השעה חמש לפנות בוקר, 24 בפברואר 2022. מיכאל ברודסקי, שגריר ישראל באוקראינה, ישן במלון בלביב, כמעט 2,000 קילומטר ממה שנחשב אז לגבול המזרחי הרגיש של אירופה. הוא מתעורר, מביט בטלפון, ולא מאמין לעיניו. קייב מופצצת. רוסיה תוקפת בכמה חזיתות בו-זמנית. ואז, פתאום, גם בלביב, במרחק שנדמה בלתי אפשרי מקו החזית - אזעקה. "אתה שומע פיצוצים ואתה לא יודע מה לעשות", הוא נזכר. "בארץ אנחנו מתורגלים. באוקראינה זו הייתה מציאות אחרת לגמרי".
זה היה הרגע שבו, בעצם, החלה הקדנציה האמיתית של ברודסקי כשגריר. לא זו שתוכננה כשנחת בקייב באוגוסט 2021, חצי שנה לפני שמישהו בכלל דיבר על מלחמה כאפשרות תיאורטית - אלא קדנציה אחרת לגמרי, כזו שאין לה תקדים בתולדות השירות החוץ הישראלי: חמש שנים כשגריר במדינה שנמצאת, לאורך רובן, בתוך מלחמה של ממש. "שום דבר בקריירה הדיפלומטית שלך לא מכין אותך לזה", הוא אומר. "זה מצב חירום מתמשך".
עכשיו, כשהוא מסיים את התפקיד וחוזר הביתה, ברודסקי בוחר להיפתח - על הרגעים שבהם פחד, על הקשר עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ואנשיו, על הכעס שספג מאוקראינים שהרגישו נטושים, ועל הרגע הכי אישי והכי קשה מכולם: היום שבו קיבל, כשגריר ישראל, את הבשורה שבנו נפצע קשה - לא בקייב, אלא בחאן יונס.
הטלפון שצילצל פעמיים
יש בסיפור של ברודסקי סימטריה כמעט בלתי נסבלת. הוא בן 54, נולד בסנט פטרסבורג ועלה ארצה בגיל 18. בגיל 30 הצטרף לשורות משרד החוץ. הוא נשוי ואב לשלושה בנים בני 27, 24 ו-22. הבן הצעיר משרת עדיין בצבא, ביחידת ההסרטה בחיל האוויר. הבן האמצעי, אייל, שירת ביחידת מגלן ובפברואר 2024, בעיצומה של כהונת אביו באוקראינה, נפצע קשה בלחימה בחאן יונס.
"קיבלנו את הבשורה ומיד טסנו לארץ", מספר ברודסקי. אבל הדרך שבה הבשורה הגיעה אליו חושפת משהו על הפער המוזר שבין התפקיד הרשמי לחיים הפרטיים: "משרד הביטחון מודיע קודם לקב״ט השגרירות, שאמור להודיע לשגריר. הקב"ט הגיע אלינו למלון בלביב, אבל דקה לפני שהגיע - הבן הגדול שלנו כבר התקשר וסיפר לנו על אייל, שהוא נפצע ושאנחנו יכולים להירגע קצת. שמביאים אותו לשערי צדק, שהולכים לנתח ולהוציא את הרסיסים". למחרת הוא ואשתו, האמנית רגינה שפיר, טסו לארץ, והגיעו לבית החולים אחרי שהניתוח כבר הסתיים. הוא נשאר לצד בנו שבועיים ואז חזר לתפקידו בקייב; אשתו נותרה בארץ ולא חזרה מאז למעט ביקורים.
זהו הרגע שבו שתי המלחמות של מיכאל ברודסקי - זו שבה שירת כדיפלומט, וזו שפגעה במשפחתו הפרטית - מתמזגות לרגע אחד בלתי נסבל. "לא הרגשתי הבדל", הוא אומר על התקופה שלאחר 7 באוקטובר, כשגם באוקראינה וגם בישראל מייללות אזעקות. "הגעתי ממדינה שיש בה אזעקות כל כמה שעות, וגם כאן היו אזעקות. לא הייתי קרוע. הרגשתי את עצמי שגריר שחי בין שתי מלחמות".
