מתחילת המלחמה עולה תדיר שמו של מוחמד דחלאן - אבו-פאדי - בדיון לגבי חלופה לשלטון חמאס בעזה. השבוע הוא אוזכר באופן הבולט ביותר מאז 7 באוקטובר, לאחר תקופה ארוכה שבה שמר על פרופיל תקשורתי נמוך יחסית. הרקע להפצעה המחודשת היה ההכרזה על ההסכם למימוש השלב השני של ההסדרה ברצועה (תוכנית 15 הנקודות שגובשה בחסות מועצת השלום) - כשדחלאן מנסה לבסס את דימויו כשושבין מרכזי של המהלך.
היה זה שבוע תזזיתי במיוחד הן במישור המדיני והן בזה הצבאי. בשיחות עם בכירים במחנה דחלאן (המכונה "זרם הרפורמה הדמוקרטי") מוצגת הגרסה הבאה לגבי אירועי השבוע החולף, שבה לטענתם בולט משקלו של אבו-פאדי: "התזוזה נרשמה כשדחלאן הצליח לשכנע את ראשי חמאס לקבל את תוכנית 15 הנקודות, ובמרכזה הסכמה לנוסח כללי למדי לגבי התפרקות הארגון מנשק והקמת ממשלת הטכנוקרטים. בעקבות זאת דחלאן סיכם לפני כשבוע עם ג'ארד קושנר הכרזה של טראמפ על ההסכם וקידום הפסקת אש, שעל מימושה הקדים דחלאן להכריז כבר ביום ראשון. אבל מכאן הדברים השתבשו. ישראל המשיכה לתקוף, אך עקב ביקור בהול וכנראה עתיר לחצים של ניקולאי מלאדנוב, האחראי על עזה מטעם מועצת השלום, התקיפות פסקו בד בבד עם הכרזת המועצה שלא תהיה נסיגה ישראלית מהקו הצהוב לפני התפרקות מלאה של חמאס מנשק - כבד, קל ומנהרות".
גם אם יש מידה של הגזמה בתיאור, נראה כי רובו מדויק. מדובר בדמות שנכנסת היטב להרבה משבצות: דחלאן ששולט בעברית, היה ראש המנגנון המסכל בעזה בימי אוסלו ומוכר לצמרת הישראלית, מתאים לדרישה "לא חמאס ולא עבאס" (בהקשר הזה יש לראות את הפגישה החריגה בינו לראש השב"כ, זיני, באמירויות לפני כחודשיים); הוא נתפס כחלופה לאבו-מאזן בעיני גורמים בינלאומיים שהתייאשו מהראיס בן ה-90 שרואה בדחלאן אויב מושבע והרחיק אותו ואת נאמניו מהפתח ב-2011 אחרי שחשד שהוא חותר תחתיו; הוא אהוד על רבים בעולם הערבי, בפרט באיחוד האמירויות שם הוא מתגורר ואף נחשב בן בית במשפחת המלוכה; הוא זוכה להשפעה רבה יחסית ברצועה, שבה נולד (במחנה הפליטים חאן-יונס, כמו סינוואר ודף); ואף מקיים קשר הדוק עם הנהגת חמאס, למרות עוינות הארגון כלפיו בטענה שהיה אחראי להרג רבים מפעיליו במאבק שקדם להשתלטותו על הרצועה ב-2007 (כישלון שנזקף במידה רבה לדחלאן שנתפס כאיש החזק בעזה).
גלריה
מוחמד דחלאן. מנהל קשר הדוק עם ממשלת הטכנוקרטים היושבת בקהיר, שרבים מחבריה מזוהים עימו, ופועל לייבוש הרעיון שהרשות תחזור במתווה כלשהו לעזה
אמצעי התקשורת המזוהים עם דחלאן, ובראשם רשתות הטלוויזיה "כופיה" ו"אל-ע'ד" הפועלות מקהיר, פתחו השבוע במתכונת שידורים מיוחדת שהציגה את קידום תוכנית ההסדרה כתפנית דרמטית. הם הביאו ראיונות רבים עם בכירים במחנה דחלאן ופרשנים שהבליטו את פועלו, וכן אזרחים עזתים שצולמו בערי האוהלים הענקיות כשהם מכריזים: "אנחנו איתך אבו-פאדי, אתה זה שתשים קץ לסבלנו ואתה מקור תקוותנו. אתה מעולם לא עזבת ולא איכזבת אותנו". סופיאן אבו-זאידה, מראשי מחנה דחלאן, מסביר: "דחלאן הוא המפתח לפריצת הדרך בשבוע האחרון, וכל התפניות לא היו מתחוללות בלעדיו", וממשיך עימאד מחסן, דובר מחנה דחלאן המתגורר בחאן-יונס: "האמריקאים יודעים כי הסדרה בעזה חייבת להתבסס על דחלאן משום שהוא בעל השפעה עמוקה על הציבור, היכרות עם האזור וזיקה לכל הפלגים".
