ברגע קטן אחד, סמל ה' קלטה שהמלחמה שלה לא תמה ברגע שעלתה על מדים, ושבעצם היא רק התחילה.
ה' היא ערבייה מוסלמית שהחליטה להתגייס ולהיות לוחמת בצה"ל. זה צעד אמיץ ומורכב עבור אישה מוסלמית, וכיום יש בכל צה"ל בסך הכל רק שלוש לוחמות מוסלמיות. אבל בערב שמחת תורה האחרון, שנתיים ל-7 באוקטובר, ה' הבינה שהמאבק שלה הוא לא רק מול החברה הערבית, שברובה מתנגדת לגיוס.
ה' הייתה בטירונות של חי"ר הגבולות וכל הפלוגה סגרה שבת בבסיס. "ואני יושבת בשולחן וצוחקת עם החברות שלי", היא משחזרת, "ואז מישהי זרקה לי: 'זה כמו שאתם הערבים נכנסתם ורצחתם את היהודים, ואנסתם את הנשים'".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. שאלתי אותה: 'מי זה אתם?' והיא ענתה לי: 'אתם, הערבים'. אמרתי לה: 'תתקני את עצמך. זה מחבלים'. מרוב עצבים, באותו הרגע קמתי מהשולחן ויצאתי משם".
ומה עשית?
"הלכתי לסגל שלי והסברתי להם מה קרה. היא עלתה למשפט והמפקד נתן לה ריתוק של החיים. למה מי היא שתשווה אותנו למחבלים?"
ומה איתך? מה זה עשה לך?
"זה נתן לי מוטיבציה לעשות שינוי. כשעברתי בסוף ההכשרה לפלוגה, ביקשתי מהמ"פ לאסוף את כולם לשיחה אישית איתי. רציתי שהם ישמעו את זה ממני ולא מהמפקדת. היו שם לפחות 100 לוחמים ולוחמות. הצגתי את עצמי ואמרתי: 'אני ערבייה מוסלמית. גדלתי בכפר מוסלמי ואני ככה וככה, ואין לי בעיה עם זה. לא כל הערבים הם מחבלים, ולא כולם רוצים שישרפו יהודים. אני התגייסתי כדי לתרום למדינה. ואם יש לכם שאלות, תבואו ותשאלו אותי'".
ואיך הם הגיבו?
"כולם מחאו לי כפיים".
× × ×
האירוע של סמל ה' בארוחת החג ההיא הוא רק דוגמה קטנה אחת למורכבות של השירות בצה"ל עבור לוחמים ולוחמות מוסלמים. מצד אחד, רוב החברה הערבית שסביבם מתנגדת לצעד כזה, והם אפילו נתפסים כ"בוגדים". מהצד השני, גם לחיילים היהודים שמשרתים לצידם – שמגיעים ממגזרים שונים – לא פשוט לקבל את הדבר הזה. ובאמצע? הם בעצמם, שרוצים להשתלב, מבקשים לתרום למדינה, אבל לשמור על הזהות והתרבות שלהם. כן, גם במצב של מלחמה.
סמל ר' מגיע ממשפחה של משרתים, ואחיו הגדול לוחם במג"ב. "לפני הכל, זאת גאווה גדולה בשבילי לשים מדים. ב-7 באוקטובר הייתי רק בכיתה י', והתחננתי לאחי הגדול לקחת אותי איתו למלחמה, כי מאוד רציתי לצאת ולהיכנס בהם"
קחו את סמל מ', למשל. בערב שבו הוא הודיע למשפחתו שבכוונתו להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם - כל המשפחה שלו התייצבה נגדו. סבתו מצד אביו שאלה בחשדנות: "מה המניע שלך?"; אמו אמרה בדאגה: "מלחמה זה מפחיד, זה לא בשבילך, זה יותר מדי"; ואביו גער בו: "לך תתקדם, לך לעבוד, תעשה משהו עם החיים שלך".
מה ענית לאבא?
