על קירות הבניינים שעוטפים בשמיכה רב-קומתית ומטולאת מרפסות את החצר הפנימית ברחוב אגריפס בירושלים, הדביק מישהו שלטים קטנים המכווינים לעבר “קפה בסמטה”. במובן הפיזי, אלו בהחלט נחוצים. בן אדם צריך שמישהו יגיד לו מתי בדיוק עליו לפנות שמאלה ולא ימינה למקום שבו מעולם לא היה. במובן הסמלי, לא היה בהם צורך. אנשים התמגנטו אל בית הקפה הזה באמצעות מצפן פנימי שהיה מכויל במדויק למקום, גם אם עד לא מזמן אפילו לא השתעשעו במחשבה לשתות קפה בירושלים בזמן הזה של השבוע. הם הרי הולכים לשם, למקום המאבק, כל חייהם, וביתר שאת בשנים האחרונות, כשהמציאות היום-יומית בישראל מותירה בהם את התחושה לכך שדרך החיים שלהם בסכנה. הקפה – לא שתיתי, לא יודע – ממילא לא היה העיקר. גם לא הדניש קינמון, קרואסון החמאה ושאר מנות בית הקפה הטיפוסיות שמגישים שם וטובות ככל שיהיו, כנראה שלא שוות את זמנו של מישהו מאזור המרכז. מנוף, לו היה עוקר את המטבח ומכונות הקפה ממקומם ומניחם בכיכר דיזנגוף, נניח, היה הופך את בסמטה לעוד נמש על לחיו של ג'ינג'י. אבל כאן, בירושלים, זה לא סתם בית קפה. זה מעוז אחרון.
בסביבות השעה עשר בבוקר של שבת האחרונה כבר התעבה נחש אנשים מחוץ לבסמטה, בית הקפה שבחודש וחצי האחרונים הפך לזירת מאבק בין חרדים המוחים על פתיחתו לבין הציבור הליברלי המתאמץ לשמור על החופש שלו. התור מחוץ לבית הקפה שפתח יואל בן דוד התקדם לאיטו, אם בכלל התקדם. בניגוד לחוויית המתנה סטנדרטית במרחב הישראלי, ובטח בחודשי הקיץ החמים, יותר משהעומדים בתור רצו להגיע ליעדם, הם רצו להתעכב בדרך אליו, שהרי בתוך הקפה משהו מנקיטת העמדה שלהם נאבד, הופך מאידיאולוגיה לצרכנות, והם לא שונים בהרבה מכל אדם אחר, גם אם בנ"צ ליברליות יותר בישראל, המזמין בזה הרגע ממש אספרסו קר או הפוך חלש על בסיס שיבולת שועל. זו העמידה בחוץ, הצפייה המתארכת, הלכאורה לא מתגמלת, אשר מדגישה את מוכנותם ונחישותם להקריב מנוחיותם למען מה שחשוב להם. בסוף כולם הגיעו. בן דוד הזמין 50 ליטר חלב בתקווה שיספיק לכולם.
מחסומים הוקמו בשתי הנקודות שמהן אפשר לגשת אל הרחבה המובילה אל בית הקפה. בשעה עשר, עדיין זמן תפילה בבתי הכנסת הרבים בסביבה (כולם פתוחים בשבת), עמדו בסמוך אל אחת מהן שוטר מנומנם ולצידו חרדי סקרן, מלש"ב פוטנציאלי, לבוש, כמיטב המסורת, בשחורים. ממרחק של כ-30 מטרים מהתור המתארך הביט בכל בסקרנות שלווה. הוא לא האמין למה שראה. אנשים, יהודים, שקונים משהו בשבת, ועוד מה, תגידו – קפה ומאפה. אחר, קולני ממנו, וכחני ממנו, צעק משהו שאי-אפשר היה באמת לשמוע, וסולק משם תכף ומיד על ידי השוטר שעד אז היה מנומנם אבל לרגע אחד אפשר היה לכנות השוטר הערני. קהל הממתינים – רבים בחולצות כחולות של הדמוקרטים או ורודות של "החזית הוורודה" (בידיהם שלטים שעליהם נכתב "חופש מדת גם בשבת" ו"חרדים לקפה שלנו"), אחרים בגופיות עם הברווז של דודו גבע או חולצות של הפועל ירושלים, מיטב אופנת הליברליזם הירושלמי – השיב לו בשירת "גולני שלי".
