מסתבר שדי ברור מה צריך לעשות כדי לתקן את כל מה שמקולקל במדינה, וזה אפילו לא אמור לקחת הרבה זמן. כך למדתי בחוגי הבית שהשתתפתי בהם השבוע. כל מה שצריך לעשות זה ככה: לנצח בבחירות, להקים קואליציה מושלמת עם השותפים הטבעיים אבל בלי לשכוח את בעלי הברית הפחות-מובנים מאליהם, להגיע להסכמות בקשר לקווי היסוד הבסיסיים והמובנים מאליהם, לקבל את התיקים החשובים, לחוקק את החוקים הנדרשים, אולי אפילו ללכת ישר על חוקה, לחזק את הביטחון, לנצח את האויבים, לדבר עם המתונים, לבודד את הקיצוניים, לעשות שלום מתוך עוצמה ולהגיע לעוצמה מתוך שלווה, להקים ועדת חקירה שתחקור את הכל, להוריד את יוקר המחיה, לייצב את הכלכלה, להשביח את המשק, לשפר את החינוך, למקסם את הפוטנציאל, להשקיע בתשתיות, לפתח את הפריפריה, לקדם את הבריאות, לשדרג את התחבורה, לייעל תהליכים, לבער את השחיתות, להשביח את החקלאות, לבצר את הגבולות, למגר את הפשיעה, לדאוג לאחדות כי כולנו עם אחד אבל בלי לטשטש את הייחודיות של כל מגזר, למלא את הכנרת, להילחם באנטישמיות ובאופן כללי להגביה את הרף ולפתוח דף חדש. מה שצריך זה לבחור נכון כי הכל תלוי בנו, אנחנו עם נהדר ואלה הבחירות הגורליות ביותר מאז קום המדינה, אולי מאז המפץ הגדול. בלי לחץ.
מצד שני ולמרות זאת, למדתי בחוגי הבית, זה מאוד אבל מאוד לא פשוט. צריך להבין עד כמה: קודם כל לנצח בבחירות זה לא קל, יש כוחות שמנסים להפריע, מי יודע אם בכלל יהיו בחירות, נכון שהסקרים איתנו אבל אסור להאמין להם, המצב סבוך, התקשורת עוינת, וגם אם ננצח אז צריך להבין שכמו שכולנו יודעים, הקואליציה שבירה, לחיצה, פגיעה, רעועה והמצב פריך ונפיץ ורגיש כמו עלה נידף שעומד על כרעי תרנגולת. בואו לא נשכח שמדובר בתהליכים, כן? זה לא קורה ביום, גם לא בשבוע. יש אילוצים, יהיו עיכובים, זה לא ילך חלק, צריך סבלנות, לנשום עמוק, לא הכל תלוי בנו, אנחנו לא לבד בעולם והעולם כולו נגדנו כולל אלה שבעדנו, אי-אפשר לסמוך על אף אחד, כבר שכחנו? זו מדינה קטנה מוקפת אויבים עם קלקולים עמוקים, כשלים מהותיים, חטאים קדמונים, מחלוקות עתיקות, שלא לדבר על כל הליקויים, הפגמים, העיוותים, השסעים, האתגרים, המכשולים, המגבלות והמהמורות, המהרסים, המחריבים והקיצוניים משני הצדדים, אבל בעיקר מהצד השני - ולמרות הכל כולנו עם אחד ועם ישראל חי ואם מפסידים הפעם, מסכימים שני הצדדים, הכל אבוד כי אלה הבחירות הגורליות ביותר מאז קום המדינה, אולי מאז הבחירות הקודמות. איזה לחץ.
אין מה לומר, חוגי בית זה די כיף. הייתי בחמישה חוגי בית ומצידי הייתי יכול ללכת לעוד 50. יש ערגליות - בחירות זו שעתן היפה - ובייגלה ונס קפה ופוגשים מלא ישראלים נחמדים ומודאגים, חלקם נחרצים, חלקם מתלבטים, ולכל אחת ואחד מהם שאלה מקורית שנשאלה אלף פעם קודם (מה יהיה עם עזה?), עצה טובה שלא תסולא בפז (אתם צריכים לוותר על האגו) ונזיפה שבאה בדיוק בזמן ומכוונת בול למקום הנכון (איפה הייתם עד היום?). בנוסף, פוגשים גם ח"כים בעבר, בהווה ואולי בעתיד.