"אמרתי לו: אבא, אני חייב לתרום למדינה. חובת הגיוס חלה על כולם. הם כעסו עליי, אבל פחות אהבו להיכנס איתי לעימותים. ואז אמא שלי שאלה אותי בחשש: 'ומה תעשה אם תיתקל בבן משפחה שם? איך תרגיש? תפעל נגדו?'"
ומה באמת תעשה במצב כזה?
מ' נועץ בי מבט של פליאה, של מה השאלה בכלל. "אני אעשה את העבודה שלי כמו שלימדו אותי. אם אני רואה חשוד, או שיש מצב של סכנת חיים לי או לצוות שלי - אני יורה בלי לחשוב פעמיים. אני לוחם בסופו של דבר. אין שום התלבטות".
הוא בן 19, הבכור משני בנים. ביסודי למד בבית ספר מוסלמי ובתיכון בבית ספר מעורב. בעיר הערבית שבה גדל, היו לנער מתבגר בעיקר שתי אפשרויות: או ללכת לעבוד, או להצטרף לארגוני פשע, כמו שעשו חלק מחבריו בשכונה. יש סיכוי שגם הוא היה בוחר מאחת משתי האופציות האלו, אלמלא אותו יום, כשהיה בכיתה י'.
"הגיע אלינו לבית הספר מאמן של תנועת 'אחריי'. לא ידעתי מה זה בכלל, ובאותה תקופה עבדתי ולא חשבתי על הצבא, אבל הוא ישב עליי ושיכנע אותי. הוא אמר שהתנועה הזאת עושה אימוני כושר קרבי ומכינה את הנוער לקראת הצבא, 'ותבוא לנסות. מה יש לך להפסיד?' באתי לאימון אחד ונשארתי שם בפועל שלוש שנים. המאמן הזה היה מביא לקבוצה צעירים מכל שכבות האוכלוסייה: אתיופים, מוסלמים ונוצרים. בסוף הבנתי שמה שאני רוצה זה נטו קרבי".
הלוחמים המוסלמים סמל ה', סמל ר' וסמל מ'
(צילום: גדי קבלו)
בגיל 18 מ' התגייס לגדוד צפע (202) של חטיבת הצנחנים, הוא צנח כבר ארבע פעמים, והיום משמש בתור נגביסט משנה בפלוגה. לאחרונה חזר מפעילות מבצעית ברצועת עזה.
אצל סמל ר' דווקא לא הייתה התנגדות כזו במשפחה. ר' (19) מגיע ממשפחה מוסלמית של משרתים. אביו שירת בעבר במג"ב, אחיו משרת כיום כלוחם במג"ב, ואחותו עובדת כפרמדיקית. ר' גם גדל לצד שני בניו של עומר סואעד ז"ל, שיחד עם בני אברהם ז"ל ועדי אביטן ז"ל נחטף באירוע בהר דב בשנת 2000. השלושה נהרגו וגופותיהם הושבו בינואר 2004. זה היה אחד המניעים שלו להפוך ללוחם בעצמו. סמל ר' התגייס לגדוד 47 (לביאי הבקעה), גדוד חי"ר גבולות מעורב, והוא משרת כמ"כ. "עוד לא נולדתי כשאירוע החטיפה של עומר קרה, אבל כל הזמן דיברו על הסיפור הזה בכפר ועל עוד סיפורי גבורה של לוחמים מוסלמים מהסביבה שלי", מספר ר'. "זה משהו שגדלתי לתוכו. בבית הספר המוסלמי שבו למדתי היה ברור שגם אנחנו נתגייס. החבר'ה שלמדו איתי בשכבה ממש התחרו ביניהם מי יתגייס ראשון לצבא. כל אחד כיוון למקום שהוא הכי רצה להגיע אליו".
סמ"ר עומר סואעד ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
כולם?
"היה אחד שאמר שהוא רוצה ללכת ישר ללמוד ולא להתגייס ושאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו. הפעלנו עליו לחץ. כולם מסביב אמרו לו: 'אתה יכול להתגייס, לחתום קבע ואחר כך ללכת ללמוד’".