זה אזור בירושלים, לא רחוק מאוד משכונות כמו מאה שערים וגאולה, שבו ה"חיה ותן לחיות" הוא לא מדיניות רשמית אמנם, אלא הסכמה שבשתיקה. יש כאן חרדים, ויש מסורתיים, ויש חילונים, וחלקם יכולים ללכת בבגדים שלחלוטין לא תואמים את מזג האוויר ואחרים רשאים לרוץ בגוונים מזעזעים, ולאף אחד זה לא הפריע. עד שמישהו החליט לפתוח בית קפה. זעקת "שאבעס" ראשונה התגלגלה כהד מכיוון רחוב יפו וגוועה לרגליהם המסונדלות של לוגמי הקפה. על מסילת הרכבת הקלה – הסגורה בשבת, אלא מה – הילכו לאיטם אנשים בבגדים שחורים, ואותם עקפו שני רצים בגופיות זוהרות. אישה מקועקעת חשופת שרוול דיברה אל איש בלתי נראה בשפה זרה, וחלפה על פני ילד קטן מסולסל פאות שכירסם צ'יטוס משקית ניילון. הזהב הכתום הזה היה מייצר עבורו שפה משותפת עם בני גילו החילונים בכל עיר אחרת. "אפשר?" היה שואל אותו אחד בשם אלון לו היה פוגש בו, והוא, המסולסל, היה עונה "בטח", ושניהם היו הופכים לחברים בחסות האדמו"ר בעל החברבורות. הבעיות יתחילו כשיפסיקו לאכול צ'יטוס.
העימותים מול קפה בסמטה בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
× × ×
הכל התחיל – לפחות בהקשר של בסמטה – ב-1 ביוני. בן דוד, בן 47, אבא לארבעה ונשוי לאחת, פתח בית קפה בין רחוב אגריפס ליפו בשכונת בית ישראל, מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה. "קראנו לזה 'קפה בסמטה' כי אתה ממש צריך לעבור בסמטה כדי להגיע לקפה", הוא מסביר את הקופי. "בשבוע הראשון הכל היה בחינם כדי שאנשים יבואו ויכירו, האינסטגרם שלנו התחיל לצמוח כי עשינו סרטונים מצחיקים, שאול אמסטרדמסקי בא לבקר ואמר שיש קפה שפתוח בשבת ושאנשים חייבים לבוא". התחלנו.
"בשבת השנייה היינו מפוצצים, הרבה אנשים באו. יש עוד משהו כמו חמישה או שישה בתי קפה במרחק הליכה מבית הקפה שלנו שפתוחים בשבת, אבל במרכז ירושלים בשבת די רדום ושקט, ואלה שרוצים לצאת הולכים למקומות המעטים האלה והם מפוצצים. אם תגיע לקפה בצלאל אחרי תשע בבוקר לא יהיה לך מקום לשבת בפנים. זו אחת הסיבות שפתחנו בשבת, כי רצינו עוד מקום שאנשים יוכלו לחוות מנוחת שבת בדרך שלהם".
חילונים התוודעו לקיומו של הקפה דרך הכתבים הקדושים שלהם – האינסטגרם. הבעיה התחילה כאשר אנשים נוספים שמעו על מקום חדש שמגיש קפה בירושלים. אחרי שלושה שבועות בגן עדן, הגיע השבוע הרביעי. "בשבוע הרביעי הגיעו ארבע פעימות של חרדים לאורך היום", נזכר בן דוד, "הראשונים באו, צעקו והלכו, אבל הגלים האחרים היו מפחידים יותר. אלימות, מכות לחלונות, הפיכת שולחן. אחרי השבת הראשונה של הבלגן כל העיתונאים התחילו להתקשר. המשטרה הגיעה עם מחסומים, מנעה מהחרדים להתקרב לחצר, וככה היינו במשך שלושה שבועות. אנשים באים לתמוך ואנחנו מפוצצים בתומכים, והצועקים הם במרחק שלא מאפשר להם אפילו להיכנס לסמטאות. נותנים לאנשים שנראים שקטים לעבור, ולחרדים לא נותנים להיכנס. הם עומדים וצועקים 'שאבעס! שאבעס!' ומשגעים את השכנים".