נחזור לבוקר ההוא, ב-24 בפברואר. השגרירות פונתה מקייב ללביב שלושה ימים לפני שפרצה המלחמה - עוד לפני שמישהו האמין שהיא באמת תפרוץ. "כמעט אף אחד לא האמין שתהיה מתקפה כוללת", אומר ברודסקי. "כולם חשבו שגם אם תהיה תקיפה, היא תהיה מוגבלת למזרח המדינה. וכשהרוסים תקפו בכל השטח בעוצמה מלאה, אני זוכר שחשבתי - זה עניין של ימים ספורים, ואוקראינה תיכנע. ולא הייתי היחיד. תשעים ותשעה אחוז מהזרים באוקראינה חשבו כך. גם גורמי הביטחון בישראל".
בחניון המלון בלביב, בין אזעקה לפיצוץ, הטלפון של ברודסקי לא הפסיק לצלצל. "לא הייתה לי אף שיחה בלי שיחה ממתינה נכנסת. וזה נמשך שבועות ברצף". משפחות מודאגות, הקברניטים בירושלים וישראלים שהצליחו להגיע למספר האישי של השגריר. "היו בקשות של אנשים שצרחו 'הצילו'. אנשים שנתקעו לא רק בקייב אלא במזרח המדינה, כולל סטודנטים ישראלים שלמדו בחרקיב. 'יורים עלינו ולא יודעים איך לצאת מפה. אתם הנציגים הרשמיים של המדינה'". בשעות הראשונות, הוא מודה, הצוות היה חסר אונים לחלוטין. אבל תוך ימים ספורים, בשיתוף עם הקהילה היהודית המקומית, הם הקימו מערך הסעות שהעביר אלפי אנשים לגבול הפולני - לא רק ישראלים ולא רק יהודים. "לא עשינו סלקציה", הוא מדגיש. "חילצנו גם אוקראינים, גם ערבים לא ישראלים, אזרחי מדינות ערביות ומוסלמים שנתקעו בגבול. לא היה אכפת להם שאנחנו ישראלים. הם ביקשו שנציל אותם, ולא אמרנו להם לא. חילצנו אפילו סטודנטים מצרים".
בשלוש השנים שאחר כך חייו התפצלו בין קייב לפולין - שבוע-שבועיים כאן, שבוע-שבועיים שם, בקפסולות, כדי שתמיד יהיה מישהו מהצוות נוכח בשגרירות. רק בתחילת 2025 קיבל החלטה, בתיאום עם משרד החוץ, להחזיר את כל הצוות באופן קבוע לקייב.
מיכאל ברודסקי בסיור למזרח אוקראינה
(צילום: אלבום פרטי)
כשנשאל אם חשש לחייו, התשובה של ברודסקי מהוססת אך כנה: "לא מעבר לכל שאר האנשים שהיו סביבי. לא היה איום ספציפי עלינו אף פעם, אבל היינו במצבים מסוכנים מאוד". דווקא בחודשים האחרונים, הוא מספר, המתקפות הרוסיות על קייב התעצמו: "יש לילות שבהם הבירה מותקפת בעשרות טילים בליסטיים ומאות כטב"מים. אתה שומע פיצוצים, ולא תמיד מספיק לרדת למקלט - ובמקרים רבים אין בכלל מקלט". בדירה שבה התגורר היה חניון תת-קרקעי, "אבל הוא לא היה עומד בפגיעה ישירה של טיל בליסטי, ולא ראיתי הרבה טעם לרדת, מהסיבה הפשוטה שלא הייתי מספיק להגיע. בדרך כלל הבום מגיע דקה אחרי האזעקה. אבל לפעמים זה הפוך - שומעים בום, ורק אז מתחילה האזעקה".