ומה בסוף?
"הוא התגייס למג"ב".
גם סמל ה' (20) משרתת בלביאי הבקעה, אבל הסיפור המשפחתי שלה מורכב. היא גדלה בעיר מעורבת בגליל המערבי ("גרנו בכפר ולפני שנה וחצי עברנו לגור בעיר"), אחת מ-11 אחים ואחיות משתי אמהות. שבעה ילדים מנישואיו הראשונים של אביה, וארבעה ילדים מאמהּ, אשתו השנייה. היא הבכורה שבהם. אמהּ נולדה בכפר עוין ליד שכם, מספרת סמל ה', וכל משפחתה המורחבת עדיין מתגוררת באיו"ש. "לא היה לה טוב שם והיא כל הזמן חיפשה הזדמנות לברוח. אבא שלי בעצם הציל אותה".
את נמצאת בקשר איתם?
"כשהייתי קטנה, אמא עוד הייתה לוקחת אותי לבקר אותם, אבל הקשר איתם נותק מזמן".
סמל ה' עצמה גדלה במציאות אחרת לגמרי מאמהּ, ולמדה בבתי ספר יהודיים. אבל הרעיון להתגייס הגיע מאביה, שהיה איש מערכת הביטחון הישראלית. "כשהייתי ילדה קטנה, אבא נהג בערבי שישי לשבת איתנו בסלון ולהעלות זיכרונות ממבצעים שהוא והצבא עשו. אהבתי את זה, זה מאוד הלהיב אותי, ורציתי גם. הייתי יושבת מולו, מסתכלת עליו בהערצה ומבקשת: 'רק תספר לי'. רציתי לעשות בדיוק את מה שהוא עשה. ואז קרה עוד משהו שדחף אותי להתגייס".
מה?
"חברה טובה שלי, אלינה וייסברג ז"ל, נרצחה ב-7 באוקטובר בחוף זיקים, ביחד עם בן הזוג שלה, שחר קרייף ז"ל". ה' עוצרת לרגע לקחת אוויר. "כששמעתי דיווח בהתחלה שהיא נעדרת, ראיתי שחור בעיניים. וכשמצאו את הגופה שלה, אני נגמרתי מזה. לא הלכתי לשבעה. לא הייתי מסוגלת. זה כאילו להודות שהיא כבר לא בחיים. גם לא עליתי עד היום לקבר שלה. לא יכולתי", היא דומעת. "בגלל זה הלכתי להתגייס. זאת אחת הסיבות. אני רציתי לתרום למדינה כמה שאני יכולה. החיילים הגנו עליי כשהייתי ילדה? חיילים נפלו בעזה ובלבנון בשביל שאני אחיה? אז זה הזמן שלי לתרום בחזרה".
אלינה וייסברג ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
איך הגיבו ההורים להחלטה?
"אבא ברור שעודד אותי להתגייס, וגם אמא שלי. היא הייתה מאוד בעד".
בני המשפחה הפלסטינית של אמא באיו"ש יודעים שהתגייסת?
"אחות ואח של אמא יודעים, ורק אמרו לי 'תשמרי על עצמך', שאר המשפחה שלה לא יודעים. הם גרים כל החיים שלהם בסביבת טרור באיו"ש, ויש בהם גם כאלה שנעצרו על עבירות ביטחון. יש לי בן דוד שנעצר על זריקת אבנים ופצע בעין לוחמת בגדוד אריות הירדן (גדוד 41)".
את לא פוחדת שהם ינסו לפגוע גם בך?
"אנחנו לא מבקרים שם ואין בינינו קשר".
בגדוד שלה, סמל ה' היא מאגיסטית, מה שאומר שהיא מסתבבת בבקעה עם מקלע ששוקל לבד כמעט 11 קילו, לא כולל תחמושת, וסט וכו'.
כבד.
"מתרגלים".
