ביום שני השבוע, 3 באוגוסט, ציין אלוף משנה יואב שניידר 20 שנה להולדתו מחדש. הוא היה אז בן 21, מפקד מחלקה צעיר בגדוד 74 של השריון, שבועות ספורים אחרי סיום קורס הקצינים שלו.
"גלעד שליט נחטף כשהיינו בשבוע האחרון של הקורס", נזכר שניידר. "סיימתי את הקורס, קיבלתי תפקיד מ"מ וירדנו למבצע 'גשמי קיץ' ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006, אחרי כמה שבועות בתפקיד, פרצה מלחמת לבנון השנייה".
במהלך המלחמה הועלה גדוד 74 מהרצועה ללבנון. "היינו בגזרה המערבית, אזור ג'בל בלאט והכפר מרווחין, ופעלנו תחת חטיבת המילואים אלכסנדרוני", מספר שניידר. "72 שעות אחרי הכניסה חטפנו פגיעה ישירה של טיל נ"ט".
הטיל נורה מהעיירה מג'דל-זון. "היינו בטנק ארבעה. אני הייתי המפקד ואיתי בצוות היו אנדריי ברודנר התותחן, אלון פינטוך הטען, ואיתמר צור הנהג. אחרי הפגיעה הבנתי שאני פצוע קשה מאוד והתחלתי לחלץ את עצמי מהטנק. ניסיתי לחלץ גם את אלון. למרות הפציעה הצלחתי במשך עשר דקות להכווין אלינו כוחות, עד שהראייה נעלמה לי לגמרי. משם פינו אותי לאיזה מנחת ארעי, הגיע מסוק שלקח אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה, ובמשך יומיים הייתי מורדם".
וכשהתעוררת?
"דבר ראשון שאלתי את אמא שלי מה עם אנשי הצוות. ידעתי שמצבם לא טוב, אבל בשטח, כשטיפלו בי, לא העזתי לשאול. אמא ענתה לי בשאלה, בעדינות: 'מה אתה חושב?'. אמרתי לה: 'אני חושב שכולם מתו'. והיא ענתה לי: 'כן'. אלון, הטען, נפטר ארבע שעות אחרי שהגיע לבית החולים".
שניידר הוגדר כפצוע קשה. "לא היו לי פציעות אורתופדיות, אבל היו לי הרבה כוויות ורסיסים קטנים שחטפתי", הוא מציג בטלפון הנייד שלו תמונות לא קלות מאותם ימים בבית החולים. "השיקום שלי היה בעיקר טיפול בכוויות ובמערכת הנשימה. אבל זה לא היה רק שיקום פיזי. זה היה גם שיקום נפשי. זה לא פשוט למ"מ בן 21 לאבד שלושה אנשי צוות. הייתי באזכרות ה-30 של שלושתם. הלכתי לכל אחת מהמשפחות כדי לספר לה על הרגעים האחרונים של בנה".
אחרי תהליך החלמה ושיקום שנמשך חצי שנה החליט שניידר לחזור לשרת בצה"ל. "אנחנו חיים בחברה שבה זה נראה מובן מאליו לחזור לשרת אחרי פציעה כזו", הוא אומר. "אבל זה ממש לא ככה. מדובר בבחירה מאוד עמוקה, מבחינה נפשית, ערכית, וכמובן פיזית. זה לא דבר שנעשה כלאחר יד. חזרתי כמדריך בקורס קציני שריון, וכשסיימתי יצאתי ללימודים במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי של צה"ל – י"י, ר"ו).
קפץ אל "כתר הארי"
20 שנה חלפו ושוב מצא את עצמו שניידר נלחם בלבנון – הפעם כמח"ט 401. הוא נכנס לתפקיד אחרי שקודמו, אל"ם מאיר בידרמן, נפצע קשה בכפר דבל שבדרום לבנון. בידרמן עצמו נכנס לנעליו של אל"ם אחסאן דקסה ז"ל, שנהרג מפיצוץ מטען בג'באליה שברצועה.