פגישה אחת עם זלנסקי
בכל חמש שנות כהונתו, נפגש ברודסקי עם זלנסקי פנים אל פנים פעם אחת בלבד - כשהגיש את כתב האמנה, עוד לפני המלחמה. "הוא היה מאוד נינוח, מאוד ידידותי. אדם חם, אדם אמוציונלי, שהגיע לפוליטיקה בלי שום ניסיון קודם", הוא משחזר. "היום הוא, אם אפשר להשוות, יותר פטריוט אוקראיני מאשר יהודי - וכך הוא גם נתפס בציבור. מצד שני, הוא אף פעם לא מסתיר את מוצאו היהודי. הוא תמיד מדבר על זה, אבל מבחינתנו זה לא באמת משנה. אנחנו רואים בו קודם כל נשיא אוקראינה".
"אני גאה במה שעשינו בנושא ההומניטרי, בסיוע שנתנו. זה היה סיוע ערכי חשוב שהצליח לשקם את התדמית שלנו, שללא ספק נפגעה בתחילת המלחמה בגלל שלא סיפקנו לאוקראינה את מה שדרשה מאיתנו"
מה זלנסקי באמת רוצה מישראל?
התשובה של ברודסקי חדה: "אין הבדל בין מה שהוא אומר בפומבי לבין מה שהוא אומר בחדר סגור. הוא רוצה שיתוף פעולה ביטחוני, מערכות הגנה אווירית, נשק מכל הסוגים. הוא לא רואה את המלחמה מסתיימת בקרוב, ולכן הוא צריך לחזק את הביטחון האוקראיני בכל דרך אפשרית". ומעבר לנשק - זלנסקי גם רוצה שישראל תפעל בשמו בוושינגטון, מודע היטב ל"גישה הבלעדית" שיש לירושלים בבירה האמריקאית.
כשמזכירים לו את הרגע המשפיל שעבר זלנסקי בחדר הסגלגל מול דונלד טראמפ וג'יי-די ואנס - רגע שצבט את הלב של הרבה ישראלים והראה כיצד האמריקאים מתהפכים על בני ברית - ברודסקי לא מנסה להסתיר: "גם לי זה צבט בלב, אבל מאז דברים השתנו. אוקראינה הצליחה להוכיח את יכולותיה בתחום הצבאי - פיתחה טכנולוגיות מתקדמות בתחום הרחפנים ובהגנה מפניהם, טכנולוגיות שהיא כבר מייצאת לעולם, כולל למדינות המפרץ".
ולמה ישראל לא נעזרת יותר בידע הזה?
"יש לנו ידע וניסיון משלנו, מתקדמים אפילו יותר. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ללמוד מהניסיון האוקראיני. המצב שבו האויב תוקף אותך במאות כטב"מים - זה יכול לקרות גם לנו. אנחנו עדיין לא שם, אבל זה לא אומר שזה לא יקרה בקרוב". הוא מתאר את מלחמת אוקראינה כתערובת מטרידה: "מלחמת עולם ראשונה ומלחמת עולם שלישית גם יחד. מצד אחד מלחמת חפירות שבה קו החזית בקושי זז שנים. מצד שני, מלחמה שמבוססת על טכנולוגיה חדשנית - בעיקר כטב"מים. זה גיים-צ'יינג'ר אמיתי".
לא כל מה שברודסקי שמע מפי בכירים אוקראינים היה חמים. "היו לי שיחות מאוד לא פשוטות", הוא מודה. "הרגשתי שהם לא רק לא מבינים - הם גם לא רוצים להבין". הוא לא כועס על כך: "כשהבית שלך בוער, אתה לא חושב על השכנים. אתה חושב קודם כל על עצמך".
מיכאל ברודסקי עם אשתו רגינה והבן אייל שנפצע בחאן יונס
(צילום: אלבום פרטי)
הוא מייחס חלק ניכר מהמתח לכעס האישי של זלנסקי עצמו: "בהיותו אדם אמוציונלי, אני חושב שזה היה גם אישי. הוא ציפה, בתור יהודי, שישראל תתייצב מיד לצידם. הוא התעלם מהמגבלות שהיו לנו". ואילו המגבלות, מסביר ברודסקי, נבעו ממקום מוחשי מאוד: הנוכחות הרוסית על גבול ישראל-סוריה, וההכרח לשמר ערוץ תקשורת עם מוסקבה כדי למנוע התנגשות ישירה בשמי סוריה. "ידענו בוודאות שאם נחצה קו אדום, תהיה תגובה רוסית. הפוטנציאל לגרום נזק לישראל היה עצום, ורוסיה ידעה איך לנצל אותו - למשל באמצעות אספקת נשק ומודיעין לאויבינו".