ונניח שיהיה צורך שאת והמאג תיכנסו לאיו"ש, אולי אפילו לאזור שבו גרה המשפחה של אמך.
"אבצע את המשימה שלי בלי בעיה. אם יש חשוד שמסכן אותנו - אירה. חוץ מזה, זה קרה. הייתה פעילות לילית ביריחו, ושם גרים חלק מבני המשפחה של אמא שלי. בתור דוברת ערבית הייתי בצמד עם מפקדת המחלקה בכוח הפריצה לבית. מה שנקרא בצבא ‘עלייה אג"מית’".
שזה אומר?
"מגיעים בלילה, נכנסים לבית, לצורך משימת איתור ותיעוד כל דבר שיש שם. צריך גם לבצע על בני הבית חיפוש. אני עשיתי את כל העבודה שם. דופקים בדלת, אני מדברת בערבית, אני נחשבת הכוח המגשר. אני תישאלתי את כולם: נשים וגברים. מי אתם? כמה אתם? מי גר בבית? וכו'".
היית עם מסכה?
"לא. הייתי בפנים גלויות. יש לי הרי משפחה ביריחו וזה היה באמת מפחיד שפתאום ניכנס לבית של אחד מהם או שיזהו אותי".
ואם זה היה קורה?
"גם אם היה קורה, אני עושה את העבודה שלי. אין לי קשר איתם. גם יש לנו פה בגזרה הרבה חיכוך עם האוכלוסייה הערבית".
ואיך את עם זה?
"הם לא יודעים מי אני. לא כתוב לי על המצח 'ערבייה', אבל הם רואים שאני מדברת ערבית טובה. בכל אופן, ברור לי שמבחינת חלק מהערבים בישראל אני נחשבת בוגדת, הולכת כביכול כנגד העם שלי. אבל אני מגדירה את עצמי כישראלית".
סמל ה', אחת משלוש הלוחמות המוסלמיות היחידות בצה"ל
(צילום: גדי קבלו)
× × ×
סמל מ', המוסלמי היחיד בגדוד 202, הגיע למפגש היישר מפעילות בעזה. "חמישה חודשים היינו בנחל עוז, ואחריהם נכנסנו לעזה", הוא מספר. "היתרון שלי בגדוד הוא שאני היחיד שדובר את השפה הערבית, כך שבכל המקרים של חציית הקו הצהוב שמפריד בינינו לבין חמאס אני זה שמתשאל את החשודים".
למשל?
"ביום שישי לפני כמה שבועות היינו באזור הצפוני של הרצועה, ליד בית-חאנון. ערב קודם היה לנו פטרול שגרתי בגזרה בלי שום תקלות, והלכנו לישון. בשבת ב-9:00 בבוקר, דיווחו לנו מהתצפית שיש חציית קו צהוב. תכף הוקפצתי לשם. החשוד היה אדם מבוגר שחצה את הקו. הוא בא אליי עם ידיים מורמות. אזקנו אותו, תישאלתי אותו והעברנו אותו לחקירה הלאה".
ואם זה היה חשוד שהיית מקבל פקודה לירות בו?
"בעזה? אני יורה. לפעמים כדי לנסות אותנו, המחבלים שולחים ילדים כדי שיעברו את הקו הצהוב. נותנים להם שטר, ואומרים להם לחצות, כדי לראות אם הם יכולים גם".
ועם יד על הלב, לא מפריע לך לעצור או לתשאל ילד כזה? אולי תצטרך לירות בו, אם ישליך מטען או יסכן את הכוחות?
"כבר שלחו לנו ילד בן 12 שיעבור את הקו הצהוב ואמרו לי ללכת לתשאל אותו. הוא סיפר לי שקיבל כסף, שהוא לא רצה לעבור, אבל המחבלים מחמאס תפסו אותו והכריחו אותו".
יש פקודה שדווקא בגלל הסיטואציה שלך כמוסלמי תהיה בבעיה לבצע?