דבר מוזר: מפלגות האופוזיציה חורשות את הארץ, מפרסמות אירועים ומזמינות את הציבור. מפלגות הקואליציה, נדמה, מעדיפות לשמור על שקט וקשה מאוד לתפוס אירועים שלהן. הליכוד כמעט לא עורך חוגי בית, הציונות הדתית בקושי, כך גם עוצמה יהודית, החרדים בכלל לא. חבל. רציתי לשמוע אם יש לקואליציה משהו להגיד חוץ משאיזנקוט לא מרוקאי.
הקהל הם חברים ושכנים של משפחת סעדיה. מאיר הצביע בן גביר ומאוד מרוצה, אבל בא לשמוע כי ז'קי הזמין ולמה לא. בינתיים יושבים בחוץ, מעשנים. כולם נחמדים לאללה. הדיבור שארדן בחור טוב, אבל שיש יותר מדי מפלגות בימין
תחנה ראשונה/ ראשון-לציון
כ-40 נשים וגברים, רובם בגיל העמידה, מתכנסים בקומה החמישית של בניין במזרח ראשון למפגש עם הח"כים מירב בן ארי וולדימיר בליאק ממפלגת ביחד. אמרו לבוא בשבע, אבל עד שבע ו-20 אנחנו שותים קפה ומחכים מול פוסטר של בנט. אני יושב ליד אדם חביב בשם אבי שלקח את אשכול הענבים האחרון ומספר שהוא מתלבט "בין גדי לנפתלי אבל סומך על איווט". אישה בשם שלומית מספרת לי את האודיסאה הפוליטית שלה. “התחלתי עם שולמית אלוני ואז עברתי לטומי לפיד. כשיאיר לפיד התחיל לרוץ הצטרפתי אליו אבל התאכזבתי מהחיבור עם בנט. אני לא כל כך מתחברת לדתיים”, היא אומרת. כמו ברוב חוגי הבית, גם פה אני מהצעירים שבחבורה - זה עושה טוב לביטחון העצמי.
שלי ושי מהמטה של יש עתיד נכנסים לחדר. תודה שבאתם, אומרת שלי. יש פה אנשי עסקים, עצמאים ועצמאיות, אנשי אמנות, תיאטרון, יש גם מהנדס צ'יפים מההייטק. בן ארי ובליאק נכנסים לחדר בלי לעורר תשומת לב מיוחדת. בן ארי מסמסת במרץ ובליאק מזכיר את ששי קשת הצעיר. אחרי הצגה קצרה וניסיון להלהיב את הרוחות, כל אחד מהם נותן נאום קצר. בן ארי הכריזמטית פותחת: "שלוש נקודות חשובות בעיניי". הראשונה, "הבחירות האלה הן הכי קריטיות מקום המדינה". יש לי בעיה עם האמירה הזאת שחוזרת על עצמה בכל בחירות: אם כל מערכת בחירות קריטית מקודמתה, הרי שהבחירות הבאות יותר חשובות - כלומר, מבחינה לוגית, הבחירות האלה הן לא הכי חשובות. אני שומר את הלוגיקה הזאת לעצמי. חוץ מזה, אחרי ששומעים אלף פעם שאלה הבחירות הכי חשובות זה מפסיק לרגש.
"הבחירות הן על איזו מדינה תהיה כאן", אומרת בן ארי. "מדינה שומרת חוק, שמקיימת פסיקות של בית המשפט, מדינה שמכבדים אותה בחו"ל, שיש בה משילות, שתתעסק ביוקר המחיה, בערכים, חינוך, רווחה, שיהיו בה נשים במוקדי קבלת החלטות - דברים שהממשלה הזאת בכלל לא מדברת עליהם".
"הנקודה השנייה" של בן ארי היא החוזקות של המפלגה. "חשוב שיהיו חברי כנסת שמבינים עניין. העובדה שיש היום המון מפלגות עם אנשים חדשים ופנים חדשות זה יופי, אבל לא תיקחו לעבודה רצינית בן אדם בלי ניסיון, נכון? בטח לא שר. אצלנו יש את חברי הכנסת הכי מנוסים. כדי לא לחזור על מה שקרה בממשלת השינוי, שתוך פחות משנה איבדנו את המושכות, צריך אנשים מיומנים שנלחמו כמעט ארבע שנים מול הקואליציה הדורסנית הזאת, חברי כנסת שמכירים את הכנסת, שרים שיודעים מה זה ממשלה. אנחנו יודעים בדיוק מה מחכה לנו בכנסת הבאה. אם אתם חושבים שהם לא יישבו על הח"כים החדשים כל היום וכל הלילה, אתם טועים. אבל לי זה לא יזיז. אני לא שמה עליהם. תאמינו לי, מה שעברנו פה בשלוש וחצי השנים האחרונות, אף אחד לא יבין. זה אירוע מטלטל. צריך אנשים מיומנים. הנקודה השלישית שלי: קחו את זה הלאה לאנשים אחרים. שתפו אותם, חברו אותם, שכנעו".