ובכל זאת, המשפט שחוזר אצל ברודסקי שוב ושוב הוא שהמדיניות הישראלית הייתה, בסופו של דבר, נכונה: "מצאנו את האיזון הנכון בין האינטרס הקיומי שלנו - לשמור על ערוץ הידברות עם רוסיה - לבין המחויבות המוסרית שלנו כלפי מדינה דמוקרטית שמותקפת". הוא גאה בעיקר בסיוע ההומניטרי: בית חולים שהוקם, פצועים אוקראינים שטופלו בישראל, ילדים חולי סרטן שהובאו לטיפול, השתלמויות למומחים אוקראינים בטיפול פסיכולוגי בפוסט-טראומה. "זה מה שהצליח, בסופו של דבר, לשמר את הקשר שלנו כקשר קרוב - למרות האכזבה שהייתה".
"שתי המדינות שקועות במלחמות משלהן, ובאיזשהו מקום אנחנו אפילו מתחרים אחת בשנייה על משאבים ותשומת לב בינלאומית - בעיקר אמריקאית. על נשק, על מערכות הגנה אווירית. אין הרבה נקודות ממשק בינינו כרגע"
ולמרות כל המתחים הדיפלומטיים, כשברודסקי מתאר את מפגשיו הבלתי אמצעיים עם אזרחים אוקראינים ברחובות קייב, עולה תמונה שונה לגמרי. "הרבה אנשים זיהו אותי ברחוב, והרגשתי הרבה חום וסימפתיה. 'תודה שטיפלתם בפצועים שלנו. תודה שקלטתם ילדים חולים. תודה על הרופאים ששלחתם'. אף אחד לא הזכיר לי שלא סייענו בנשק - זו הייתה תמיד השאלה הראשונה בראיונות עיתונאיים, אבל ברחוב לא הרגשתי שום עוינות. להפך, רק סימפתיה".
ההיסטוריה האישית של ברודסקי - נולד בסנט פטרסבורג, ברית המועצות לשעבר - הייתה יכולה להכביד עליו כשגריר ישראל באוקראינה שנלחמת ברוסיה. "לחלק מהאוקראינים הייתה עם זה בעיה", הוא מודה בגילוי לב, "למרות שמעולם לא הייתי אזרח רוסיה, ולו יום אחד בחיי". הדרך שבה הוא בחר לנטרל את החשד הייתה סמלית ומרגשת בו-זמנית: הוא למד אוקראינית, ואף התראיין בתקשורת המקומית בשפה הזאת: "הם העריכו את זה מאוד".
בלי הפגנות נגד ישראל
יש רגע אחד בשיחה שבו ברודסקי נדרש לספר איך מדינה שנלחמת במלחמתה שלה שלוש שנים - הגיבה כשגם ישראל נקלעה לזוועה משלה. "משהו הדהים אותי", הוא נזכר. "ב-7 באוקטובר כל ערוצי התקשורת האוקראיניים עברו לדווח באונליין מישראל. זה הפך לימים אחדים לנושא המרכזי בתקשורת האוקראינית, והזיז את המלחמה שלהם הצידה. הם הרגישו שמדובר במלחמה שנוגעת אליהם ממש, וקרובה אליהם".
אוקראינה, הוא מציין בגאווה מסוימת, היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבהן לא נרשמו הפגנות נגד ישראל מאז תחילת המלחמה בעזה. "מיד אחרי 7 באוקטובר האמפתיה התחזקה מאוד. ובעימות שלנו מול איראן, הסימפתיה האוקראינית לגמרי לצידנו - כי איראן נתפסת שם כאויב, כמדינה שמסייעת לרוסיה".