"אם יש קו אדום ואויב עומד מולי במרחק 50 מטר - אני אזהיר אותו. אם הוא בכל זאת יתקרב אליי - אני אהרוג אותו. אבל אם אראה תמימים, כמו אישה עם ילד או זקן רועד שלא עשו כלום - אז לא".
ואת, סמל ה', יש פקודה שתסרבי לה?
"בחיים לא הייתי מסכימה להיכנס למסגד עם נשק ונעליים. במקרה כזה, אני מסרבת פקודה ונכנסת לכלא, כי עם כל הכבוד, אני לא שוכחת מי אני".
ומה איתך, סמל ר'?
"אין פקודה שלא אבצע", הוא משתתק. "חוץ מלירות בילדה קטנה בלי סיבה מוצדקת".
× × ×
ההחלטה לשרת בצה"ל כלוחמים מוסלמים, עם כל המטען הכבד שמגיע איתה, עוד הייתה החלק הקל, יחסית. כל השלושה מספרים שלקח זמן גם ללוחמים שלצידם לעכל את העניין הזה. "כשהגעתי לגדוד בתור ערבי מוסלמי יחיד, הייתה עליי מתקפה", מספר סמל מ', "'מי אתה? מה אתה עושה פה בכלל? לך הביתה, אתה לא חייב’".
ואחר כך?
"יש לוחם דתי עם פאות ואוהד שרוף של בית"ר ירושלים, שלא באתי לו טוב בעיניים בהתחלה. הראש שלו היה שכל הערבים הם מחבלים. אבל כשבא אליו ערבי כמוני, מראה לו את הצד שלי, הראש שלו נפתח. היום הוא החבר הכי טוב שלי".
יש בתוך הגדוד ויכוחים פוליטיים?
"יש ויכוחים פוליטיים ויש לוחמים גזעניים, ומה שאת רוצה. יצא לי למשל להיות בחדר עם חייל שפחות אהב ערבים, שיש לו תפיסה מסריחה עלינו. הוא בא אליי, מאיים 'מה אתה עושה פה?' תמיד מחפש חיכוך ומתגרה בי בלי סיבה, עד שיום אחד נמאס לי. לא התעמתִּי איתו. פשוט נכנסתי למפקד שלי לשיחה, וההוא עף משם".
סמל ה': "כשהייתי בטירונות דיברתי בערבית עם סמל ר' שהיה איתי, והמפקדת ניגשת אליי וממש נזפה בי: ‘ה', די! לא בערבית'".
סמל מ', לוחם בצנחנים: "אמא שלי שאלה אותי בחשש: 'ומה תעשה אם תיתקל בבן משפחה שם? תפעל נגדו?' "ומה באמת תעשה במצב כזה? "אם אני רואה חשוד, או שיש מצב של סכנת חיים לי או לצוות שלי - אני יורה בלי לחשוב פעמיים. אני לוחם בסופו של דבר. אין שום התלבטות"
מה יותר קשה: להיות אישה בחברה הערבית או להיות לוחמת בצה"ל?
"להיות אישה בחברה הערבית. אין לה כמעט זכויות, ורואים היטב את האלימות הקשה כלפי נשים במגזר ואת כמות הנרצחות. רואים איך אישה סובלת שם. אסור לה להתלבש איך שהיא רוצה, אסור לה לקבל החלטות עצמאיות על החיים שלה, והיא תמיד תחת פיקוח וביקורת של הסביבה. בצבא, לעומת זאת, אני מרגישה מעטפת. יש לי מקום, יש אליי כבוד, ואני נמדדת לפי היכולות שלי, ולא לפי המגדר שלי".
ובתור אישה מוסלמית, זה לא בעייתי להיות בגדוד מעורב?
"יש הפרדה במקום המגורים. נכון, יושבים בחדר האוכל ביחד, אבל אף אחד לא נוגע בך, ואם מישהו זורק מילה לא במקום - הבנות אוכלות אותו בלי מלח. לי יש פה שאף אחד לא רוצה ליפול עליו. אני יודעת להגן על עצמי ולענות למי שצריך".
