בשבת ההיא של שמחת תורה התארחה מרים פרץ אצל בנה אליסף בירושלים. "היו אזעקות", היא מספרת, "אבל אנחנו דתיים, לא שמענו חדשות. לא ידענו מה קורה, עד שב-10:00 בערך אליסף חזר מבית הכנסת ובתוך שתי דקות כבר היה על מדים. רצתי לדלת הכניסה, נעלתי אותה ונשענתי עליה עם הגב כשהידיים פשוטות לצדדים. בקול חנוק אמרתי, 'אתה לא יוצא, אתה לא עושה לי עוד מבחן, אל תעמיד אותי במבחנים'. אני בוכה ואליסף מחבק אותי בכתפיים, כי הידיים שלי עדיין לרוחב הדלת, ואומר לי, 'תקשיבי, אמא, את עלית ממרוקו לירושלים מפני שאת רוצה לחיות פה, אם אני לא אצא, את לא תהיי פה והילדים שלי לא יגדלו פה'. בן רגע הפכתי לאמא מוטרפת. חצי ראש אמר לי 'אל תתני לו לצאת, גם הוא ייהרג', והחצי השני אמר 'את אמא, תחזקי אותו, איזו רוח את נותנת לילד שלך כשהוא יוצא לקרב?'".
איך זה נגמר?
"אליסף יצא, עלה לאוטו ועשה לי שלום עם היד. הלב שלי נדקר. אמרתי לעצמי 'אולי זה השלום האחרון, רוצי אליו'. הורדתי אותו מהכיסא של האוטו, נישקתי אותו בכל מקום בגוף ואמרתי לו רק מילים טובות, כדי שאחר כך לא אצטער, וככה הוא יצא למלחמה".
אליסף: "אריאל, הקטנה שלי, הייתה אז בת פחות משנתיים. בסוף הסבב הראשון חזרתי הביתה, אשתי יצאה רגע לסידורים ואריאל פרצה בבכי. צרחות של פחד. כל מה שעשיתי לא הרגיע אותה. לא הבנתי מה קרה".
מה קרה?
"אחרי מאה ימי מילואים היא לא זיהתה אותי. היא ראתה גבר זר בבית והיא הייתה לבד. היא נרגעה רק כשעשיתי שיחת וידיאו עם אשתי. 'הנה אמא, היא תגיד לך שאני אבא שלך'. וזה לא הסיפור הפרטי שלי. זה הסיפור של דור שלם שיצא להגן על המדינה. אני מכיר הרבה זוגות שהתפרקו, ומכיר גם מלא חבר'ה טובים שאחרי 400 ימי מילואים אין להם פנים לבוא לעבודה. כולנו שילמנו מחיר, ולא מתוך מקום של מסכנות. שילמנו כשאנחנו זקופים וגאים במדינה. עכשיו הגיע הזמן שהמדינה תדאג למילואימניקים. חלק מהכניסה שלי לפוליטיקה בא מהרצון להגיד 'אני משרת את המדינה, והמדינה צריכה לשרת אותי'. זה הולך ביחד, זאת ברית".
× × ×
אליסף הוא החמישי במניין הצאצאים שהעמידו מרים ובעלה אליעזר ז"ל. הוא בא להם בהפתעה, אחרי שחשבו שבורא עולם כבר סגר את רחמה, וזה מקור שמו. אחריו באה להם הפתעה נוספת, בתאל. האב נפטר משיברון לב אחרי שבנו הבכור, סגן אוריאל פרץ שהתגייס לסיירת גולני, עבר לגדוד 51 אחרי קורס הקצינים וחלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון, נהרג במארב בלבנון ב-1998. 12 שנים לאחר מכן נהרג בנם השני, רס"ן אלירז פרץ, אף הוא גולנצ'יק, בתקרית אש ברצועת עזה. מרים, שהפכה ל"אם הבנים", הקדישה את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית בצה"ל ובקהילות יהודיות מעבר לים.