אחת התעלומות הבולטות ביחסי ישראל-אוקראינה היא היעדרו הכמעט מוחלט של קשר אישי בין ראשי המדינות. "הם נפגשו בלוויה של לינדזי גרהאם, שוחחו קצרות בוושינגטון. מעבר לזה היו כמה שיחות טלפון, אבל לא לאחרונה", מפרט ברודסקי. הקשר האמיתי, הוא מציין, מתנהל ברמת שרי החוץ - אלי כהן וגדעון סער ביקרו באוקראינה, ושר החוץ האוקראיני הוזמן רשמית לביקור בישראל, אף שתאריך עדיין לא נקבע. זלנסקי עצמו, למרבה הפלא, ביקר בישראל מאז נבחר ב-2019 רק פעם אחת, בינואר 2020, לרגל פורום השואה הבינלאומי החמישי. זלנסקי שמע שפוטין ינאם ואילו עליו נאסר לנאום, וכמחאה לא הגיע לאירוע על אף שהגיע לישראל והסתפק בתפילה בכותל המערבי.
מיכאל ברודסקי בבית החולים הישראלי שהוקם באוקראינה
(צילום: אלבום פרטי)
"זלנסקי מרבה לנסוע בעולם, בניגוד לראש הממשלה שלנו שכמעט לא יוצא, ואם כבר - בעיקר לארה"ב. הוא ביקר גם במזרח התיכון, אבל לא מצא לנכון להגיע לישראל", אומר ברודסקי.
האם היה אי-פעם משבר אמיתי בין השניים?
"אני לא חושב שאי-פעם היה משבר", עונה ברודסקי, ומציע הסבר מפוכח: "שתי המדינות שקועות במלחמות משלהן, ובאיזשהו מקום אנחנו אפילו מתחרים אחת בשנייה על משאבים ותשומת לב בינלאומית - בעיקר אמריקאית. על נשק, על מערכות הגנה אווירית. אין הרבה נקודות ממשק בינינו כרגע".
"משרד הביטחון מודיע קודם לקב״ט השגרירות, שאמור להודיע לשגריר. הקב"ט הגיע אלינו למלון בלביב, אבל דקה לפני שהגיע - הבן הגדול שלנו כבר התקשר וסיפר לנו על אייל, שהוא נפצע ושאנחנו יכולים להירגע קצת. שמביאים אותו לשערי צדק, שהולכים לנתח ולהוציא את הרסיסים"
במבט לאחור, מה הייתה הטעות הגדולה ביותר שישראל עשתה ביחס לאוקראינה במהלך המלחמה? ומה היה הדבר הנכון ביותר שעשתה?
"אני לא חושב שישראל עשתה טעויות גדולות, הקו והמדיניות שנקבעו היו נכונים. בהסתכלות לאחור אני חושב שמצאנו את האיזון הנכון בין האינטרס הקיומי שלנו, שכולל שמירה על ערוץ הידברות עם הרוסים, לבין המחויבות המוסרית שלנו למדינה דמוקרטית שמותקפת ונתקלת בתוקפנות מצד שכנתה. אני מודע לזה שלא כולם באוקראינה, כולל ההנהגה, אוהבים את זה. היו לי שיחות קשות עם הבכירים האוקראינים. אני מודע לזה שהייתה אכזבה בתחילת המלחמה בגלל הציפיות הגדולות שהיו מישראל, אבל לגמרי שותף למגבלות שהטלנו על עצמנו כי הייתה לזה סיבה מאוד רצינית. לעומת זאת, אני גאה במה שעשינו בנושא ההומניטרי, בסיוע שנתנו. זה היה סיוע ערכי חשוב שהצליח לשקם את התדמית שלנו, שללא ספק נפגעה בתחילת המלחמה בגלל שלא סיפקנו לאוקראינה את מה שדרשה מאיתנו".
ומה הם דרשו?
