ישראלים תמיד ידעו לדעת הכל, אחרת לא היו ישראלים, אבל נדמה שמעולם לא יותר מכעת, סביב הבחירות הקרובות. לא רק שלכל אחד יש דעה ‑ היא גם מגודרת ומבוצרת וממנה אין לסטות אפילו במילימטר, שחלילה מישהו אחר לא יתפוס אותה. אחת מתופעות הלוואי של השסע החברתי הגדול וההקצנה הבלתי נמנעת שמתלווה אליו היא הנחרצות. הרוב המוחלט של האנשים יודע מה נכון ומה לא, והמרחק בין אמת לשקר ‑ מושגים סובייקטיביים ‑ גדול מתמיד. במציאות שכזאת, האנשים המתלבטים, לשון מאזניים שברגע האמת עשויה לקבוע את תוצאות הבחירות, הם זן נדיר.
איך זה להיות מתלבט באקלים היודע-כל ובמציאות המקוטבת של ישראל ב-2026? לא פשוט, תודה ששאלתם. קחו לדוגמה את ליאור כרמון (40), אבא לשניים מראשון-לציון שעובד בתעשיית האד-טק. הוא היה מת לדעת למי להצביע. כמה כאב ראש זה היה חוסך ממנו. לחפש אחרי מה שנכון בעיניך זו לא משימה פשוטה, בטח באטמוספרה התקשורתית העכשווית שבה כל מקור מידע נחשד בהיותו תועמלן מטעם.
"הרעש ברשתות מבלבל", הוא אומר. "אני לא באמת מבין מי מייצג אותי ואת האינטרסים שלי. גם אין לי זמן להתעמק יותר מדי בעובדות, ואיפה אני בכלל יכול למצוא את הדבר הזה שנקרא 'עובדות'? לכל עיתון ורשת חברתית יש אג'נדה או אינטרס כזה או אחר. אני מנסה לגבש לעצמי איזושהי זהות, אבל אז אתה פוגש בחומה של המשפחה".
השתייכות פוליטית "שבטית", שבעבר הייתה מנתבת כבמטה קסם את היד שמאחורי הפרגוד אל הפתק של סבא וסבתא, רוקנה ממשמעות בעשור האחרון. התמורות החדות בפוליטיקה הישראלית, ובטח השבר שנוצר בעקבות 7 באוקטובר, בילבלו את המצפן הפוליטי שהוביל את מרבית הישראלים אל הצפון המוכר להם מבית. כזה הוא גם כרמון. "שנים היינו מצביעים ליכוד במשפחה, בוא נגיד עד 2018, משהו כזה. מסבתא שהייתה מצביעה לבגין, ועד אחרון הילדודס", הוא מסביר. "ואז פשוט היה שינוי כיוון דרמטי. פתאום כולם חתכו חזק שמאלה, או לפחות מה שמכונה היום שמאל, ואני נותרתי רגע לשאול מה קורה".
כרמון מצביע על מכשול נוסף שמקשה עליו לקבל החלטה. לכאורה, המפה הפוליטית בישראל מאוד ברורה ‑ יש בנימין נתניהו, ויש את מי שמתנגד לו. אלא שהמחנה השני מחולק למפלגות שקשה להכריע ביניהן. "כשאתה מנסה להעמיק בדברים אתה מקבל את פרדוקס חוסר הבחירה", הוא מוסיף. "מרוב אפשרויות אני לא מרגיש שיש לי יותר מדי אפשרויות. איזנקוט, בנט ‑ זה עוד מאותו דבר. לאף אחד מהם אין ערך ייחודי בפני עצמו. זו הסיבה שבסופו של דבר אני מתלבט אם בכלל להצביע. כל הקואורדינטות פה השתבשו לגמרי. ביבי, עם התמיכה בחרדים, מתגלה כשמאלן כלכלי הכי גדול שיש, בעוד מישהו כמו יאיר גולן מקבל תמיכה של בעלי הון".
