לא פשוט לעשות היום את הדבר הפשוט שנקרא להתעדכן בחדשות. מספיק לקרוא באלכסון, להיכנס פה ושם לפיתיונות רילז, לשמוע רדיו על מהירות אחת וחצי או לחלוף בערב עם מברשת השיניים ביד מול המרקע כדי להרגיש מזוהמים. ערימות הזבל הישיר הניתך בצורתו הגולמית, חסרת הבושה, הן נזק בריאותי. פלא שכולנו רוצים לטוס עכשיו ליפן? להביט קצת באסלות נקיות, בנימוס, באיפוק, בתחבורה ציבורית שבה דיבור נחשב הפרעה לסדר?
כמו כולם, צפיתי גם אני בשר הביטחון ישראל כ"ץ מדיח את אלוף אבי בלוט משל היה מתחרה לא מוצלח ב"רוקדים עם כוכבים" אחרי ריקוד פסדובלה. ריאליטי, בידור טלוויזיוני, תוך כדי מחיאות כפיים של הקהל באולפן. כ"ץ, שציפה מהאלוף לתנועות רכות יותר, מעוגלות וסלחניות יותר מול הטרור המשתולל בשטחים, התאכזב והעניש.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
לשמוע שיאיר לפיד, בן לניצול שואה, הוא "יודונאצי", יאיר גולן הוא "אוטו-אנטישמי", משה כחלון הוא "דיפ-סטייט של הדיפ-סטייט", יאיא פינק, שחתום על מאות ימי מילואים, הוא תומך השתמטות, הרמטכ"ל אייל זמיר הוא "יריב מרכזי של ממשלת ישראל", זה לא רק בלתי נסבל. אני חושבת שכולנו צריכות לקבל על זה פיצויים מביטוח לאומי או פטור מתור.
ואני חשבתי שאחרי סרטון ה-AI, שבו חולף איזנקוט על פני צעיר בעל דמיון מצמרר לבנו שנפל בקרב כדי לחבק את מנסור עבאס – מושא הגזענות הישראלי. כבר ראינו הכול.
פנים רבות לה, לאלימות. אבל אי-אפשר לומר שלא באנו מוכנים. כישראלים קוללנו בסוגים שונים ומגוונים של אלימות, ואנחנו מכירות את החומר הן מהצד של הקורבן והן מהצד המקרבן. אבל מה שמייחד בעיניי את האלימות של השפה הוא התחפושת.
השפה מאפשרת לשקר, לטייח, להמציא, להשפיל, להאשים, למחוק ביוגרפיה, לייחס כוונות, להפוך אדם לאויב, ובסוף לומר: "לא לזה התכוונתי", "לא זה מה שאמרתי". לשפה יש את הכוח להשתכפל. להתקבע כאמת. בשקר אחד אפשר להילחם, אבל מאה חזרות עליו כבר מתחילות ליצור תודעה מעוותת, שמשנה את המציאות באופנים עמוקים הרבה יותר מסתם התפרצות זעם.
בדיוק כפי שחסידי הפוליטיקלי קורקט האמינו שלשפה יש הכוח לברוא מציאות מוסרית יותר, כך מאמינה מכונת הרעל שלשפה יש הכוח לגזלט אותה. להכחיש אותה. להפוך אור לחושך - וחושך לאור.
והרי אם יריב פוליטי הוא "נאצי", צעירים שמגיעים להפגין בוועידת הכספים על שוד הקופה הציבורית הם "גרועים יותר מהנוח'בות" לדעתו של שר שחשוד באונס, אם אדם שמוכן למסור את נפשו למען המדינה הוא "סרבן" ושר אוצר לשעבר הוא "דיפ-סטייט" – איזו משמעות יש בכלל לשפה?
אני חושבת שחלק גדול מחוסר היכולת של הישראלים להבין את חומרת הבגידה שהתרחשה בלשכת ראש הממשלה, למרות העדויות, קשור לנרמול של המילה "בגידה". היא נאמרה יותר מדי פעמים ועל כל אחד.
