סליחה, במה אנחנו מתעסקים עכשיו – אלטלנה? הספינה אלטלנה? שהוטבעה ב-48'? או שאנחנו מתעסקים בטענה של נתניהו שלפיה האיראנים ניסו להתנקש באחד מבניו? או שאנחנו מתעסקים באמירתו של מי שהיה ראש ממשלה ב-7 באוקטובר שלפיה "כשהשמאל עלה לשלטון שילמנו באלפי נרצחים"? או שאנחנו מתעסקים בהאם צריך או לא צריך לתבוע את ההפקה של עדן בן-זקן על ביקורו בהפתעה במופע שלה – כן, היא הייתה בהלם גמור, לחלוטין לא ראתה את זה בא, לגמרי לא הבחינה שבכל רדיוס שאליו האיש מתקרב פועל, שעות קודם, צבא עצום של מאבטחים ואנשי שב"כ שהופך את כל האזור סטרילי יותר מחדרי ייצור השבבים של אינטל?
כן, בזה אנחנו מתעסקים.
שלולית.
מי אפסיים רדודים, מעופשים, שאדם אחד – אותו אחד – ממלא בהם את הבריכה, וכולנו משתכשכים מבוקר עד ערב. ערוץ הבית, ערוצי הבית-שמחוץ-לבית, רשתות, אתרים, שיחות סלון וברי יין; כולנו רודפים, ללא הרף, אחרי העצמות המלאכותיות שנתניהו זורק לנו. כולנו מתעסקים בזוטות בזמן שהחיים האמיתיים, הדורשים החייאה מיידית, עדיין מוטלים חסרי חמצן לידנו.
(איור: גיא מורד)
במה אנחנו צריכים להתעסק? בסוף כולם יודעים; בהחלמה וריפוי ושיקום פצועים ופגועי נפש. בעזה וביישום תוכנית ארוכת טווח לגביה ולגבינו ביחס אליה. במערכת החינוך המחרחרת. בתחבורה הגוועת. בנתב"ג הקורס. בצפון, במטולה, בקריית-שמונה. באקלים וסביבה שהפכו, וימשיכו להפוך, בלתי. ביציאה מהבידוד המדיני והשנאה הבינלאומית – זו לא גזירת גורל, אתם יודעים.
אנחנו צריכים – מוכרחים בדחיפות – להתעסק בהקמת המדינה, לא מחדש, אבל על הרגליים. כי כרגע היא שרועה על גחונה בזמן שבריוני גבעות, הכנופיה של איתמר בן גביר וצבי סוכות וראש הממשלה עצמו, בועטים בה שוב ושוב למטרות רווח אלקטורלי מדומיין ומיידי. אבל אנחנו מעדיפים להיגרר אחריהם ולהוסיף בעיטות משלנו.
סדר היום שייך להם, מוכתב על ידם, משתנה מדי כמה שעות מטעמם.
אלטלנה, בחייכם. יממה שלמה מוקדשת לאלטלנה, משמעות מציאתה מתחת לים (אין), האקטואליה שבאירוע הישן ההוא (אין), האם להוציא מהים או להשאיר (לא אכפת לי או לכם), והאם בן גביר נעלב, או רק עושה את עצמו, כשנתניהו מוציא סרטון בנושא בלעדיו (לא אכפת לכם או לי).
יכולנו, אני מניח, פשוט לדפדף את האירוע. יכולנו לדפדף את כל האנטי-אירועים. יכולנו להגיד: עדן בן-זקן זו לא כותרת חשובה במיוחד. אלטלנה זו כותרת נחמדה לשעתיים באמצע היום. והאם האיראנים באמת ניסו לחסל צאצא של נתניהו? כי מלבד הצורך הדחוף שהוא חש לשחרר את המידע דווקא עכשיו – כשסוגיית אבטחת איזנקוט על הפרק – לא נראה שיש מישהו שיאשר או יכחיש את האירוע, או בכלל יכיר אותו.
אבל הכלבים שועטים אחרי העצמות הנזרקות. כאילו כולנו מכורים לסדר יום מסוים, מחופף והיסטרי, זקוקים לו כמו אוויר רעיל לנשימה, ולא מסוגלים לחכות לכותרת הלא-רלוונטית, הפומפוזית או הסתם מופרכת הבאה – מחקו את המיותר. ואתם יודעים מי כאן מיותר.
הכותרות עצמן.
אני חושב שאנחנו פשוט מורגלים בזה כל כך עד שאין לנו כבר כמעט דרך לחשוב או לדרוש אחרת. החוקר פרופ' נועם יורן קבע כבר מזמן שישראל מכורה למה שהוא כינה "זמן השערורייה", או כפי שהגדיר את זה, "זמן שהאופי השערורייתי שלו מסתיר את העובדה ששום דבר בעצם לא קורה".
כי מה קורה כשנתניהו מכריז על מציאת אלטלנה ומתחייב לשלות אותה מהים? כלום ושום דבר. אבל לאורך יממה, הציבור הישראלי מאולץ לחזור לאירוע בן 78 שאין לו שום רלוונטיות לחייו כרגע, ולהפוך גם אותו – כפי שכבר התברר שאפשר להפוך כל דבר – לימין-שמאל, ביבי-לא ביבי.