ואז את יוצאת, ובחוץ יש גם גזענות.
"להגיד לך שזה לא אוכל אותי שיש גזענות ואפליה נגד ערבים? זה ממש אוכל אותי. ומצד שני, אני חיה בחברה הערבית, אני ערבייה בצה"ל, ואחרי 7 באוקטובר יש ערבים ישראלים שתומכים בפלסטינים, אז אני גם נחשבת 'הבוגדת מספר אחת', בתור ערבייה שהולכת ומשרתת כלוחמת".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"שחלילה פלסטינים יזהו אותי ויידעו מי אני וזה יבוא למשפחה שלי. כלומר, שיתנקמו בהם בגללי".
ואחרי 7 באוקטובר ומה שקרה לחברה שלך אלינה ז"ל, יש פחד ליפול בשבי?
"יש לי חשש להיחטף. זה חשש גם על החיים שלי וגם על עצם זה שאני ערבייה מוסלמית. מה שמעצים אצלי את הפחד, זה שאני בנוסף גם לוחמת, וזה יכול להיות פרס בשבילם. זה לא דבר שחושבים עליו כשאת בעשייה שלך ביומיום, למרות שאמא שלי תמיד אומרת לי שאם כבר התגייסתי, יכולתי לבחור בתפקיד אחר".
מה ענית לה?
"אמרתי לה: 'רק קרבי, או כלום’".
ואתה, סמל ר', לאור הסיפור של עומר ז"ל שגדלת על ברכיו, יש חשש חלילה ליפול בשבי?
"לפני הכל, זאת גאווה גדולה בשבילי לשים מדים. ב-7 באוקטובר הייתי רק בכיתה י', והתחננתי לאחי הגדול לקחת אותי איתו למלחמה, כי מאוד רציתי לצאת ולהיכנס בהם. כמובן שהיה לי פחד גדול כל הזמן עליו, שלא יקרה לו כלום ושהוא יחזור הביתה בשלום. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא שיקרה חס וחלילה משהו לחייל שלי. קודם כל כי זה באחריותי, ודבר שני, זה ללכת ולבקש מההורים שלו סליחה, למה לא שמרתי עליו. זה מפחיד אותי יותר ממה שחלילה יכול לקרות לי".
ומה איתך, סמל מ'?
"יש בי פחד להיחטף, בטח, וגם חלילה שזה יקרה למישהו מהצוות שלי. היום אנחנו כבר מחוברים ברמה אחרת. זה מעבר לאחים. אם יקרה לחבר שלי משהו - זה ישרוף לי את הלב. ערב אחד יצאנו יחד לבלות במועדון. מישהו דחף אותי שם והתחלק לי המוח. היית צריכה לראות איך כל החבר'ה שלי מהצבא באו ועמדו מאחוריי. אם הם מחליטים לטוס לרודוס יחד, הם מתבאסים עליי שאני לא יוצא איתם" .
כן, אבל אם היית טס איתם, הם היו כבר בדיוטי ואתה עדיין מעוכב בבידוק.
"צודקת. יש מלא דברים מעוותים ויש עוד מלא מה לתקן. למרות שאנחנו חיים באותה מדינה, אוכלים את אותו אוכל, נושמים את אותו אוויר. ואת יודעת מה ייחשב בעיניי ניצחון? כשאבוא ואעמוד בכנסת במדי צה"ל לפני כולם, ואסביר להם מה אני חושב עליהם. וגם מה צריך לתקן פה בחברה".