"דרשו נשק, הגנה אווירית. בסופו של דבר סיפקנו להם מערכת התרעה מוקדמת, וגם מערכות פטריוט שוויתרנו עליהן והחזרנו לארה"ב בסופו של דבר הגיעו לאוקראינה. האוקראינים נתקלים היום בבעיה אחרת, הם לא יכולים ליירט טילים בליסטיים כי נגמרו להם המיירטים לגמרי. אבל זה בעיקר בגלל הסיפור האיראני, כי האמריקאים סיפקו מיירטים למדינות המפרץ וגם שומרים לעצמם. זאת אחת התוצאות של המלחמה באיראן".
זה עלול לקרות גם לנו, שייגמרו לנו המיירטים ונחטוף טילים בלי יכולת ליירט?
"בוודאי, חד-משמעית. אנו צריכים לדאוג לזה מראש, כי הדוגמה האוקראינית אומרת שכל מדינה שמותקפת בטילים יכולה להגיע למצב שייגמרו לה המיירטים - וגם מספר הקורבנות עלה בהתאם".
רק לא לגרום נזק
כשברודסקי נשאל מה הוא לוקח איתו הביתה מחמש השנים הללו, התשובה אינה מדיניות – אלא אנשים: "המון חברים חדשים, וניסיון ייחודי שאין, לדעתי, לאף אחד אחר בשירות החוץ הישראלי - כהונה כשגריר במלחמה הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה". הוא מתאר את עצמו כ"שגריר שהיה בין שתי מלחמות" - זו של אוקראינה, וזו שפגעה בו אישית ב-7 באוקטובר, כשבנו נפצע.
הדבר שהוא הכי גאה בו, אולי במפתיע, הוא לא הישג דיפלומטי גדול אלא איפוק. "פעם רציתי ללמוד רפואה, ואפילו למדתי שנה אחת בברית המועצות. בשבועת הרופאים אומרים - אל תגרום נזק. במצב שנוצר בתחילת המלחמה היה קל מאוד לגרום נזק ליחסים בין המדינות. אני מאמין שעשיתי הכל כדי לא לגרום נזק, אלא להפך - לשמור על הקיים ולשפר אותו ככל האפשר. ואני חושב שהצלחתי".
ויש גם חרטה אחת, קטנה וכואבת: "הייתי מכריח את הישראלים לעזוב את המדינה עוד לפני שפרצה המלחמה, גם בניגוד לרצונם, אם זה היה ניתן לביצוע. למרות כל האזהרות, כעשרת אלפים ישראלים נתקעו באוקראינה בתחילת המלחמה, כי פשוט לא האמינו שהיא תפרוץ".
כשברודסקי מנסה לתמצת את מה שהפתיע אותו יותר מכל באוקראינים עצמם, הוא לא מדבר על טקטיקה צבאית או על דיפלומטיה - הוא מדבר על אופי. "גיליתי כמה חוסן יש בחברה האוקראינית", הוא אומר. "כשנשאלתי מה עבר לי בראש ברגעים הראשונים אחרי הפלישה, האמת היא שחשבתי שאחרי כמה ימים העניין ייסגר. אבל אחר כך ראיתי איך האוקראינים מצליחים להדוף את הרוסים, ואפילו לשחרר חלק מהשטח שנכבש - והיו רגעים, בשנים האלה, שחשבתי שהמלחמה עומדת להסתיים תוך ימים. לצערי זה לא קרה". הציפייה החוזרת ונשברת הזאת, הוא מודה, לימדה אותו משהו על גבולות היכולת האנושית לחזות מלחמות - גם שלו וגם, אולי, של ישראל.