בכל הנוגע למסרים - אתם כבר מכירים אותם. כל מפלגות האופוזיציה חוזרות פחות או יותר על שלושה צעדים ראשונים: הקמת ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר, חוק להגבלת כהונה לרה"מ, חוק הקובע שנאשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה וכדומה. "הדברים הכי בייסיק".
תורו של בליאק. גם הוא מדגיש את הניסיון של חברי ביחד. "למרות שעד עכשיו רבע מהכנסת חושבים שאני ישראל ביתנו, אני ביש עתיד מ-2012, עליתי לארץ בדצמבר 98', אתם זוכרים מי היה ראש הממשלה? בנימין נתניהו. אחרי חמישה חודשים היו בחירות, נתניהו מול ברק. אז אמרו שהבחירות האלה הן הכי חשובות בתולדות המדינה… אבל אני אומר לכם - הבחירות האלה הן הכי חשובות בתולדות המדינה. אנחנו בצומת - או שנהיה מדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית, חופשית, פתוחה, משגשגת, או שנהיה מדינה שאף אחד מכם לא רוצה לחיות בה. לנו יש ניסיון שאין באף מפלגה אחרת, לפיד ובנט היו ראש הממשלה, שר ביטחון, שר אוצר, שר החוץ, שר חינוך, שר כלכלה, אני הייתי מרכז הקואליציה בממשלת השינוי, מרכז האופוזיציה בשנים האחרונות".
מחוץ למועדון של הקיבוץ חונות הרבה קלנועיות וחברים אחרים מגיעים, חלקם בהליכונים, חלקם בהליכה איטית. הכיבוד פה מגוון הרבה יותר: יש ירקות חתוכים, מיץ סחוט, חומוס, צזיקי, עוגות, מה לא. אנרגיה חמימה של חברות ותיקה. "באתי לשמוע", אומרת לי קיבוצניקית ותיקה, "לא להסכים"
מגיע שלב השאלות, שהוא בעצם שלב הנאומים מהקהל. "אני אלכס, עליתי לארץ בשנת… נלחמתי בשתי מלחמות, אני מהנדס, יש לי ארבעה ילדים. למה אתם לא מתאחדים?" (“הוא גנב לי את השאלה”, רוטנת מישהי בכיסא לפני.)
"מה שהיה ב-22' עם מרב מיכאלי ומרצ", אומרת בן ארי, "לא יקרה שוב. אין מצב. אתה יודע למה? כי הציבור לא ירשה. לא יהיו מפלגות שיסכנו את הגוש. יכול להיות שיהיו עוד איחודים בגוש שלנו. אם יש מישהו שהצליח להוציא את נתניהו ממשרד ראש הממשלה, שידע לאחד את כולם, זה יאיר לפיד - הוא עשה את זה עם בני גנץ, ועכשיו גם עם נפתלי בנט". "אל תזכירי את בני גנץ!" זועק מישהו מהפינה הנגדית.
“אני רוצה תשובה חותכת”, שואל מישהו אחר - “מה אתם הולכים לעשות עם עזה?”. “הראש שלכם ימין והסגן שלו הוא שמאל”, שואל גבר בשם חיים, “איך זה הולך להסתדר?” (“לפיד לא שמאל” רוטן הקהל) - חלק מהנוכחים שכחו לכבות את הטלפונים ולשיח מתווסף פסקול של שלל נוטיפיקציות, פעמונים, חצוצרות וציפורים, שהופכות את המעמד לקומי משהו - “למה אתם לא מקימים ועדת חקירה”, זועק אחר, “למה לחכות לאחרי הבחירות?”, "אי-אפשר לעשות את זה לפני הבחירות, מה אתה מדבר?" מתחממת בן ארי, "לגבי מה שקורה בעזה, הוצגה תוכנית…" “אתם צריכים להתאחד”, גוערת מישהי - “אנחנו היחידים שהתאחדנו”, עונה בליאק. לא עוזר לו. "אני רוצה לדעת עם מי אתם תעשו קואליציה ומה העמדה שלכם לגבי הערבים", שואלת אישה בשם חיה, וגבר בשם שמואל מחזק: "מה הבעיה שלכם עם 20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל?" - "יש לי עמדה ייחודית בנושא", עונה בליאק: "מאוד בעייתי אחרי 7 באוקטובר להקים ממשלה שנשענת על מפלגה ערבית. גם מנסור עבאס דיבר על זה. ברמה האישית, ישבתי בוועדת הכספים ונלחמנו נגד הכספים הקואליציוניים, ואני אגיד לך בזהירות: לא ראיתי לידי את חברי הכנסת מהמפלגות הערביות. מאוד קשה לי לסמוך בהרכבת ממשלה על אנשים שלא נתנו כתף במאבק שלנו". משתתף נוסף נוזף בצמד שהאופוזיציה לא עובדת מספיק קשה. בן ארי מספרת לו על הלו"ז שלה. אני מתעייף רק מלשמוע אותו. ביחס לרמת האירוע, שני הח"כים - שזה כבר החוג השלישי שלהם היום, לדבריהם - שומרים על אנרגיה גבוהה.