שניידר סוכם לתפקיד מח"ט 401 כבר בספטמבר 2025, והפציעה של בידרמן רק הקדימה את כניסתו לתפקיד. זה קרה ב-20 במאי השנה, כשהיה בשנת לימודים במכללה לביטחון לאומי של צבא קנדה. "קיבלתי טלפון באמצע הלילה", מספר שניידר. "'בידרמן נפצע קשה מאוד בראש מרחפן. בוא לקבל את הפיקוד על החטיבה במקומו'. היה לי ברור שאני מקפל וחוזר מיד לארץ. אמנם אחרי תפקיד של מח"ט מילואים במלחמה (מפקד חטיבה 205 – י"י, ר"ו) אתה מרגיש שכבר עשית את זה, אבל כשהגיעה הזדמנות כזו, לחזור למלחמה כמח"ט חטיבת שריון סדירה, לקחתי אותה בשתי ידיים. ידעתי שעומדת לפנינו עוד עשייה מבצעית משמעותית".
"הנשים שיתקבלו לשריון יהיו כאלה שיעמדו בסטנדרטים של לוחמים מתמרנים. המ"פ שמיועד לקלוט ולהכשיר אותן הוא מ־401. אני בהחלט בעד שילוב נשים. היו אצלי בלחימה קצינות רפואה, רוכב שמיים, חימוש, תקשוב, איסוף"
אחרי שעברת פציעה קשה ביותר, אתה מקבל פיקוד על חטיבה שמפקד אחד שלה נפל ברצועה, והמפקד שהחליף אותו נפצע קשה בלבנון. איך קיבלו את ההחלטה שלך במשפחה?
"לא בלי חששות", הוא מודה, "אבל תמכו. הסברתי להם שאני כבר נפצעתי. הברק לא מכה פעמיים".
אל"מ מאיר בידרמן עם האלוף רפי מילוא בטקס חילופי חילופי מח"ט 401
(צילום: דובר צה"ל)
קצת יותר מחודש לפני הסיום המתוכנן קטע אל"ם שניידר את הלימודים בקנדה כדי לחזור היישר לחזית הלחימה בלבנון. "קבלת הפיקוד על 401 והכניסה לבית המח"ט היו החלק הקל בחזרה. חזרתי ישר לתוך מבצע 'כתר הארי' (שבו כיתרו כוחות צה"ל את מרכזי הכובד של חיזבאללה, בדגש על בינת ג'בייל וסביבתה). פעלנו בכפרים דבל, ראשף, קאוזה. אחרי שבוע של לחימה קיבלתי שיחה ממפקד אוגדה 91, תת-אלוף יובל גז. 'עוד שש שעות תהיה הפסקת אש', הוא הודיע לי. 'תוך כמה זמן אתה יכול להגיע ולהתייצב בקווים הכי קדמיים שלכם?'. שעטנו קדימה, ולפני הפסקת האש כבר היינו ערוכים על הקווים. לקחנו את חדתא, את רכס הסילבסטר. יצרנו מרחב של קו צהוב משמעותי מאוד".
לפני כעשרה ימים, אחרי שמונה חודשי לחימה, יצאה חטיבה 401 מלבנון. בחודש הקרוב, אחרי תקופת ריענון קצרה, היא צפויה לשוב לרצועת עזה. אבל התקופה הקצרה שבה הספיק לפקד על החטיבה בלבנון נצרבו בנפשו של שניידר לנצח, במיוחד בגלל נפילתו של סא"ל דור בן שמחון ז"ל, 32, מפקד גדוד 52, שהיה קרוב אליו מאוד.