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מה שהיה בתחילה נער חרדי אחד הפך לשלושה. הם קישקשו ביניהם ובהו באנשים בלבוש השונה כל כך, על הרגליהם המוזרים. "נולדו בלי מוח, מה לעשות", אמר אחד מהם במין קרעכץ יהודי טוב. בשקט, הביעו את עמדתם בעצם עמידתם, לא בשונה מהחילונים שרחוקים מהם כמה עשרות מטרים ושנים ומחאתם היא בעצם נוכחותם. בסמוך אליהם, דיברו ביניהם שניים אם ההוא כבר היה באלסקה ושהשני רוצה נורא לנסוע לבריטיש קולומביה. הם דיברו על הפינות הנידחות ביותר של יבשת צפון אמריקה ליד מי שייתכן שלא יצאו ממשולש הרחובות הזה עד גיל 30. בלתי נתפס ששני הקצוות התרבותיים הללו חולקים שפה ודת, ושיש נקודת השקה שתאפשר להם לחלוק את אותו חמצן.
סקרנים התחילו להתגודד במרפסות המשקיפות מלמעלה. אצטדיון הכדורגל באשדוד נודע בכך שניתן להשקיף על המשחקים מחלונות הבתים הסמוכים. לא כדורגל משחקים כאן, אבל מאבק בכל זאת ישנו, ואין כמו להשקיף מהנוחות של הבתים על המאמץ של אחרים. איזה דברים טובים יותר כבר יש לעשות במרכז ירושלים בשבת בצהריים? אם היו, אף אחד לא היה עושה עניין כזה גדול מעוד עסק שנפתח.
בתוך בית הקפה הונחו על אחד השולחנות חולצות של הדמוקרטים ומישהו קרא ב"ג'רוזלם פוסט". תקשורת זרה הגיעה כדי להפנות זכוכית מגדלת לישראליות ב-2026, לא בשונה מהאופן שבו יוצרי סרטי טבע מתבוננים בהרגלי הרבייה של זברות במערב אפריקה ומתעדים את מחול החיזור של הפלמינגו. בן דוד לא מופתע מהכמות הגדולה והסקרנות, לא האזרחית ולא התקשורתית. "ציפינו להרבה אנשים, קנינו 30 שקיות קרח, נקווה שיישאר עד השעה ארבע. משמח אותי שאין בלגן, אבל אני מעריך שעוד יהיה. אני לא רוצה להיות במרכז של כלום. ידעתי שהקפה יהיה פופולרי אבל לא רציתי להיות מיסיונר. אני לא רוצה לתרום לפילוג".
המפגינה והחרדי היו יכולים להמשיך עד קץ הימים. היא הרי לעולם לא תקפל את זנבה, תחזור לחבריה ותאמר משהו כמו "תשמעו, חשבתי על זה לעומק, ובאמת יש בזה משהו – שאבעס!" והוא, מצידו, לא ישוב לחבריו ויאמר "תקשיבו, שאבעס או לא שאבעס, בסוף כולנו יהודים, זה לא שהם מכריחים אותנו לקנות מקל מוצרלה"
הבחירה של בן דוד במילה "מיסיונר" היא חלק נוסף בסיפור. הוא משתייך לארגון המיסיונרי "יהודים למען ישוע". אם יש בעיני המתנגדים דבר אחד גרוע יותר מיהודי שמוכר קפה בשבת, זה יהודי שעושה את זה בזמן שהוא אוהב את ישו. הפגנות במקום היו מתקיימות גם אם בן דוד היה מקפיד לירוק שלוש פעמים בכל פעם שהוא היה מזהה צלב במרחב הציבורי, אבל השקפותיו הדתיות מהוות את התירוץ המושלם למתנגדיו. למעשה, המוחים נגד פתיחת המקום לא יכולים היו לבחור אויב טוב יותר. אם בן דוד לא היה קיים, הם לא היו מצליחים להמציא אחד כמוהו בעיני רוחם. הוא האנטי-כרייסט של מי שכל כך נרתעים מהנצרות. בן דוד מאפשר להם להסביר פעילות שגרתית ומתקבלת על הדעת – פתיחת בית קפה בשבת באזור בירושלים שהוא בשום פנים ואופן לא שכונה חרדית – ככזאת שמניעיה אפלים ומיסיונריים, משמע כל מטרתו היא לגרום לאנשים להכיר את הצלוב. הם עד כדי כך מזלזלים בדעתם ובאורחותיהם של החילונים, שהם לא סומכים עליהם שהם מסוגלים לקנות קפה ומאפה בשבת ולצאת משם בלי שמשהו בהשתייכות המוּלדת שלהם לדת היהודית יתערער.