*
"דחלאן ספג ביקורת חריפה והיה נבוך מאוד מחזרת ישראל ללחימה אחרי שהכריז על סיום קרוב של התקיפות", מסביר בשיחה סאמר סנג'לאוי, אישיות פוליטית בולטת באיו"ש המזוהה עם דחלאן, ואבו-זאידה מוסיף: "מדובר בתקיפות מתמשכות שהן הרבה מעבר לצורך שהוסכם עליו בהפסקת האש להסרת איומים מיידיים [לטענת הפלסטינים מאז אוקטובר 2025 נהרגו בכלל התקיפות למעלה מ-1200 איש]. זה הרקע לציוץ חריף שהעלה דחלאן השבוע ובו טען: "משלב מוקדם הבנו שנתניהו יעשה הכל כדי לחסל את ההזדמנות שעליה עמל טראמפ בשיתוף מצרים, טורקיה וקטאר [...] אנו נשבעים לעמנו שנפעל יום וליל כדי לעצור את התוקפנות". לקח פחות מיומיים עד שנרשמה האטה - עד עצירה - בתקיפות ישראל ברצועה.
ח'ליל שקאקי: "למנהיגים הפלסטינים יש בעיית פופולריות, דחלאן מנסה לחפות עליה בקידום מענים לצרכים קיומיים לאוכלוסייה". טארק אלמסרי: "הוא חוצב את דרכו גם באמצעות רשת הקשרים האזורית"
בין לבין דחלאן מבסס בהתמדה את כוחו בתוך עזה בכמה דרכים: מגביר את מאמצי הסיוע האזרחי לציבור המקודמים באמצעות קרן אמירותית בשם "הפרש האציל" (אלפארס אלשהם); מעמיק את הקשר עם גורמי מפתח בחברה העזתית, ובראשם ראשי חמולות ושבטים; ומנהל קשר הדוק עם ממשלת הטכנוקרטים היושבת בקהיר, שרבים מחבריה מזוהים עימו. על הדרך, דחלאן פועל לייבוש הרעיון שהרשות תחזור במתווה כלשהו לעזה, תוך הצגת עצמו כבעל הכוח האמיתי באזור. "יש ספק גדול לגבי רצון הרשות למלא תפקיד בניהול הרצועה, והיא כשלה אפילו במינימום הנדרש לצורך טיפול בסבל תושבי האזור", הסביר השבוע סמיר משהראוי, סגנו של דחלאן.
משקלו האמיתי של דחלאן בזירה הפלסטינית בכלל ובעזה בפרט הוא תעלומה, בין היתר משום שלא נערכו בחירות זה 20 שנה, והוא ואנשיו לא מורשים להשתתף בבחירות למוסדות הפתח (למשל הוועידה הכללית השמינית שנערכה באחרונה). ניתן להעריך בזהירות שלפחות בקרב הזרם המזוהה עם אש"ף וייתכן שגם בציבור העזתי, יש לו השפעה לא מבוטלת, כנראה רבה מזו של אבו-מאזן. סקר שערך מכון AWRAD הפלסטיני במאי שעבר העלה כי אם היו נערכות בחירות לנשיאות 38% מהעזתים היו בוחרים בדחלאן, 21% במרואן ברגותי ו-14% בחוסיין אלשייח', סגנו של אבו-מאזן, בעוד מועמדי חמאס היו משיגים בקושי 5%. ח'ליל שקאקי, מנהל מרכז הסקרים המוביל במערכת הפלסטינית מסביר: "לכלל המנהיגים הפלסטינים יש בעיית פופולריות, ודחלאן מנסה לחפות עליה ואף לחזור ולהשפיע ברצועה באמצעות קידום פרויקטים שנותנים מענה לצרכים קיומיים של האוכלוסייה", ומוסיף החוקר טארק אלמסרי: "לצד המאמץ האזרחי, דחלאן חוצב את דרכו הפוליטית גם באמצעות רשת הקשרים האזורית המסועפת שטווה, שרבים בעזה מייחסים לה ערך רב".