גדוד 52 הוא אחד מגדודיה של חטיבה 401, אבל בלחימה בלבנון הוא פעל תחת צוות הקרב (צק"ח) של חטיבת גבעתי. "כשהייתי מג"ד בהכשרה בשיזפון, דור היה מפקד פלוגה אצלי במשך שמונה חודשים", מספר שניידר. "הוא קיבל את הפיקוד על גדוד 52 אחרי שהמג"ד הקודם, אור יול, נפצע בבינת ג'בייל מרסיס בראש. והוא עשה את זה טוב מאוד. יול היה מג"ד נערץ. דור נכנס לתפקיד, ותחת פיקודו הם גם עלו לבופור. זה אתגר גדול, שהוא עשה בצורה מרשימה מאוד. כשמוניתי למח"ט 401 שמחתי שהוא אצלי בחטיבה. היה לי ברור שכזה מג"ד אני רוצה".
שניידר נזכר בשיחתו האחרונה עם דור, ב-19 ביוני, כמה שעות לפני נפילתו. "התקשרתי אליו בשיחת וידיאו כדי לשמוע ממנו מה קורה איתו. הוא אמנם לא היה תחת פיקודי הישיר שם, אבל אני מקפיד לשמור על קשר עם כל המג"דים שלי, גם כשהם פועלים תחת חטיבות אחרות. הוא סיפר לי שהלחימה מאוד קשה. שמעתי ממנו שהוא בעומס מבצעי, מנטלי, מקצועי, אבל הוא מתמודד. כמה שעות אחר כך צילצל הטלפון: 'רחפן נפץ פגע בטנק מג"ד. אין ניצולים'".
"אחרי שנפצעתי ואיבדתי שלושה חברים ופקודים, הייתי במשך שנה בטיפול פסיכולוגי. זו היתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. בחטיבה 401 היו כמה אירועים שבהם המפקדים היו היחידים ששרדו, ואני מלווה אותם ותומך בהם"
על מה אתה חושב כשאתה נזכר בשיחה האחרונה איתו?
"על החיוך שלו. גם בשיחה הזו, מיד כשראיתי אותו על המסך, חייכתי. יש לו חיוך שתמיד גורם גם לך לחייך. אדם מלא כריזמה, מאוד דומיננטי, מקצועי, מעמיק ויסודי. אמרתי גם באזכרת השלושים לדור, שמשפחת בן-שמחון מושקעת ב-401. יש לו אח קצין לומד מהחטיבה, אח בקורס קצינים מ-401, ואח נוסף ששירת בה".
עם משפחות שלושת הלוחמים שנפלו לצידו בטנק במלחמת לבנון השנייה הוא מקפיד לשמור על קשר אמיץ עד היום. "השבוע הייתה האזכרה האחרונה. 20 שנה. הייתי בכל שלוש האזכרות. דיברתי בכולן. היה לי קשה מאוד להיות זה שלא החזיר את הבנים שלהן הביתה. ולהן היה קשה עם זה שמישהו שרד – וזה לא הבן שלהן. זו תחושה מאוד אנושית. אבל הן התגברו על זה באומץ וזכיתי מהן לחיבוק גדול. זה קשר שחשוב לי מאוד".
סא"ל דור בן שמחון ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
פוסט-טראומה היא אולי הפציעה הנפוצה ביותר, אבל כשאתה נפצעת עדיין לא הייתה את מלוא המודעות.
"זה נושא שחייב להיות במודעות. חשוב לי לומר שאחרי הפציעה שלי הייתי במשך שנה, ביוזמתי, בטיפול פסיכולוגי. הרגשתי שאני צריך את זה, וזה מה שעזר לי לחזור לתלם. עברתי אירוע משברי בקנה מידה עצום, גם של פציעה וגם של אובדן שלושה פקודים וחברים, וההחלטה לפנות לטיפול הייתה אחת הטובות שעשיתי בחיי. אני גם מדבר על זה בחופשיות ומעודד את הפקודים שלי להיעזר. בחטיבה 401 היו כמה אירועים שבהם המפקדים היו היחידים ששרדו, ואני מלווה אותם ותומך בהם".