× × ×
הבלגן התחיל ב-11. כמו שעון, היו שידעו שזה יקרה בזמן הזה. "זה מתחיל אחרי התפילה", אמרה אחת המבקרות במקום שהגיעה עם בן זוגה כדי לתמוך בפעילות בית הקפה.
ויכוח מול קפה בסמטה בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ומתי זה נגמר?
"כשהם רעבים".
זעקות נשמעו מאי שם. כמו יללות אינדיאנים המרמזות על הסתערות קרבה. אפשר לדמיין את ג'ורג' קסטר שומע בדיוק כאלו לפני פלישת האינדיאנים בקרב ליטל ביגהורן במאה ה-19. שתי נשים מכוסות שמיכת פוך תפסו עמדת תצפית במרפסת הקומה הראשונה. ההצגה עומדת להתחיל. שאגות הקרב של החרדים המתקרבים שימשו כקריאת הכינוס של החילונים. כמו נקישה על פעמון בזירת אגרוף, התקרבו למרכז הזירה האורבנית שני יריבים שעד אז היו ספונים כל אחד בפינתו. מי שלא הספיק לקנות קפה עד עכשיו אולי כבר לא יספיק, לא בשבת הזאת לפחות. הלקסיקון החילוני רחב בהרבה. "אין זכויות בלי חובות", "יאללה לבקו"ם" ועוד פזמונים. מנגד - “שאבעס” וזהו. עשרות חרדים ועשרות חילונים עמדו אלה מול אלה וצעקו אלה על אלה. זו מערבולת של מים ושמן שלא יכולים להתמזג, אבל משהו בטבע האנושי לשכנע ולנצח בוויכוח הוביל בכל זאת ליצירת מעגלי שיחה בתוך אוקיינוס הצעקות הזה. נשים בעשור השביעי לחייהן התפלמסו עם ילדים בני עשר, שהשיבו בשפה שמקובל לחשוב שלא מלמדים בבית הכנסת. הוויכוח שניהלו היה חסר תכלית. אחת המפגינות ניסתה להסביר. אמרה שמותר לה, ושזכותה, ושזו מדינה דמוקרטית, ובלה-ובלה-ובלה, ומולה עמד בחור חרדי וכל מה שהיה לו לומר לה בתגובה זה שאבעס. היא אמרה אל"ף, והוא ענה שאבעס וזקף אצבע בזווית של 180 מעלות. היא אמרה בי"ת, והוא השיב שאבעס והטה את האצבע מעט קדימה. היא אמרה גימ"ל, והוא הגיב בשאבעס והטה את האצבע עוד יותר למעלה. ככה הם היו יכולים להמשיך עד קץ הימים. היא הרי לעולם לא תקפל את זנבה, תחזור לחבריה ותאמר משהו כמו "תשמעו, חשבתי על זה לעומק, ובאמת יש בזה משהו – שאבעס!" והוא, מצידו, לא ישוב לחבריו ויאמר להם "תקשיבו, שאבעס או לא שאבעס, יש משהו במה שהם אומרים, בסוף כולנו יהודים, 'ואהבת לרעך כמוך' זאת התורה כולה, בסוף מה זה מפריע לנו מה שהם עושים, זה לא שהם מכריחים אותנו לקנות מקל מוצרלה". אלא שלא כל ויכוח הוא כזה שהמטרה היא לנצח בו. יש ויכוחים שהחשיבות העליונה היא בעצם קיומם. האדם הליברלי לא צועק את מה שחשוב לו כדי לשכנע את מי שלא חושב כמוהו - אלא את מי שחושב כמוהו. הוא כאן כדי שלאנשים שחושבים כמוהו יהיה כדאי לפתוח עוד מקומות כאלה בשבת, מקומות שיאפשרו לו ולאנשים המשתייכים לשבט שלו את האפשרות לקיים את חייהם כפי שהם רוצים.
