איש לא חשד בשני הזרים במעילים הכבדים שהסתובבו ברובע זקבך שבצפון-מזרח פרנקפורט. הם נראו מקומיים לחלוטין, כמו כל שאר תושבי הפרבר, שבאותו יום של סוף דצמבר 1978 כבר החלו לחוש את אווירת חג המולד הקרב. אבל השניים לא הגיעו לכאן בשביל קניות לכריסמס. שמותיהם האמיתיים היו אבי שמיט ("צ'לסי") ואפרים רונן ("ברטון"), שניהם לוחמי יחידת "מצדה" של המוסד. הם הגיעו לבירה הכלכלית של מערב גרמניה כדי לאסוף מל"מ, מודיעין לקראת מבצע. רק בודדים בארץ ידעו שבפועל מדובר בסיור הכנה לקראת טפ"ש (טיפול שלילי, שם הקוד לחיסול במוסד).
השניים נעצרו מול בית צנוע ברחוב דרייסבורן 5, בתוך סבך רחובות צרים. במיומנות של אנשי שטח הם סרקו את הסביבה: מבנה הרחוב, תזמוני הרמזורים, התאורה, בתי העסק הסמוכים שיכולים לשמש כנקודות תצפית ודרכי המילוט לכביש המהיר. המצלמה הנסתרת שהביאו עימם התמקדה בשלוש תיבות הדואר בכניסה לבניין. על התיבה האמצעית הופיע השם שהיה מקפיא את דמם של ניצולי אושוויץ: Schumann. לוחמי המוסד צילמו לא רק את השם, אלא גם את הגישה לדלת, את סוג המנעול ואת המרחק המדויק מהמדרכה. כל פרט כזה היה קריטי לצוות הביצוע שאמור היה להגיע בעקבותיהם, ולחסל את היעד. הדבר המדהים היה שמי ששמו התנוסס בגאון על התיבה, ד"ר הורסט שומאן, פושע נאצי סדיסט שביצע ניסויים שטניים באושוויץ, הרופא שחלק מהניצולים כינו "ד"ר מנגלה השני" – חי פה בגלוי, תחת שמו, בלב הרפובליקה הפדרלית הגרמנית החדשה והדמוקרטית, "גרמניה האחרת". כן, הוא הועמד למשפט, אבל נידון רק למאסר על תנאי, ואחר כך היה אדם חופשי.
ראש הממשלה מנחם בגין, שדרש עם עלייתו לשלטון ב-1977 כי המוסד ישוב לעסוק במרדף אחר פושעים נאצים, כבר נתן את האור הירוק. היעדים במפות של פרנקפורט-זקבך סומנו בטוש אדום, תיק המבצע החל להתמלא בשרטוטים מדויקים של פנים הבית כפי שדווח על ידי מקורות, והלוחמים היו במרחק החלטה אחת, הוראת "פעל", מההוצאה לפועל, מסגירת החשבון ההיסטורי.
אבל זה לא קרה.
השבוע, מתוך תיק המוסד על שומאן ומשיחות עם מקורות נוספים, חושף "7 ימים" פרטים חדשים על המצוד אחרי הרופא שרצח ועינה אלפים - ואיך, בדיוק כמו במקרה של ד"ר מנגלה, גם הוא הצליח בסוף לחמוק מהישראלים. אז, כמו היום: לעשיית צדק, מסתבר, יש חלון זמנים משלה.
× × ×
ד"ר שומאן, שהצטרף למפלגה הנאצית כבר ב-1930 כסטודנט לרפואה, לא היה עוד "בורג קטן במערכת". הוא היה שותף מרכזי במכונת הרצח של תוכנית T4 – תוכנית האותנסיה של הנאצים נגד אזרחי הרייך שנועדה "להשביח" את הגזע. על פי ההערכות, כ-90 אלף חולים, אנשים עם מוגבלות ואנשים שהמשטר הגדיר כ"חיים שאינם ראויים לחיים" נרצחו במסגרת התוכנית הזו. כמנהל מכוני ההמתה בגרפנק שבדרום-מערב גרמניה ובזוננשטיין ליד דרזדן, שני מרכזים רפואיים שהוסבו למתקני רצח, שומאן היה שותף ישיר לפיתוח ולהפעלת שיטות ההרג בגז. שם נבחנו לראשונה, בהיקף תעשייתי, המנגנונים שעתידים היו לשמש אחר כך את מכונת ההשמדה הנאצית בטרבלינקה ובסוביבור. שומאן הריץ את ה"פיילוט", למה שיהפוך אחר כך לפס ייצור למוות.
בזוננשטיין לבדה, תחת פיקודו של שומאן, נרצחו 13,720 איש ומעל אלף אסירי מחנות ריכוז. הוא הצטרף להובלת תוכנית האותנסיה בהזמנת האחראי על התוכנית, ויקטור בראק. פקודת מעצר שהוצאה נגדו ב-1961 ייחסה לו אחריות ללפחות 30 אלף קורבנות. "[בראק] עידכן אותי כי מדובר בתוכנית שעליה הורה הפיהרר בכבודו ובעצמו... הוא חייב אותי לשמור על סודיות מוחלטת", סיפר שומאן מאוחר יותר בטון ענייני, כאילו תיאר ניסוי במעבדה. מבחינתו, לא היה מדובר ברצח, אלא במשימה מנהלתית.