אחרי נפילת אלירז, כשקיבלתי מעמד של דיירת משנה בבית משפחת פרץ בגבעת-זאב לצורך כתיבת הספר "שירת מרים" שחשף את דמותה, אליסף היה בן 24, משוחרר טרי ("מסיירת גולני, כמובן") שמצא בשירה דרך מילוט מהכאב. בתום לבטים רבים הסכים לתרום לספר שני שירים פרי עטו, שאפילו אמא שלו עוד לא ראתה. באחד מהם כתב: "כמו עלה שמונח על פסים של רכבת / מחכה רק ליום שתבוא השלכת". כששאלתי אותו על תוכניותיו לעתיד הוא השיב: "החלום שלי הוא למצוא לי פינה קטנה בדרום הארץ, לעסוק בחקלאות אורגנית, להכין שמן זית ולגדל תבלינים".
מרים: "אליסף עשה משהו שהכעיס אותי מאוד. מיד אחרי נפילת אלירז הוא יצא לטיול הגדול. מה בוער לך? לפחות תישאר בבית עד סוף שנת האבל. אבל הוא החליט"
עכשיו הוא בן 39. "זה גיל מופלג במשפחת פרץ", הוא אומר. "אוריאל היה בן 22, אלירז בן 32, אבא בן 56, אז אני מעל הממוצע". הוא נשוי לנעה, ד"ר לחקר המוח מהאוניברסיטה העברית. "הכרנו בקורס מדריכים של 'מסע ישראלי' והתברר שגם היא מגבעת-זאב, אבל לא כל כך הלכתי לתנועת נוער, הייתי יותר ילד של בית. בגיל 12 כבר ישבתי שבעה".
הם גרים בשכירות בשכונת הקטמונים ולהם שלושה ילדים: יונתן (10) תמר (8) ואריאל (שלא זיהתה את אבא שלה) כבר בת 4. הזמן רץ ‑ והמלחמה עוד לא הסתיימה. עד לפני חודש וחצי הוא ניהל את אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים. עכשיו יש להם בעיה. ב-1 בספטמבר נעה תתחיל לעבוד. "בסטארט-אפ בתל-אביב" אומר אליסף. "אל תשאלי איך נסתדר עם הילדים, היא בטח תחזור הביתה רק בערב". זה לא שהם לא טובים בתיאום יומנים. כשאשתו סגרה את העבודה החדשה הוא עוד לא ידע שירוץ לכנסת, מקום רביעי ב"בית ציוני ‑ המילואימניקים", המפלגה של חילי טרופר ויועז הנדל. אבל הוא אופטימי. "בעזרת השם נעשה ונצליח ונעבור את אחוז החסימה בגדול".
אימו מוסיפה: "אחרי 7 באוקטובר ואחרי מאות ימי המילואים ואחרי השכול הנורא, אני מרגישה שהיום יש עת רצון ויש אווירה של הכלה. הצעירים אומרים 'יאללה, דף חדש'. ואני שמחה שעכשיו, בפעם הראשונה, אליסף הוא לא רק האח השכול של אוריאל ואלירז ולא רק הבן של מרים. עכשיו זה אליסף נטו, בזכות עצמו. מגיל צעיר הוא רצה להיות כזה".
"רגע, רגע", הוא מוחה, "הגאווה הכי גדולה שלי בחיים היא להגיד שאני הבן של מרים ואליעזר פרץ. כולנו, כל האחים, גאים בהורינו, וזה ערך שאנחנו מעבירים לילדינו ובעזרת השם נעביר לנכדינו. במקביל, החיים הפכו אותי למי שאני. אחרי שהפכתי ל'אח שכול פעמיים' נדהמתי להיווכח שאיש לא מדבר על אחים שכולים, הנושא הזה בכלל לא היה בתודעה. אז לפני שמונה שנים ייסדתי את עמותת 'האחים שלנו' ואני היו"ר שלה. מכורח הנסיבות מצאתי את עצמי עוסק בשכול של אחיות ואחים בנוסף לשכול הפרטי שלי. לא פשוט. מצד שני, אני מדבר עם הרבה אחים שכולים וכל אחד מהם שואל 'רגע, ברגע שדפקו בדלת הפכתי להיות אח-של?' זה משבר זהות שנופל עליך לצד הצער והכאב והגעגועים. לאנשים גדולים יש צל גדול, זה בא ביחד, זה בילט-אין".
מה אתה אומר לאחים שכולים?
"תראו, אלה הקלפים שהחיים חילקו לכם ואני יודע מה אתם מרגישים. ברור שהמשבר והקושי היו עליי כעול, אבל הם גם גרמו לי לצמוח".