מאחת המרפסות הגבוהות השליך מישהו, כיפה שחורה לראשו, חפץ מסוים. לא שמתי לב מה בדיוק זה היה, אבל אם היה מדובר בבקבוק מים זה לא היה כדי למנוע התייבשות. "רד למטה!" קרא מישהו שהחפץ נפל בקרבתו. "תעלה למעלה!" השיב המשליך. אפילו בעניין הזה הם לא יכולים היו להיפגש באמצע, בקומה שלישית נאמר
רמת הלוחמנות והרטוריקה המתלהמת ניכרה היטב בנתזי הרוק שהתעופפו לכל עבר. "כל האנשים פה יצאו מהבית בגללך", אמר בחור בגופייה לחרדי שנע קדימה ואחורה וחזר על המילה שאבעס כאחוז תזזית, "נהגו בגללך, קנו בשבת בגללך, אתה מרחיק יהודים מהדת, אתה תהיה בגיהינום, אתה תשלם". בין הניצים התאמץ לחצוץ באותו רגע מחמוד דואימה, שפיקד מטעם המשטרה על מלחמת היהודים הזאת. מחוץ לחלון הראווה של "דני ספרים", חנות המוכרת ספרים חדשים וספרי יד שנייה מאז 1958, עלה המאבק שלב ונרשמו כמה חילופי מהלומות. לא כמו בשבוע קודם לכן, אז לדברי בן דוד החרדים התקרבו עד מרחק של מטרים ספורים מהכניסה לבית הקפה, צעקו "המחלל שבת דינו מוות" והתחייבו שכל מי שבמקום יכול לשכוח מהעולם הבא. מאחת המרפסות הגבוהות השליך מישהו, כיפה שחורה לראשו, חפץ מסוים. לא שמתי לב מה בדיוק זה היה, אבל אם היה מדובר בבקבוק מים זה לא היה כדי למנוע התייבשות. "רד למטה!" קרא מישהו שהחפץ נפל בקרבתו. "תעלה למעלה!" השיב המשליך. אפילו בעניין הזה הם לא יכולים היו להיפגש באמצע, בקומה שלישית נאמר.
"אני לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה", אמר בן דוד על המפגש הראשון עם המוחים החרדים, "חשבתי שאנשים יבואו לעשות קירוב, להסביר לי כמה חשובה השבת, לנסות להחזיר אותי בתשובה. אני שומע אנשים שתוהים אם זה בכלל שווה כלכלית, ומשיאים כל מיני עצות שנועדו לשכנע אותי לסגור מסיבות כלכליות. לכל אלו אני עונה בכל פעם עם תשובה פלורליסטית, מסביר להם 'חיה ותן לחיות'. אנחנו רוצים שאתם תוכלו להתפלל אצלכם בשקט בלי הפרעה. אין לי רמקולים בחוץ, אני רוצה בפינה הזאת לעשות שבת משלי. זו פעם ראשונה שאני פותח ביזנס בירושלים, אז אולי לא הייתי מודע מספיק. ידעתי שיתנגדו, אבל לא חשבתי שנגיע להפגנות מאורגנות שמושכות את תשומת הלב של כל ארץ ישראל. הפכתי להיות מיקרוקוסמוס של החברה בישראל".
הפגנה מול קפה בסמטה בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
קצת לפני השעה אחת, אינרציית היצרים והפיזיות כלאה במערבולת אחת שאי-אפשר היה להימלט ממנה אנשים שלא מסוגלים אפילו להסכים על התאריך. אלו אומרים 8.8.2026, ואלו - כ"ה באב תשפ"ו. מבוגרים בשטריימלים מהודרים וצעירים משורגי שרירים בכתפיים חשופות; ילדים מסולסלי פאות ונשים צבועות שיער; מג"בניקיות וכאלו שימותו ולא יתגייסו. וכולם התערבבו יחד, התערבבו-בו-בו-בו-בו, אבל לא נוצר גוון אחד, חדש, אחיד. ככל שהתערבבו אחד עם השני, כך השוני של הגוונים רק הלך והודגש.
