1. לא יודע אם בזמן קריאת שורות אלה לא קרה כלום או שאנחנו אחרי, לפני או באמצע סבב עם איראן, אבל יש משהו שתמיד משעשע אותי כשאני מבין עד כמה אנחנו מתייחסים לאפשרות של מלחמה דרך הלו"ז הפרטי שלנו. אנשים אומרים לך שאין להם בעיה שיהיה סבב, אבל רק אחרי יום שני כי יש להם טיסה או מרביעי אחה"צ, כי יש אירוע פרידה מהחוג של הילד. המלחמות כל כך נורמלו פה, כך שכאשר יורים עלינו טילים בליסטיים על הפדחת אין לנו שום בעיה, הדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה התחשבות בסדר היום שלנו. רוצים מלחמה אזורית? סבבה. אבל קודם כל שנ"צ.
אז בין אם יש מלחמה ובין אם לא, החלטתי לחלוק איתכם תובנה מקצועית. אני מקדיש את זה להרבה מאוד צעירים שרוצים להתחיל להשתלב ולפרוץ בתחום המוזר הזה שאיכשהו התגלגלתי אליו בחיי. הטיפ שאתן מיועד להם, אבל יש סיכוי שבאדפטציה מסוימת הוא מתאים גם לתחומים נוספים, אז ראו זאת כתובנה שהגעתי אליה אחרי 25 שנות קריירה, אבל היא קשורה בעיקר לשאלה הקשה מכל: איך מתחילים.
2. לפני הכל, אומר כי כשהייתי בן 22 בערך יצאתי מלבנון והחלטתי שאני רוצה לכתוב לתוכנית "החרצופים". השגתי טלפון של אחד הכותבים ושלחתי לו בפקס מערכונים לדוגמה. ניסיתי גם להשיג פגישה עימו. לא הייתי רחוק מלהצליח, אבל זה לא קרה.
"החרצופים". עד היום אני מאמין שבמה שכתבתי להם היה איזשהו ניצוץ
(דוד רובינגר)
אלא שבמבט לאחור, למרות הכישלון, זה היה ניסיון יפה. נדמה לי ששלחתי לאותו כותב טקסטים לא רעים, ואם באמת היה חסר לו כותב בצוות, או שהוא היה מעוניין לגוון את התוכנית במישהו מעולם תוכן אחר ובעל השקפות אחרות - אולי הוא היה מסתכל על מה שכתבתי ברצינות ומוצא שם ניצוץ. העובדה שזה לא קרה היא כנראה השיעור החשוב ביותר לכל מי שמחפש להתחיל משהו ולמצוא את המקום שלו: לדעת שזה לא תמיד יעבוד. ולהיות מוכן לזה.
אגב, אם להיות מדויק, זה לא שזה לא תמיד יעבוד, אלא זה כנראה בעיקר לא יעבוד. אבל, ויש אבל גדול ומלא יופי: אתם לא צריכים מאה מקומות עבודה, ולא מאה הזדמנויות. אתם צריכים אחת.
וגם אם מאה סירבו, יש עוד אלף שלא ניסיתם.
3. מה שעורר את הרצון שלי לעסוק בנושא היה הודעה מתוקה שקיבלתי לפני כמה שבועות. הייתי בחו"ל, ולוחם מיחידה קרבית שעומד להשתחרר כתב לי שהוא מתעניין בפרסום, בקופירייטינג. הוא שאל אם אני ממליץ על התחום, אם יש מקום שלדעתי כדאי לו ללמוד את המקצוע ואם בעולם של הבינה המלאכותית בכלל יש טעם לנסות להשתלב בתחום. רק בשביל האמת ההיסטורית אגיד שהייתי סוג של קופירייטר איזה שנתיים או שלוש, כתבתי כל מיני סיסמאות ליישובים בשומרון ("מעלה חבר מעל ומעבר") ואז גם הגעתי לתובנה לגבי הדרך הקצרה ביותר להגיע מירושלים לתל-אביב. מה שקרה זה שהרבה יישובים שהייתי אמור לנסח להם פליירים (ככה קראו לזה בניינטיז), טענו שהם נמצאים 20 דקות מתל-אביב ו-20 דקות מירושלים, ללמדכם שאם תרצו להגיע מתל-אביב לירושלים ב-40 דקות תיסעו דרך מעלה גרה, מצפה פטמה או איך שלא קראו ליישוב שאותו עזרתי לפרסם.