בסוף 1942 הוצב שומאן באושוויץ-בירקנאו עם משימה שטנית מהיינריך הימלר בכבודו ובעצמו: למצוא שיטה "מדעית" לעיקור המוני ומהיר של "גזעים נחותים". בעוד מנגלה עסק בעיקר בגנטיקה של תאומים, בעלי מומים ועוד, התמקד שומאן בחיסול יכולת הרבייה של נשים וגברים יהודים. הוא בחר בקרני רנטגן. מאות אסירים הוקרנו במינונים רצחניים שגרמו לכוויות פנימיות וחיצוניות מזעזעות, נמק ומוות בייסורים. אלו ששרדו את ההקרנות, נשלחו לעיתים קרובות לניתוחים כירורגיים ללא הרדמה כדי לבחון את יעילות הנזק לשחלות או לאשכים. בדוח ששלח להימלר באפריל 1944, כתב בקרירות מקפיאה: "אם יש צורך להפוך אנשים מסוימים לבלתי פוריים... ניתן לבצע זאת באמצעות שימוש ברנטגן בריכוז גבוה... ניתן יהיה לעקר כ-3,000 עד 4,000 ביום". הרופא היה דווקא מאוכזב מהמספרים הללו, והשיטה נראתה לו לא מספיק יעילה.
עם סיום המלחמה, בדרך נס או רשלנות פושעת של בעלות הברית, חמק שומאן מעונש. הוא ניצל את הכאוס הכללי ושוחרר מהשבי האמריקאי כבר באוקטובר 1945, מבלי לעמוד לדין. אחרי השחרור התגורר מספר שנים מתחת לרדאר בחבל הרוהר, ועבד כרופא ב"איגוד הכורים". רק ב-1951, כשביקש רישיון ציד ודיג והיה זקוק לתעודת יושר, נחשפו זהותו ועברו האמיתיים. עיר הולדתו, האלה שבמזרח גרמניה, דיווחה למשטרה המערב-גרמנית כי מדובר בפושע מלחמה מבוקש. שומאן לא המתין למעצר. הוא נמלט על ספינת סוחר, עבר במצרים ובסודן, ולבסוף מצא מקלט בגאנה, תחת חסותו של הנשיא קוואמה נקרומה. שם, בעיירה הנידחת קֶֶטֶֶה קראצ'י, הוא הפך לרופא אזורי נערץ שעמד בראש מרפאה מודרנית. שומאן חי חיי נוחות, עם מטוס פרטי וחסינות דיפלומטית דה-פקטו מהנשיא, וקיווה שבינתיים העולם ישכח את מה שעשה באושוויץ. הוא טעה.
בעת משפטו בגרמניה, הבדיקות של שומאן הראו כי הוא במצב בריאותי מסוכן. התובעים הוכיחו כי אלמנה שהתאהבה בו מבריחה לו לכלא נקניקים שמנים ומלוחים, והוא משליך את תרופותיו לאסלה. אבל זה לא עזר: המשפט בוטל
× × ×
יוני 1962, אקרה, בירת גאנה. העיר התכוננה לוועידת "עולם ללא הפצצה" (World Without the Bomb), אירוע יוקרתי בניצוחו של הנשיא נקרומה. אורחים בינלאומיים בכירים הוזמנו להגיע ולנאום. אחד מהם היה הסופר הגרמני הנערץ הנס ורנר ריכטר.
זמן קצר אחרי שאישר את בואו לוועידה בגאנה, ריכטר קיבל הזמנה דחופה לפגישה חשאית במינכן. המזמין היה צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל, שידע על נסיעתו המתוכננת. כבר בפתח המפגש, עוד לפני שחשף את הפרטים, שאל אותו ויזנטל אם יהיה מוכן לעשות משהו למענו. ריכטר, כך כתב בזיכרונותיו, לא היסס: "עניתי בספונטניות: 'כן, כמובן שאעשה זאת, מובן מאליו', מבלי שיהיה לי מושג מה הוא בכלל רוצה ממני. זה היה צ'ק פתוח שנתתי לו".
רק אז פירט ויזנטל את המשימה: לפעול מול נשיא גאנה להסגרת ד"ר שומאן. "אתה חייב לפלס את דרכך אל נקרומה", הפציר בו ויזנטל. "אתה חייב לדבר איתו ולהבהיר לו שהוא חייב להסגיר את שומאן. הכי טוב שתביא אותו איתך כבר עכשיו".
התוכנית שהוא ישוב לגרמניה עם ד"ר שומאן לצידו נשמעה לריכטר דמיונית, אבל הוא הבטיח לעשות כמיטב יכולתו. במבט לאחור הוא מתאר את תחושותיו עם קבלת המשימה: "הדבר מילא אותי בסיפוק מסוים, שוויזנטל בטח בי ללא היסוס לפתור משימה כזו; כן, אולי אפילו הייתי קצת גאה בכך, למרות שלא הודיתי בפני עצמי".