האב המנוח אליעזר פרץ בין הבנים אוריאל ז"ל ואלירז ז"ל
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
"לגמרי", אימו מאשרת. "אליסף עשה משהו שהכעיס אותי מאוד. מיד אחרי נפילת אלירז הוא יצא לטיול הגדול. מה בוער לך? חכה דקה, אנחנו משפחה שבנה השני נפל, אני כבר אלמנה, לפחות תישאר בבית עד סוף שנת האבל. אבל הוא החליט".
אליסף: "את יום השנה לאלירז ציינתי בדרמסאלה, בהודו, וממנה המשכתי לנפאל, תאילנד, ניו-זילנד ואוסטרליה. טיול של יותר משנה, לבד, אפילו בלי סלולרי. הייתי חייב לצאת לאיזשהו מסע כי לא ידעתי מי אני: אני רק הבן-של? אני רק האח-של? לאן שאני הולך הסיפור המשפחתי שלי הולך איתי, בדרך כלל לפניי, מבטים ולחשושים. לפני שהמראתי אמא כתבה לי מכתב פרידה, 'אתה כמו יונה הנביא, אתה בורח, אבל אתה תבין ותחזור'. היא חשבה שברחתי, אבל לא, יצאתי למסע כדי להציל את עצמי מעצמי, כדי למסגר את הסיפור שלי מחדש".
מה למדת שם?
"איך לחיות עם השכול והמוות לא כמשקולת אלא כחלק ממי שאני. למדתי שהדרך שלי להתמודד עם מה שעברתי היא להפוך את החיים שלי למשמעותיים. ואיך הופכים חיים למשמעותיים? בלקיחת אחריות על מישהו או משהו שהוא לא אתה".
אתה לא חובש כיפה.
"נכון, אבל זה לא עניין עקרוני. הורדתי את הכיפה לפני הגיוס. איכשהו זה לא הסתדר. אני שומר שבת, מניח תפילין ומתפלל. אני מגדיר את עצמי כמאמין עצום בקדוש ברוך הוא".
אליסף: "אנחנו יודעים להילחם ביחד, למות ביחד ולהיקבר ביחד, אבל עוד לא למדנו לחיות ביחד. כל מי שנלחם חטף כאפה כשיצא מעזה ושמע איך הממשלה מקדמת חוקי השתמטות"
× × ×
איזה כיף לקפוץ בשישי בבוקר לסבתא מרים. אנחנו בעיצומו של החופש הגדול, ואריאל הקטנה שואלת אם יש קציצות של סבתא. מרים מזנקת מהשולחן שסביבו מתנהל הראיון מפני שצלחת של קציצות ואורז קודמת לכל. בגיל 72 היא מתעוררת ב-6:00 בבוקר, ופותחת את הבריכה המקומית. שעה של שחייה נותנת לה כוח, וגם המוח מתחדד. "אני סבתא ל-19 נכדים, ברוך השם, וה-20 בדרך, אוטוטו".
צעיר נכדיה נושא את השם אוריאל. "כך קראה בתאל לבן שילדה אחרי שלוש בנות", התרגשות מציפה את פניה. "הופתעתי. עד אז אוריאל היה שם שני במשפחה. אלירז קרא לבנו אור חדש-אוריאל, לבן של אביחי קוראים אוריה-אוריאל, ופתאום אוריאל בתור שם ראשון. בהתחלה זה קצת הפחיד. לא האמנתי שאחרי כמעט 25 שנה השם אוריאל יהיה כל כך שגור בפי. אני מתקשרת לבתאל, 'מה שלום אוריאל?'. ואיזה ילד זה, הוא מת עליי".
לאליסף, היא מספרת, המציאה כבר בילדותו את הכינוי "חולם החלומות" מפני ש"הוא כמו יוסף. הולך לישון בלילה ומתעורר בבוקר עם 'מסע 70' כדי ליצור חיבור ישראלי רחב בדרך של הליכה משותפת מתל-חי לאילת. במקרה אחר הוא מתעורר באמצע הלילה כי ראה בעיני רוחו ספר של סיפורי אחים שכולים. חלם ועשה".
"ככה אני", הוא כמעט מתנצל. "זה משהו שלמדתי בבית, מאמא שלי. מילדות היא אמרה לי, 'אם יש משהו שמפריע לך ואתה רוצה לתקן אותו, אל תחשוב שיהיה מישהו שיעשה את העבודה בשבילך. קום תעשה, קום תשנה. זה לא אומר שתצליח ב-100 אחוז, אבל תנסה'. ראיתי את זה במרוץ שלה לנשיאות. כשאמא באה ואמרה 'אני עושה את זה', היא קפצה למים הכי עמוקים בים הכי רחוק ממנה. והיא ופוליטיקה זה שמן ומים".