*
במסגרת המציאות הסבוכה ורבת-התפניות בולט סימן שאלה בנוגע להתפרקות חמאס מנשק. הארגון מצידו טוען - וכן המתווכות, טורקיה, מצרים וקטאר, וגם דחלאן - כי הסכמתו ל-15 הנקודות מבטאת הגמשה מהותית ושינוי בעמדות שנקט עד כה. בפועל, חמאס ממשיך להתנגד להתפרקות מלאה ומיידית מנשק, כפי שתובעים הן נתניהו והן מועצת השלום (בנוסח שפירסמה מיד לאחר הפגישה בין נתניהו למלאדנוב), דורש לממש נסיגה גם ללא התפרקות כלשהי, ומבהיר כי הוא מוכן לדון בהתפרקות חלקית והדרגתית, ובמהלכים כמו אחסון או הפקדת הנשק או שילוב פעיליו בגופים של ממשלת הטכנוקרטים העתידית, שהכרחי לחשוד שהם כסות להמשך שמירה על כוח צבאי. ספקות נדרשים גם לגבי נכונות חמאס לקבל את ממשלת הטכנוקרטים ולהעביר לה את כל הסמכויות (למעשה העול) על העניינים האזרחיים בעזה, כאשר הכוונה כנראה להמשיך מאחורי הקלעים לשמור על השפעה בכלל המישורים, בדיוק כמו חיזבאללה בלבנון.
עיר האוהלים בחאן יונס
(צילום: Bashar Taleb/AFP)
כמו סוגיות הרות-גורל רבות הנוגעות לישראל, גם שאלת עזה תלויה בעיקרה בטראמפ, שנראה כי בהשראת תסכולו הגובר מהמלחמה עם איראן שאליה נקלע בהשפעה עמוקה של נתניהו, מסויג יותר בכל הנוגע להענקת חופש פעילות רחב לישראל בעזה כפי שהיה מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש באוקטובר האחרון. לא מן הנמנע שהלחץ על נתניהו להגביל או להפסיק את התקיפות היזומות ברצועה יגבר בקרוב ואולי יתלוו אליו עוד דרישות: לאפשר פריסה רחבה של כוח הייצוב הרב-הלאומי - ISF (הקבינט הצביע בעד כניסת כוח של כ-200 חיילים ערב נסיעת נתניהו לארצות-הברית, כנראה כמחווה לטראמפ, אבל מאז סמוטריץ' וסטרוק חזרו בהם בטענה כי הוטעו); לסגת לקו הצהוב שהורחב בהדרגה מאז הפסקת האש לכ-65% משטח הרצועה; להתיר את כניסת ממשלת הטכנוקרטים לרצועה ולאפשר לה לפעול; לקדם את השיקום עוד לפני פירוק מלא של חמאס מנשק; ולפרק את המיליציות הפועלות בשטח הישראלי שנועדו לשמש חלופה לחמאס אך מצטיירות בעיני רוב הציבור הפלסטיני כאוסף מפוקפק של משתפי פעולה שזכו לכינוי הגנאי "ג'יש לאחד", שכמו צד"ל ייאלצו גם הן למצוא בעתיד מקלט בישראל.
רמזים לצמצום חופש הפעולה הישראלי בעזה ניתן למצוא בדיווח לגבי הנחיה שניתנה השבוע בצה"ל ולפיה כל חיסול ברצועה מחויב מעתה באישור אישי של הרמטכ"ל.
מורת הרוח הבינלאומית כלפי המשך התקיפות באה לידי ביטוי בציוץ של מלאדנוב השבוע ובו כתב: "יומיים של תקיפות ברחבי עזה הרגו אזרחים והרסו ציוד רפואי שאנשים תלויים בו. זאת לאחר מאמצים אינטנסיביים מצד מועצת השלום והמתווכים (מצרים, טורקיה, קטאר וארה"ב) להביא את הפלגים הפלסטיניים בעזה להסכים למפת דרכים ליישום מלא של תוכנית הנשיא טראמפ, למסירת הממשל האזרחי ולפירוק נשקם". אבו-זאידה מעריך בהקשר הזה שהלחץ החיצוני על ישראל יגבר בקרוב: "למרות הקשר הוותיק והאמיץ עם וושינגטון, טועה מי שסבור כי טראמפ לא יכול לכפות דברים על ישראל, בעיקר בעת הנוכחית שבה מעמדו האישי של נתניהו בזירה האמריקאית מצוי בשפל קשה".