שמעון דן: "לא מצאתי מועמד אחד שאני מרגיש שנותן לי ביטחון מלא ביכולת שלו לאחות את החברה השסועה. לא רק את המחנה שלו, אלא את העם כולו"
כל מערכת בחירות היא מטבעה הכי גורלית בתולדות המדינה, משום שכל אלו שקדמו לה כבר הוכרעו, ואלו שיבואו אחריה, ובכן, יבואו אחריה. אלא שנדמה כי מי שיכתיר את הבחירות הנוכחיות כגורליות בתולדות המדינה לא יסתכן במליציות-יתר. אירועי שלוש השנים האחרונות, מ-7 באוקטובר דרך המערכות החוזרות עם איראן, טילטלו את הספינה המטולטלת ממילא של הישראליות. כל הזדמנות נדירה להטות את ההגאים – או להמשיך ולכוון אותם אל אותו המקום – הופכת לקריטית.
תחושת האחריות הקולקטיבית הזאת יכולה בתורה לחדד את ההבדלים בין נכון ללא נכון, אבל גם לשתק. גם מי שמבין שמדובר רק בקול אחד מבקש להימנע מתחושת ה"שותפות לדבר עבירה" שעלולה להתלוות לבחירה במועמד שהכזיב. את כרמון האחריות הזאת מדאיגה.
"אני לא בוטח בעצמי שאקבל בכלל החלטה נכונה שלא תביא עלינו עוד חורבן", הוא משתף. "האדם הפשוט שהוא אחד ממיליוני מצביעים צריך לקחת בחשבון שההחלטה שלו יכולה להביא עימה תחושת אחריות שמקבלי ההחלטות עצמם לא מרגישים. זו הסיבה לכך שפעם הייתי חושב שרק אנשים פחות משכילים יכולים להביא את עצמם למצב של אי-הצבעה. אני עובד בהייטק, משתכר סבבה, יש לי חיים סבבה, ולמרות זאת אני לא מצליח להגיע להחלטה הנבונה. יש תחושה של ויתור על החלום של המדינה הזאת, ואני מחפש דרכים החוצה, כמו כולם. בהתלבטות אם להצביע או לא יש אמירה שגם אם היא לא מתבטאת בהשפעה על הרכב חברי הכנסת, היא מבטאת איזשהו סנטימנט של מיאוס כלפי המדינה".
פריצת גדר העוטף ב־7 באוקטובר
בעצם אי-ההצבעה יש הצבעה על משהו אחר.
"לאי-הצבעה יש משמעות. אני לא אוהב אנשים שלא מצביעים, אני לא מעריך כאלה, אבל אני מתקרב לשם בעצמי. אני לא מדבר על חוסר הצבעה מסיבות של סאטלה בתל-אביב או עצלנות , זה משהו אחר מבחינתי. דיברתי עם כמה חברים שהם באותה עמדה, גם אנשים שבחרו בבן גביר או יותר מסורתיים, ולהם בעצמם אין מושג מה לעשות. הם גם מרגישים קצת טיפשים נוכח ההחלטה הקודמת שלהם, וכששואלים אותם למי יצביעו הם לא יודעים מה להגיד. הם לא יודעים מה יספק את השואל. מין פאדיחה חברתית כזאת.
"אני מציג את עצמי כביביסט? כל ההגדרות קצת היטשטשו, וגם השיפוטיות מאוד גברה. לחברים אני אומר ככה, למשפחה אני אומר ככה, ואז אני יושב עם עצמי ותוהה איזה פתק אני שם, ואין לי מושג. בסופו של דבר האקט של ההצבעה, האנונימי כל כך, נמשך שנייה אחת, אבל במשך חודשים שלמים אין פה אנונימיות - יש להט ודחף גדול של אנשים לחקור למי אתה מצביע, ולהסיק מזה איזה בן אדם אתה. הכל מאוד פתוח וזה מסבך את המצב. זה מחזיר אותי למה שאמרתי בהתחלה ‑ איפה אני חוקר עובדות? איפה אני מקבל את המידע הנכון? זה משהו שמאוד קשה להשיג היום".