מרים: "לילדים שלי אמרתי שבחיים לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים ולכן מה שחשוב הוא הדרך. מה למדת בדרך. ועברתי דרך. היא כללה פגישות עם אזרחי מדינת ישראל שהציפו אותי באהבה, לצד מפגשים עם חברי כנסת. הייתי יושבת בלילות, לומדת על כל ח"כ וכותבת לי אילו שאלות לשאול. העולם הפוליטי היה זר לי לחלוטין".
טקס הענקת פרס ישראל ב־2018
(צילום: יואב דודקביץ)
הילדים עודדו אותך לרוץ?
"מה זאת אומרת? אליסף היה זה שהוביל הכל. אני תמיד מתייעצת איתו. עם כל שאר הילדים אני מדברת, אבל לעולם לא אכתוב משהו בלי להתייעץ עם אליסף. וכנ"ל הוא איתי. אני סומכת על שיקול הדעת שלו והוא מתמצא בכל נבכי הפוליטיקה. אנחנו לא נאיביים. משלב מוקדם מאוד ידענו שהסיכויים שלי נמוכים ושיש שתי אופציות. או להגיד 'אני פורשת', ואז יש מועמד אחד, או להגיד 'אני מתמודדת גם כשאני יודעת שאין לי סיכוי לנצח', וזה מה שבחרתי לעשות".
למה?
אליסף: "אמא שלי היא אשת חינוך בנשמתה, היא מורה שתמיד מלמדת משהו חדש, ובעיניי היא נתנה שיעור לכל החברה הישראלית. היא הוכיחה שגם כשהסיכויים שלה נמוכים אפשר להתמודד בכבוד ולעשות את הדרך בלי לכלוכים. היא גם הוכיחה לכולם שזה שהיא לא הצליחה להגשים את החלום שלה לא גרם לה להפסיק. יש כאלה שאומרים 'אם לא בחרו אותי אני שורף את המועדון', ואצל אמא שלי זה להפך. האהבה הציבורית שהיא מקבלת היום אפילו גדולה יותר מקודם. וכל זה קרה בגלל שהיא הייתה ונשארה הילדה המרוקאית הקטנה שגדלה במעברה".
ביום הבחירה ביוני 2021, עוד לפני שנודעו התוצאות, היא אמרה לתקשורת: "מזל טוב לנשיא הנבחר, הוא הנשיא שלי, הוא הנשיא של כל המדינה". עכשיו היא מסבירה: "ביום שלא נכבד את הממלכתיות הכל יהיה פה הפקר. כולם היו בטוחים שאקח את זה קשה. האחים דיברו ביניהם, 'רק שלא יקרה משהו לאמא'. אליסף ממש דאג. אבל למחרת הייתי בחתונה ואנשים הקיפו אותי באהבה".
מרים פרץ עם יצחק הרצוג
(צילום: אלכס קולומויסקי)
עם ישראל הפסיד?
"אני לא מדברת על רווח או הפסד. זאת הייתה הבחירה של כנסת ישראל".
באותה תקופה אליסף היה במרחק שנות אור מפוליטיקה. "ברור שהתאכזבתי בשביל אמא", הוא אומר. "דאגתי לה ברמה האישית, לבריאותה. במהלך הדרך היא חוותה גם דברים מאוד לא נעימים, שאותם לא נפתח".
מה דחף אותך להיכנס לזירה?
"בתקופה שלי כיזם חברתי, כשהוצאתי 50 אלף תלמידים של מכינות קדם-צבאיות וארגונים ל'מסע 70', ואחרי שבעה שבועות הגענו לירושלים לחגוג את הנס שנקרא מדינת ישראל, הייתי חייב לגייס תקציב. כל פנייה שעשיתי גררה את השאלה 'מי אתם?'. וכיוון שהמסע כלל עשרות ארגונים, עניתי 'אנחנו בשביל ישראל'. ב-7 באוקטובר המשפט הזה קיבל משמעות אחרת. יש תמונה אחת שהולכת איתי של הילדה רומי סויסה משדרות. שני הוריה נרצחו, בא שוטר ופותח את הדלת של המכונית, ובשיא החרדה היא שואלת אותו 'אתם של ישראל?'. כשראיתי את הסרטון הזה אמרתי 'אני של עם ישראל בשביל שהילדה הקטנה הזאת תגדל'. אחרי שאתה קובר שני אחים ואבא, ואחרי שאתה נלחם בלבנון ובעזה, ייאוש הוא לא תוכנית עבודה".