וכך זה נמשך, תערובת של מיני-נאומים, נזיפות והצעות מקוריות לאללה: "אתם צריכים לגנוב קולות מהליכוד!" מציע מישהו. בליאק ובן ארי מביטים בו במבט עייף. "ביבי לא נראה לי מוטרד וזה מטריד אותי!" אומרת אישה בשם יעל. "אל תאמיני לזה", אומרת בן ארי, "אני מכירה אותו, ישבתי בממשלה שלו. הוא בלחץ".
מאוחר יותר אני משוחח עם בן ארי בטלפון. זו מערכת הבחירות הרביעית שלה. מה שונה הפעם, אני שואל. "בבחירות הקודמות אנשים לא רצו מספיק ובממשלת השינוי לא אהבו אותנו כל כך. עכשיו זה אחרת לגמרי, יש הרבה יותר בהילות, דחיפות, ייאוש. אנשים בלחץ, ויש גם יותר תקווה ותחושת מומנטום. אני לא זוכרת כאלה תחושות ותגובות של הציבור".
מירב בן ארי וולדימיר בליאק
(צילום: דנה קופל)
תחנה שנייה/ בני-ברק
למחרת, יום שישי בבוקר, אני משכים ונוסע לבני-ברק למפגש של חבורת גמלאים - "אל תגיד גמלאים", אומר יעקב, המארגן הנחמד מאוד, "אנחנו ותיקים". הוא מספר שמדובר בחבורה שנפגשת כל שבוע כבר 30 שנה. "לפעמים מטיילים, לפעמים עושים פעילות אחרת או שומעים הרצאות. עכשיו בבחירות בא לי רעיון - אפשר להביא מרצים בחינם". יעקב מספר שאחרי התלבטות החליט להצביע לליברמן. לכן הזמין את טליה לנקרי, המצטרפת האחרונה לרשימה.
אנחנו נפגשים בחדר ששייך לארגון גמלאי "דן" - “אין קשר לדן!”, מבהיר יעקב. “רק לקחנו את החדר”. מדובר בחבורה מגובשת וחביבה עד מאוד. יש כיבוד ויש מצב רוח. יעקב בעד ליברמן, אבל אברהם מעודה בעד איזנקוט. החברים לא מסכימים על כלום מלבד על זה שצריך שינוי. אני טוחן ערגליות.
לנקרי מגיעה בול בזמן, בלי דוברים ובלי צוות (בשונה מהצמד של אתמול), וישר מתחילה לדבר. הקהל משוגע עליה מהטלוויזיה. האמת, לנקרי נותנת בראש. 40 דקות היא שוצפת וקוצפת בלי הפסקות נשימה. יש לה קצת יותר מדי משפטי-טלוויזיה כמו "קודם כל יש לומר", "צריך להגיד ביושר" או "אני רוצה להגיד משהו על זה", אבל מילא. היא מספרת על עצמה - מהשירות הצבאי ("היה לי נהג שכל תפקידו היה להזכיר לי לשאוב חלב לילד הבכור. היה לנו מקרר ברכב, הוא היה לוקח את החלב לאבא, וככה חייתי") דרך הילדים, בן הזוג, האהבה לאפייה, המון סיפורים על הקורונה (אז פרצה לתודעה, כשכיהנה כראש חטיבת העורף במל"ל והייתה אחת המנהלות והמרכזות של המשבר ברמה הלאומית), על חלקה בוועדת תורג'מן (צוות המומחים החיצוני שמונה על ידי הרמטכ"ל) לבחינה, תיקוף ויישום של תחקירי 7 באוקטובר בצה"ל, תפקידה בוועדת נגל לבחינת בניין הכוח ותקציב הביטחון בעקבות מלחמת חרבות ברזל, ועד המפגשים שלה עם ליברמן ועוד. היא יודעת לספר סיפור, לנקרי, והיא כל כך משכנעת! במה? מי זוכר?! הקהל שבוי, מוקסם. כשהיא מסיימת מגיע שלב השאלות-נאומים-נזיפות-עצות הרגיל. קשה מאוד להתקיל או לעצבן אותה. כשזה נגמר הם מקיפים אותה בבקשה לסלפי, לחיבוק, למה לא. תנו למדינה הזאת חמש-שש לנקרי ובן ארי - ואני רגוע.