ניר רום: "נתניהו צריך ללכת הביתה. ההימצאות שלו מפלגת. חצי מהעם לא סובל אותו, וזה מספיק בשביל לטמטם את המדינה. אבל אני לא יודע מי יכול להחליף אותו"
× × ×
ההתלבטות של כרמון אם בכלל להצביע היא לא התלבטות עבור ניר רום (50), אב לשלושה מכפר יונה שעובד במכירות בתחום המחשוב. הוא יצביע, אבל למי? זו כבר שאלה אחרת. לא נאמר שהמחשבה על כך מייסרת אותו בלילות ומדירה שינה מעיניו, אבל היא בהחלט מעסיקה אותו בזמן ערות. בימים כאלה, של דילמות אמיתיות, הוא קצת מצטער שהוא לא מסונף משפחתית למחנה מסוים. מחויבות שבטית במחיר נטילת החשיבה החופשית הייתה לכל הפחות מקנה לו את הנחמה וקלות הדעת שבבחירה האוטומטית.
"יש כאלה שיכולים להגיד 'הלכתי כל החיים עם הליכוד', אני לא", הוא אומר. "לא הלכתי כל החיים עם מפלגה אחת. אני גם לא חושב שזה נכון. לפחות אצלי, 7 באוקטובר טרף את הקלפים. איפה זה פגש אותי? אני לא מסוגל לשמוע את ערוצים 12 ו-13. נורא קשה. גלי צה"ל הופך להיות משהו צורם ולא נעים. דברים שלא הכרתי פעם. אין לי מאיפה להשיג את המידע. אני לא יודע איך פותרים את הפלונטר הזה של ההתלבטות. ככל שזה יתקרב נשמע יותר מהמצעים של המפלגות. יש בכל זאת אנשים טובים בפוליטיקה".
רום, אם לשפוט מהצד, נמצא באמת בבעיה קשה. הוא מצהיר שבחיים לא הצביע לנתניהו וכמעט מתחייב בקולו שזו לא תהיה הפעם הראשונה, אבל הוא גם לא יכול להצביע ליריביו. "אני כן חושב שהוא צריך ללכת הביתה", הוא מוסיף. "אנחנו צריכים שינוי, ונכון לרגע זה, ההימצאות שלו יותר מדי מפלגת. חצי מהעם לא סובל אותו, וזה מספיק בשביל לטמטם את המדינה. עם זאת, אני לא יודע מי יכול להחליף אותו. אני חושב שהמזל שלנו שהוא היה על ההגה בשלוש השנים האחרונות. מצד אחד, אני לא מסוגל לראות אותו, מצד שני,
אני חושב שבזכותו שרדנו. אם זה היה תלוי באחרים היינו עוצרים מזמן ומתקפלים. היום אני מתנצל שקראתי לאנשים 'מתנחלים'. איך נתנו לשיח הזה להשתרש? במקום שאני גדלתי בו הלכנו באיזושהי קונספציה שהדרך של רבין ופרס היא הדרך. חשבנו עם מי לעשות שלום, ולא הבנו שאת מה שאנחנו עושים עכשיו היינו צריכים לעשות הרבה קודם".
אז למה ביבי לא עשה את זה? לפני 30 שנה הוא נבחר לראשונה וב-17 השנים האחרונות הוא זז הצידה רק לרגע.
"לא נתנו לו לעבוד. לא נתנו לו לעשות את מה שהוא רוצה. כל הזמן חשבנו שהוא שקרן ונהנתן. האמנו באמת שיש לנו ראש ממשלה מושחת. המערכת היא המושחתת".