אתה של ישראל, אבל עם ישראל כפסע ממלחמת אחים.
"בארבע השנים האחרונות זה כאילו חילקו את המדינה שלנו לשניים. כל היום קורעים אותנו מבפנים. האתגר הכי גדול של מדינת ישראל היום ‑ מבלי להמעיט באיום מצד האויבים ‑ הוא איחוי השסע הפנימי. היכולת שלנו לחיות כאן מתחילה בזה שאני אסתכל ברחוב על בן אדם שלא דומה לי ואני לא אשנא אותו. אולי לא אסכים איתו, אולי אחלוק עליו בהרבה דברים, אבל אסור לנו לשנוא. אין לנו את הפריבילגיה הזאת. האויבים שלנו רק מחכים לרגע שהשנאה תתפרץ".
מרים: "כשאלירז נפל לא רציתי לחיות. חשבתי, איך אתמודד עם זה לבד? די, לא רוצה. קצתי בחיי האיוב האלה. ואז ראיתי את ילדיו של אלירז והבנתי שיש לי בשביל מה לחיות"
את האחדות הוא חווה במהלך 470 יום במילואים: "אנחנו יודעים להילחם ביחד, למות ביחד ולהיקבר ביחד, אבל עוד לא למדנו לחיות ביחד. כל מי שנלחם חטף כאפה כשיצא מעזה ושמע איך הממשלה הזאת מקדמת חוקי השתמטות".
מתי גמלה בך ההחלטה?
"כשיצאתי מלבנון, אחרי תמרון בכפר כילא, שהוא בסיס טרור של איראן לכל דבר. עברנו בו מבית לבית, טיהרנו ותוך כדי ראיתי את מטולה, 500 מטר משם. בדרך הביתה פתחתי את הרדיו ושמעתי את הוויכוחים הרגילים, באלימות מילולית קשה, ואמרתי 'בואנה, לפני רגע כמעט מסרנו את החיים שלנו. במה הם מתעסקים?'. הדור של בני גילי לא מבקש הרבה. שיהיה כאן חינוך כמו שצריך, למשל. הדור החדש שנכנס לפוליטיקה רוצה לקחת אחריות על המצב. אמנם אין לי 20 שנות ניסיון בפוליטיקה, אבל יש לי 20 שנות ניסיון בעשייה חברתית וציבורית. ויש כמעט 600 אלף מצביעים חדשים שהשיח על ימין ושמאל בכלל לא רלוונטי עבורם. הם שואלים איך אתם משפרים לי את איכות החיים? איך אני יכול לגדל פה ילדים? ברור שאני לא הולך להגשים את החלומות של כולם. ברור שבהרבה מקומות יהיו פערים, אבל אפשר לנהל את המחלוקת בכבוד הדדי".
אליסף פרץ
(צילום: שלו שלום)
× × ×
הוא שיתף את אימו בהתלבטויות ובהיסוסים, ורק אחרי שבישר לאשתו שהוא רץ, חזר לבית אימו, לטקס פרטי של העברת הלפיד. "אליסף לא נזקק ללפיד שלי מפני שהייתה בו אש", מרים מדייקת. "הוא נולד כזה. הוא היה הילד הכי יפה בבית, שמנמן כזה, ותמיד היה בו להט לעשות, לארגן טיול, לחפש".
מה עשית כשהוא בא להודיע לך שזה סופי?
"הדלקתי נר, התפללתי, ביקשתי מאבא, מאוריאל, מאלירז, מכל הרבנים ומהקדוש ברוך הוא שינחו אותו, כי זאת לא דרך פשוטה. אני יודעת, מפני שבמשך 20 שנה ניהלתי בית ספר, ומדי בוקר כשנכנסתי אליו אמרתי תפילה אחת, קצרה, שמיוחסת לרבי נחוניה בן הקנה: 'שלא תארע תקלה על ידי'. התפללתי שלא תארע תקלה בידו של אליסף ושמדי יום הוא יודה על כך".