*
העלאת רעיון ההסדרה בעזה השבוע אינה סערה בכוס תה - כפי שמבקשים בכירים בישראל לשדר אגב טענה שדבר לא השתנה לכאורה בהתנהלתנו בגזרה שממנה החלה המלחמה הקשה בתולדות המדינה. העיסוק המואץ בנושא מגלם חוסר סבלנות בינלאומי גובר, לרבות אמריקאי, כלפי התנהלות ישראל המבוססת על שילוב בין הפעלת כוח מתמשכת, תפיסה איטית של עוד ועוד שטח, והדיפת שיח על "רגל מדינית", שסופו תמיד בתכתיב אמריקאי שאינו עולה בקנה אחד עם ההכרזות והיעדים של נתניהו. ההסדרה המוצעת והגבלת הפעילות של ישראל ברצועה שבה ממשיך חמאס להוות גורם דומיננטי גם לאחר שלוש שנים של מלחמה מרה, מתרחשות בעיתוי הרגיש של ערב בחירות גורליות, ולכן גם עולה חשש סביר לחיכוכים גוברים בין ירושלים לוושינגטון בקרוב.
סופיאן אבו־זאידה: "דחלאן הוא המפתח לפריצת הדרך, וכל התפניות לא היו מתחוללות בלעדיו". עימאד מחסן: "האמריקאים יודעים כי הסדרה בעזה חייבת להתבסס על דחלאן בזכות היכרות עם האזור וזיקה לכל הפלגים"
כשעל הכף ניצב הצורך להתמקד באיום הגרעין האיראני, שלא נפתר ואולי אף התעצם בעקבות מבצע "שאגת הארי" ומחייב תיאום הדוק עם טראמפ, חשוב שלא להגיע להתנגשות עם וושינגטון על סוגיית עזה, קל וחומר לתכנן הרפתקה מסוכנת בדמות מהלך צבאי ערב הבחירות. קבלת ההסדרה על בסיס ממשלת הטכנוקרטים היא חלופה רוויה היבטים שליליים עבור ישראל, ובראשם העובדה שחמאס ממשיך להיות בעל השפעה בעזה ושאין פתרון אמיתי לשאלת פירוקו מנשק. עם זאת, היא עדיפה על החלופה של כיבוש כל הרצועה ללא מגבלת זמן, שמי שמקדם אותה פועל ביסודו ממניעים אידיאולוגיים ונמנע מלהסביר לציבור מה יהיו השלכותיו הדרמטיות של צעד כזה.
כל עוד הלחץ האמריקאי על נתניהו לא יהיה כבד, ניתן, ואולי עדיף יהיה, לדחות את הדיון בשאלת עזה לאחר הבחירות. ואולם טראמפ הבלתי צפוי עלול לנסות ולקדם לחץ כזה כבר עתה, מה שיעמיד בפני ישראל שתי אפשרויות: שבירת הכלים והגעה למשבר חריף עם וושינגטון, ומנגד קבלת ההסדרה תוך התעקשות על אינטרסים חיוניים, ובראשם שימור חופש פעולה נגד איומים, הבטחה שלא תהיה שליטה של חמאס בציר פילדלפי, אפס נוכחות ופעילות במרחב הגבול עם ישראל (לקח מרכזי של 7 באוקטובר שהכרחי ליישם גם בגזרת לבנון), ושמירת זכות וטו על כניסת גורמים לאזור. שילוב דחלאן בהסדרה עשוי לגלם גם הזדמנות בדמות העמקת המעורבות של איחוד האמירויות ברצועה, יעד שנתניהו תיאר כרב-חשיבות, בין היתר כדי להגביל את השפעת קטאר באזור.
מעל לכל הכרחי שההנהגה בישראל תפתח שיח כן וישיר עם הציבור, בפרט עם תושבי העוטף, ובמסגרתו יוחלפו סיסמאות נחרצות בדבר הכחדת האויב והזזת הגבול בהבטחה למדיניות אקטיבית ודריכות מתמדת ברוח עקרון "המניעה" (בכל הזירות) - תובנות שניתן יהיה לגבש ועליהן לנהל שיח נוקב ומפוכח רק בעקבות תחקיר ממלכתי על מחדל 7 באוקטובר.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