סמל ה', אחת משלוש הלוחמות המוסלמיות היחידות בצה"ל: "אני מתפללת שהלוואי ויום אחד כל הבנות המוסלמיות יתגייסו, כי זה יעשה להן רק טוב. הן חיות פה, מקבלות את כל הזכויות כמו כל אזרח אחר. לא בא לך להתגייס? מע א–סלאמה. אין לך מה לעשות פה"
× × ×
בתוך כל המסגרת הצבאית הלוחצת, הם גם מנסים לשמור על התרבות והחגים המוסלמיים. גם זה עניין לא פשוט. "לפעמים במשך 20 יום רצוף אני לא מדבר ערבית, עד שאני מגיע הביתה", אומר סמל מ'. "אני נמצא כמעט שתי שבתות רצוף עם הצוות, ומדבר רק בעברית, וזה חסר לי. וכשיש ערב שישי, או חג, אז כל החבר'ה שלי שרים סביב השולחן, מְקדשים, שמחים - ואילו אני, לא מרגיש את החג שלי. אין לי עם מי לחגוג. זאת בדידות איומה".
הצבא, לדבריהם, דווקא בא לקראתם ומתחשב. ברמדאן מקבלים פטור או עשייה מופחתת, והזמנים של חמש התפילות ביום מכובדים. בעיד אל-אדחא האחרון (חג הקורבן) יצא הגדוד של מ' למסע. "מאוד רציתי להצטרף לחבר'ה שלי", הוא אומר, "אבל הצבא התחשב בי ושלחו אותי הביתה".
סמל ה' מספרת שהיא צמה ברמדאן מגיל שבע, אבל השנה עשתה צום מופחת. וביום כיפור, אומר מ', הוא לא אוכל ולא מעשן ליד הלוחמים שצמים: "כי אני מכבד אותם".
מה לגבי שירת “התקווה”?
כולם עונים שהם שרים, מילה במילה. "אני לא אוהב לשנות מילים", אומר מ'. "זה השיר, זה ההמנון, אז שרים. לעמוד דום, כולם עומדים דום".
ה' שרה גם היא, כולל "נפש יהודי", עומדת בצפירה ומצדיעה לדגל. "אני חולקת כבוד לכל", היא אומרת. "אין לי חברות ערביות בעיר שלי. כל החיים שלי - זה יהודים".
שלושתם, אגב, לא שוללים יציאה עם בת או בן זוג יהודי; אצל ה' זה כבר נבדק בבית. "לאבא לא אכפת", היא אומרת. "אמא, היא הקשה".
ואז מגיע יום העצמאות. "בעצמאות האחרון רציתי לצאת עם החבר'ה", מספר סמל מ', "והם אמרו לי: 'זה לא שלך'. נעלבתי. למה אתם אומרים לי שזה לא שלי? אני חי פה, אני גר פה, אני עושה צבא, זה בשטח שלי. התקשורת משדרת כל הזמן שרוב הערבים עושים פרוטקשן ורציחות, ואנחנו מנסים לשקם את התדמית הזאת. לאנשים אין מודעות לערבים שמתגייסים".
ובינתיים גם במגזר היהודי יש משתמטים משירות.
"וזה מתסכל אותי", אומרת סמל ה', "חרדים או ערבים שחיים פה ולא מתגייסים. אנחנו רוצים לשבור תקרות, לשבור סטיגמות. אני חושבת שצריך להיות חוק גיוס חובה לכולם ואם לא - אז שירות לאומי".
מפגין חרדי נגד הגיוס בצומת קוקה קולה
(צילום: יריב כץ)
מה הלאה?
סמל ר': "אני אצא לקצונה וגם אחתום קבע".
סמל מ': "נראה לי שהחיים שלי יתקיימו באזרחות ולא במסגרת צבאית".
סמל ה' פחות נחרצת משניהם. "הכל מאת השם", היא צוחקת, "יש לי זמן לחשוב על זה".
לאחיות הקטנות שלך את תמליצי להתגייס?
"ברור שאני אמליץ לאחיות שלי להתגייס, וגם את הבת שלי אכריח ללכת לצבא. אני מתפללת שהלוואי ויום אחד כל הבנות המוסלמיות יתגייסו, כי זה יעשה להן רק טוב. הן חיות פה, מקבלות את כל הזכויות כמו כל אזרח אחר. לא בא לך להתגייס? מע א-סלאמה. לכי לשלום. אם את לא רוצה לתרום, שלום. אין לך מה לעשות פה. אין דבר כזה לא להתגייס".