זמן בחירות הוא כשלעצמו זמן שמעודד עימות, הקצנה, הגזמה, האדרה ופופוליזם. על אחת כמה וכמה כשהוא פוגש חברה שחיה כבר שנים בתחושת איום וקיטוב, ועל אחת כמה וכמה כשהמלחמה - שהפסיקה להיות האירוע המרכזי שסביבו סובבים חיינו המרופטים - זלגה, בלי לאותת, לתוך המאבק על עתידה של המדינה.
אמנם יש כעת הרבה פחות צילומי אוויר של שכונות כתושות, פגיעות ישירות וסיכולים ממוקדים. אבל תחושת הסכנה, רגשות הנקמה, העצבים המרוטים - לא שככו. לא הייתה לנו הזדמנות לנוח רגע אחד מהטראומה ומיד, כמו במרוץ שליחים, מלחמת שבע החזיתות העבירה את הלפיד למלחמת שני הגושים.
למה אתם מסרבים למות, שאל לאחרונה פעיל הימין אלירן סימן טוב את מוני מושונוב. האם הוא התכוון לכל ה"מוני מושונובים" באשר הם? האם גם אני חלק מה"אתם" הזה, בהיותי חילונית, שמאלנית, שמתפרנסת מיצירה? למה באמת שלא אמות?
הקומדיה דל'ארטה השתמשה בתחפושות ודמויות ארכיטיפיות קבועות, אבל החליפה את השחקנים שגילמו אותן. אותו דבר. את האויב שבימי מלחמה מגלמים ה"ערבים", מגלמים עכשיו טיפוסים אחרים: קפלניסטים, בוגדים, נאצים, עובדי ערוצי "התבהלה". מדינה קטנה מוקפת אויבים.
למה אתם מסרבים למות, שאל לאחרונה פעיל ימין את מוני מושונוב. האם גם אני חלק מה"אתם" הזה, בהיותי חילונית, שמאלנית, שמתפרנסת מיצירה? למה באמת שלא אמות?
המלחמה המדשדשת ללא תכלית תשאיר אחריה את כל מה שמלחמות משאירות: הרס, חורבן, כאב ואלימות. אבל מערכת הבחירות הנוכחית לקחה צעד קדימה את שפת המלחמה והפכה אותה לכלי עבודה: לנצח בכל מחיר. כל אחד במדינה הזו משוכנע שהפסד המחנה שלו פירושו אסון, אובדן זהות, קץ המדינה וקיצו שלו. זו תופעה נפשית של התפרקות. אנשים, כך שמעתי, חולמים על תנינים לועסים בני-אדם.
חוקרי קונפליקטים מתארים תופעה שחוזרת על עצמה בחברות שחיות בתוך אזורי סכסוך ממושכים: דריכות כרונית, חשדנות, נקמנות, זעם, חשיבה דיכוטומית. תכלס? אשמח לשמש להם מודל. אני מרגישה את זה על עצמי.
ככל שמתקרב מועד הבחירות אני עצמי הופכת לאדם מגעיל שמטפטף ארס שחור כזפת. זה בנאלי להחריד, אבל לתדהמתי נפל לי האסימון שהאלימות אכן מידבקת. לא, היא ממש לא נשארת מחזה חיצוני שאני מתבוננת עליו מבחוץ ממרום אישיותי הנאווה, אלא הופכת פשוט להיות מי שאני. לפעמים אני עד כדי כך מוטרפת שבא לי... לא, אני לא אגיד מה. זה גם מגוון. לא מדובר בתנועות ריקוד.
מעולם לא הערכתי אסקפיזם, משל המציאות היא אוכל מקולקל ולא העתיד שעליו צריך להילחם. אבל בחיי שלא הבאתי בחשבון שאני עצמי עלולה להתקלקל. אלא שאם אני עצמי הופכת להיות האדם שאני לא סובלת, לא עדיף - לפחות עד הבחירות - להישען אחורה ולצפות במוח ריק ממחשבות במודחים האמיתיים של "רוקדים עם כוכבים"?
אולי המחיר של החיבור למציאות הוא בכל זאת מחיר גבוה מדי לשלם?