שניידר הקטן והצנחן
אל"מ שניידר, 41, נולד וגדל בקיבוץ הדתי שלוחות שבעמק בית-שאן, ומתגורר עדיין באזור. השלישי מבין חמישה ילדים והשריונר היחיד ביניהם. "אבא שלי, שעלה ארצה ב-1972 מדרום אפריקה, היה נהג טנק בגדוד 53. משם התחילו הזרעים שלי בשריון, ה'רעל' טיפטף", הוא מספר. אחיו הצעיר ביותר, שכבר מכונה בצה"ל "שניידר הקטן", סיים ממש לאחרונה את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. שניידר נשוי לשיר, פיזיותרפיסטית במקצועה ("הכרנו בשיזפון כשהיא שירתה כמדריכת שריון"), והם הורים לארבעה ילדים. הבכור, שיחגוג בשבוע הבא את בר המצווה שלו, בת (10), ושני בנים צעירים יותר (7, 3).
הוא גדל בחטיבה 188, היה מג"ד בבית הספר לשריון ומפקד גדוד 82 של חטיבה 7, ועשה גיחה לעולם החי"ר כסגן מפקד חטיבת הנח"ל. כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל מונה למח"ט 205, חטיבת שריון במילואים השייכת לפיקוד הצפון. "זה היה בתקופה של שלהי הרפורמה המשפטית", הוא נזכר. "היו הרבה אתגרים פיקודיים. קיצוצי כספים, מלחמה על תקני מילואים".
"המעבר לשגרה היא אירוע שהתכוננו אליו. ידענו שזו נקודת תורפה. פתאום המפקד רוצה לבדוק את הנשק ללוחמים. איך הלוחם אמור לקבל את זה? מבחינתו, הוא יודע לטפל בנשק ולתפעל אותו אחרי שכבר הרג איתו מחבלים"
איפה היית בבוקר 7 באוקטובר?
"הייתי בבית. ראיתי את התמונות והסרטונים בטלגרם. בראש שלי חשבתי מיד: 'זה יקרה גם בצפון'. הרי לתרחיש כזה נערכנו תמיד. טסתי צפונה בלי שום פקודה. הגעתי לימ"חים שלנו בצומת גולני, הקפצתי את החטיבה. כולם הגיעו עד הצהריים ועפנו צפונה. כמעט חצי שנה היינו שם בקו הגנה. פרוסים עם הטנקים בצומת כברי, במעלות. בחיצי הצפון היינו בלחימה, תימרנו. היינו מהראשונים שנכנסו לשס"מים (שטח סבוך מבוצר) המשמעותיים – בדיוק באותם מקומות שבהם תימרנתי לפני הפציעה שלי ב-2006. השמדנו את כפרי המגע, כמו מרווחין. בג'בל בלאט היו לנו ארבעה הרוגים ממטען. הלוחמים הגיעו לפיר בתוך השס"ם, שהיה בו מחבל כלוא. הוא הפעיל 'מטען חירוף נפש'. גם החילוץ משם היה קשה מאוד".
אל"מ אחסאן דקסה ז"ל
(צילום: רביע באשא)
בסוף נובמבר 2024 יצאה חטיבת 205 מלבנון ואנשי המילואים שלה שוחררו, רק כדי להיקרא שוב לסבב של שלושה חודשים ברפיח, מאפריל עד יוני 2025, "לפני הירידה לרפיח העברתי שעות של למידה אצל ברק חירם (תא"ל ברק חירם, ראש חטיבת המבצעים, שהיה אז מפקד אוגדת עזה). הרצועה זו לחימה אחרת לגמרי מהצפון. באנו עם תפיסה של טיהור מרחב שיטתי – על-קרקע ותת-קרקע. בתל-סולטאן, למשל, עברו שש חטיבות שונות עד שהגענו. ובכל פעם היה הסכם, ובחסותו המחבלים חזרו לשם. אנחנו כבר לא השארנו להם לאן לחזור".