טליה לנקרי
(צילום: יובל חן)
תחנה שלישית/ קיבוץ גבים
מהמפגש עם לנקרי בבני-ברק אני נוסע לקיבוץ גבים בעוטף עזה, למפגש של "הפאבלמנט" המפורסם של הקיבוץ - שקיים כבר כ-30 שנה - עם שאול מרידור, מועמד במפלגת ישר של איזנקוט.
מחוץ למועדון של הקיבוץ חונות הרבה קלנועיות וחברים אחרים מגיעים, חלקם בהליכונים, חלקם בהליכה איטית. אבל יש גם כמה צעירים. בגבים הכיבוד מגוון הרבה יותר: יש ירקות חתוכים, מיץ סחוט, חומוס, צזיקי, עוגות, מה לא. כמה עשרות אנשים ואנרגיה חמימה של חברות ותיקה. "באתי לשמוע", אומרת לי קיבוצניקית ותיקה, "לא להסכים".
מרידור מגיע, נכנס בשקט, בהתחלה איש לא מזהה אותו חוץ ממני. זה חוג הבית החמישי שלו השבוע, לדבריו. האירוע מתחיל בכיף. מנהל האירוע אומר: "אני שמח שמגיעים חברים מיכיני, ממפלסים, מניר עם, מכפר עזה שברוחמה ומכפר עזה שבכפר עזה, מארז, מנחל עוז, מיד מרדכי וממשמר הנגב וברור חיל ושדרות…" "יש גם מדורות", אומרת מישהי. "חשבתי שאני מריח שום", באה התשובה.
הדובר מציג את מרידור. "הוא אמנם בית"רי ואפילו אוהד בית"ר ירושלים, רחמנא ליצלן, אבל במצב של היום אנחנו כבר כמעט באותו צד. לפני ששאול מדבר, אני רוצה להזמין את צלילה".
צלילה צח - מאבני היסוד של קיבוץ גבים, מנהלת הפאבלמנט בעשורים האחרונים, אישה קטנה וכריזמטית, פותחת בברכות. האמת, זה מתחיל קצת מוזר, משהו על מזג האוויר, אבל מהר מאוד צלילה תופסת פיקוד על הסיטואציה: "מעבר לזה שאנחנו יודעים שגדי איזנקוט עומד בראש, אנחנו יודעים מעט מאוד מה על סדר יום המפלגה הזו ומי בדיוק המצטרפים. יותר ויותר כוכבי שביט, כולם עם נטייה ימינה… לא מדברים על תיקון, לא על ערכים, לא על החזרת החיים למסלולם ביישובי הצפון ואצלנו - לא על שוויון ערך האדם. רק את מי מחרימים ואת מי לא…"
"מאז היווסדו של הפאבלמנט, באוגוסט 94'", מספרת צח, "אירחנו אנשים מכל הקשת הפוליטית - היה לנו חשוב להכיר אותם ושהם יכירו אותנו. היענות הימין לבוא אלינו חדלה עם כניסתו של נתניהו לכתר המלוכה. אביך, דן", היא פונה למרידור, "היה פה, והלוואי והיינו פוגשים כמוהו גם בשנים הקשות שבהן זילזלו בנו וכינו אותנו שמאלנים בוגדניים".
לאט-לאט זה הולך ונהיה יותר מרגש כשצלילה מגבירה את הקצב ומציינת יום הולדת 32 לפאבלמנט, שייסד "חגי, האיש שלי, שהלך לעולמו פחות או יותר כשחזרנו מההתפנות למלונות". היא החליטה להמשיך בלעדיו ומקריאה ברכות ששמרה לאורך השנים, כולל ברכה מרגשת כל כך שכתבה בלהה אפשטיין ז"ל מכפר עזה, חמותו של אופיר ליבשטיין ז"ל, ששניהם נרצחו ב-7 באוקטובר. באחד הביקורים שלי אצל ליבשטיין הלכנו לאכול אצל חמותו. אני נזכר בשניהם, ואני לא היחיד. "קרוב לוודאי שהפתק הוא מלפני הירצחה", אומרת צלילה ביובש.