אליסף: "וגם דיקלמת לי משהו".
מרים: "נכון!".
במעמד הזה, כמו בטקס שבו הוענק לה פרס ישראל, היא ציטטה את "למתנדבים בעם" של ביאליק, שנחתם בשורות "הוי, בני המכבים, העמידו את עמכם, הקימו הדור! חִשְׂפוּ אור!". היא מנמקת: "עכשיו זה תור הדור החדש. היה דור שהקים את המדינה, ייבש ביצות, לחם ונפל עליה, ואילו הדור הצעיר שלנו, שרוצה לקום ולבנות וליצור תקומה חדשה, לא מוכן להשלים עם המציאות. הוא אומר 'אני רוצה אחרת', שהפוליטיקה לא תהיה משהו שנוא. אליסף תמיד אמר לי, 'אני רוצה שכשהילדים שלי יראו בטלוויזיה את חברי הכנסת הם יגידו 'אנחנו רוצים להיות כמותם'".
× × ×
אליסף, גבעת-זאב הפכה לעיר חרדית.
"גבעת-זאב היא כור מחצבתי. גדלתי בוואדי שמתחת לבית. אמא ואבא הגיעו לכאן כשפינו אותם משארם א-שייח', הם הגשימו את החלום הציוני והקימו יישוב בישראל, אבל הדמוגרפיה השתנתה, וזה בסדר, צריך ללמוד לחיות עם זה. נכון, יש אצלנו אוכלוסייה חרדית גדולה, ובעיניי זאת המשימה הלאומית, אנחנו צריכים לחיות עם אנשים שהם לאו דווקא בהשקפת העולם שלנו. יש לי משפחה חרדית, אני אוהב חרדים. פימפמו לנו שהחרדים הם המקור לכל הצרות, אבל החרדים הם לא האויב שלי. ישראל לא הייתה שורדת אם לא היה בה עולם תורה מפואר וקהילות של מעשי חסד. עם זאת, יש לי בעיה עם זה שיש ציבור שלא משרת את המדינה. אפשר לחייב בשירות את כל מי שחי כאן, לא משנה אם הוא חרדי, ערבי, שמאלני או ימני. ומי שלא ישרת, לא יקבל דבר מהמדינה".
אליסף: "אני בן 39 וזה גיל מופלג במשפחת פרץ. אוריאל היה בן 22, אלירז בן 32 ואבא בן 56. לא הייתי מאלה שהלכו לתנועת נוער. הייתי יותר ילד של בית. בגיל 12 כבר ישבתי שבעה"
וכשאתה עומד מול צעיר שצועק לך בפרצוף "נמות ולא נתגייס"?
"בלב שלי אני חושב שאין לו שמץ של מושג מה הוא אומר. כי אם המחסור בכוח אדם יגבר הוא באמת יכול למות, ולא נראה לי שלזה הוא התכוון. אני עושה הפרדה בין הציבור החרדי לבין המפלגות החרדיות. רבים בציבור החרדי היו רוצים להתגייס אבל הרבנים שלהם לא נותנים לזה לגיטימציה. הפלג הקטן והלא-ציוני שהולך להפגנות נגד מעצר עריקים לא מייצג את כלל המגזר החרדי. יש הרבה באמצע, המון. לא כל החרדים יתגייסו לגולני, אבל אפשר לפתוח מגוון מסלולים ותוכניות כשנקודת המוצא היא 'באתי להכניס אותך למקום שלי, לא באתי לנצח או להכריע אותך".
הוא סבור שאין יותר רלוונטיות לחלוקה המסורתית שפיצלה את הפוליטיקה הישראלית לאורך השנים: "נשבור את תאוריות הגושים של ימין ושמאל. רוב העם נמצא בימין ואנחנו מפלגה ימנית. הלוואי שיום יבוא ונעשה שלום עם מדינות ערב, הלוואי, אמן. אבל בינתיים הרוע מבעבע. ראיתי את זה עכשיו בכפר בלבנון. בן-אדם חי חמישה ק"מ מישראל, יש לו נחל ועצי זית, יש לו אישה וילדים וחיים טובים, ועדיין הוא מונע מאידיאולוגיה רצחנית שרוצה להשמיד את הזרע היהודי. והוא לא מקרה יוצא דופן. על זה נצטרך להמשיך להילחם. אבל לא נחיה רק על החרב, אנחנו נחיה על מדינת מופת".