התקוות שתלה ויזנטל בנסיעתו של ריכטר לגאנה לא היו מופרכות: הוא ידע כי שותפו המרכזי של ריכטר בוועידה היה חברו השווייצרי היינריך בוכבינדר, אישיות מוכרת בחוגי השמאל האירופי הרדיקלי, הרוח החיה מאחורי ארגון הוועידה ואישיות בינלאומית המקורבת מאוד לנשיא נקרומה.
כאשר שיתף אותו ריכטר בסוד המשימה וחשף בפניו את עברו המפלצתי של ד"ר שומאן, בוכבינדר לא היסס. כמי שהקדיש את חייו למאבק למען שלום עולמי, הוא ראה בהסגרת "רופא המוות" מאושוויץ המשך ישיר למלחמתו ברוע. הסופר ריכטר יצא לכנס בהתרגשות גדולה ממשימתו החשאית.
אלא שאז התברר לו שהוא לא היחיד שהגיע לכנס בעקבות ד"ר שומאן. כבר ביומה הראשון של הוועידה החל ריכטר לשים לב כי ישנה אישה נוספת, "מסתורית" ו"אינטליגנטית" ש"מתעניינת מאוד בנוכחותו [של ריכטר] שם - ויודעת למה הוא שם". על פניו, מדובר היה בעיתונאית, אחת מרבים שהגיעו לסקר את האירוע הבינלאומי החשוב.
לפי תיאורו של ריכטר, כבר באותו אחר-הצהריים היא ניגשה אליו בגינת המלון שבו התאכסן והתיישבה בשולחנו מבלי להציג את עצמה. היא פתחה בשיחה בגרמנית רהוטה, ושאלה אותו ישירות אם נקבע לו ראיון רשמי עם הנשיא נקרומה. הוא סיפר כי הוא וחברו עדיין עובדים על כך. בהמשך, כאילו בדרך אגב, האישה המסתורית העלתה את שמו של ד"ר שומאן.
בפגישה הבאה ביניהם בגינה שאלה אותו העיתונאית "איך מתקדם עניין שומאן? זה מעניין אותי". היא פירטה בפניו את הרקע של שומאן כרופא השני בחשיבותו במחנה ההשמדה, וביקשה לדעת אם יש סיכוי ממשי שנקרומה יקבל את ריכטר לשיחה.
ד"ר הורסט שומאן (במרכז)
(צילום: Peter Hillebrecht/AP)
הקשר ביניהם נמשך גם מחוץ לכותלי המלון, כאשר לפי עדותו היא הזמינה אותו להצטרף אליה לסיור לילי במועדוני אקרה, בליווי גבר נוסף דובר גרמנית. במועדון, כשריכטר הזמין אותה לרקוד, היא סירבה ואמרה לו בשקט: "אני לא יכולה לרקוד עם גרמני". המשפט הזה, שעורר בריכטר תהיות רבות באותו רגע, קיבל משנה תוקף כאשר היא כיוונה אותו לפגישת תדרוך חשאית עם אדם בבית מלון אחר באקרה, ש"מעוניין בכך ששומאן יוסגר".
ריכטר כבר חשד כי לא מדובר בעיתונאית מזדמנת, אלא במי שנשלחה לעקוב אחר משימתו – ככל הנראה מטעם שגרירות ישראל או זרועות המודיעין שלה. למרות הגילוי שהוא משמש כלי במשחק גדול יותר, ריכטר מסביר בזיכרונותיו מדוע בחר להמשיך: "לא נעלבתי ולא נפגעתי. החיבה שלי אליה נותרה בעינה - רק המחויבות שלי להסגיר את שומאן גברה. הוא החל לרדוף אותי בסיוטים: הייתי חייב להביא אותו איתי לגרמניה, זה הפך לעניין עקרוני אצלי!"
בינתיים בוכבינדר קבע את הפגישה עם הנשיא נקרומה. ריכטר ובוכבינדר יצאו שניהם לדרך כשהם מלווים בברכת הדרך הנרגשת של העיתונאית הישראלית, שעל פי עדותו של ריכטר ידעה על קיומו של המפגש עוד לפניו.
הנשיא קיבל את השניים בלשכתו, שהוקמה בתוך מתחם צריפי עץ בפארק בלב הבירה אקרה. בניגוד לחיצוניות של הצריף, בפנים הלשכה הייתה מפוארת ועמוסה בפסלוני זהב. לאחר כחצי שעה של שיחת נימוסין, עברו השלושה לעניין שלשמו התכנסו. בוכבינדר, ללא שום מעצורים, הטיח בנשיא את האמת המרה: הוא סיפר לו על הורסט שומאן, הזוועות שביצע באושוויץ ועל מיליוני המתים שנרצחו ונשרפו.
תגובתו של נקרומה הייתה מופע תיאטרלי שריכטר לא שכח לעולם. הנשיא נראה המום לחלוטין מהמידע: הוא חזר כלא מאמין על המילים "מיליוני מתים" ו"כולם נשרפו למוות", וטען בלהט כי לא היה לו מושג ש"רוצח כזה נמצא בארצו". הוא החל לרטון ולדבר בזלזול על פקידיו וממשלתו שלא יידעו אותו על בקשת ההסגרה הגרמנית, כשהוא מציג חזות של מנהיג זועם שנעשה לו עוול.