מגיע שלב השאלות, שהוא בעצם שלב הנאומים מהקהל. "אני אלכס, עליתי לארץ בשנת… נלחמתי בשתי מלחמות, אני מהנדס, יש לי ארבעה ילדים. למה אתם לא מתאחדים?" ("הוא גנב לי את השאלה", רוטנת מישהי בכיסא לפניי)
"אני מאוד אשמח", מוסיפה צלילה, "אם תעודדו אותי ותצטרפו אליי בשיר שהפך לי כמעט להמנון. זה שיר שעוזר לי לחיות, מה לעשות?" ואז כולם מתחילים לשיר בשקט "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן". אני בוכה לתוך הצזיקי. מאיזה חומר עשויות הקיבוצניקיות האלה?
אחר כך מפרטים את קורות חייו של מרידור ומזמינים אותו לדבר. הוא היה הממונה על התשתיות במשרד האוצר, הסגן הממונה על התקציבים, ניהל את עבודת ועדת ששינסקי, יצא לשוק הפרטי, חזר לתפקיד מנכ"ל משרד האנרגיה, היה ראש אגף התקציבים באוצר עד שהתפטר ב-2020 בעקבות חילוקי דעות עם שר האוצר דאז ישראל כ"ץ - מרידור האשים את כ"ץ בניהול קבלת החלטות ללא עבודת מטה סדורה וטען כי כ"ץ ניסה לייצר "מקורות תקציביים פיקטיביים" כדי לאשר כספים ללא כיסוי.
מרידור מדבר יפה ולעניין. "גדלתי על ערכים של הדר ותגר בית"רי ושירתי בשתי ממשלות ליכוד בתפקידי מנכ"ל, זה אומר שנתניהו אישר אותי פעמיים". הוא חוזר על המסרים של המפלגה: התחייבויות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ייסוד שירות לכולם, הגבלת כהונה לשתי קדנציות, "ראינו מה כוח בלתי מוגבל עושה לאנשים".
וגם: "החזרת כללי משחק וקיבועם. אני בית"רי, מי שטבע את המונח עליונות המשפט היה מנחם בגין", אומר מרידור, "ואם יש משמעות לביטוי 'מתהפך בקברו', אני מתחייב לכם שכששר המשפטים של הממשלה הנוכחית קרא לממשלת ישראל להפר את פסיקת בג"ץ, בגין התהפך בקברו". הוא מבטיח לטפל ביוקר המחיה ולשקם את עוטף עזה וקו העימות בצפון. יש לו בדיחה אחת טובה: "הדמיון היחיד בין איזנקוט לגנץ, חוץ מהיותם רמטכ"לים, זה הגובה".
שוב שלב השאלות הזהות פלוס-מינוס - עם דגש מקומי, בכל זאת גבול עזה. הפעם אני מרים את היד ושואל: אתם צפויים לקבל 23, 24 מנדטים. מתוכם אנחנו מכירים ארבעה-חמישה אנשים. איך נדע שלא תביאו לנו כל מיני סילמן ושיקלי שיתהפכו?
"אנחנו מחפשים אנשים מקצוענים, עם מצפן ערכי ומוסרי חזק", אומר מרידור, "איך נוודא שאין לנו אנשים שיעשו מעשה סילמן ושיקלי? בלי להוריד מהאחריות שיש לסילמן ושיקלי ואורבך - הם התמודדו במפלגה שהמנהיג שלה הכריז שהיא לא תעשה דברים מסוימים - ובסוף עשתה את ההפך ממה שהתחייבה אליו. כשאתה מביא אנשים שיודעים מה הולכים לעשות - וגדי איזנקוט הוא אדם שאתה יודע שהוא דובר אמת - זה חיסון לא רע נגד תרחיש סילמן-שיקלי-אורבך".
"כשניכנס לתפקיד", מבטיח מרידור, "אתם תראו שינוי מאוד גדול". הקיבוצניקים הזקנים מסכמים את האירוע כהצלחה למרות חילוקי הדעות.
