1. הטור הזה נכתב מהיער הסודי בקפריסין. נסענו לפה עם הורים ללוחמים שיצאו למלחמה וחזרו עם פציעת ראש קשה מאוד. הלוחמים הללו, שהיו בחורים צעירים וחזקים, שוכבים כעת בלי לזוז במיטה, מתקשרים, אם בכלל, באמצעות מצמוץ בעיניהם. יש הרבה פצועים מהמלחמה הזו, ולמרבה הזוועה, יש גם הרבה פצועי ראש, אבל יש כ-15 משפחות במצב הזה – ואני בכוונה אכתוב כעת דברים קשים – שבנן שוכב על המיטה בטיטול, ואין באמת משהו טוב שמחכה לו. אני מבקש, למרות הקושי, שכל אחד שקורא שורות אלה כעת, ינסה לדמיין את עצמו במצבם. שלחו את הילד לשרת את המדינה, והוא לא באמת חזר.
סיפרתי לאלמנת חרבות ברזל על הקבוצה, והיא אמרה לי: אולי זה קשה מה שאומר לך, חנוך, אבל גם בעלי נהרג מפגיעה בראשו, ואני מודה לה' שאני לא במצבם, שבעלי לא חזר ככה.
הורי פצועי הראש בקפריסין
(צילום: אלבום פרטי)
2. אנחנו יושבים במעגל, ואני שואל שאלה קצרה: מה לדעתם אנשים לא מבינים על המצב שלהם.
קרן אומרת שאנשים לא מבינים איך לדבר איתם ואיך לגשת. אני מסתובבת עם משה בכיסא גלגלים, היא מספרת. אנשים מסתכלים ורואים גבר חסון, אבל הוא לא מגיב. עוברים כמה ימים, והם מעיזים לשאול אם הוא נולד ככה. אני שמה דגל בגלגל של הכיסא, כדי שלא יסתכלו עליו כנכה מלידה. הילד שלי הציל 62 חיילים בקרב שבו נפצע ב-7 באוקטובר. הלוואי שישאלו ואזכה לספר איזה גיבור יושב על הכיסא הזה.
יובל מעלה נקודה חשובה: הכי קשה לי שאומרים לי מה אני צריך. "זה יעשה לך טוב", "לך לים", "תצאו קצת", "אתם חייבים את זה לעצמכם". אני יודע שזה ממקום טוב, אבל בבקשה אל תתיימרו לומר לי מה אני צריך ומה טוב לי.
קרינה מסבירה שאנשים לא מבינים שיש את הלפני ויש את האחרי. שהכול השתנה. לא רק הבן ששוכב בהכרה נמוכה הוא אחר, גם הם אחרים. אני כבר לא מסתכלת על החיים כמו שהסתכלתי עליהם בעבר, היא אומרת. אני חיה על הקצוות. כשקופצת תמונה שלי מהעבר ואני שמחה בה, זה משונה לי.
אייל אומר לי כי מה שאנשים לדעתו לא מספיק מבינים הוא שמעבר לכך שבנו נפצע, כל המשפחה והמעגלים הרחבים שלה ספגו את הפגיעה. אנשים לא מבינים עד כמה המשפחה כולה עוברת מסע קשה, מהילדים הקטנים עד לנשואים. כשאנשים מגיעים אנחנו מנסים להיראות נורמטיביים, הוא מספר, אבל נכנסנו כמשפחה למנהרה אפלה ומעבר לשיקום של רועי, יש פה שיקום של משפחה שלמה.
3. מירב מספרת שאנשים לא מבינים שיש להם שפה חדשה, פרופורציות חדשות. אנשים, היא אומרת, לא משערים עד כמה צורבים הדאגה והפחד, וכמה כוחות צריך לגייס כל בוקר מחדש כדי להחזיק באופטימיות ולצייר את הטוב שאני מאמינה בו.