כשריכטר אזר אומץ ושאל אם יוכל לקחת את שומאן איתו מיד לגרמניה, דחה נקרומה את הבקשה בטענה שמדובר בעניין משטרתי, אך הבטיח בחגיגיות: "אתם יכולים להיות בטוחים שבתוך כמה שבועות יהיה איש זה ברפובליקה הפדרלית (כלומר, בגרמניה - ר"ב, י"ר). אני אדאג לכל באופן מיידי". ריכטר יצא מהפגישה משוכנע שהצליח במשימתו, ולא ידע שנקרומה העלה בפניו הצגה מתוחכמת של מנהיג זועם ומופתע מהמידע. אחרי הכל, בעולם פורסם עוד קודם שהוא בגאנה, ומדינת ישראל כבר העבירה לו אזהרות רשמיות חודשים קודם דרך שרת החוץ גולדה מאיר, אך הוא בחר לשמור על הנכס הרפואי שלו. בקשת הסגרה רשמית ממערב-גרמניה, שנה קודם לכן, כלל לא זכתה למענה.
ריכטר שב למלון בתחושה אופרית של ניצחון. בפתח המלון קיבלה את פניו האישה המסתורית כשהיא מוקפת ב"משלחת שלמה" של גברים בחליפות דיפלומטיות. הוא סיפר לה על הפגישה המוצלחת וההבטחה שקיבל. למחרת, בשדה התעופה המקומי, ביקשה האישה המסתורית להיפרד ממנו. הוא מצא אותה מוקפת בחבורת אותם גברים כמו יום קודם. שנייה לפני שנפרדו, העניקה לו אות להכרת תודה: מטבע ישראלי מזהב, בהטבעה מיוחדת, "ואני קיבלתי אותו מידה כמתנת מדינת ישראל", כתב ריכטר. השניים היו בטוחים שבתוך כמה שבועות יוסגר הרופא הנאצי למערב-גרמניה.
× × ×
תחקיר שערכנו בשנים האחרונות במסגרת כתיבת ספר היסטורי על גורלם של הנאצים אחרי המלחמה מגלה כי אותה אישה מסתורית כלל לא הייתה רשומה ברשימת המשתתפים בכנס. לא היא ולא חבורת הגברים בחליפות שאיתה. למעשה, לישראל לא היו נציגים באותה ועידה. כיום אנחנו יכולים לספר מי הייתה אותה אישה מסתורית שליוותה את ריכטר מקרוב במאמציו להביא להסגרתו של הרופא הנאצי שומאן: הייתה זו העיתונאית עפרה אליגון, אמה של הסופרת והמשוררת תלמה אליגון-רוז.
העיתונאית עפרה אליגון
(צילום: עדי אדר)
כמו עיתונאים ישראלים אחרים באותם עשורים, גם אליגון התבקשה או התנדבה מדי פעם לפעול למען המודיעין הישראלי. במסמכי המוסד ובמסמכי ויזנטל לא איתרנו פירוט של כל המשימה שהיא מילאה, אבל באותן שנים פעל המוסד בשיתוף פעולה עם ויזנטל. ומי מהם ששיגר את אליגון לוועידה ביקש להבטיח את התנאים הטובים ביותר לפגישה עם הנשיא ובכלל לוודא שריכטר וחברו מחויבים למשימה.
ויזנטל, וכנראה גם כמה גורמים במוסד, האמין שיש סיכוי שהנשיא נקרומה ייענה לבקשה של ריכטר ובוכבינדר וייתן להם את שומאן מיד. זו הזדמנות שאי-אפשר להחמיץ, ולכן היה באקרה מטוס פרטי וצוות אנשי מבצעים של המוסד, שיכלו לטפל בחבילה במהירות הדרושה.
אלא שהשבועות חלפו, ושומאן נשאר בגאנה. אליגון המשיכה ללחוץ. ב-18 בספטמבר 1962 היא פירסמה ב"מעריב" את סיפור הפגישה הדרמטית עם הנשיא ואף ציטטה דיווח של ה"דיילי אקספרס" הלונדוני על יחידת קומנדו ישראלית שנשלחה לכאורה לחסל את שומאן. כל זה, כך נראה, כחלק ממערכה של המוסד ו-ויזנטל להפעיל לחץ על נקרומה. הוא לא היה רוצה שהרופא הנאצי יחוסל על אדמתו. אבל גם זה לא עזר.
רק שנים לאחר מכן, בביקור אצל בתה, המשוררת תלמה אליגון-רוז, היא התירה לנו לחפור ולנער את האבק מעל מסמכים שונים בארכיון של אמהּ, העיתונאית הסוכנת. באחד מהארגזים מצאנו את רשימת המשתתפים בכנס שעסק באטום ושאליו היא תיכננה להגיע. אליגון סימנה מראש באופן בולט שם אחד ברשימת המשתתפים: ריכטר.