שאול מרידור
(צילום: הרצל יוסף)
תחנה רביעית/ רשפון
עוד יום, עוד חוג בית, והפעם עם יאיר גולן בבית העם ברשפון. מקום עם לוק אנד פיל של פעם. אותו כיבוד, אותו מֵחם… "אנחנו פה אנשים תרבותיים", אני שומע מישהו אומר, "לא ברברים כמו בצד השני".
האולם מלא למדי, אבל לא עד הסוף. גולן מגיע ומתקבל במחיאות כפיים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ככה בלייב, והאמת: הוא די חסר כריזמה. נותן נאום לא מי יודע מה, עוד פעם עם הבחירות הכי חשובות.
הוא מנסה לשלהב את הקהל - "מי תומך בממשלת נתניהו?" אבל זה לא כל כך עובד. מאוחר יותר הוא ינסה משהו כמו "מי בעד ניצחון מוחלט?" וזה יהיה אפילו עוד יותר תמוה.
"כדי לעשות שינוי פוליטי צריך להתחבר ללב", אומר גולן, "רק אחר כך לראש". "ב-27 באוקטובר ננצח", הוא מכריז, "בזה אני משוכנע. אבל תסתכלו על הקואליציה הבאה, שתהיה ככל הנראה מאביגדור ליברמן ועד מנסור עבאס. תסתכלו על הספקטרום. מי אתם רוצים שיהיה דומיננטי בממשלה הבאה? אנחנו צריכים להיות המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה". הוא מנסה להלהיב את הקהל, "מי בעד? מי בעד?" אבל לא בהצלחה גדולה מדי. "עבורנו עשרה מנדטים או 15 מנדטים זה הבדל של שמיים בארץ. כי זה אומר איזה משרדים ואיזה ועדות בכנסת נקבל. כשנהיה 15 מנדטים פלוס, נציל את הדמוקרטיה הישראלית".
יאיר גולן
(צילום: יובל חן)
גולן מדבר על ביטחון, על רווחה, על שלום - ממש ככה, עם המילה המפורשת - על שירות לכולם, ואומר "לא נאפשר לקחת את משאבי המדינה ולבזבז אותם על פרויקטים של בטלה מאורגנת ומשיחיות קנאית. לממן אברכים שלא עובדים, לא משרתים, והולכים וגדלים משנה לשנה, למה? אלה אנשים שצריכים לצאת לעבוד". הקהל מוחא כפיים. "אני לא יוצא נגד החרדים", אומר גולן, "הם אחיי ואחיותיי ואני אוהב אותם אהבת נפש". שתיקה מוזרה משתררת בקהל. "ברצינות", אומר גולן, "אני ממש רציני בזה".
העניינים מתחממים כשגולן מזמין לבמה את משה רדמן, שמביא אנרגיה אחרת לגמרי. הקהל אוהב אותו. רדמן מספר שבא ממשפחה ליכודניקית משכונה ליכודניקית שבעיר ליכודניקית, לוד, והיה היחיד מהמחזור שלו שלמד באוניברסיטה. הוא מדבר על סולידריות ושוויון ומרים את מצב הרוח - שנוחת בחזרה למקום הקבוע שלו כשמגיע שלב השאלות. שוב עזה, שוב תרחישי אימה לקראת הבחירות - נתניהו ייצא למלחמה, יגנוב את הבחירות וכדומה.
"אני לא יכול לעמוד פה ולהתחייב שנתניהו ייכשל ביצירת משבר ביטחוני שעל בסיסו הוא ינסה לדחות או לשבש את הבחירות", אומר גולן. "מה צריך לעשות? לדבר על זה, להצביע על הצעדים האלה, אבל אין לי פתרון מושלם".
"אומרים שיאיר גולן הוא קיצוני מדי" - שואל אחד - "איך אני משכנע אותם?" "אני קיצוני?" שואל גולן. "אני קיצוני? לוחמני, כן, מודה באשמה. נחוש להילחם על ישראל. קחו את כל העמדות שאני מבטא, זה ממש ציונות קלאסית, איזה קיצוני?"
הקהל מתפזר בתחושה שקיבל תמורה לזמן שלו.
מפלגות הקואליציה מעדיפות לשמור על שקט וקשה מאוד לתפוס אירועים שלהן. הליכוד כמעט לא עורך חוגי בית, הציונות הדתית בקושי, כך גם עוצמה יהודית, החרדים בכלל לא. חבל. רציתי לשמוע אם יש לקואליציה משהו להגיד חוץ משאיזנקוט לא מרוקאי
תחנה חמישית/ גני-תקווה
ז’קי סעדיה, המארגן, מספר שרצה לארח את גלעד ארדן, יו”ר מפלגת האחדות, אצלו בבית, אבל העביר את המפגש לחדר האירועים של הבניין בגלל הביקוש. השכנים לא מתלהבים, הוא מספר.