טלי מוסיפה נקודה דרמטית בעיניי: אני חושבת שאנשים לא מבינים שאין כל יום שינויים. אנשים שואלים אותי איך הוא, מה חדש. אבל מה יכול להיות חדש? זו פציעת ראש. זה לכל החיים. זה לא כמו תינוק שכל יום עושה משהו חדש. אני מרגישה שאני צריכה לעמוד בציפיות של הסביבה, הם שואלים במה הוא מתקדם. מה אענה להם? בכלום?
אלון מספר כמה קשה לראות את בנו כמו שהוא. זה לא נתפס לו. הוא לא מתרגל לזה. המוח שלו לא קולט שזה הילד שלו. שזה המצב. וזה מפרק מגעגועים.
דרור גם אומר שמה שאנשים אולי לא מבינים זה עד כמה קשה לו לראות את בנו במצב הזה כילד חדש. הוא מספר שכתב לעצמו שבשביל לקבל את "איתי החדש" הוא צריך לשכוח את "איתי הישן". הוא לא מצליח להסתכל על תמונות וסרטונים ישנים שלו מלפני הפציעה. הוא מרגיש שהוא ואנשים שלא נמצאים במצבו חיים בעולמות נפרדים לגמרי. חברים, הוא אומר, מספרים לי שחזרו מחו"ל עם ג'ט לג. ואני חושב לעצמי: אני לא ישנתי שנה וחצי.
קרן: אומרים לי שבעזרת ה' הילד יתעורר. ואני שואלת: אבל איך הוא יהיה כשיתעורר? תינוק? אוטיסט? הוא יידע שהוא היה חייל? הוא יידע שהוא היה גיבור? שהציל חיים?
שרון מספרת כמה היא מפחדת לשכוח את אורי של לפני הפציעה. אני לא רוצה לשכוח את החיוך, הדיבור והמבט, היא אומרת, ואני מבינה שאני כן אשכח עם השנים. אנשים לא יכולים להבין את הפחד הזה, לכן אני מקיפה את עצמי בחברות שהילדים שלהן פצועים. כך אני מרגישה מובנת.
4. הודיה מציינת שמתחילת הדרך מפריעות לה השאלות על מה הוא עושה היום. היא מספרת שהייתה לה חברה ששאלה אותה במה הוא התקדם, אז היא אמרה לה שהוא מוחא כפיים. סתם המציאה משהו כי לא יכלה לשאת את הסיטואציה. אם אמרתי לפני ארבעה חודשים שהוא התחיל לאכול, והוא לא התקדם מאז, אז מה יש לי להגיד?
ענבל מספרת שמישהי פגשה אותה בקניון ושאלה אותה אם הם משמיעים לו מוזיקה. טוב שנפגשנו, לא חשבנו על האפשרות הזו, היא ענתה בציניות. גם לא מבינים שאנחנו לא אותם אנשים. למשל, קשה לי להיות אמפתית לדברים היום-יומיים. במטוס ישבה לידי מישהי שהתלוננה על כך שהיא התלכלכה בטיסה. למי אכפת? זה פער וקושי, להישאר אנשים טובים ושפויים ולא לכעוס על העולם, כי אנשים לא אשמים שעידו נפצע. וכן, אני יודעת שהכוונות של כולם טובות.
קרן אומרת דבר מצמרר: אומרים לי שבעזרת ה' הילד יתעורר. ואני שואלת: אבל איך הוא יהיה כשיתעורר? תינוק? אוטיסט? הוא יידע שהוא היה חייל? הוא יידע שהוא היה גיבור? שהציל חיים?
5. כדי לסיים במעט טוב, אגיד שהודות למאמצים של נשיא המדינה ושל מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם ובכירים מאגף השיקום, מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה על הנושא חלה התקדמות בהפנמה של המדינה שיש משפחות שכולות, יש משפחות שילדיהן נפצעו בקרב ויש את המשפחות האלה, של פגועי הראש. והלב של כולנו איתן. שבת שלום.