בפני חוליית המוסד שהגיעה לביתו של שומאן בגאנה עמדו שלוש אופציות: ירי מרחוק, זימון הרופא למפגש וחיסולו בדרך, ומטען נפץ שיישלח אליו. כל האפשרויות היו על הפרק, אבל אז הגיעה מישראל ההוראה: לעצור הכל
× × ×
בפברואר 1965, שלוש שנים לאחר שמאמצי ההסגרה של ריכטר ואליגון נתקלו בחומה האטומה של הנשיא נקרומה, החליטו במוסד להוריד את הכפפות ולעבור לצעדים אקטיביים. יחידת "קיסריה" – הזרוע המבצעית של הארגון – הקימה צוות משימה מיוחד בפיקודו של יוסף (יוסקה) יריב. יריב היה אז מפקד “קיסריה”, מה שמעיד על החשיבות שיוחסה ליחידה החדשה, שכללה גם שניים מאנשי המבצעים והגיוס המנוסים בארגון: דוד (דייב) קמחי ויעקב (מיו) מידד. במוסד ידעו היטב כי שלושה ישראלים המסתובבים באזור נידח של גאנה יעוררו חשד מיידי, ולכן נתפר עבורם סיפור כיסוי יצירתי: משלחת מומחים למחלות טרופיות, או "צוות הפרזיטולוגים".
כדי להעניק לכיסוי תוקף מקצועי גויס ד"ר אילן פפרנה, מומחה אמיתי לפרזיטולוגיה (תורת הטפילים) שהוצב בגאנה מטעם משרד הביטחון כדי לסייע לממשלה המקומית בתחומי החקלאות. ב-12 בפברואר 1965, החלו ארבעת ה"פרזיטולוגים" (שלושת לוחמי המוסד וד"ר פפרנה) לנוע בדרכים הפראיות של גאנה בשני כלי רכב, כשאליהם מתלווה נהג מקומי שכיר, למקרה שיזדקקו לחילוץ מהשטח הפראי.
הם היטלטלו בדרכי עפר משובשות לאורך מאות קילומטרים, עד שביום שבת, 13 בפברואר, הגיעו לקטה קראצ'י – עיירה מבודדת על חצי אי לחוף אגם וולטה, מקום משכנו של שומאן. המטרה אותרה בקלות: מרפאתו וביתו של הרופא מאושוויץ בלטו על רקע הדלות המקומית. הצוות בילה ימים בתצפיות שקטות, ותיעד את שגרת יומו של הד"ר הנאצי. שומאן, למרות שידע כי הוא נרדף, הרגיש בטוח מספיק תחת חסות הנשיא ולא הקפיד על אבטחה כבדה. הלוחמים אף זיהו את מטוסו הפרטי של שומאן, ה"ססנה", חונה בשדה תעופה קטן סמוך – כלי מילוט פוטנציאלי שהגביר את הצורך בפעולה מהירה.
האפשרויות לחיסול שומאן נבחנו בכובד ראש על ידי יריב וצוותו. האופציות היו פשוטות: ירי מרחוק; זימון של שומאן לבירה אקרה בתואנה שקרית וביצוע החיסול בדרך המבודדת; או משלוח חבילה ממולכדת לביתו "במגמה שזו תתפוצץ בידיו". כל האפשרויות התקדמו, אבל אז קרו שני דברים שהצילו את חייו של הרופא הסדיסט.
האירוע הראשון התרחש כחודשיים קודם: באמצע ינואר 1965 נעצר בדמשק כאמיל אמין ת'אבט, ששמו האמיתי היה אלי כהן. חודש לאחר מכן נעצר במצרים וולפגנג לוץ, מאמן סוסים נאצי ששמו האמיתי היה זאב גור-אריה. היו אלה שתי מכות קשות ל”קיסריה”. כהן הוצא להורג במאי, וחייו של לוץ ניצלו רק בזכות התערבות ממשלת גרמניה לטובתו. כהן וגור-אריה היו שניהם לוחמים של “קיסריה”, והאירועים הללו הכניסו את היחידה ואת המוסד כולו לסחרור ולחוסר ביטחון מבצעי. מה שהיה חסר להם זה רק עוד הסתבכות בגאנה.
הדבר השני היה באג בתוכנית הסיכול עצמה. בדוח המסכם של המבצע ממרץ 1965 עלתה בעיה קרדינלית שמהווה תמיד שיקול מרכזי בכל מבצע חיסול: הנסיגה. אחרי התנקשות, הגבולות נסגרים מהר והשלטונות עורכים חיפושים נרחבים, מה שמסכן את צוות המחסלים. "במקום כה מרוחק, נסיגה תיקח זמן רב מדי", קבע ראש המוסד מאיר עמית. במוסד ניתחו את נתיבי הבריחה לכיוון גבול גאנה-טוגו, אך אלו התגלו כבעייתיים: הדרכים ארוכות, חשופות והצריכו חציה של אגם וולטה במעבורת איטית. כל אלו עלולים להפוך למלכודת מוות ללוחמים. מעבר לכך, עלה החשש כי פעולה רועשת מדי תגרור תקרית דיפלומטית חמורה עם גאנה, שהייתה אז בעלת ברית קרובה של ישראל. עמית, שבאופן כללי לא חשב שצריך להקדיש כל כך הרבה משאבים, אמצעים וסיכון "כדי להתחשבן עם רוחות רפאים מהעבר כאילו שאין לו אלף ואחת סכנות אקטואליות לישראל להתעסק איתן", הכריע כי הסיכון לאנשי המוסד וליחסים האסטרטגיים גדול מדי, והורה להימנע מפעולה ישירה.