איך?
"אנחנו בונים על מדינה ערכית ציונית, שבה מתנהל שיח שלא מפלג, אלא מאחד. לשם כך צריך להפסיק לדבר בשפה של הכנעות וניצחונות, ולהגיע להסכמות רחבות על כל נושא. זה מחייב שפה מנומסת יותר וביטויים קצת גמישים יותר. אני מבין את אלה שאומרים בזלזול, 'מזל טוב, עוד מפלגה נולדה', אבל אנחנו משהו אחר. ראשית אנחנו שוברים את השיח בין ימין לשמאל, ושנית, אנחנו הקול שיכריע אם תהיה ממשלה ציונית רחבה או לא. זה האירוע".
בחזונך, אתם תהיו לשון המאזניים?
"בוודאות. ויותר מזה, נקים ממשלה ציונית".
עם מי לא תשבו?
"נשב רק עם מפלגות ציוניות. נקודה. חתום, סגור, נעול, כספת".
תשבו עם נתניהו?
"אני לא נכנס לכן ביבי-רק לא ביבי. אם מפלגת הליכוד תגיד שהיא עומדת בכל העקרונות שעליהם אנחנו נאבקים ‑ כמו שוויון בנטל, הגבלת כהונה, ועדת חקירה ממלכתית ‑ אולי יהיה על מה לדבר. נראה לך שזה יקרה?".
מרים ואליסף פרץ
(צילום: שלו שלום)
מה נותן לכם תקווה לשנה טובה יותר?
מרים: "כדי שתהיה לך תקווה אתה צריך לשאול את עצמך בשביל מה לחיות. כשאלירז נפל לא רציתי לחיות. חשבתי, איך אתמודד עם זה לבד בלי אליעזר? די, לא רוצה. קצתי בחיי האיוב האלה ובבשורות הרעות. ואז ראיתי את ילדיו של אלירז ‑ אור חדש היה אז בן 6, הלל מרים בת 5, שיר ציון בת 3 וגילי בת עמי הייתה בת שלושה חודשים ‑ ואמרתי שיש לי בשביל מה לחיות. כדי לעורר את התקווה דמיינתי את המציאות שאני רוצה להיות בה. אמרתי, 'אני רוצה לרקוד עם אור חדש בחתונה שלו'. היום הוא בן 22, הוא התחיל בגולני ועבר ליחידה מסווגת, ולפני שנה רקדתי בחתונה שלו. ולפני שבועיים הלל מרים התחתנה. אבל לא מספיק רק לדמיין. אתה צריך להאמין שזה אפשרי".
אליסף: "המוטו שלי בחיים הוא 'מודה אני'. מאז המלחמה הרבה אנשים מחפשים את האני שלהם ‑ מי אני, מה אני, למה באתי ‑ ולא עוצרים דקה כדי להגיד תודה. אין לנו טלוויזיה בבית אבל יש לנו גינה גדולה ומלא חברים באים בשישי לקידוש. לילדים אני אומר, 'יש לנו חצר גדולה ולב גדול'. עם המונח 'לתת' אני פחות מסתדר כי מה שאני נותן מעולם לא היה שלי, קיבלתי אותו. אני מאמין שהקדוש ברוך הוא מביא לי שפע".
כולל שפע במילואים. בתשעה באב הוא קיבל צו לעוד סבב, 70 יום, אחרי החגים. "יש מצב שבפעם הראשונה בחיי לא אגיע", הוא אומר. "החוק קובע שמועמד לכנסת לא יכול לצאת למילואים 45 יום לפני הבחירות. אולי אצליח להגיע לחלק מהסבב. נראה מה יהיה אחרי הבחירות. אבל בגדול, תראי באיזו מציאות אנחנו מתנהלים. אחרי החגים אני אמור לצאת ל-70 יום, אשתי מתחילה את העבודה הראשונה שלה אחרי שסיימה את הדוקטורט, ומה היא אמורה להגיד לבוס שלה? בעלי במילואים? זה קורה לעשרות אלפים אם לא למאות אלפים במדינה הזאת".
מה תעשו?
"אמרתי לנעה, 'את תלכי לעבודה, אני אתן לך את הגב, נעשה ג'אגלינג'. לא שעד עכשיו זה לא היה ככה, מה היינו עושים בלי ההורים שלנו, רק שעכשיו הג'אגלינג יהיה יותר מורכב".
