה עולה ברגעים של כעס, 'הרוצחת הזו'".
יש רגע שאתן שואלות את עצמכן מה לנו ולהן?
בן חיים: "כל שעה".
מזרחי: "זה כל הזמן קיים. למה אני צריכה לבקש מהסוהר פינצטה כי אסור שתהיה ברשותי פינצטה?"
איך שומרים באמת על הנשיות שם?
בן חיים: "ממציאים דברים, לוקחים נניח את השפיץ של המסקרה ועושים ממנו אייליינר. התופסנים של הסדינים יכולים להיות גומייה לשיער".
מזרחי: "כי אין גומיות בקנטינה. שעווה לשערות עושים עם סוכר ולימון על הגז. כרמל מעודה עשתה לנו שפם וגבות".
אשכרה.
מזרחי: "עושה בן זונה, עם חוט".
בן חיים: "חבל שהיא לא עסקה בזה, זה היה חוסך לכולם הרבה סבל. איזה עולם אכזר שהיא בחרה, פנייה כל כך לא נכונה".
“פנייה לא נכונה". כרמל מעודה
(ללא קרדיט)
מזרחי: "היא ממש סיפרה לנו את הסיפור".
ואיך אתן מסתכלות על הסיפור שלכן? גם החיים שלכן הובילו אתכן לעשות את מה שעשיתן?
מזרחי: "המושפעות שלנו הובילה אותנו לעשות את זה".
בן חיים: "אני מאוד בחמלה כלפי עצמי. הייתי מאוד בהלקאה עצמית הרבה זמן, שנתיים אמרתי 'איזה טמבלית, איך עשיתי את זה'. זה לא קידם אותי בשום צורה".
יש מעמד אחר לבלדריות בכלא?
בן חיים: "יש, הסוהרים הסתכלו עלינו אחרת. בסוף, בכלא זה 50 אחוז פסיכיאטריות".
מזרחי: "אני ניהלתי את חדר האוכל של הסגל. זה לא משהו שהיו נותנים לרוצחת".
חוויתן רגעים מסוכנים?
בן חיים: "יש בנות מסוכנות, אבל לא חווינו על בשרנו".
מזרחי: "למשל מישהי חתכה מישהי בפנים כי היא חשבה שהיא הרגה לה את החתול".
ואיך נראים החיים מאז השחרור?
מזרחי: "חיים בלי סמים, זה היה לא פשוט בהתחלה, אבל אני חושבת שאני התרגלתי לזה יפה ואני מרגישה אש. היה לי פחד שלא יהיה לי מה להציע יותר, אבל גיליתי את עצמי מחדש, גם בגמילה וגם במאסר. ביום השחרור מנווה תרצה מפקדת הכלא שאלה אותי 'מה למדת על עצמך?' אמרתי לה 'שלא כולם צריכים לאהוב אותי'. וחזרתי לעצב תכשיטים, יש לי חנות אינטרנטית וסטודיו בבית".
מה לגבי מסיבות?
מזרחי: "כן יצאתי למסיבות, רציתי לראות שאני אכן מצליחה ליהנות בלי סמים, והצלחתי. אבל זה לא משהו שסובב סביבי היום".
כשאת יוצאת לדייט, את מספרת על העבר?
"זה הדבר הראשון שאני מספרת, והתגובה לא תמיד הכי קלה".
מזהים אתכן?
"עבדתי בבית קפה ומישהו בא אליי ושאל 'זאת את מהפרשה?' ואני באמצע עבודה, מחממת לו קרואסון שקדים".
לפחות לא ביקש שתארגני אותו, זה גם מתאים לטאקט הישראלי.
"גם זה קרה. בכלא אמרו לנו מלא פעמים 'מה, לא הבאתן משהו?'"
ואיך אצלך, אוראל?