מחיר כבד שילמה החטיבה הזו במלחמה, ובמיוחד גדוד 52: שלושת המג"דים שקדמו לדור ז"ל – דניאל אלה, יהודה שלו ואור יול – נפצעו בקרבות. עוד שורה ארוכה של מפקדים בכל הרמות נפלו או נפצעו. "זו חטיבת הכרעה, חטיבה מבצעית, מובילה והתקפית, וזה מה שקורה בקצה החץ, כשהמדיניות היא שהפיקוד מלפנים", מסביר שניידר. "אבל החטיבה יודעת ובנויה לספוג אירועים ומשברים כאלה. היא לא עוצרת, אבל גם לא מדחיקה. כשאיבדתי את דור חשתי כאב אדיר. גם בחפ"ק מח"ט הכאב היה עצום. היינו חברים. אבל עולה הבוקר, וממשיכים קדימה. בשביל דור ולמען המשימה".
זה קשה מאוד גם ללוחמים, לאבד מפקדים שהובילו אותם.
"אנחנו נותנים לזה הרבה מקום בחטיבה, לעוצמה האנושית. מהמח"ט עד אחרון המפקדים, אנחנו נוגעים בחיילים. החטיבה ספגה כל כך הרבה מכות בשנות המלחמה האלה, והמפקדים פיתחו את היכולת להסתכל לחיילים שלהם בעיניים. אנושיות בכל הדרגות".
זה לא בא על חשבון המשמעת? אחר כך, ביציאה מלחימה, נתקלים באירועים כמו המרד של לוחמי גבעתי בבסיס שדה תימן.
"זה לא אמור לבוא על חשבון המשמעת והתרגולות הברורות והנוקשות, אבל זה מאוד מורכב בשלוש שנות לחימה, כשהמג"ד והמ"פ מלפנים עסוקים בעיקר במשימות ובהישגים מבצעיים. מטבע הדברים יש פחות משמעת מאשר בשגרה, ומתעסקים בעיקר בערכים תוך כדי לחימה. נקודת התורפה הזו, של מעבר לשגרה, היא אירוע שהתכוננו אליו ותיכננו אותו גם ברמת מ"פ ומ"מ. ידענו שיהיה חיכוך במילוי מחדש של החלל הפיקודי שנוצר בתקופה כל כך ארוכה של לחימה. זה היה ברור לנו. פתאום המפקד רוצה לבדוק את הנשק ללוחמים. איך הלוחם אמור לקבל את זה? הרי מבחינתו אין ספק שהוא יודע לטפל בנשק ולתפעל אותו, אחרי שהוא כבר הרג איתו כמה מחבלים. אז עכשיו, בשגרה הזמנית, מנסים לבנות מחדש. זה לא קל. ללמד פתאום מסדר יציאה, בדיקת נשק, כוננות. בתוך לבנון המ"מ והמ"פ מנקים את הנשק שלהם לצד הלוחמים. הם לא בודקים להם שם את הנשק. החשש הוא שזה מוביל להרבה תופעות פסולות שהתעוררו מחדש בשנים האלו, של התעמרות ותיקים בצעירים. כל נושא המשמעת הוא הרי חבילה אחת".
אלוף משנה שניידר
(צילום: הרצל יוסף)
אז איך מטפלים בזה?
"צפינו את המורכבות הזו, ועדיין זה לא אומר שלא נתקלנו ונאלצנו להתמודד עם תופעות כאלה. צריך להבין שאחרי שלוש שנים של מלחמה, הנורמה זזה. ועכשיו, מי שמכשיר את הלוחמים החדשים זה כבר אלה שגדלו בתוך המלחמה ולא הספיקו ללמוד את הנורמה הקודמת. לכן יש חשיבות אדירה להחזיר את הנורמה. אנחנו עדיין בלחימה, אז לא עם הראש בקיר, עם התאמות".
חרדים? הלוואי שיבואו עוד
ב-7 באוקטובר 2023 הייתה חטיבה 401 באיו"ש. בהובלת המח"ט דאז, בני אהרון (כיום מפקד אוגדה 146 של פיקוד הצפון), היא קפצה לבארי ולמשטרת שדרות, ומתחילת התמרון לחמה במשך שנתיים בעזה. בינואר השנה, אחרי שלושה שבועות רענון, עלתה צפונה, עד שיצאה מלבנון ב-27 ביולי.