האצבע שהייתה על ההדק הורדה, וסיור ה"פרזיטולוגים" הפך לעוד מבצע שלא הבשיל. שומאן המשיך לטפל בחולים בגאנה, מבלי לדעת שחוליית חיסול ישראלית עמדה מחוץ לחלון מרפאתו, הייתה במרחק ירייה מגדיעת חייו – וקיבלה הוראה להשאיר אותו בחיים.
באושוויץ, ד"ר שומאן עסק בניסויי עיקור. "ד"ר שומאן ועוזרו החדירו חומרי ניגוד ישירות אל הרחם שלי, בזמן שצילום רנטגן רציף פעל ללא הפסקה כדי לבדוק אם השחלות נשרפו לחלוטין", העידה ניצולה. "הכאבים היו בלתי נסבלים"
× × ×
ב-24 בפברואר 1966 התבצעה בגאנה הפיכה צבאית ששינתה את כללי המשחק. נקרומה נותר בגלות, והשלטון החדש, שלא חש מחויב לרופא הגרמני, כבר לא סירב לבקשות ההסגרה שהגיעו מבון. שומאן נעצר באקרה בסוף מרץ וישראל החלה ללחוץ על מערב-גרמניה לדרוש את השלמת הסגרתו.
"קיימת בקשה להסגרה אולם הגנאים מתמזמזים", כתב ראש המוסד עמית בסוף חודש מרץ. "הטענה האחרונה שלהם היא שאין הסכם הסגרה. ביקשתי ממשרד החוץ… ללחוץ על הגרמנים שיפעלו למען קבלתו של שומאן בכל דרך אפשרית". חששו של עמית היה כי התמהמהות בנושא תוביל לכך ש"הציפור עלולה לפרוח".
במשרד המשפטים המערב-גרמני החלו לפעול, ושומאן הובל לדיון בהסגרתו בבית דין בבירה אקרה. לפי דיווח מאוקטובר 1966, הודה שומאן בעדותו שפיקח על הרג בגז של "אולי 80 אלף" בני אדם, תוך טענה שאין בידו מספרים וכי פעל רק לפי "פקודות הפיהרר". הוא הוסגר למערב-גרמניה בנובמבר 1966.
את ההודאה המפורשת ביותר במעשיו סיפק שומאן דווקא במהלך טיסת ההסגרה מאקרה למתקן המעצר בפרנקפורט. הוא אישר בפני מלוויו כי ההאשמות נגדו בדבר תוכנית האותנסיה מבוססות לחלוטין, והודה כי ניהל את הזוועות במתקן גרפנק ואף ביצע את ניסויי העיקור ברנטגן באושוויץ. "מה שעשינו שם (באושוויץ) היה נורא", סיכם אז, בניסיון להציג חרטה.
במשך ארבע שנים ישב שומאן במעצר עד תום ההליכים במתקן בוצבאך, צפונית לפרנקפורט. בסתיו 1970 נפתח סוף-סוף המשפט שלו. כתב האישום נגדו כלל רצח של 15,300 בני אדם בתוכנית האותנסיה וניסויים בלתי אנושיים באושוויץ.
לקראת פתיחת המשפט, עמלו חוקרי התביעה בגרמניה על איסוף קפדני של עדויות מוקדמות, מתוך ידיעה כי מדובר במרוץ נגד הזמן מול בריאותם הרופפת של השורדים. לב התיק נשען על קומץ הניצולים שחוו את פשעיו ה"רפואיים" של שומאן על בשרם בבלוק 10 באושוויץ. אחת העדויות המרכזיות והמצמררות ביותר שנמסרו לחוקרים הייתה של השורדת מרגריטה דנטוביץ’, אשר תיארה בפרוטרוט את "ניסויי הביקורת" האכזריים שביצע שומאן כדי לבחון את יעילות ההקרנות שלו. "במהלך אותן בדיקות, ד"ר שומאן ועוזרו גבל החדירו חומרי ניגוד ישירות אל הרחם שלי, בזמן שצילום רנטגן רציף פעל ללא הפסקה כדי לבדוק אם השחלות נשרפו לחלוטין", העידה. "הכאבים היו בלתי נסבלים, אך מבחינתו היינו רק חומר מעבדתי לבחינת יעילות העיקור ההמוני". עדותה של דנטוביץ', לצד עדויותיהם של רופאים-אסירים שאולצו לסייע לו, הייתה אמורה להיות הראיה המרכזית של התביעה באולם הדיונים.
ד"ר הורסט שומאן (במרכז, בגבו למצלמה) בחדר הניסויים באושוויץ, 1942
(צילום: Wikimedia Commons)
הנאשם שומאן יכול היה לומר להגנתו בפתיחת המשפט רק שהמדיניות של היטלר להרג "חולים סופניים" נראתה לו "חוקית", וכי השימוש בגז נראה לו "כפתרון ההומני ביותר תחת הנסיבות הללו". נראה היה שהצדק ייצא סוף-סוף לאור.