בן חיים: "וואי, הרבה דברים חדשים. נרשמתי ללימודי פסקול. יש לי בן זוג שהכרתי דרך ארבל. יש רצון להשלים פערים, אבל החיים קשים. אני דמיינתי שאסיים עם זה וישר אטוס, אבל אין כסף לטוס כי יש מלא הוצאות של התחלות חדשות. אז נוסעים לסיני".
בן חיים: "היינו אז בשיא של ההתמכרות שלנו. כשאתה בתוך המעגל של הסמים אתה לא חושב על השלכות, לא חושב על האנשים שנפגעים, כמו נערים, אנשים עם התמכרויות. מנרמלים לך את זה"
מה החוויה הזו עושה לדינמיקה המשפחתית?
בן חיים: ״התקרבנו ממש כמשפחה. זה היה קשה, ההורים שלי סאחים, זה לא היה קשור לחיים שלהם. מצד אחד זה קירב, מצד שני אמא שלי היום יכולה להעביר כמה ימים בלי להתקשר אליי, הם התרגלו לזה שאני לא בסביבה".
מזרחי: "לי לא היה קשר איתם בכלל לפני, זה היה קשר של 'אבא, כסף'. היום זה אחרת לגמרי, אני משתפת אותם בדברים אישיים שלי ומתייעצת, אין מישהי שמבינה אותי יותר טוב מאמא שלי והיא מקבלת אותי. לאחים שלי יש מטען מולי ומול ההורים, אומרים להם 'איך לא ראיתם'".
יצא לכן לחשוב על ההשלכות הפוטנציאליות של המעשים שלכן? בסוף, סמים קשים הורסים חיים, הורסים משפחות.
בן חיים: “היינו אז בשיא של ההתמכרות שלנו. כשאתה בתוך המעגל של הסמים אתה לא חושב על השלכות המעגל, לא חושב על האנשים שנפגעים, כמו נערים, אנשים עם התמכרויות. אתה רואה את הדברים אחרת, מנרמלים לך את זה, אם את רוצה לעשות סמים אז יש את האנשים שמביאים אותם. אז לא, אתה לא חושב על ההשלכות”.
בחזרה לינואר 2023, רגע לפני ההסכמה לעסקה המפוקפקת. מה גרסתכן הנוכחית אומרת לעצמכן של אז?
בן חיים: "היית עושה את זה עוד פעם, ארבל?"
מזרחי: "את אמיתית?"
בן חיים: "אני באמת שואלת".
מזרחי: ״הייתי מאוד מקווה להגיע לנקודה שאני נמצאת בה היום בלי הדבר הזה. אני לא משתמשת בסמים היום, במערכת יחסים טובה עם המשפחה שלי, אבל עברתי דברים מאוד לא פשוטים בכלא. מצד שני, אני לא יודעת כמה אני רוצה אותה, את אני של פעם".
בן חיים: "זהו, למה שאלתי את השאלה הזאת? כי כל דבר שהייתי אומרת לעצמי היה משנה את התמונה. השאלה אם אני באמת רוצה לשנות את התמונה".
מה אתן מבינות היום אחרת?
בן חיים: "שלא תמיד מה שרואים מבחוץ זה מה שמתנהל מבפנים. יכול להיות שלבן אדם הכי גמור יש מלא מה לתת".
מזרחי: "אצלנו הכל נראָה ורוד ויפה, ובפנים היינו רקובות והיינו צריכות עזרה ולא ידענו לבקש אותה".
ומה עכשיו? מה התוכניות לעתיד?
בן חיים: "בא לי להצליח, בא לי להיות בן אדם נדיר, להשפיע על אנשים בקטע טוב, לא משפיענית של קוד קופון, אלא של מעשים".
מזרחי: "אני זורמת על קוד קופון. אבל מי ייתן לנו".
בן חיים: "אגב, תזכרו שגם ברי סחרוף היה בכלא".
מזרחי: "תקראי בוויקיפדיה. ישב שמונה חודשים אחרי שנתפס עם קוק בנתב”ג".