ההבטחה של איזנקוט, ולו כאנטיתזה למי שרום עצמו רוצה לראות מפנה את הבמה, לא משכנעת מספיק מבחינתו. "אני גם לא מעדיף את איזנקוט כראש ממשלה, אתה מבין?" הוא אומר. "בגלל זה אין לי כרגע ראש ממשלה. הייתי מעדיף כבר את גנץ, שהלך ונעלם. הייתי מאמין לו יותר. מבחינתי, איזנקוט עדיין ב-6 באוקטובר. זה לא עובד. מישהו צריך לעשות פה סטופ. צריך באמת לנער. אבל זה מרגיש שהמחליף של ביבי עוד לא הגיע. הבן אדם הבא שתעריץ עדיין לא הגיע. פעם היו לך אריק שרון ויצחק רבין. מי זה שרון הבא? מי זה רבין הבא? אני לא מסכים שהתפקיד עושה את הבן אדם. הבן אדם עושה את התפקיד. יש דמויות שהן יוצאות דופן, לא משנה מה".
מה שנותר לרום, אם כך, הוא מחוזות הפרינג' של הפוליטיקה, מפלגות נישה ואווירה שמפלרטטות עם אחוז החסימה מצידו הלא-נכון של הקו. גם זו דרך להתיר את פלונטר ההתלבטות: לבחור מראש בנישתיות, להשתכשך ברדודים, ובכך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם להצביע, אבל גם להביע מחאה בדמות בחירה אחרת לחלוטין. במקרה של רום זה אומר, אולי, לבחור בירון זליכה.
ליאור כרמון: "אני לא באמת מבין מי מייצג אותי ואת האינטרסים שלי. גם אין לי זמן להתעמק יותר מדי בעובדות. איפה אני בכלל יכול למצוא את הדבר הזה, 'עובדות'?"
"הוא אופציה בשבילי", הוא מודה. "כולנו מרגישים בכיס את מה שמשה כחלון עשה. שילמת על טלפון יותר מ-1,000 שקל והיום אתה משלם 40 שקל. זליכה מצביע על נקודות כלכליות נוספות בחיי היומיום שאפשר לשפר. החשש בהצבעה למפלגה קטנה הוא שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ובכך יתבזבז הקול. בגלל זה אני לא אומר זליכה בכל הכוח. הייתי רוצה להיות בטוח יותר לגביו. אם בסוף-בסוף, בקצה, אני צריך לבחור איזושהי מפלגה לפי השאלה אם היא הולכת עם ביבי או עם איזנקוט, אני אלך עם מי שתבחר בביבי. אבל אני לא אבחר בו ישירות. אני לא יכול בקולי לשים את ביבי. אני בלוז-לוז סיטיואיישן".
× × ×
אם יש אדם שבאמת מתייסר בלבטים לקראת הבחירות הקרובות, זהו שמעון דן, גמלאי בעשור השביעי לחייו מאזור. בניגוד לכרמון ורום, שצריכים לדאוג רק לילדיהם, הוא צריך לדאוג גם לנכדים. המחשבה על העתיד ומה שיקרה למדינה הזאת לא נותנת לו מנוח. הלבטים שלו הם בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. הוא לא מתלבט בתוך הנגמ"ש, בין מפלגות ממחנה מסוים, אלא לגמרי בין מחנות. נתניהו? איזנקוט? בנט? קשה לו להכריע. הוא מתייחס לקול שלו בחרדת קודש, משל מה שהוא יבחר לשים במעטפה יהיה מה שיקבע את תוצאות הבחירות.
שמעון דן
(צילום: אלבום פרטי)
"המציאות שלנו השתנתה בשנים האחרונות", הוא מנתח. "זו לא מציאות נורמלית שאנשים נורמליים צריכים לחיות בה. השאלות שאני שואל את עצמי לפני שאני מצביע אחרות כיום. בבחירות הקודמות הרשיתי לעצמי לעגל פינות כי לא חווינו טראומות כמו שחווינו מ-7 באוקטובר ואילך. היום אני מחפש לשמוע מהמועמדים ‑ ויש טובים בכל הצדדים ‑ אבל עדיין לא מצאתי אחד שאני מרגיש שנותן לי ביטחון מלא ביכולת שלו לאחות את החברה השסועה. לא רק את המחנה שלו, אלא את העם כולו".