בקרוב אתם חוזרים לרצועת עזה. איך יהיה לעבוד שם בראי ההסכמים, מועצת השלום וכדומה?
"אין ספק שהאתגרים יהיו אחרים. זה מעבר מבצעי, מקצועי ומנטלי אדיר לחטיבה. מעבר ממצב של מלחמה למצב של הגנה קבועה בקו הצהוב. אין לי כמובן נגיעה למהלכים מדיניים, אבל מהתוכניות והאישורים שעשינו עד עכשיו, המשימה המבצעית ברורה: מניעת חדירת אויב לקו הצהוב, ובטח שלשטח ישראל. נהיה שם עד שיגידו לנו אחרת".
"לפני הירידה לרפיח העברתי שעות של למידה אצל תא"ל ברק חירם. בתל־סולטאן עברו שש חטיבות שונות עד שהגענו. ובכל פעם היה הסכם, ובחסותו המחבלים חזרו לשם. אנחנו כבר לא השארנו להם לאן לחזור"
וזה אחרי כמעט שלוש שנים של לחימה רצופה.
"לחייל העומס מנוהל. גם במלחמה יש את הזמנים והיציאות. יש לו מי שמכוון אותו. אבל על המפקדים העומס עצום. יש להם אחריות מטורפת בשטח, גם למשימה וגם לחיילים שלהם. לכן גם הקדנציות הן עכשיו קצרות יותר. זו גם מעמסה אדירה למשפחה". לשניידר חשוב להביע הערכה ל"נשות הברזל", בנות הזוג של מפקדי החטיבה, שבתקופת מלחמה ארוכה כל כך, עיקר העומס בבית נופל עליהן. "הן המובילות", הוא אומר. "והן לצידנו כל הזמן. הן מבקרות פצועים של החטיבה, פעילות בכל מה שצריך לארגן, מלוות משפחות שכולות. גם להלוויה של דור ז"ל הגיעו אשתי וכל נשות המג"דים. הן גיבורות של ממש".
מה דעתך על שילוב נשים כלוחמות בשריון?
"הפיילוט שנעשה בחי"ר גבולות הוכיח את עצמו. בקרוב צריך להתחיל בחטיבה 460 (חטיבת ההכשרות) הפיילוט של שילוב לוחמות מתמרנות בשריון. יש כוונה גדולה שזה יצליח, כשגם קבעו שהנשים שיתקבלו יהיו כאלה שיעמדו בסטנדרטים של לוחמים מתמרנים. יש חבר'ה רציניים שמוכנים לקלוט ולהכשיר אותן. המ"פ שמיועד לעשות את זה הוא מ-401. אני בהחלט בעד שילוב נשים. היו אצלי בלחימה הרבה נשים, קצינות רפואה, רוכב שמיים, חימוש, תקשוב, איסוף".
ושילוב חרדים?
"הלוואי שיבואו עוד. אין בשריון מסלולים ייעודיים לחרדים, אני מקווה שיהיו, אבל יש מלא ביינישים (בני ישיבות) שהם חיילים מעולים וקצינים מעולים. יש לחיל קשרים מעולים עם הישיבות, שנותנות בו אמון רב. גם כשהייתה מחלוקת על שילוב הנשים ואיומים שלא ישלחו תלמידי ישיבות לשריון, זה נפתר בהבנה ובאמון".
השבוע, במשך יומיים, היה שניידר בבסיס מיטב (הבקו"ם), שם נערכו הגיוסים לחיל השריון. "הסברתי למתגייסים לחיל שהם צריכים להבין שכשלוחם חי"ר פוגש מחבל, זה אם-16 מול אם-16, או קלצ'ניקוב. אבל הטנק הוא כוח המחץ המכריע. בטח כשאנחנו נלחמים מול ארגוני טרור, גרילה, ולא מול טורי שריון סוריים. כל מפקד ביבשה יודע שהטנק הוא שובר השוויון. והיום, אחרי שלוש שנות מלחמה, מבינים את זה ביתר שאת".