אך שומאן הממולח ידע לתמרן את גופו טוב יותר מכל תובע. בכל פעם שמועד דיון במשפטו התקרב, זינק לחץ הדם שלו לממדים מטורפים. המשפט הושעה שוב ושוב עקב "דימום בקיבה" וסחרחורות.
התובעים – יוהנס וארב וזיגפריד שמידט – היו המומים מהמדדים החריגים שהוצגו על ידי ההגנה. השניים לא הרימו ידיים: הם הגיעו בעצמם למתקן המעצר בקסל לאחר שקיבלו מידע פנימי על "חשד ממשי לביצוע מניפולציות מתוכננות בידי העציר שומאן".
הדוח שהגישו לבית המשפט חשף מציאות הזויה: התברר כי מעריצה שרופה ומאוהבת של שומאן באולם המשפט, אלמנה גרמנייה בשם אמי מילר, הפכה למבריחה האישית שלו. מילר נהגה לבקר את שומאן באשפוזו במתקן המעצר ולהבריח לו "כמות גדולה של קפה וטבק" וכן "מוצרי צריכה, בין היתר נקניקים". שומאן זלל ושתה את אלו בכמויות רצחניות רגע לפני בדיקות לחץ הדם המכריעות, מתוך הבנה רפואית מדויקת כיצד להקפיץ את המדדים לערכים מסוכנים שיחייבו את הפסקת ההליכים. התובעים הזועמים תהו בדוח המיוחד שהגישו מדוע לא הוטל על האסיר "איסור על ניקוטין וקפה" מצד הנהלת מתקן האשפוז, והצביעו על התנהלות מעוררת חשד של הצוות הרפואי המקומי.
מעדויות שהגיעו לתביעה עלה כי שומאן נהנה מחופש פעולה חריג: הוא לא נטל תרופות שנרשמו לו להורדת לחץ דם והשליכן לאסלה, בעוד הצוות הרפואי בבית החולים של בית הכלא התעלם מהדיווחים על "צריכה בלתי מבוקרת של מוצרי נקניק" מלוחים וסיגריות. נראה היה כי בתוך כותלי המתקן שררה אווירה של עצימת עיניים, שאיפשרה לשומאן להנדס את מצבו הבריאותי באין מפריע. התובעים וארב ושמידט סיכמו זאת במרירות בדוח שלהם, כשהבהירו שחוסר הכשירות של שומאן אינו גזירה משמיים, אלא תוצאה של מניפולציה שזוכה לסיוע לוגיסטי מבחוץ ושיתוף פעולה שבשתיקה מבפנים.
אבל זה לא עזר: על פי החוק הגרמני, נאשם חייב להיות במצב בריאותי המאפשר לו לעקוב אחר הדיונים ולהגן על עצמו. המדדים החריגים של שומאן יצרו מצג שווא של סכנה מיידית לשבץ או לקריסת מערכות תחת עומס המשפט, מה שאילץ את השופטים להכריז על פושע המלחמה כ"בלתי כשיר לעמידה לדין", כדי למנוע את מותו במהלך ההליך. עבור שומאן, לחץ הדם הגבוה לא היה מחלה, אלא "שכפ"ץ משפטי" יעיל שחסם את הדרך לכתב האישום. באפריל 1971 הופסק המשפט. עדי התביעה, בהם מרגריטה דנטוביץ’, אפילו לא הספיקו לעלות על דוכן העדים.
לקראת סוף 1972 הפך שומאן לאדם חופשי, שש שנים אחרי הסגרתו מגאנה. הוא עבר להתגורר בביתה של אותה מעריצה, אמי מילר, ברחוב דרייסבורן בפרנקפורט. שם, ברובע השקט, חי הפושע הנאצי כפנסיונר שלו, מוגן על ידי חוות דעת רפואיות מזויפות. "נוכח התוצאה", נכתב במחקר של המוסד עשרות שנים מאוחר יותר, "אין מנוס מהמסקנה, שמוטב היה שלא לפעול למען הסגרתם של פושעי מלחמה נאצים לגרמניה, ומוטב היה שלא לערוך את המשפט כלל. משפט זה היה לעג לצדק". הרמז ברור: אנשים כמו שומאן היה צריך לסכל.
ד"ר הורסט שומאן מעיד בבית משפט בפרנקפורט, 1967
(צילום: Peter Hillebrecht/AP)
× × ×
בינתיים, בישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים, צומצם מאוד המרדף אחרי בכירי הנאצים. התפיסה הייתה שלנוכח האיומים העכשוויים, אין די משאבים להתמודד עם פושעים מהעבר. המרדף יתחדש רק לאחר המהפך ב-1977 והחלטתו של ראש הממשלה בגין להחזיר את הענשת הפושעים הנאצים למשימות המוסד. ההנחיה הייתה להביאם למשפט בישראל, “ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם”. לצורך זה הוקמה בתוך “מצדה” מחלקה חדשה, “מסר” שמה, ובראשנה הוצב איש המוסד הוותיק יוסף פורת (בעלה של אשת התיאטרון אורנה פורת).