מי שיקשיב לדן יגיע למסקנה שדווקא במציאות נחרצת, שבה אנשים משני צידי המתרס כמעט שלא מסוגלים להיפגש באמצע מחמת האיבה, להתלבטות יש ערך. עצם ההתלבטות היא כפירה בקיצוניות. יש בהתלבטות מעין נכונות להודות שאדם לא יודע הכל, שאפשר וצריך לשמוע ולשקול גם את מה שיש לצד השני להציע.
בניגוד לכרמון, שייתכן שהלבטים יובילו אותו לבסוף להימנע מהצבעה, דן מוכן להתלבט רק עד לשעת סגירת הקלפיות ב-27 באוקטובר. הוא יצביע, ויהי מה. "מעולם לא התחבטתי כמו שאני מתחבט בבחירות האלה", הוא מכריז. "אבל הקול שלי הוא חשוב, וכך גם הקול של כל אחד".
באופן פרדוקסלי, ככל שדן ממקד יותר את המבט, כך הוא מתרחק ממציאת הדבר שהוא מחפש: "לצערי, אני לא יכול לומר שאחד מהמועמדים עומד בסטנדרטים שאני מציב. אולי אני מחפש משהו שלא קיים, ולכן בסופו של דבר אבחר ברע במיעוטו. מאוד עצוב לי שאני אומר את מה שאני אומר. מלבד ראש הממשלה שיודע לדבר ועובר מסך בצורה פנומנלית, אני מצפה מאלה שמציגים עצמם כאופוזיציה שיהיו לוחמניים, שיצעקו, אבל הם לא מספקים לי את הביטחון שאפשר לסמוך עליהם. כולם מדברים לרוחב. אני מצפה שידוגו אותי, שישכנעו אותי, שיראו לי את הנוכחות, שיגרמו לי ללכת שבי אחריהם".
× × ×
במשפחתה של מירב פרטוק היו מאושרים לכנותה מתלבטת. בתה, שקד, משקיעה מאמצים גדולים כדי לדחוס אותה לתקן הזה. אם שואלים את פרטוק (53), חבל על המאמצים. היא לא תצביע בבחירות האלה. אם תרצו, היא מעבר להרי החושך של ההתלבטות. המיאוס שלה מייצג את שלב הייאוש שמרבית המתלבטים נמצאים רגע אחד לפניו. היא מעוניינת לעזוב את הארץ, היא אומרת, אבל גם אם תישאר בסופו של דבר, זה יהיה תוך כדי הרמת ידיים מהמציאות בישראל.
"בעבר ניסיתי לעשות שינוי, והיום אני חושבת שכל הבחירות האלה זה הכל, איך אני אקרא לזה בצורה עדינה, הצגה אחת גדולה. אין ימין, אין שמאל. חוץ מהאג'נדה האישית שלהם, אף אחד מהם לא רואה משהו אחר. בשנים האחרונות משהו רע קורה במדינה. כל הבחירות האלה מכורות מראש".
מהמקום המשוכנע שלה, גם פרטוק יכולה לסייע למתלבטים להגיע למסקנה: "אני יכולה להבין אנשים שמתלבטים. להם אני אומרת את הדעה שלי. אני חושבת שזה מיותר. בוא נאמר, הצבענו, הלכנו, לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש פעמים. היה שינוי? הבת שלי אומרת לי שחייבים להצביע, שזה חשוב, אבל היא לא מצליחה לשכנע אותי. היא גם לא תצליח. העיניים שלי נפקחו".
בחירות בישראל, ארכיון
(צילום: טל שחר)