מיכאל ברודסקי
(צילום: יובל חן)
מה שברודסקי מוצא הכי מרתק הוא קו הדימיון הבלתי צפוי בין שתי החברות. "מה שהאוקראינים עושים היום בתחום הטכנולוגיה הצבאית מזכיר לי מאוד את התהליך שאנחנו עצמנו עברנו", הוא אומר, ומדמיין קדימה: "אני חושב שבעוד עשר עד 15 שנה, המותג 'תוצרת אוקראינה' יהיה לא פחות נחשק ויוקרתי מ'תוצרת ישראל' היום". אבל הדמיון, הוא מדגיש, לא מסתכם רק בטכנולוגיה. הוא רואה אותו גם בחיי היומיום הפוליטיים: "חזרתי לארץ ישר לתוך קמפיין בחירות, וזה רק ממחיש עד כמה המאבק הפוליטי באוקראינה דומה למה שקורה אצלנו - הרבה כוחות, הרבה ויכוחים, הרבה מתחים פנימיים. אבל זה בדיוק מה שמבדיל את אוקראינה משכנתה הרוסית בצפון: היכולת להתווכח בפנים, ועדיין להישאר מאוחדים כלפי חוץ".
לקראת סיום השיחה, ברודסקי מרשה לעצמו להביט קדימה - ולדמיין איך תיראה אוקראינה בעוד חמש שנים. "אני מאוד מקווה, ולא רק מהמר, שהמלחמה תהיה מאחוריה", הוא אומר. "אני מקווה ששיקום המדינה יהיה בעיצומו, ומאמין שהיא תהיה קרובה להצטרפות לאיחוד האירופי ותהפוך גם למעצמה צבאית-טכנולוגית, כי אין לה ברירה אחרת". הוא נזכר בביטוי שאמר זלנסקי עצמו: שלאוקראינה לא תהיה ברירה אלא להפוך ל"ישראל הגדולה באירופה" - מדינה שנשענת בעיקר על עצמה, מפתחת חוסן וטכנולוגיה משלה, ולומדת לחיות בצל איום מתמיד מבלי להפסיק להתפתח. הדמיון בין שתי החברות, לדבריו, ניכר גם בתחומים נוספים שלא נגע בהם קודם - בעיקר בהתמודדות המקבילה עם איום קיומי מתמשך תוך שמירה על התפתחות כלכלית וטכנולוגית.
"כשנשאלתי מה עבר לי בראש ברגעים הראשונים אחרי הפלישה, האמת היא שחשבתי שאחרי כמה ימים העניין ייסגר. אבל אחר כך ראיתי איך האוקראינים מצליחים להדוף את הרוסים, ואפילו לשחרר חלק מהשטח שנכבש"
והשאלה שנשארת פתוחה, יותר מכל שאלה אחרת בשיחה: מה כל אחת משתי המדינות עדיין לא מבינה על רעותה? "שנינו עסוקים במלחמות שלנו, כל אחד במלחמה שלו", הוא אומר בכנות שיש בה גם קורטוב של עצב. "לצערי אין לנו זמן ומשאבים להקדיש להבנה עמוקה יותר של המצב במדינה השנייה". אבל הוא מסרב לסיים בנימה פסימית. "אני מאמין שהעתיד שלפנינו טוב יותר, ושהפוטנציאל של שיתוף הפעולה בינינו עצום - גם אם היום אף אחד, לא באוקראינה ולא בישראל, יודע להעריך אותו במלואו".
ולסיום, כשמבקשים ממנו לסכם בציטוט אחד את מה שהוא היה רוצה להשאיר לאוקראינים, ברודסקי חוזר, כפי שעשה פעמים רבות במהלך כהונתו, למשפטים שאמרה גולדה מאיר - ילידת קייב: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל. זה רלוונטי באותה מידה לאוקראינה". והוא מוסיף עוד ציטוט, שלדבריו מדבר במיוחד אל עם שנלחם כבר ארבע שנים וחצי: "פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו".
מיכאל ברודסקי, שראה מלחמה אחת קרוב יותר מכל ישראלי אחר, ושהמלחמה השנייה מצאה אותו דרך פציעת בנו, לא מתיימר לדעת איך תיגמר המלחמה באוקראינה. "קשה לי לראות את זה קורה בתקופה הקרובה", הוא אומר. הוא לא נפרד, לדבריו, ממדינה או מתפקיד - הוא נפרד רק מכהונה. והוא עוזב עם הבטחה שקטה, לעצמו יותר משהיא הבטחה לאיש: שיום אחד, בין תייר לדיפלומט לשעבר, הוא עוד יחזור לקייב.