כמה חודשים לאחר מכן, הוכנה רשימה של תשעה פושעים נאצים שבגין אישר לסיכול. במקום הראשון היה ד"ר יוזף מנגלה, שהמצוד הכושל אחריו פורסם בהרחבה במוסף זה. מנגלה ימות בטביעה בברזיל ב-1979. היו שם גם קלאוס ברבי, "הקצב מליון", שבסופו של דבר נלכד ונשפט למאסר עולם על ידי הצרפתים, ומת בכלא ב-1991; אלואיס ברונר, בכיר האס-אס שאחראי למותם של עשרות אלפי יהודים. המוסד הצליח לשלוח אליו מעטפת נפץ, אולם זו רק פצעה אותו. ברונר מת בתחילת המילניום כאדם חופשי בסוריה; ופרנץ מורר, מפקד גטו וילנה האכזרי, שאמנם ריצה כמה שנות מאסר בברה"מ, אבל כשנשפט שוב באוסטריה, ולמרות עדויות של ישראלים שהוטסו לשם, זוכה. גם הוא מת אדם חופשי. ד"ר שומאן היה היעד מספר 6 במסמך הזה.
המסמך שמסמן תשעה נאצים בכירים לסיכול. ד"ר מנגלה בראש, ד"ר שומאן מספר 6
בדצמבר 1978, כאמור, יצאו שני סוכני המוסד לפרנקפורט, כדי להכין את מבצע הסיכול של שומאן, ואיתרו את ביתו. אלא שמבצע סיכול על אדמת מערב-גרמניה הוא עניין רגיש מאוד. ראש המוסד באותן שנים, יצחק חופי, ניצב בפני דילמה הרת-גורל: הוא הבין כי ישראל זקוקה נואשות לשיתוף פעולה הדוק עם המודיעין הגרמני (ה-BND) והמשטרה הפדרלית (ה-BKA), במלחמה חסרת הפשרות נגד הטרור הפלסטיני שהכה ביעדים ישראליים באירופה. "הייתה לנו מערכת יחסים מאוד אינטנסיבית עם גופי המודיעין השונים בגרמניה... ולא רצינו לפגוע בקשרים אלה", הסביר חופי לימים בראיונות פנימיים למחלקת ההיסטוריה של המוסד. חופי חשש שחיסול של פושע נאצי זקן וחולה על אדמת הרפובליקה הפדרלית, ללא תיאום, ייתפס כהפרה בוטה של הריבונות הגרמנית. סיכון כזה עלול היה להחריב שיתוף פעולה מודיעיני קריטי שהציל חיי ישראלים ב"כאן ועכשיו".
התוצאה הייתה הקפאה מתמשכת של התיק על ידי הדרגים הגבוהים ביותר בארגון, למרות שהיו במוסד כאלו שניסו למחות, ויוסף פורת בראשם. פורת ראה בשומאן מטרה חיונית שאין להרפות ממנה והאמין כי מדובר ביעד "קל" לביצוע שלא יסבך את ישראל, אך הוא נותר בדעת מיעוט מול ראש הארגון ומפקד אגף המבצעים המיוחדים ("מצדה") מייק הררי, שסבר כי רגישות היחסים עם גרמניה גוברת.
גם כאשר ישעיהו דליות ("גודר"), מחליפו של פורת כראש מחלקת "מסר", ניסה ללחוץ שוב בפברואר 1980 על חופי וסגנו אפרים הלוי לחדש את הפעילות בהשראת נאומיו הנחרצים של מנחם בגין, התשובה נותרה בעינה. בפגישה שנערכה ב-13 בפברואר 1980 הוחלט סופית להשהות את הטיפול ביעדים בגרמניה. המלחמה בטרור העכשווי קדמה לנקמה על פשעי העבר. דליות אמנם לא ויתר ובאוגוסט 1982 ניסה בפעם האחרונה לדחוף לכיוון ענישת פושעים נאצים, כשכתב במסמך פנימי כי "במאמץ לא גדול אפשר לאסוף מל"מ [על שומאן ועל יעדים נוספים] אשר [חופי] הורה לנו בזמנו להקפיא הטיפול בהם בגלל רגישות הזירה לגבינו", אבל לכולם כבר היה ברור שזה לא יקרה.
המרדף אחרי הרופא הנאצי הסתיים לבסוף פחות משנה אחרי מכתבו של דליות, אבל עקב ביולוגיה, ולא כתוצאה מחיסול: במאי 1983 מת הורסט שומאן מסרטן בשלפוחית במיטתו בפרנקפורט. המוסד היה במרחק נגיעה בגאנה. עפרה אליגון סיכנה את עצמה ברחובות אקרה, "צוות הפרזיטולוגים" הגיע למקומות הנידחים ביותר, המפות של הפרבר השקט של פרנקפורט היו מוכנות בתיקי "מצדה" ו"קיסריה" - אבל שומאן מת כפי שחי רוב שנותיו אחרי המלחמה: כאדם שחמק מהגרדום, משאיר אחריו רק זיכרון מר של צדק שלא נעשה.
ronen@ronenbergman.com