אלטלנה, נו. מה הדבר הבא – מאובנים מפרעות תרפ"ט? יציאת מצרים?
ובאותו ערב, שערוריית "כשהשמאל עלה לשלטון שילמנו באלפי נרצחים" – שערורייה רק מעצם עובדת השקר הגס (בואו נספור: בממשלת רבין השנייה נרצחו כ-250 ישראלים בפעולות טרור; בתקופת ממשלת ברק – כ-80. בתקופת ממשלת השינוי – 36. בתקופת ממשלת נתניהו, ב-7 באוקטובר בלבד: 1,163 נרצחים, בהם 53 ילדים ו-251 חטופים, מהם הופקרו 46 למותם).
לא שלמישהו דחוף לדבר על השקר הבוטה – כמעט אף אחד לא טרח לנקוב במספרים המדויקים האלה – אבל לכולנו דחוף פשוט לדבר. לצטט. להשמיע. נתניהו שוב מכשכש בכלב, כפי שהוא מכשכש עם ה"חשיפה" על ניסיון ההתנקשות באחד מבניו (זה שמאובטח עד צוואר במיאמי, או זה שמאובטח מעל הראש בלונדון?). "זמן השערורייה האינטנסיבית שבה דבר אינו קורה", כמו שכתב יורן – ובצדק; כי שום דבר לא קורה או קרה. ספינה אחת טבעה לפני 78 שנה. ולבניו של נתניהו שלום ואבטחה אישית לכל החיים.
הדבר היחיד שקורה הוא שסדר היום הציבורי נחטף שוב על ידי אדם אחד ומורכב משערוריות שאינן באמת כאלה וידיעות שהן בעיקרן חסרות משמעות.
ואנחנו רגילים לזה כל כך – זקוקים למנה היומית, ישר לווריד, של תמהיל המניפולציה-זעם-שנאה – עד שכמעט לא שמנו לב איך הפכנו את נתניהו לדילר הראשי.
אולי זה כי לאופוזיציה מעולם לא היה הכישרון הזה לקבוע סדר יום. בזמן שצבי סוכות מנפץ אנדרטה בכפר פלסטיני (זמן שערורייה קלאסי), לא תראו את איזנקוט, לפיד, בנט או אפילו גולן מגיעים לקוסרה או ליום בגדה שבו יתעמתו עם הטרור היהודי. לא תראו אותם נפגשים עם מנסור עבאס או יוסף ג'בארין ועושים יחד, נניח, סיור בערים ערביות. ספק אם תשמעו מהם משהו שאיננו תגובה, התייחסות או פולו-אפ למשהו שנתניהו כבר בישל, צילחת והגיש.
אנחנו רגילים לזה כל כך - זקוקים למנה היומית, ישר לווריד, של תמהיל המניפולציה–זעם–שנאה - עד שכמעט לא שמנו לב איך הפכנו את נתניהו לדילר הראשי
אז כן, יש את חוסר הכישרון הזה באיתור והכתבת סדר יום, אבל קשה להאשים את האופוזיציה בלבד, כי היא פועלת במדינה ובאקלים תקשורתי שבהם כבר כמעט בלתי אפשרי למכור עשייה ממשית לציבור שמכור לשערוריות ריקות. ומסובך במיוחד לעשות את מה שממשלת השינוי קצרת הימים ניסתה לעשות: את העבודה.
כי אין שום דבר – מלבד מאמץ מתמשך וסיזיפי וטיפוס הרים מייגע – בפוליטיקה שמתעסקת בחיים האמיתיים; בתשתיות, בחינוך, בכלכלה, בבריאות, ביחסי חוץ, בשמירה בלתי מתפשרת על הגבולות. אין בזה כמעט שום דיבידנדים תקשורתיים מיידיים, וממילא עכשיו זה לא הזמן; עכשיו זמן הקמפיין, לא? זמן ההצהרות הריקות, האבו-עלי, ההפרחות, ההמצאות, ההנפצות, ההצגות למצלמה – כל מה שאין לאף אחד דרך להתחרות בו מול אלוף הארץ נתניהו.
והפתרון, נדמה לי, צריך לבוא משני הצדדים: ממתמודדים בבחירות שייצאו דווקא למקומות שבהם נדרשת עשייה אמיתית (בנט נותן כאן עבודה כלשהי, רק שישים על עצמו חולצה ונעליים נורמליות), ותקשורת שתחזור לראות בעצמה, דווקא עכשיו, לא רק צינור שקוף להזרקת המנה היומית, אלא סוג של מסננת שמסוגלת להפריד בין החשוב והמשמעותי לבין, נו, ספינות טבועות.
כי כדי לתקן את ישראל, צריך יהיה להתחיל בגמילה מההתמכרות של כולנו לרעל ושערוריות ריקות. וכמו כל גמילה, גם כאן צפויה תקופה של קריז – לנו וגם לתקשורת – אבל אנחנו נהיה מוכרחים להגיע איכשהו לצד השני כדי, קודם כל, להישאר בחיים.