כמה ימים לאחר אותה הודעה מהלוחם, זה היה אחרי הופעה, ניגשת אליי מישהי נחמדה. סיפרה שהיא בשנות ה-20 לחייה, עלתה לארץ לפני שנתיים או שלוש. היא למדה משחק לפני שהגיעה לישראל, מתעניינת בקומדיה, מחפשת הזדמנויות. רצתה לדעת אם אוכל לעזור.
4. התשובה האמיתית הייתה שלא. כלומר לא אוכל לעזור לה למצוא הזדמנות או תפקיד. אין תפקיד או בימה ששיחה איתי כעת, אחרי הופעה, תוכל לייצר. זה לא עובד ככה. אבל אני כן יכול לתת לה טיפ מה אולי יכול לסייע. ואני אגיד מה עניתי לה, כי זה רלוונטי להרבה צעירים שרוצים להגשים חלום: כדאי לדעת מה לא עוזר. כדאי לדעת זאת גם כדי לא לבזבז אנרגיה לריק, וגם כי ניסיונות חסרי סיכוי לפעמים גורמים נזק. אתם לא רוצים להיות מוצפים בניסיונות סרק.
אז הכלל הראשון היה אמנם שצריך ליזום, אבל הכלל השני הוא שצריך לדייק את זה. מוטיבציה ואקטיביות זה תנאי הכרחי להצלחה, אבל לא תנאי מספיק. האנרגיה חייבת להיות מושקעת בצורה נכונה.
לאוהדי הפועל באר–שבע יש איזה פתגם כזה: אל תגידו גול יבוא, הביאו את הגול. גם זו עצה טובה: אל תחכו להזדמנות, תייצרו אותה
5. וזוהי הצורה הנכונה בעיניי לצעירים כמו הלוחם החמוד שרוצה להיות קופירייטר או השחקנית שעלתה לארץ ורוצה לקבל הזדמנות: תייצרו משהו משלכם. לאוהדי הפועל באר-שבע יש איזה פתגם כזה: אל תגידו גול יבוא, הביאו את הגול. אם אתה רוצה להיות קופירייטר, אמרתי ללוחם, תכין הצעה לקמפיין למישהו במשרד מוביל. תגיד לו שהכנת משהו לחברה שהם מפרסמים, סתם כי אתה אוהב לעשות זאת, ואם יש לו זמן, תשמח שיקדיש דקה לראות זאת ועוד דקה להגיד לך מה דעתו. אתה אפילו לא חייב לומר לו שאתה מחפש עבודה. תגיד שאתה רוצה ללמוד. אם אתה טוב ותפציץ עם מה ששלחת - הוא כבר ישאל אותך אם בא לך לעבוד אצלו. אולי כניסיון, אולי כמתלמד. מה שיש.
זה נכון גם לשחקנית שפנתה אליי. היא אמרה שהיא אוהבת קומדיה. פעם, אמרתי לה, שחקן קומי היה צריך לקוות שיגלו אותו, שאיזה עורך או במאי יאיר עליו עם הפנס שלו. היום אפשר לתת לקהל לגלות אותך, לתת לך את הספוט. העורך והבמאי יבואו אחריהם. את לא צריכה הזדמנות, את פשוט בונה לעצמך אחת כזו. מייצרת תוכן ומעלה לרשת. זה לא קל ולא תמיד מתפוצץ, אפילו לרוב לא. אבל אם אתם טובים ונחושים, זה יקרה. משהו יקרה. ואני לא מיתמם. יש הצפה בתוכן והקרב על תשומת הלב של הקהל קשה, אבל זה הרבה יותר נכון ומרגש להילחם על הקהל מאשר לדפוק על דלתות של מנהלים "חשובים", או לשלוח בפקס מערכונים ל”החרצופים”. שבת שלום.