הקהל הם חברים ושכנים של משפחת סעדיה. מאיר הצביע בן גביר ומאוד מרוצה, אבל בא לשמוע כי ז’קי הזמין ולמה לא. בינתיים יושבים בחוץ, מעשנים. כולם נחמדים לאללה. הדיבור שארדן בחור טוב, אבל שיש יותר מדי מפלגות בימין.
בכיבוד אותן עוגיות. כבר התחלתי להתרגל לדיאטת חוגי הבית, שמורכבת ממשקאות קלים וערגליות תות - כל מה שהגוף צריך.
בשבע וחצי ארדן מגיע, מחויך וחנוט בחליפה. “חשוב לי מאוד לפגוש את הציבור, לא רק להתראיין בתקשורת”, הוא אומר, “המסר המרכזי שלי הערב: עם כל המחלוקות שיש בינינו, בסוף אנחנו עם אחד. כשאנחנו מפולגים האויבים שלנו מתחזקים”.
הקהל קשוב ואדיב. יחסית לחוגים אחרים יש פה הרבה צעירים. ארדן מספר שמפה הוא ממשיך לראיון בערוץ 14. “רואים ערוץ 14?” הוא מתעניין. בטח, עונה הקהל.
הוא מדבר על 7 באוקטובר. אחרי מה שקרה לנו, הוא אומר, הבחירות גורליות במיוחד. “הייתי אז שגריר באו”ם. ביום ראשון אחרי הטבח, אני יוצא לרחובות ניו-יורק ורואה הפגנות פרו-חמאס, שמאשימים את ישראל. זה לימד אותי שיעור. האנטישמים - מעניין אותם רק להשמיד אותנו”.
מכאן הוא עובר לסוגיה הבוערת של השבוע - ההשבתה של נתב”ג. “אנחנו בעד זכויות עובדים אבל נגד שביתות פרועות וועדים חזקים”, הוא אומר.
“יש לי חלום להיות ראש ממשלה”, הוא אומר, “המפלגה שלנו תפעל למען ממשלת אחדות רחבה - רק היא תוכל לטפל בבעיות. כל השנים אמרו לכם או ‘ביבי או שמאל’. אנחנו אומרים תצביעו לנו ואנחנו נכריח את שני הגושים לשבת בממשלה רחבה”.
זמן לשאלות. השאלות, כמו העוגיות, זהות. אבל הקהל פה נבון. הוא נגד הקניבליזציה בגוש הימין, נגד מפלגות קטנות שמתעקשות להמציא את הגלגל “דווקא עכשיו”. “למה אתה שורף קולות?” מישהו שואל, “אני לא בפוליטיקה בשביל תפקידים. בפוליטיקה יש קיבעון שצריך לשנות”, ארדן עונה ולא משכנע פה אף אחד, “הכי טוב לי היה לחכות שנתניהו יפרוש ולרוץ לראשות הליכוד, אבל אי-אפשר לחכות. חייבים להגיע להכרעה היסטורית לפני שיהיה מאוחר”.
גלעד ארדן
(צילום: יובל חן)
הקהל פה לא פראייר. ארדן אומר שתהיה אחדות, אבל כולם פה היו בישראל כשהוא היה באו”ם. זה גני-תקווה פה, הלו, לא ניו-יורק. הם לא מקבלים את הסיסמה “ימין אמיתי” ולאט-לאט ממשיכים לנטוש את האולם.
השאלות מתחילות לגלוש למחוזות הקונספירציות, הדיפ-סטייט, המינויים. אפילו ארדן לא מבין מה רוצים ממנו. “אני עולה חדש מצרפת”, מתחיל מישהו נאום ארוך, “פה זה לא כמו בצרפת. למה לא משנים את השיטה ומבטלים את בג”ץ, שפוסל כל דבר?” שתי מחיאות כף בודדות נשמעות באולם. ארדן מנסה לענות לעניין ומזכיר שנתניהו היה זה שהגן על בג”ץ בהתחלה. הוא גם מסכים לומר שהוא בעד ועדת חקירה “כלשהי”.
זה כבר יותר מדי בשביל הקהל והערב דועך אל תוך עצמו. אולי בערוץ 14 יהיה לו יותר קל.
